משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דחצר · פרק כב
א) אך ההיא דמלוה ופרוטה וההיא דשמין את הנייר עדיין אינם מיושבים לדברי הנימוק"י והרשב"א דכיון דס"ל דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כונה לקנין אמאי אינה מקודשת אם דעתו אמלוה או דעתם על מה שכתוב בשטר, ונראה לתרץ הקושיות הנ"ל ע"פ מה שכתבנו האחרונים עיין נתיבות סימן ר' ס"ק י"ד ובס' שדי חמד בכללים מערכת ד' סימן פ"ב שהביא כמה אחרונים דס"ל כן דלא ס"ל להנימוק"י והרשב"א דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כונה לקנין רק אם המקנה נתכוין להקנותו אך שהקונה לא נתכוין לקנות אז מועיל כמו ההיא דרב ענן דשקיל בידקא בארעיה שאם המקנה היה מכוין להקנותו בלא טעות היה קונה אבל אם גם המקנה לא נתכוין להקנותו באופן המועיל לא קנה, לכן בההיא דמלוה ופרוטה ובההיא דשמין את הנייר ובההיא דיבמות ששניהם כאחד טעו הקונה והמקנה ונתכונו לקנות במלוה ולא בפרוטה או שנתכונו לקנות במה שכתוב בשטר ולא בנייר או בההיא דיבמות ששניהם האיש והאשה נתכונו לשם יבמות ולא לשם אישות לכן לא קט דדעת מקנה בעינן וא"כ בעינן שיכוין להקנות בלא שום טעות ובלא שום מגרעת ואז קונה אפילו אם הקונה לא נתכוין לקנות אבל כאן כיון שגם הקונה וגם המקנה טעו ונתכונו להקנות בקנין שאינו מועיל בטעות או ברצון לכן לא קנה, כן יש לתרץ ע"פ דברי הנתיבות דסימן ר' ס"ק י"ד ושאר אחרונים.
ב) אך מדברי הגרע"א בסימן ל"ז לא משמע כן רק משמע שאפילו אם המקנה לא נתכוין להקנותו ג"כ קנה אפילו אם הקונה ג"כ לא נתכוין לקנות ע"ש שמביא ראיה לדבר מדברי הנימוק"י בעצמו בההיא מילתא דרב ענן שקיל בידקא בארעיה (ב"ב ד' מ"א) שאמר רב ענן לרב נחמן והא אחיל לי דאתא וסייע בגודא בהדאי והשיב לו ר"נ מחילה בטעות היא וכו' והקשה על זה הנימוק"י וז"ל ואע"ג דשמעינן ליה לרב נחמן (ב"מ ד' סו) גבי פירות דקל דמחילה בטעות שמה מחילה יש לומר דהתם ידע דפירות דידיה אכל בכהאי טנא הוי מחילה אבל הכא דהאי גברא לא ידע מידי דמיא לאונאה דאמרינן התם דמשום דלא ידע לא הוי מחילה, שמעינן מזה אלו ידע המזכה אע"ג דלא ידע רב ענן שהוא הזוכה היה קונה ואע"ג דאמרינן ביבמות העודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו לא קנה תירץ הראב"ד דהכא דעת אחרת מקנה אותו שאני וכו' עכ"ל הנימוק"י ע"ש א"כ משמע דדוקא התם לא קנה רב ענן משום שלא ידעו כלל הנותן והמקבל ואמרינן בזה מחילה בטעות לא הוי מחילה אבל אם ידעו הנותן והמקבל אע"ג דהזוכה והמזכה טעו וחשבו דכבר קנה המקבל כההיא דשמיט ואכיל בדבר שלא בא לעולם מ"מ קנה כיון דידע דבדידיה קא מחזיק קנה שפיר.
ג) ולפי זה במוכר או נותן מתנה לחבירו בקנין שטר והשטר היה בטל או בקנין חליפין והיה שלא כדין ואח"כ החזיקו בו המקבל מתנה או הלוקח בנעל גדר ופרץ ובשעה שהחזיקו בנעל גדר ופרץ עדיין לא ידעו שהשטר והחליפים בטלים הם מ"מ שפיר קנו הלוקח והמקבל מתנה לפי דברי הנימוק"י הנ"ל שכתב דדוקא במילתא דרב ענן לא קנה משום שהנותן לא ידע כלל דבשלו הוא מחזיק דטעה וסבר דשל רב ענן הוא אבל בנידון זה שהנותן והמקבל או המוכר והלוקח כולם ידעו דבשל המוכר הוא מחזיק דומה ממש לההיא דשמיט ואכיל שטעו שהקנין הראשון מהני א"כ בנידון זה נמי מהני שפיר אע"ג שלא נתכונו לקנין שהרי טעו וסברו שהקנין קיים השטר והחליפים שעשו והוי ממש כעודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו ואפילו הכי קנה בדעת אחרת מקנה לשיטת הנימוק"י דאע"ג דליכא כונה לקנין לא מצד המוכר ולא מצד הלוקח ואפילו הכי קנה לשיטת הנימוק"י והוא דלא כהנתיבות הנ"ל סימן ר' ס"ק י"ד ושאר אחרונים הנ"ל.
ד) ובאמת נראה דלאו מדברי הנימוק"י הנ"ל לבד יש להוכיח כן אלא גם מדברי התוס' והרא"ש יש להוכיח כזאת, דהנה התוס' בב"מ דף ס"ו ובב"ב דף מ"א והרא"ש בב"מ שם דף ס"ו הביאו האי מילתא דרב ענן דבב"ב דף מ"א דאמר לו רב נחמן מחילה בטעות לא הויא מחילה והקשו מזה לפירש"י דס"ל דמחילה בטעות הוי מחילה בההיא דמוכר פירות דקל קודם שבאו לעולם ושמיט ואכיל דלא מפקינן מיניה ע"ש ולפי דברי הנתיבות והאחרונים הנ"ל אין זה קושיא כלל דבההיא מילתא דרב ענן כיון דהקרקע עדיין קיימת ורב ענן לא נתכוין לקנות ובעינן בזה כונת המקנה שהמקנה יתכוין להקנותו וכיון שגם המקנה טעה לכן אינו מועיל דאף אי נימא דמחילה בטעות הוי מחילה מ"מ קנין מיהא בעינן שהזוכה יעשה בה קנין דבלא קנין אין שום אדם קינה אפילו בקונה ומקנה דעלמא שלא טעו וכיון דכאן ליכא קנין לכן לא קנה, אבל בההיא דשמיט ואכיל כיון שכבר אכל ואין שייך להצריכו קנין במידי שכבר נאכל לכן קנה שפיר דמחילה בטעות הוי מחילה כיון שאין צריך קנין שכבר נאכל אלא ודאי משמע דכיון דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כונה לקנין קנה גם בלא כונה כלל ואפילו אם המקנה ג"כ לא נתכוין להקנותו אפילו הכי קנה דלא כהנתיבות והאחרונים הנ"ל.
ה) ודע דהקושיא הזאת שהקשו מהא דרב ענן למילתא דרב נחמן דשמיט ואכיל הקשו ג"כ הגהות אשר"י בפ' איזהו נשך ועוד ראשונים כמו שהקשו התוס' והרא"ש והנימוק"י א"כ מדברי כולם למדנו שאין שום חילוק בין אם המקנה מכוין להקנותו או לא א"כ נשארה הקושיא הנ"ל מהך דמלוה ופרוטה ומהך דשמין את הנייר ומהך דיבמות דשמעינן מכל זה דאפילו אם נתכונו לקנות רק שלא נתכונו לקנות בקנין המועיל לא קנו ומכ"ש כשלא נתכונו לקנות כלל לא קנו ומכל הראשונים הנ"ל משמע דקנה אפילו בלא כונה כלל לא מצד הקונה ולא מצד המקנה.
ו) ועוד דלפי מה שהוכחנו לעיל מדברי הנימוק"י דבמוכר או נותן מתנה לחבירו בקנין שטר או בחליפין ועשה קנין חזקה בנעל גדר ופרץ ואח"כ נמצא שהשטר והחליפין בטלים ובשעה שהחזיק בנעל גדר ופרץ עדיין לא ידעו שהשטר והחליפין בטלים מ"מ קנו שפיר הלוקח או המקבל מתנה יש להקשות על זה מהא דאיתא בכתובות ד' ע"ד ובשו"ע אה"ע סימן ל"א לענין שאם קידש בפחות משוה פרוטה וכן קטן שקידש אע"פ ששלח סבלונות אח"כ אמרינן שעל דעת קידושין הראשונים שלח א"כ כאן נמי אע"ג שהחזיק בשדהו ונעל וגדר ופרץ יש לנו לומר דעל דעת קנין הראשון עושה ולא נתכונו הלוקח או המקבל מתנה לקנין רק טעו שהשטר והחליפין הראשונים קיימים ואית לט לומר שלא יקנה כמו שאין האשה מתקדשת שם ע"י הסבלנות משום שלא נתכונו לקידושין כך יש לנו לומר שלא יקנה ע"י נעל גדר ופרץ דהשתא משום שדעתו על דעת קנין הראשון השטר והחליפין.
ז) ונידון דידן עדיף מהא דקטן ופחות משוה פרוטה דהתם אמרינן דאם בעל בודאי לשם קידושין דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וכתב הרמ"א שם סימן ל"א ס"ק ט' ודוקא בכהאי גונא שכל אדם יודע דאין קידושי קטן ופחות משוה פרוטה כלים לכן בעל לשם קידושין אבל במקום למיטעי צריך קידושין אחרים עכ"ל הרמ"א אלמא דקידושי קטן ופחות משוה פרוטה לא שכיחי אינשי שיטעו בזה וידעי שאין האשה מתקדשת בהם, וא"כ יש מקום לומר אדם יודע שאין קידושי קטן ופחות משוה פרוטה כלום וגמר ושלח סבלונות לשם קידושין, ואפילו הכי לא אמרינן כן אלא אמרינן שעל דעת קידושין הראשונים גמר ושלח סבלונות, א"כ מכ"ש בנידון דידן כשאנו רואים וידעינן בודאי שטעו וסברו שהשטר והחליפין הם נעשים כדין ומועילים לקנות כההיא מילתא דרב ענן וההיא דשמיט ואכיל דידעינן שטעו, בודאי יש לנו לומר שעל דעת קנין הראשון עשה את החזקה דנעל גדר ופרץ, שהרי אפילו בבעל דאיכא חזקה אלימתא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מ"מ אמרינן אם ידעינן דטעה וסבר שקידושיו הראשונים קידושין אז אמרינן דאפילו בעילתו שבעל אח"כ על דעת קידושין הראשונים היו ולא נתכוין בבעילתו לשם קידושין ואינה מקודשת, מכ"ש בנידון דידן דליכא שום חזקה וראיה לומר שנתכוין לשם קנין בשעה שנעל גדר ופרץ א"כ בודאי יש לנו לומר שלא נתכונו לשם קנין רק דעתם על השטר והחליפין הראשונים ויש לנו לומר שלא יקנה כי מ"ש קידושין משאר קנינים.
ה) והנה בההיא דב"מ דף ס"ו במוכר דבר שלא בא לעולם איתא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה וכיון שכבר אכל אין מה לדבר ולחקור אם עשה קנין המועיל או לא כיון שכבר אכל את הפירות וכמו שכתבנו לעיל אבל על הפוסקים יש להקשות דהנה מרן השו"ע והטור סימן ר"ט ס"ד כתבו ואם קדם הלוקח ותפס את הפירות אין מוציאין, וכיון דהפירות הם עדיין בעין יש להקשות במה זכה הלוקח הפירות כיון שלא נתכונו לקנות המוכר והלוקח רק דעתם על קנין הראשון שמכר לו כההיא דקידש בפחות משוה פרוטה או קטן שקידש ושלח סבלונות דאמרינן על דעת קידושין הראשונים שלח ובגמ' דב"מ קרי לזה ג"כ מחילה בטעות אלמא דאיירו שטעו שניהם וכן הוא בכל הפוסקים דאיירו שטעו ולא נתכונו עכשיו לשם קנין רק דעתם על קנין הראשון וכיון שהפירות הם בעין ולא נתכונו לקנין לא הקונה ולא המוכר במה קנה הלוקח ואמאי לא יוציאו ממנו ומ"ש מההיא דקידושין.
ט) ונראה דאיירו הטור והמחבר שתפס ומונחים הפירות בחצרו וכיון דקי"ל חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו לכן לא בעינן כונה לקנין וקנה הלוקח שפיר בלא שום כונה לא המקנה ולא הקונה משא"כ בההיא דקידושין בקטן שקידש או שקידש בפחות משוה פרוטה דבשאר קנינים איירי ולא בקנין חצר לכן בעינן כונה לקנין וכיון שלא נתכונו לקידושין לכן אינה מקודשת משא"כ בתפס בחצרו דלא בעינן כונה לקנין לכן קנה שפיר.
י) היוצא מזה דמה שכתבו הנתיבות ושאר האחרונים לדברי הנימוק"י והראב"ד והרשב"א שיש חילוק בדעת אחרת מקנה בין שהמקנה נתכוין להקנותו או לא ליתא להחילוק הזה כי לדברי הנימוק"י וסיעתו קונה בדעת אחרת מקנה אפילו אם גם המקנה לא נתכוין להקנותו כמו שהוכיח הגרע"א מדברי הנימוק"י בעצמו וכמו שהוכחנו מדברי התוס' והרא"ש ושאר פוסקים שאין חילוק בזה ואפילו אם גם המקנה לא נתכוין להקנותו עכשיו בהקנין המועיל ג"כ קנה א"כ נשארה הקושיא הנ"ל מהך דמלוה ופרוטה ומהך דשמין את הנייר ומהך דקטן ופחות משוה פרוטה הנ"ל שאנו רואין בכל הני שאין אדם קונה בלא כונה, ולדברי הנימוק"י והראב"ד והרשב"א היה לנו לומר שתהא מקודשת באופן זה כיון ששניהם רוצים בקידושין אף שאינם מכונים לקנין מ"מ יש לנו לומר שתתקדש בלא כונה לקנין כיון דבדעת אחרת מקנה ס"ל דלא בעינן כונה לקנין כלל לא כונת הקונה ולא כונת המקנה.
יא) ואל תתמה אך יקנה הקונה בלא דעת מקנה והלא ממונו של המקנה הם ולא של הפקר ואיך יוכל אדם לקנות בלא דעתו דאף אם נימא דלא בעינן כונה לקנין אבל איך קונין ממונו של אדם בלא דעתו, אך אין זה תימה דבודאי אם לא דברו כלל ולא גמר המוכר את דעתו כלל למכור בודאי אין אדם יכול לקנות ממונו של חבירו בלא דעתו אבל דברינו הוא כההיא דב"מ דף ס"ו במוכר פירות דקל לחבירו דהוי דבר שלא באו לעולם ולא קנה הלוקח בשעה שעשה את הקנין ואח"כ תפס הלוקח את הפירות בפני המוכר ולא נתכוין לקנות אז יען שטעה שכבר קנה בקנין הראשון והוי כעודר בנכסי הגר וכסבור שהם שלו וגם המוכר טעה בזה ולא נתכוין להקנותו אז בשעה שתפס הלוקח ובאופן זה דוקא קנה הלוקח לדברי הנימוק"י וסיעתו הואיל וכבר מכר לו הפירות והיה אז דעת המקנה להקנותו לכן קנה הלוקח אבל כשלא מכר לו המוכר מעולם בודאי אין אדם קונה ממונו של חבירו שלא מדעתו.
יב) וז"ל הה"מ פ' כ"ב מהל' מכירה הלכה ב' וכתב הרשב"א ז"ל מהא דאמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה הביא ר"ת ראיה למוכר שטר חוב בעדים אע"ג דקי"ל דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה אם קדם הלוקח וגבה מלוה אין המוכר יכול לחזור בו ומסתברא לי דוקא וכו' בדאמר ליה הוא וכל שיעבודא דאית ביה אבל אי לא אמר ליה הוא וכל שיעבודא דאית ביה לא קנה אלא הנייר בעלמא הלכך אפילו קדם וגבה מוציאין ממנו עכ"ל וכן הסכים הרמב"ן לדעת ר"ת ז"ל עכ"ל הה"מ שם וכן הרא"ש בב"מ דף ס"ו סימן ל"ב מביא דברי ר"ת אלה ומסיים הרא"ש וז"ל דדוקא כשידע המוכר שגבאו הלוקח ומטעם מחילה ע"ש ברא"ש.
יג) והתם ג"כ איירי דבשעה שגבה הלוקח לא נתכונו לקנין כי טעו דבאמירה לבד מה שאמר לו בפה קני לך הוא וכל שיעבודו דאית ביה קנה הלוקח, אע"ג שגם המוכר טעה בזה והוי בעודר בנכסי הגר וקסבור שהוא שלו אפילו הכי קנה הלוקח כיון שהמוכר כבר הקנהו והיה אז דעת המקנה להקנותו לכן קנה הלוקח אבל כשלא מכר לו מעולם בודאי אין אדם קונה ממונו של חבירו שלא מדעתו.
יד) לכן שפיר קשיא לן דאית לן לומר גם בההיא דמקדש בפחות משוה פרוטה ואח"כ שלח סבלונות כיון שנתרצו אז בקידושין א"כ נהי דבשעה ששלח סבלונות לא נתכונו לשם קידושין שהרי טעו וסברו דקידושין הראשונים קיימים מ"מ יש לנו לומר כיון שהיה אז דעתם לקידושין לקדש ולהתקדש לכן תהיה מקודשת וכן אם בעל אח"כ אם קידשה בקידושין דידעינן בודאי שטעו דקי"ל שאינה מקודשת משום שדעתם על קידושין הראשונים יש לנו לומר ג"כ שתתקדש שפיר כיון שאז נתכונו לשם קידושין אע"ג דעכשיו טעו מ"מ תתקדש ומכ"ש בההיא דמלוה ופרוטה וההיא דשמין את הנייר וההיא דיבמות דקידשה לשם יבמות בודאי יש לנו לומר שתתקדש שהרי בשעה שעושה את הקנין המועיל נתכוין לקדשה רק שנתכוין לקדשה בקנין שאינו מועיל בודאי יש לנו לומר שתתקדש לדברי הנימוק"י וסיעתו.