משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דחצר · פרק כ
א) אך הנימוק"י בשם הראב"ד בפ' חזקת ד' מ"א במילתא דרב ענן דשקל בידקא בארעיה כתב וז"ל ושמעינן מהכא דאלו ידע המזכה אע"ג דלא ידע רב ענן שהוא הזוכה קנה וכו' ואע"ג דאמרינן ביבמות פרק רבן גמליאל דף נ"ב שהעודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו לא קנה כיון שזוכה גופיה לא ידע תירץ הראב"ד ז"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה עכ"ל שמעינן מזה דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה לא בעינן כונה לקנין רק דוקא בנכסי הגר דליכא דעת אחרת מקנה התם בעינן שהקונה יתכוין לקנות משא"כ היכא דאיכא דעת אחרת מקנה וכן כתב הרשב"א בגיטין דף כ' לענין זקן דהגמ' מתרץ דילמא זקן שאני דידע לאקנויי כתב הרשב"א על זה וז"ל קשיא לי אשמעתין אפילו כי מקנה להו זקן ומלוה מאי הוי הא לוין לא ידעו כדעת רבא דאמר דלמא זקן שאני וכיון שכן היאך קונין ואינהו לא ידעו דזקן מקנה להו ומאי שנא מהא דאמרינן ביבמות פ' רבן גמליאל העודר בנכסי הגר וכסבור דשלו הן לא קנה ויש לומר דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה עכ"ל הרשב"א שם.
ב) וכן משמע מדברי הטור סימן קמ"ב שהביא בשם רבינו יונה שאם שמעון המסייע מודה שידע שהכניס ראובן לתוך שלו הוי חזקה אע"פ שלא ידע ראובן הבונה וקנה המקום שהכניס לתוך של שמעון מיד עכ"ל הטור, וכתב מרן הב"י סברא זו כתב הנ"י בשם המפרשים אלמא דהטור ורבינו יונה ס"ל ג"כ כסברת הרשב"א והנ"י הנ"ל דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה לא בעינן שהקונה יתכוין לקנות שהרי הם כתבו ג"כ שאע"פ שראובן הבונה לא ידע שהכניס הגדר לתוך רשותו של שמעון מ"מ קנה ראובן והוא ע"כ מטעם הנ"ל דבמקום דאיכא דעת אחרת מקנה לא בעינן קונה לקנין, וכן פסק מרן בשו"ע חו"מ סימן קמ"ב כסברת הר"י והטור הנ"ל דאע"פ שראובן הבונה לא ידע שהכניס לתוך של שמעון מ"מ אם שמעון ידע קנה ראובן את המקום שהכניס אלמא דס"ל ג"כ כסברת הנ"י והרשב"א הנ"ל דהיכא דאיכא דעת אחרת לא בעינן כונה לקנין.
ג) היוצא מזה דהרשב"א והנימוק"י והראב"ד ורבינו יונה והטור ומרן בש"ע כולהו ס"ל דהיכא דאיכא דעת אחרת לא בעינן כונה לקנין ויש סיוע לדבריהם מהגמ' דב"ב הנ"ל דף מ"א ומהגמ' דגיטין דף כ' ויש להקשות על דבריהם מהא שהבאנו לעיל לענין מלוה ופרוטה קידושין דף מ"ח דחזינן שאם דעתה אמלוה אינה מקודשת וכן ההיא דשמין את הנייר שם קידושין דף מ"ח דמקודשת בנייר משום דאמרינן דדעתייהו נמי לקדשה בנייר ולא במה שכתוב בה לבד אבל אי ידעינן דדעתייהו אמה שכתוב בה לבד אינה מקודשת אע"ג שגם שם יש דעת אחרת מקנה ואפילו הרי לא קנה אע"ג שנתכונו לקנות רק שנתכונו לקנות בקנין שאינו מועיל ולא נתכונו לקנות כאן המועיל אפילו הכי לא קנה ומכ"ש היכא דליכא כונה לקנין כל בודאי לא קנה אלמא דאפילו בדעת אחרת מקנה ג"כ בעינן כונה לקנין והוא דלא כדעת הנימוק"י וסיעתו
ד) וכן יש להקשות על דבריהם מההיא דיבמות דף נ"ב דאמר רבי כשחולץ ליבמתו וחזר וקידשה שאם קידשה לשם אישות צריכה הימנו גט לשם יבמות אינה צריכה הימנו גט וקאמרה הגמ' שם דעשוהו כעודר בנכסי הגר ונסביר שהוא שלו דלא קנה והיינו דכיון דמשום יבום אינו יכול לקנותה משום דפקעה זיקתה כשחלצה לכן אינה מקודשת אפילו משום אישות א"ז דמשום אישות יכול לקנותה מ"מ כיון שנתכוין לקנותה לשם יבמות אינה מקודשת כלל דהוי כעודר בנכסי הגר וסבור שהוא שלו ע"ש בגמ', א"כ לשיטת הנימוק"י וסייעתו דס"ל דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה לא בעינן כונה לקנין א"כ תימה אמאי אמרינן כאן לענין מאמר דלא קנה משום דליכא כונה לקנין לשם אישות והלא בדעת אחרת מקנה לא בעינן כינה לקנין לשיטת הנימוק"י וסיכתו הנ"ל.
ה) ולכאורא יש לתרץ דבהך דמלוה ופרוטה ושמין את את הנייר וכן ההיא דיבמות דקידשה לשם יבמות גרע טפי מההיא מילתא דפ' חזקת דרב ענן שקל בידקא בארעיה וכן מההיא דגיטין דזקן ידע לאקנויי דבההיא דפ' חזקת וההיא דגיטין ליכא מחשבה כלל שהרי רב ענן לא ידע כלל אם הכניס הגדר לתוך שלו או לא וכן ההיא דגיטין אם נימא שהקונים לא ידעו ולא יבינו לקנות, והרי ליכא מחשבה כלל אבל בההיא דמלוה ופרוטה אם נימא שדעתו אמלוה הרי חשב בפירוש שאין רצונו לקנות בפרוטה לכן לא קנה כיון דגלי בפירוש דלא ניחא ליה לקנות בפרוטה וכן ההיא דשמין את הנייר וכן ההיא דקידשה לשם יבמות דכיון דגלי בפירוש את דעתו שאין רצונו לקנות ע"י הנייר רק ע"י מה שכתוב בשטר וכן גלי דעתיה בפירוש שאין רצונו לקדשה לשם אישות רק לשם יבמות לכן לא קנה כיון דפקע זיקתה ע"י חליצה.
ו) וכן כתבו התוס' בב"ב דף נ"ד לענין קנין יד וחצר דאע"ג דידו וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא בחצרו ואם היה יודע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ואינו מתכוין לקנות לא קני ע"ש בתוס' אלמא שיש חלוק בין שאינו יודע כלל ובין שיודע ואינו מתכוין לקנות א"כ כאן כיון דלא ניחא ליה לקנות בקנין ובאופן המועיל מיגרע גרע מאלו לא נתכוין לקנות כלל.
ז) אך אי אפשר לומר כן לפי מה שכתבנו לעיל דבההיא דנפל וגלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני דמשו"ה קני להסכמת הפוסקים ולהנימוק"י אם היה מדאורייתא דאע"ג דגלי דעתיה דלא ניחא ליה בהד' אמות ובמקום שאומר בפירוש שאינו רוצה לקנות לא קנה, הטעם הוא דקנה משום דכיון שבאמת רוצה לקנות את החפץ א"כ מה שאינו רוצה לקנות בקנין המועיל היינו בד' אמות רק בקנין שאינו מועיל היינו בנפילה הוא משום שטעה וסבר שהנפילה הוא קנין המועיל וד' אמות הוא קנין שאינו מועיל והטעות מבטל את מחשבתו אשר חשב בפירוש שאינו רוצה לקנות בקנין המועיל היינו הד' אמות ונעשה כמו שלא חשב כלל לא לקנות ולא שלא לקנות שהטעות יש בכחו לבטל ולעשות את מחשבתו כמי שאינו, א"כ במלוה ופרוטה נמי כיון שרוצה לקדשה א"כ מה שחשב שאין רצונו לקנות בפרוטה רק במלוה הוא משום שטעה וסבר שהמלוה הוא קנין המועיל והפרוטה הוא קנין שאינו מועיל וכיון שהטעות מבטל את מחשבתו הרי נשאר כאלו לא חשב כלל לא לקנות ולא שלא לקנות ובמקום דליכא מחשבה לא כך ולא כך ס"ל להנימוק"י וסיעתו דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה קנה שפיר א"כ נשארה הקושיא הנ"ל במקומה אמאי לא קנה בהך דמלוה ופרוטה אפילו אם נימא דדעתו אמלוה.
ח) וכן ההיא דשמין את הנייר וכן ההיא דיבמות אע"ג שחשב בפירוש שאינו רוצה לקדשה בנייר רק במה שכתוב בשטר ובההיא דיבמות חשב שאינו רוצה לקדשה לשם אישות רק לשם יבמות מ"מ כיון דבטעות היה מפני שחשב שעדיין לא פקעה זיקתה או שטעה שהקנין שטר הוא קנין המועיל, וכיון שהטעות יש בכחו לבטל מעשה או מחשבה ולעשותה כמו שאינה לכן הוי כמו שלא חשב בפירוש המחשבה הזאת שאין רצונו לקדשה בנייר ואין רצונו לקדשה לשם אישות רק נשאר הדבר כאלו לא נתכוין לא כך ולא כך וכיון דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כונה לקנין לדברי הנימוק"י וסיעתו יש לנו לומר שתתקדש שפיר.
ט) והקצוה"ח סימן רע"ד סק"ד הקשה על דברי הנימוק"י והרשב"א הנ"ל דס"ל דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כונה לקנין מהא שכתב מרן המחבר בסימן קצ"ח סי"ב היתה עומדת בר"ה ולא אמר להם המוכר כלום והלך הלוקח ומשך לא קנה וכו' כיון שהתחיל למשוך גילה בדעתו שאינו רוצה לקנות במסירה אלא במשיכה והלא בדעת אחרת מקנה לא בעינן כונה לקנין ותירץ הקצוה"ח דכיון שנתכוין בפירוש שלא לקנות במסירה ודאי אינו קונה בע"כ דדוקא בלא כונה כלל קונה אבל כאן כיון דגלי דעתיה דבמשיכה ניחא ליה דליקני במסירה לא ניחא ליה לכן אינו קונה בע"כ ע"ש בקצוה"ח ובדברינו ליתא לתירוצו דכיון דחזינן שהוא רוצה לקנות את הבהמה ועושה את מעשיו לשם קנין והוא מושך אותה ברשות הרבים, הרי ידעינן שטעה וסבר דמסירה לאו קנין המועיל הוא ומשיכה ברשות הרבים הוי קנין המועיל וכיון שכן יש לט לומר שהטעות יעשה מהמחשבה הזאת כאלו אינה והוי כמי שלא חשב לא כך ולא כך היינו שלא חישב לא לקנות במסירה ולא שלא לקנות ואית לן לומר דיקנה דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כונה לקנין.
י) והנה מרא דהאי שמעתתא שכתב מרן בסימן קצ"ח סעי' י"ב הנ"ל הוא הרשב"א בשם הר"י מיגש ומביאו ב"י שם והה"מ מביאו פ"ג מהל' מכירה ועל הרשב"א אין להקשות הקושיא דנימא שהטעות תעשה את מחשבתו כמי שאינה דהרשב"א ס"ל דאפילו בחצר דאורייתא ג"כ אמרינן דהיכא דגלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני דלא קני כמו שמביאו מרן הב"י בסימן רס"ח בשמו של הרשב"א אלמא דס"ל דכיון שחשב שאינו רוצה לקנות ע"י חצרו רק ע"י נפילה לא קנה אע"ג דבטעות היה שחשב שהנפילה הוא קנין המועיל וקנין חצר הוא קנין שאינו מועיל אפילו הכי אינו קונה ע"י חצרו אע"ג דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אפילו הכי לא קנה משום שאינו רוצה לקנות ע"י חצרו אע"ג דבטעות היה מה שלא רצה לקנות ע"י חצרו אלמא דס"ל להרשב"א שאין בכח הטעות לבטל את מחשבתו ולעשותה כמי שאינה א"כ כאן נמי כיון דגלי דעתיה דבמשיכה לא ניחא ליה דליקני לא קנה אע"ג דבטעות היה מה שלא רצה לקנות במסירה מ"מ לא קנה דלהרשב"א אין בכח הטעות לעשות ממעשה ומחשבה כאלו אינה.
יא) והקושיא הנ"ל יש להקשות רק על מרן המחבר והרמ"א ולהפוסקים דאזלי בשיטתהו דהנה מרן המחבר והרמ"א בסימן קצ"ח סעיף י"ב פסקו כהרשב"א דלא קנה במסירה כיון דגלי דעתיה דבמשיכה ניחא ליה דליקני במסירה לא ניחא ליה דליקני ובסימן רס"ח פסקו מרן המחבר והרמ"א שאם נפל על המציאה קנה בד' אמות אם הוא במקום שד' אמות קונות ולא גרע משום שנפל עליה ולא אמרינן דכיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני, ובלא דברי הנימוק"י והראב"ד והרשב"א לא קשיא שכבר כתבו לעיל דהטעם הוא משום דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, והטעות כיון שיש בכחו לבטל מעשה ולא לעשות מעשה נשאר סתמא בלא שום כונה לא לקנות ולא שלא לקנות ובשארי קנינים אינו מועיל רק בחצר או בד' אמות שיש לו דין חצר וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכמו שהארכנו בזה לעיל, אבל לדברי הנימוק"י והראב"ד והרשב"א הנ"ל דס"ל דבדעת אחרת מקנה אותו לא בעינן כונה לקנין, וכשאינו מתכוין לא לקנות ולא שלא לקנות רק סתמא קנה גם בשאר קנינים כמו בחצר א"כ כיון דמה שגלי דעתיה לקנות במשיכה ולא במסירה בטעות היה מפני שטעה וסבר דמשיכה הוא קנין המועיל ומסירה הוא קנין שאינו מועיל, וכיון דמה שגלי דעתיה שאינו רוצה לקנות במסירה הוא בטעות והטעות יש בכחו לבטל מעשה א"כ המחשבה הזאת הוא כמי שאינה ונשאר סתמא ויש לנו לומר שיועיל בדעת אחרת מקנה.
יב) ולכאורא יש מקום לומר מנין לנו לומר דמשו"ה לא רצה לקנות במסירה רק במשיכה מפני שטעה וסבר דמשיכה ברשות הרבים הוא קנין המועיל ומשיכה הוא קנין שאינו מועיל אולי לא טעה במאומה רק בכונה ובדעת רוצה הוא שלא לגמור את המקח תיכף ע"י המסירה רק ע"י המשיכה אשר ימשכנה מרשות הרבים לסימטא ובתוך כך רוצה להתיישב אולי כדאי הוא לו לחזור בו ולא לגמור את המקח כלל, לכן רוצה הוא שיהא לו שהות ופנאי להתיישב בזה ובשביל כך רוצה שלא למהר לקנות תיכף ע"י מסירה רק ע"י משיכה שימשכנה מרה"ר לסימטא ומנין לנו לומר שטעה כלל הא תינח במלוה ופרוטה או בההיא דשמין את הנייר וכיוצא בהם כיון דתרווייהו ברגע חדא חיילי וחדא הוא קנין המועיל וחדא הוא קנין שאינו מועיל רק שנתכונו לקנין שאינו מועיל ע"כ חזינן שטעו, אבל כאן דתרווייהו הם קנינים המועילים מסירה ומשיכה רק שהמסירה קנתה מיד בר"ה ומשיכה, לא קנתה מיד עד שימשכנה לסימטא מנין לנו שטעה אולי לא טעה כלל רק בכונה ובדעת לא רצה למהר לקנותו במסירה מיד כדי שיהא לו שהות לחזור בו.
יג) אך המעיין בדברי מרן המחבר סימן קצ"ח סי"ב ובדברי הרשב"א שמביאם הב"י פה והה"מ פ"ג מהל' מכירה יראה שאין הדבר כן וז"ל שם היתה עומדת ברשות הרבים וכו' והלך הלוקח ומשך לא קנה עד שימשכנה כדינה מר"ה לסימטא אע"פ שנקנית במסירה וכו' אפילו הכי כיון שהתחיל למשוך גילה בדעתו שאינו רוצה לקנות וכו' אלא במשיכה עכ"ל, מפשטות הדברים משמע שאם משך הלוקח ברשות הרבים לבד לא קנה אע"ג שאמר בפירוש שדעתו לקנות במשיכה זו שמושך לר"ה לבד וגם אינו מושכה לסימטא כלל אפילו הכי לא קנה משום דמשיכה אינה קונה בר"ה ובזה בודאי חזינן שטעה וסבר דמשיכה הוא קנין המועיל ומסירה הוא קנין שאינו מועיל כיון שכונתו לקנין ואומר בפירוש שרוצה לקנות החפץ ואפילו הכי אינו מושך את החפץ לסימטא רק ברשות הרבים שהוא המקום שאין המשיכה קונה בו וכיון שכן יש לומר שהטעות מבטל את מחשבתו וכונתו שלא צה לקנות במסירה ונשאר בלא כונה כלל לא לקנות ולא שלא לקנות וכיון דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כונה לקנין היה לן לומר שיקנה דלא כהקצוה"ח.