משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דחצר · פרק יג
א) הקשה לי ה' אמ"מ לפי דברי הנימוק"י והר"ן בב"מ דלענין תקנת ד' אמות יכולים לומר אי אפשי בתקנת חכמים כיון שתיקנו ד' אמות לטובתו א"כ מסתמא לענין גט ג"כ הדין כן שיכולה אשה לומר אי אפשי בתקנת ד' אמות שתיקנו רבנן לטובתה משום עיגונא א"כ אפילו אם תתרצה להתגרש בד' אמות ג"כ יש לט לומר שלא תתגרש ולא תועיל תקנת ד' אמות לעולם, דהנה בגיטין ד' כ"א איתא אמר רבא כתב לה גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו קנתהו ומתגרשת בו והקשה אביי על זה מכדי חצר מהיכא איתרביא מידה מה ידה דאיתא בין מדעתה בין בע"כ והא מתנה מדעתה איתא בעל כרחה ליתא (דאי אמרה אי אפשי לקבל מתנה ממנו לא קניא ליה להאי חצר ולא מיגרשה ביה דהא אמרה לא ניחא לי למיקני, רש"י) אלמא דס"ל לאביי שאין האשה מתגרשת ע"י חצרה רק אם יכולה להתגרש בו אפילו בע"כ אבל אם אינה יכולה להתגרש בו בע"כ אז אינה מתגרשת אפילו מדעתה א"כ בד' אמות נמי כיון שיכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים ולא תתגרש בו בע"כ א"כ גם מדעתה לא תתגרש בו כן הקשה לי הנ"ל.
ב) עוד שמעתי כי הגאון רעק"א בחידושיו לב"מ הקשה על הגמ' הנ"ל דב"מ דאיתא התם ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זכה בה ומקשה הגמ' ויקנה בד' אמות ותירץ הגמ' כיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני, והקשה על זה הגאון רעק"א א"כ אמאי צריך שיבא אחר ויחזיק בה אפילו לא החזיק בה נמי יקנה השני כיון שעומד השני בתוך הד' אמות של החפץ והוא לא גלי דעתיה שאין רצונו לקנות בהד' אמות א"כ אמאי צריך שהשני יחזיק בה יקנה בהד' אמות שלו וחידושי רעק"א אינו מצוי כעת אצלי לעיין בו מה שתירץ בזה.
ג) ונראה לתרץ קושיתם דהנה יש להבין בזה שאמרו חכמים ד' אמות של אדם קונות לו לענין גט תו מציאה מה פירושו ואיך תיקנו חז"ל מי נימא דלאלתר כיון שנכנס אדם בהד' אמות יש לו תיכף ד' אמות סביבותיו וממילא אם נפל לתוכו מציאה או גט קנה את המציאה והאשה קנתה את הגט ומתגרשת ע"י החצר שמונח בו הגט שהוא הד' אמות שתיקנו חז"ל תיכף בכניסתם להד' אמות או אולי לא תיקנו חז"ל שיקנה תיכף בכניסתו את הד' אמות רק בשעה שנפלו המציאה או הגט אז תיקנו חז"ל שיקנו אבל קודם שבאה המציאה או שבא הגט לא קנו כלל, ונפקא מינה בזה אם קדם ראובן ונכנס לסימטא ואח"כ בא שמעון בתוך ד' אמותיו של ראובן ואח"כ נפלה איזה מציאה לתוך ד' אמותיהם אם נימא דהקנין ד' אמות בא תיכף בכניסתו לסימטא א"כ כיון דראובן קדם ובא לסימטא זכה ראובן בד' אמותיו ויזכה בהמציאה שנפלה אח"כ ושמעון לא זכה בה שהרי הד' אמות הוא של ראובן ובמה יזכה שמעון ואם נימא דהקנין ד' אמות לא בא תיכף בכניסתו לסימטא רק כאשר באה המציאה אז תיקנו חז"ל תקנת ד' אמות א"כ כיון דשמעון קדם ובא לסימטא קודם שבאה המציאה לתוכה לכן קנו שניהם בשוה את המציאה ראובן ושמעון דנהי שראובן קדם ובא לסימטא קודם שבא שמעון מ"מ כיון דבשעת כניסתו לסימטא עדיין לא זכה ראובן כלל בהד' אמות ואח"כ כשבא שמעון עדיין לא היתה המציאה בתוך ד' אמותיהם לכן אח"כ כשנפלה המציאה קנו שניהם בשוה.
ד) ויש להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בגיטין ד' ע"ח היכי דמי מחצה על מחצה אמר רב שמואל בר רב יצחק כגון שהיו שניהם עומדים בד' אמות ופריך הגמ' וליחזי הי מינייהו קדים וכי תימא דאתו תרווייהו בהדי הדדי והא אי אפשר לצמצם עכ"ל הגמ' אלמא דהקנין ד' אמות בא תיכף שנכנס לסימטא ולא בעת שבא הגט וכן פירש"י שם וליחזי הי מינייהו קדים לבא במעמדו אם קדם הוא לבוא זכה בכל הד' אמות ואם קדמה היא לבוא זכתה בכל ד' אמות הסמוכות לה ושוב לא נכנס זכותו עכ"ל רש"י וכן הוא בשו"ע אה"ע סימן קל"ט סע' י"ד ובכל הפוסקים דתליא בכניסתם לסימטא או בצדי ר"ה אז בא קנין הד' אמות נמצא בנידון הנ"ל שראובן בא לסימטא ואח"כ בא שמעון ואח"כ נפלה המציאה זכה ראובן בכולה ושמעון לא זכה כלל.
ה) והנימוק"י והר"ן שכתבו לענין ד' אמות שיכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים לענין נידון שהבאנו לעיל בגמ' דב"מ ד' יו"ד כיון שנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני ויש לחקור בזה מאי פירושא אם פירוש הגמ' הוא דבנפילה ניחא ליה לקנות את המציאה הזאת, בד' אמות לא ניחא ליה לקנות אבל הד' אמות בעצמן רוצה בהן ואם נפלה תיכף מציאה אחרת יקנה שפיר בהד' אמות האלה כיון שבד' אמות בעצמן רוצה בהם רק שאינו חפץ בהמציאה הזאת שנפל עליה וגלי דעתיה בהמציאה הזאת דלא ניחא ליה לקנות בהד' אמות לכן לא קנה אבל המציאה השניה דלא גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בודאי קנה בהד' אמות, ואולי יש לפרש מאי דאמרינן בנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני פירושו הוא שבד' אמות בעצמו אינו רוצה לקנות ואפילו אם תפול מציאה אחרת ג"כ לא קנה בהד' אמות כיון דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה בהד' אמות,
ו) ונראה פשוט דפירושה של הגמ' בנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני היינו כפירוש הראשון דבנפילה ניחא ליה דליקני את המציאה הזאת בד' אמות לא ניחא ליה דליקני את המציאה הזאת אבל בהד' אמות בעצמן ניחא ליה וקונה בהן מציאות אחרות, חדא דכיון דסגי לן לתרץ נפילתו אף אם נימא דניחא ליה בהד' אמות לקנות בהן מציאות אחרות רק את המציאה הזאת אינו רוצה לקנות בהד' אמות ג"כ מתורץ נפילתו, א"כ מנין לנו להוסיף ולומר שאינו רוצה בהד' אמות כלל אף לקנות בהן מציאות אחרות, שהרי אלו לא נפל כלל בודאי היה קנה בהד' אמות אלא כיון דנפל שואלין אנו למה נפל לכן כדי לתרץ את נפילתו הזאת אמרינן דגלי דעתיה דלא ניחא ליה לקנות בהד' אמות, וכיון שמתורץ אצלנו נפילתו אף אם נימא רק שזאת המציאה אינו חפץ לקנות בהד' אמות א"כ למה לנו לומר שיהא גילוי דעת שאינו רוצה את הד' אמות בעצמן לקנות בהן גם מציאות אחרות.
ז) ועוד לפי מה שכתבנו לעיל, דטעמו של הנימוק"י והר"ן הוא שאם קנין ד' אמות היה דאורייתא היה קונה אפילו אי גלי דעתיה דלא ניחא ליה לקנות בהד' אמות רק בנפילה, הוא משום כיון דנפילתו בטעות היה שטעה וסבר דנפילה הוא קנין המועיל וקנין ד' אמות הוא קנין שאינו מועיל וכיון שיש בכח הטעות לבטל מחשבתו שאינו רוצה לקנות בחצרו לכן קונה הוא בד' אמות אפילו בלא כונה לקנין כמו בחצר דקי"ל חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו כן כתבנו לעיל באריכות, א"כ לא שייך לומר כן אלא אם נאמר דלא הוי גילוי דעת רק לענין המציאה הזאת אבל הד' אמות בעצמן רוצה הוא וחצרו הוא, לכן אם קנין ד' אמות היה מדאורייתא שפיר היה קונה משום דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אבל אם נימא דהוי גילוי דעת שאינו רוצה בהד' אמות בעצמן א"כ לא שייך לומר בזה דכיון שהטעות עושה את מחשבתו שאינו רוצה בחצר כאלו אינו א"כ קונה ע"י חצרו שהוא הד' אמות דאורייתא משום דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו בודאי לא שייך לומר כן כיון שאין לו חצר כלל במה יקנה כיון שאינו רוצה בהד' אמות ואין לו חצר אין לו במה לקנות ונהי דמה שלא רצה בהד' אמות בעצמן בטעות הוא מ"מ כיון שהטעות אין בכחו לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחישב א"כ אין לו במה לקנות אפילו אם קנין ד"א היה מדאורייתא כיון שאין לו ד' אמות כלל וכמו שכתבנו לעיל פרק י"א אות ו' לדעת הרשב"א.
ח) ועוד מטעם אחר נראה דפירוש הגמ' בנפילה ניחא ליה דליקני היינו שאינו רוצה את המציאה לקנות בד' אמות, אבל הד' אמות בעצמן רוצה בהן לקנות מציאות אחרות, דכיון שהוכחנו לעיל מגמ' דגיטין דף ע"ח כי תיכף שנכנס אדם לסימטא תיכף יש לו הד' אמות אף קודם שנפלה המציאה אצלו, והגילוי דעת של הנפילה אין אנו רואים תיכף בכניסתו לסימטא שאינו רוצה בהד' אמות רק אח"כ כשנפל על המציאה, א"כ אם נימא דהגילוי דעת הוא שאינו רוצה גם בהד' אמות עצמן, א"כ ממה נפשך לא אתיא שפיר דאי נימא דמתחלה בשעת שנכנס לסימטא נתרצה בהד' אמות לקנותן רק שאח"כ בשעה שנפל על המציאה חזר בו ואמר אי אפשי בתקנת חכמים שתיקנו לי הד' אמות בודאי לאחר שקנה הד' אמות לא יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים כדאיתא בגמ' ב"ב דף ח"ס ובכתובות דף פ"ג ובשו"ע אה"ע סימן צ"ב דדוקא בכותב לה ועודה ארוסה יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים מפני שעדיין לא זכה בנכסיה אבל בכותב לה והיא נשואה אינו יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים מפני שכבר זכו בנכסים א"כ כאן נמי כיון שכבר זכה בהד' אמות אינו יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים ואם נימא דהנפילה שנפל עכשיו זהו גילוי מילתא שגם מעיקרא לא רצה לקנות הד' אמות בשעה שנכנס לסימטא, גם זה הוא דבר שאי אפשר לומר כן לא מיבעיא למ"ד דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע בודאי לא שייך כאן לומר איגלאי מילתא למפרע מדהשתא לא ניחא ליה בקנין ד' אמות מעיקרא נמי לא ניחא ליה כיון דס"ל דלא אמרינן בכל מקום איגלאי מילתא למפרע אלא אפילו למ"ד דס"ל אמרינן איגלאי מילתא למפרע בשאר מקום אבל בכאן לא שייך לומר מדהשתא לא ניחא ליה מעיקרא נמי לא ניחא ליה כגון ביאוש דאמרינן בב"מ דף כ"א כ"ב לרבא בדבר שאין בו סימן מדהשתא מיאש מעיקרא נמי מיאש היינו דוקא בדבר שאין בו סימן דמעיקרא עומד לכך להתיאש אבל בדבר שיש בו סימן לא אמרינן מדהשתא מיאש מעיקרא נמי הוי יאוש כדאיתא בגמ' שם כיון דמתחלה לא היה עומד לכך להתיאש א"כ כאן נמי כיון דסתם בני אדם רוצים בהד' אמות שתקנו להם חכמים שיהא להם כחצר, א"כ אף אם אנו רואים עכשיו שאינו רוצה בהד' אמות אין סברא לומר איגלאי מילתא למפרע מדהשתא לא ניחא ליה מעיקרא נמי לא ניחא ליה כיון דמעיקרא לא היה עומד לכך למאן ושלא להתרצות בתקנת חכמים שתיקנו לו ד' אמות, אלא יש לנו לומר דאע"ג דעכשיו אינו רוצה בהד' אמות דוקא עכשיו אינו רוצה אבל מעיקרא רצה נמצא דהד' אמות הם שלו.
ט) ועוד דלא מצינו איגלאי מילתא למפרע רק על המעשה שאנו רואים עכשיו אנו אומרים דלמפרע נמי הכי הוי המעשה הזה כמו בכל הני דב"מ דף כ"א וכ"ב וביבמות דף ל"ה לענין חליצת מעוברת וכיוצא בהם דהענין הזה שאנו רואין עכשיו חשבינן ליה דלמפרע הוא כן, וכיון דכאן לענין הד' אמות דגלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני בעת שנפל על המציאה ליכא למימר דגלי דעתיה שאינו רוצה עכשיו בהד' אמות כמו שכתבנו לעיל דהקנין ד' אמות בא תיכף שנכנס לסימטא וכיון שזכה בהד' אמות שוב אינו יכול לומר אח"כ אי אפשי בתקנת חכמים וכמו בכותב לה לאחר שנשאת וא"כ המיאון שלו מה שאינו רוצה עכשיו הוא דוקא על המציאה לבדה ולא על הד' אמות ואם נימא איגלאי מילתא למפרע שייך לומר דמה שאנו רואין עכשיו שאינו רוצה את המציאה תגלי מילתא למפרע מדהשתא לא ניחא ליה במציאה אבל שנאמר מדהשתא לא ניחא ליה במציאה מעיקרא נמי לא ניחא ליה בהד' אמות איגלאי מילתא למפרע כהאי לא מצינו בשום מקום לומר כיון שעושה עכשיו כך איגלאי מילתא דלמפרע עושה מעשים אחרים נוסף על המעשה הזה שאנו רואים עכשיו, וכיון שכן בודאי פירושו הוא בנפילה ניחא ליה דליקני את המציאה הזאת בד' אמות לא ניחא ליה לקנות את המציאה הזאת, אבל הד' אמות הויין שלו לקנות בהן מציאות אחרות [עיין בתשובת הגרע"א בתשובות החדשות סימן צ"ו שלא כתב כן ודבריו תמוהים ע"ש].
י) ובזה מתורצים הקושיות הנ"ל קושית הגאון רעק"א הנ"ל שהקשה למה לן שהשני יחזיק בה אפילו לא החזיק בה ג"כ קנה השני בהד' אמות, מתורץ בזה דכיון שהנפילה לא מחשבינן גילוי דעת רק שאינו רוצה לקנות בהד' אמות את המציאה הזאת אבל בהד' אמות בעצמן רוצה בהן לקנות מציאות אחרות א"כ כבר זכה הראשון בהד' אמות ושוב לא יכול השני לזכות בהד' אמות האלה שכבר קדם הראשון וזכה בהן.
יא) וקושיא הנ"ל שהקשה לי ה' אמ"מ הנ"ל כיון שיכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים ואם תרצה שלא להתגרש בהד' אמות לא תתגרש א"כ אף אם אמרה שרצונה להתגרש ג"כ יש לנו לומר שלא תתגרש דהאי חצר ליתא בע"כ כנ"ל ובדברינו מתורצת זאת הקושיא דודאי אם קודם שנכנסה להד"א אמרה אי אפשי בתקנת חכמים שתקנו לי ד' אמות בודאי היתה יכולה לומר כן כיון שעדיין לא זכתה בהד' אמות אבל אחר שזכתה בהד' אמות בודאי אינה יכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים כיון שכבר קנתה הד' אמות הוי כמו בכותב לה והיא נשואה דאינו יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים מפני שכבר זכה בהנכסים, וכיון דלאחר שזכתה בהד' אמות אינה יכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים לכן מתגרשת שפיר ע"י ד' אמות דהוי כחצרה ממש דאיתיה בין מדעתה ובין בע"כ, ונהי דקודם שזכתה היתה יכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים מ"מ לא מיגרע בזה דהרי בכל חצר קודם שקנתה את החצר אם רצתה היתה אומרת אין רצוני לקנות את החצר ואין אדם קונה בע"כ ואפילו הכי אמרינן שמתגרשת בחצרה משום דכיון דעכשיו לאחר שקנתה את חצרה אין בכחה לומר שאין רצונה להתגרש בו ומקרי עכשיו החצר דאיתיה בין מדעתיה בין בע"כ א"כ בד' אמות נמי דנהי דקודם שקנתה הד' אמות היינו קודם שנכנסה בסימטא היה בידה לומר אין רצוני בהד' אמות מ"מ כיון דעכשיו לאחר שקנתה הד' אמות אין בכחה לומר אי אפשי בהן לכן מתגרשת דמקרי איתיה בין מדעתיה בין בע"כ.
יב) וגם מזה יש הוכחה למה שכתבנו לעיל דמה שאמרו בנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני, פירושו הוא דבנפילה ניחא ליה לקנות את המציאה הזאת ובד' אמות לא ניחא ליה לקנות את המציאה הזאת אבל הד' אמות בעצמן שלו הם לקנות בהן מציאות אחרות דכיון שהוכחנו דלאחר שזכה בהד' אמות שוב אינו יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים גם לדברי הר"ן והנימוק"י משום דהוי כמו בכותב לה לאחר שנשאה ומשום דבעינן חצרה דאיתא בין מדעתה בין בע"כ לאביי בגיטין כ"א כנ"ל א"כ יש תימה איזה חילוק יש בין אם קנין ד' אמות היה מדאורייתא דלא שייך לומר אי אפשי בתקנת חכמים ובין אם קנין ד' אמות הוא מדרבנן שכתבו הר"ן והנימוק"י הטעם משום דכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו, והלא קודם שזכה בד' אמות היינו קודם שנכנס בהד' אמות אם אין רצונו לקנות בהן בודאי יכול לומר שאין רצונו לקנות בהד' אמות שיהיו כחצרו שהרי אפילו בחצר ממש שהוא בודאי דאורייתא אם אחד רוצה ליתן חצר לחבירו במתנה בודאי יוכל לומר שאין רצונו לקנותו שאין אדם קונה בע"כ, א"כ בהד' אמות נמי קודם שזכה בהן היינו קודם שנכנס בהד' אמות בודאי יוכל לומר שאין רצונו לזכות בהן אפילו אי נימא דד' אמות הוא קנין מדאורייתא, ולאחר שכבר זכה בהד' אמות אמרינן שאין יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים משום דהוי ככותב לה לאחר שנשאת וכנ"ל.
יג) א"כ תימה אמאי כתבו הר"ן והנימוק"י דהא דאמרינן גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני הוא משום דקנין ד' אמות הוא קנין דרבנן וכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו, והלא ממה נפשך אם מתחלה אינו רוצה בהד' אמות קודם שנכנס בהן יכול לומר אין רצוני לקנותם אפילו אם יהא קנין ד' אמות דאורייתא ואם לאחר שזכה בהד' אמות אין יכול לומר אי אפשי בהן אפילו אם קנין ד' אמות הוא מדרבנן, אלא ודאי מוכרחין אט לומר כמו שכתבנו לעיל דפירושו הוא בנפילה ניחא ליה דליקני את המציאה הזאת אבל בד' אמות לא ניחא ליה דליקני את המציאה הזאת, אבל הד' אמות בעצמן שלו הן לקנות בהן מציאות אחרות
ולענין המציאה צריך לומר כמו שכתבנו לעיל דאם קנין ד' אמות היה קנין מדאורייתא היה קונה את המציאה בד' אמות אע"ג דגלי דעתיה דלא ניחא ליה לקנות בהד' אמות מ"מ קונה אותה משום דבטעות היה מה שלא רצה לקנות בהד' אמות והטעות יש בכחו לבטל מעשה ומחשבה וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אבל כיון דקנין ד' אמות הוא מדרבנן, והאומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו לכן אע"ג דאמירתו אי אפשי בתקנת חכמים בטעות היה מ"מ כיון דעכ"פ אין רצונו בתקנת חכמים לכן נתבטלה אצלו תקנת חכמים ולא קנה את המציאה וכמו שכתבנו לעיל בזה.