אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב שמעתתא דחצר › פרק יב

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דחצר · פרק יב

פרק יא

א) ודע דקושיתו הנ"ל מהא דמלוה ופרוטה ומה דשמין את הנייר שהקשינו על דברי הנימוק"י והר"ן הקושיא הזאת בעצמה יש להקשות ג"כ על דברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרא"ה שהם השמיטו לגמרי את תירוץ הגמ' הנ"ל דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני והם פסקו כתירוצם של רב פפא ורב ששת הנ"ל שלא תיקנו ד' אמות אלא בסימטא ולא בשדה חבירו ולא ברשות הרבים עיין ב"י סימן רס"ח שכתב שכן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ועיין בביאורי הגר"א סימן רס"ח, ולדבריהם במקום שתיקנו ד' אמות כגון בסימטא קנה את המציאה אע"ג דנפל עליה וגלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני מ"מ קונה הוא את המציאה בד' אמות, וצריך לומר אע"ג דקי"ל שאין אדם קונה בע"כ מ"מ כאן קנה כמו"ש הגרע"א והח"ס הנ"ל דבודאי אם לא היה רוצה לקנות לא היה קונה דאין אדם קונה בע"כ אבל כאן כיון דבאמת רוצה הוא לקנות את המציאה רק שרוצה לקנות בקנין שאינו מועיל שהוא הנפילה ואין רצונו לקנות בקנין המועיל שהוא ד' אמות, וכיון דעכ"פ נתכוין לקנות את החפץ וגם עשה קנין המועיל רק שנתכוין לקנות בקנין שאינו מועיל לכן קנה אפילו בקנין דרבנן וא"כ תקשה הקושיא הנ"ל מהא דמלוה ופרוטה ומהא דשמין את הנייר דחזינן שאם דעתו אמלוה ועל החוב הכתוב בשטר אע"ג דעשה קנין המועיל וקנין שאינו מועיל וכיון שנתכוין לקנות בקנין שאינו מועיל לא קנה, ובתירוצנו שתירצו לעיל על דברי הנימוק"י והר"ן יש לתרץ ג"כ אליבא דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרא"ה.

ב) אך חילוק אחד יש ביניהם דאליבא דהנימוק"י והר"ן אינו קונה אם גלי דעתיה דניחא ליה לקנות בנפילה רק בחצר דאורייתא ולא בד' אמות דרבנן משום דהאומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו, ולדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרא"ה אפילו בד' אמות דרבנן נמי קני אפילו אם נפל וגלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני אפילו הכי קני ומכ"ש בחצר דאורייתא כהאי גונא משום דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו משא"כ בשאר קנינים דבעינן כונה לקנין לא קנו אם דעתו על דבר שאינו קנין כגון אם דעתו אמלוה או דעתו על מה שכתוב בשטר ואין דעתו על הנייר כמו שכתבנו לעיל.

ג) ונראה דבזה פליגי דלמ"ד דס"ל כיון דגלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני הוא משום דס"ל דהאומר אי אפשי בתקנת חכמים ע"י טעות ג"כ שומעין לו לכן נהי דמה שלא רצה לקנות בד' אמות רק בנפילה הוא מפני שטעה וסבר דנפילה הוא קנין המועיל והד' אמות הוא קנין שאינו מועיל כיון דד' אמות הוא תקנת חכמים ולא רצה בתקנת חכמים שומעין לו אע"ג שטעה מה שלא רצה בתקנת חכמים כמו שכתבנו לעיל בדעת הנימוק"י והר"ן, ודעת הרי"ף והרמב"ם וסיעתם דפסקו כרב פפא ורב ששת הוא משום דס"ל דכי היכא שהטעות מבטל את המעשה בחצר דאורייתא וע"י הטעות נעשה כמו שלא חשב מחשבתו שאינו רוצה בחצרו כן הוא בד' אמות דרבנן ג"כ כיון דאמירתו מה שלא רצה לקנות בד' אמות הוא בטעות א"כ הוי כמו שלא חישב כלל ולא אמר כלל אי אפשי בתקנת חכמים א"כ נשאר כמו חצר דעלמא דקי"ל חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שכתבנו לעיל לענין חצר דאורייתא לשיטת הנימוק"י והר"ן כן ס"ל להרי"ף והרמב"ם וסיעתם אפילו בד' אמות דרבנן.

ד) עוד יש מקום לפרש דטעמא דרב פפא ורב ששת הוא דס"ל דנפילה לא הוי גילוי דעת דלא ניחא ליה לקנות בד' אמות כי מה שנפל יוכל היות כי לאחר שקנה בד' אמות רוצה להחזיק בה שלא יחטוף שום אדם ממנו ובשביל זה נפל עליה לכן ס"ל דקנה בד' אמות אבל אם יאמר בפירוש שאין רצונו לקנות בד' אמות רק בנפילה יוכל היות דמודים גם רב פפא ורב דלא קנה בד' אמות וכן הרי"ף והרמב"ם וסיעתם דפסקו כרב פפא ורב ששת ס"ל ג"כ כך ולפי זה אין מקום לקושיתנו הנ"ל רק לשיטת הנימוק"י והר"ן אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ם וסיעתם דפסקו כרב פפא ורב ששת אין מקום לקושיתנו מהך דמלוה ופרוטה או מהך דשמין את הנייר כיון דס"ל דבאמת לא קנה אם אמר שדעתו לקנות בנפילה ולא בד' אמות כמו במלוה ופרוטה דלא קנה אם אמר בפירוש שדעתו אמלוה ולא אפרוטה, אך האחרונים לא פירשו כן את דבריהם רק פירשו דרב פפא ורב ששת ס"ל נמי דנפילה הוי גילוי דעת דלא ניחא ליה לקנות בד' אמות ואפילו הכי קני א"כ צריך לתירוצנו הנ"ל גם לשיטת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם וכמו שכתבנו לעיל.

ה) ויש עוד שיטה שלישית בזה והיא דעת הרשב"א ומביאו מרן הב"י בסימן רס"ח דס"ל להלכה דאפילו בקניות דאורייתא ג"כ אמרינן היכא דגלי דעתיה כהאי דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני ג"כ לא קנה והדבר צריך ביאור אמאי לא יקנה בחצרו שהוא ד' אמות אי ס"ל דהוי דאורייתא והלא קי"ל דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ונהי שנתכוין בפירוש שלא לקנותו בחצרו והיכא שנתכוין בפירוש שלא לקנותו לא קנה בחצרו כמ"ש התוס' ב"ב דף נ"ד מ"מ כיון שבטעות היה מה שנתכוין בפירוש שלא לקנות כי טעה וסבר דנפילה הוא קנין המועיל וד' אמות הוא קנין שאינו מועיל וכיון שיש בכח הטעות לבטל ולעשות ממעשה ומחשבה כאלו אינם א"כ יש לנו לומר שנתבטלה כונתו מה שחשב בפירוש שלא לקנות בד' אמות, א"כ נשאר בלא שום כונה כלל לא לקנות ולא לקנות שא"כ יש לנו לומר שיקנה דקי"ל חצרו של אדם קינה לו שלא מדעתו כמו שכתבנו לעיל ואמאי ס"ל להרשב"א דלא קנה.

ו) ואין ס' הרשב"א מצוי אצלי לעיין בו אך ראיתי מה שהביא מר"ן הב"י בשמו בסימן רס"ח ואם לענין קנין ד' אמות לבד אמר הרשב"א דלא קני אם גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני ולא בד' אמות אפילו אם ד' אמות הוא קנין דאורייתא כמו שיש רוצים לומר דקנין ד' אמות הוא מדאורייתא דבירושלמי ב"מ פרק א הל' ד' איתא דילפינן מקרא דדוד ואני בעניי הכינותי וכו' ע"ש לא היה תימה כ"כ די"ל דכיון דנפל וגלי דעתי' דלא ניחא ליה לקנות בד"א רק בנפילה מפרשינן ליה אנן לנפילתו שאינו רוצה גם הד' אמות בעצמו א"כ אף שהיה בטעות ואלמלא ידע שד' אמות הוא קנין המועיל והנפילה הוא קנין שאינו מועיל היה רוצה שהד' אמות יהא שלו מ"מ כיון שעכשיו אין רצונו לקנות את הד' אמות בעצמם ואין לו חצר במה לקנות את המציאה והטעות הלא אין בכחו לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחישב לכן לא קנה, דודאי לפי מה שפירשנו מתחלה שהד' אמות בעצמן רוצה בהן לקנותם שיהא כחצרו רק דכיון שנפל אמרינן דגלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה לקנות את המציאה ובד' אמות אינו רוצה לקנות את המציאה אבל את הד' אמות בעצמן רוצה בהן לקנות בהן חפצים ומציאות אחרות אז שייך לומר כמו שכתבנו לעיל דכיון דמה שאינו רוצה לקנות את המציאה בד' אמות בטעות הוא יען כי טעה וסבר שהנפילה הוא קנין המועיל והד' אמות הוא קנין שאינו מועיל והטעות מבטל את מחשבתו שלא רצה לקנות בהד' אמת לכן קנה בהד' אמות דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו דהקנין ד' אמות בא לו תיכף כאשר נכנס בהד' אמות ולא תליא בהמציאה כדאיתא בגיטין ד' ע"ח דפריך הגמ' וליחזי הי מינייהו קדים ע"ש, אבל אם נפרש נפילתו דמשו"ה נפל משום שאינו רוצה שהד' אמות בעצמן יהיו שלו א"כ נהי דבטעות היה מ"מ כיון דעכ"פ אין רצונו לקנות בהד' אמות עצמן לכן אינו קונה אפילו אם נימא שהקנין ד' אמות הוא מדאורייתא כי אין בכח הטעות לעשות מבלי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחישב א"כ אין לו חצר כלל לקנות בו ואיך יקנה בלא חצר לכן לא קנה להרשב"א.

ז) אך כל זה הוא מיושב אם נימא דהרשב"א לא קאמר אלא בקנין ד' אמות אם אפילו יהא מדאורייתא או בשאר קנינים דעלמא כגון בקנין כסף וחזקה וכיוצא בהם שהם קנינים דאורייתא ג"כ ניחא דלא קני היכא דגלי דעתיה שאין רצונו לקנות בקנין המועיל רק בקנין שאינו מועיל וכמו שכתבנו לעיל לענין מלוה ופרוטה דלא קני לכולי עלמא אם דעתו אמלוה אע"ג דקידושי כסף ודאי הוה מדאורייתא.

אבל אם נימא דדעת הרשב"א הוא דאפילו בחצר ממש שהיה קנוי לו מכבר מדאורייתא ג"כ לא קני אם גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בחצרו לא ניחא ליה דליקני בודאי יש תימה אמאי לא יקנה כיון דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ונהי שחשב בפירוש שאין רצונו לקנות בחצרו והיכא שחשב בפירוש שאין רצונו לקנות בחצרו לא קני כמו"ש התוס' ב"ב נ"ד מ"מ כיון דבטעות היה והטעות יש בכחו לבטל מעשה א"כ יש לט לומר דהוי כמו שלא חשב בפירוש שאינו רוצה לקנות וקי"ל דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו יש לנו לומר שיקנה, כיון שיש לו חצר ממש מכבר ולא שייך לומר דגלי דעתיה דלא ניחא ליה שיהא החצר שלו כיון דעכ"פ יש לו חצר א"כ תימה אמאי לא יקנה אפילו כשנפל וגלי דעתיה דלא ניחא ליה לקנות החפץ בחצרו כיון דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו.

ח) ובלא דברינו הנ"ל פ"ד אות י"ב וי"ג היה מקום לתרץ דבריו דאע"ג דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אין הטעם משום דלא בעינן שום כונה ודעת לקנין רק בעינן שהחפץ יבא לחצרו רק הטעם הוא משום דאמרינן דמסתמא ניחא ליה כמו בזכיה במקום דזכות הוא לו דאמרינן בסתמא ניחא ליה ומה שכתבו התוס' בב"ב הנ"ל דף נ"ד דהיכא דידע שיש חפץ בחצרו ולא נתכוין לקנות לא קנה אין פירושו משום דלא ניחא ליה לקנות בחצרו לכן לא קנה רק הטעם הוא משום דליכא למימר דמסתמא ניחא ליה וכמו שכתבנו לעיל א"כ כיון דנפל וגלי דעתיה דלא ניחא ליה לקנות בחצרו לכן לא קני אע"ג דמה דגלי דעתיה דלא ניחא ליה לקנות בחצרו הוא בטעות שטעה וסבר דנפילה הוא קנין המועיל וחצר הוא קנין שאינו מועיל והטעות מבטל מחשבתו מ"מ כיון דכאן ליכא למימר דמסתמא ניחא ליה כיון שאין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחישב לכן לא קנה ומיושבים בזה דברי הרשב"א הנ"ל. אך לפי מה שכתבנו לעיל ליכא למימר הכי כיון דבשליחות בעינן דעת בפירוש שיעשהו לשליח כדאמרינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם א"כ אין מועיל מה דמסתמא ניחא ליה כיון שלא היה בחצרו דעת בפירוש שעשהו שליח ולא מהני בחצר מטעם שליחות רק משום דאמרינן שכל אדם עושה את חצרו לשליח בשעה שקנהו או בשעה שירשו והוי כמו שליח דעלמא דלא בעינן תו דעת המשלח כלל ואפילו אם המשלח ישן וכן נמי בחצרו, ובנידון זה הוי כמו העושה שליח וביטל אותו אח"כ ע"י טעות בודאי אמרינן דהביטול בטל והשליחות קיים א"כ כאן נמי כיון שהחצר הוא שלוחו של המשלח רק שנפל על המציאה מחמת טעות שטעה וסבר דהחצר הוא קנין שאינו מועיל והנפילה הוא קנין המועיל לכן נפל א"כ יש לנו לומר דהביטול הזה שביטל את חצרו משליחותו הביטול הזה הוא בטל והשליחות קיים ע"י חצרו שקונה לו לאדם שלא מדעתו כלל והדרא קושיא לדוכתיה אמאי פסק הרשב"א דלא קני כהאי גונא אם נימא דהרשב"א אפילו בחצר דאורייתא נמי סבירא ליה דלא קני.

ט) עיין הגהות אשר"י בפרק איזהו נשך על הסוגיא דהתם דף ס"ו ס"ז לענין מחילה בטעות אי הוה מחילה או לא שכתב וז"ל לכך נראה לי דודאי גם רב נחמן סבר דמחילה בטעות הויא מחילה אע"ג דקנין בטעות חוזר בדין שיכול לחזור בו כיון שהממון עדיין הוא בידו יש כח בידו לחזור כיון שבטעות הקנהו, והקדש נמי לא חייל בטעות כיון דבעינן שיגמור בלבו ואין זה גמר כיון דטעה וכן ההיא דחזקת הבתים דהדר גודא בארעא דלאו דיליה דלא הוי מחילה לא דמיין כלל דהא לא מחל ולא מידי ולא הפקיר מידי אלא דסבור שאינו שלו ונמצא שלו אבל אדם שיש לו ממין ומוכר אותו לחבירו ומוחל לו אע"פ שהוא בטעות זכה חבירו מידי דהוה אהפקירא בעלמא דחשוב הפקר א"כ שכנגדו קנה עכ"ל עיין בדין קנין בטעות בחו"מ סימן ר"ז סעיף י'.

י) היוצא מזה דמחילה בטעות הויא מחילה היכא שהוציא המעות מידו ונתן לחבירו ע"י טעות שטעה בדין כגון במוכר דבר שלא בא לעולם ותפס הלוקח בפני המוכר ונתרצה המוכר בתפיסת הלוקח ע"י טעות שטעה בדין וסבור שיוכל למכור דבר שלא בא לעולם הויא מחילה משום דהוי כאלו הפקיר ממונו לכשנגדו, א"כ בנידון דידן שבא דבר הפקר בחצרו של אדם ואין רצונו לקנות מחמת טעות שטעה וסבר דהחצר הוא קנין שאינו מועיל יוכל להיות ג"כ דלא קנה אע"ג דכאן לא נתן לשום אדם ושם בנידון הג"א נתן לכשנגדו, מ"מ כיון דכאן עדיין לא היה שלו מעולם ושם היה מתחלה של הנותן יוכל להיות דכ"ש הוא ומה התם יוכל הקנין בטעות להפקיע זכותו של אדם מכ"ש שיש בכח הטעות לעשותו שלא יזכה, ואע"פ דאכתי לא דמיין להדדי ויש לחלק ביניהם וגם הרבה ראשונים לא ס"ל כהא דהג"א מ"מ כיון דעכ"פ חזינן שאין זה דבר ברור לכולי עלמא בכל מקום לומר שיש כח בטעות לבטל מעשה ולעשותו כמי שאינו שהרי מצינו כאן דאע"פ שהוא מחילה בטעות אפילו הכי קיים א"כ יש לומר דס"ל להרשב"א ג"כ לענין הטעות הזה שלא רצה לקנות בחצרו ג"כ אין בכח הטעות לבטל מחשבתו ולעשותו כאלו אינו א"כ נשארה מחשבתו קיימת מה שלא רצה לקנות בחצרו לכן ס"ל להרשב"א דלא קנה ומיושבים א"כ דברי הרשב"א בדוחק עכ"פ, עיין לקמן בדברינו לענין קנין בטעות.

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה