אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב שמעתתא דחצר › פרק יא

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דחצר · פרק יא

פרק י

א) איתא בב"מ ד' יוד אמר ר"ל משום אבא כהן ברדלא ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום מאי טעמא תקיט רבנן דלא ליתי לאינצויי והקשה הגמ' על זה ממתניתין דקתני ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה ואי אמרת ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום נקני ליה ארבע אמות דידיה ותירץ הגמ' כיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דניקני בארבע אמות לא ניחא ליה דניקני ורב ששת תירץ דלא תיקנו ד' אמות רק בסימטא דלא דחקי רבים ברשות הרבים דקא דחקי רבים לא תקינו רבנן, ורב פפא תירץ אהא דמותיב ר' חייא בר יוסף פאה כי תקינו ליה רבנן ד' אמות בעלמא בשדה דבעה"ב לא תקינו ליה רבנן עכ"ד.

והנה על זה דאמרינן כיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דניקני בארבע אמות לא ניחא ליה דניקני ולא קני כתב הנימוקי יוסף הטעם בזה משום דארבע אמות הוא תקנתא דרבנן וכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו ע"ש בנימוק"י וכ"כ מרן הב"י סימן רס"ח בשם הר"ן והדבר תימה דמשמע מדבריו דאם קנין הד' אמות היה מדאורייתא היה קונה אע"ג דגלי דעתיה שאינו רוצה לקנות וזהו תימה והלא קי"ל שאין אדם קונה בע"כ אף אם קנין הד' אמות היה קנין מדאורייתא ג"כ לא היה מועיל כיון דגלי דעתיה שאינו רוצה לקנות בהד' אמות, ומצאתי בתשובות הגאון רעק"א בתשובות החדשות שיצאו לאור בשנת תרמ"ט בסימן צ"ו שכתב דודאי אם לא היה רוצה לקנות כלל בודאי אינו קונה אפילו בחצר דאורייתא דאין אדם קונה בע"כ, אבל כאן כיון דבאמת רוצה הוא את המציאה רק שהוא רוצה לקנות בנפילה שהוא קנין שאינו מועיל ואינו רוצה לקנות בד' אמות שהוא קנין המועיל לכן בחצר דאורייתא כהאי גוונא היה קונה כיון שעשה קנין המועיל וגם היתה כונתו לקנות החפץ אף שהיתה כונתו לקנות בקנין שאינו מועיל אפילו הכי קני עכ"ד אף שאין זה לשונו ממש, וכ"כ הח"ס חלק יו"ד לענין מכירת בכור ד"ה וראיתי וכ"כ הח"ס שם סימן שי"ג ד"ה ולכאורה כמו"ש הגרע"א הנ"ל בביאור דברי הנמוק"י הנ"ל

היוצא מדבריו שאם אדם עושה קנין המועיל בדאורייתא וקנין שאינו מועיל ומתכוין לקנות בקנין שאינו מועיל אפילו הכי קני כיון דעכ"פ עשה קנין המועיל ונתכוין לקנות את החפץ אף דנתכוין לקנות בקנין שאינו מועיל אפילו הכי קני.

ב) ויש להקשות על זה מהא דאיתא בקידושין ד' מ"ח לענין מחלוקת ר"מ ורבנן כשאמרה האשה עשה לי שירים נזמים וטבעות ואקדש אני לך דר"מ ס"ל מקודשת ורבנן ס"ל דאינה מקודשת ומוקי לה הגמ' לחד אוקימתא דאיירי כגון שהוסיף לה נופך משלו דמר סבר מלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה ומר סבר דעתיה אמלוה וכן פליגי בזה ר' נתן ור' יהודא הנשיא דמר סבר מלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה ומר סבר דעתיה אמלוה, אלמא אע"פ שהיתה כונת שניהם לקדשה וגם עשה קנין המועיל היינו הפרוטה מ"מ אם דעתו אמלוה אינה מקודשת לכולי עלמא דעד כאן לא פליגי אלא דמר סבר דעתיה אפרוטה ומר סבר דעתיה אמלוה אבל אם הינו יודעים בודאי שדעתו אמלוה אינה מקודשת אע"ג שיש שם ג"כ קנין המועיל היינו הפרוטה וגם נתכונו לקידושין אפילו הכי אם דעתו אמלוה אינה מקודשת אלמא שהעושה קנין המועיל וקנין שאינו מועיל וכונתו לקנות בקנין שאינו מועיל לא קני ודלא כהגאון ר' עקיבא איגר והח"ס הנ"ל שכתב בשם הנימוק"י הנ"ל

ג) וכן יש להקשות על דבריהם מהא דאיתא שם בקידושין דף מ"ח לענין האומר התקדשי לי בשטר ונמצא השטר בטל נחלקו ר"מ ורבנן דר"מ סבר שאינה מקודשת ורבנן ס"ל דשמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ע"ש ברש"י ותוס' ושאר מפרשים דפליגי ר"מ ורבנן אם דעתו אנייר או לא היינו דאף אם הנייר שוה פרוטה מ"מ ס"ל ר"מ דאינה מקודשת משום שאין דעתה להתקדש בנייר רק דעתה להתקדש במה שכתוב בשטר ולא בנייר ורבנן ס"ל דדעתייהו נמי אנייר לכן ס"ל שאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת, אלמא שאם אין דעתם אנייר רק על מה שכתוב בתוך השטר אינה מקודשת אע"פ שהיה שם קנין המועיל היינו הנייר וגם נתכונו לקידושין מ"מ אם אין דעתם לקנין המועיל היינו פרוטת הנייר אינה מקודשת לכולי עלמא דעד כאן לא קאמרי רבנן דאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת אלא משום דס"ל דדעתייהו נמי אנייר אבל אם היינו יודעים שאין דעתם אנייר רק במה שכתוב בשטר בודאי כולי עלמא מודים שאינה מקודשת אלמא דהעושה קנין המועיל היינו פרוטת הנייר וקנין שאינו מועיל היינו השטר הבטל ודעתו לקנות בקנין שאינו מועיל אינה מקודשת דלא כהגאון ר' עקיבא איגר והח"ס הנ"ל בשם הנימוק"י.

ד) וז"ל הטור באה"ע סימן כ"ח ואפילו החזיר לה השטר כתב הרמב"ם ז"ל שאינה מקודשת אפילו יש בה שוה פרוטה כיון דלא אדכרה בעידן קידושין לקידושיה ביה סתמא כמקדש במלוה לחודיה דמי אבל אם אמר לה התקדשי לי בשטר חוב זה ונתנו לה שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת עכ"ל הטור אלמא דדוקא אם אמר לה התקדשי בשטר חוב אז אמרינן דאם יש בהנייר שוה פרוטה מקודשת משום דלשון זה התקדשי לי בשטר חוב יש במשמעו דדעתייהו גם על הנייר אבל אם לא הזכיר השטר רק שאמר לה התקדשי לי במלוה שיש לי אצלך אינה מקודשת אפילו אם הנייר שוה פרוטה משום שאין דעתם להתקדש בקנין המועיל היינו הנייר רק בקנין שאינו מועיל היינו המלוה, וכן כתב הב"י בשם רבינו ירוחם והרמ"ה וכן הרמב"ן והרשב"א והר"ן וה"ה כולהו ס"ל כמו"ש הטור.

ה) ואפילו לפי מה שכתב הרמ"א בד"מ ובשו"ע סימן כ"ח ס"ז דאפילו אם אמר לה התקדשי לי במלוה והחזיר לה השטר מקודשת התם היינו טעמא דכיון דהנייר הוא משכון על החוב דבאמת הנייר של הלוה הוא שהרי הלוה משלם שכר הסופר כדאיתא בב"ב ד' ובשו"ע חו"מ רק דכל זמן שאין הלוה משלם לו חובו תופס המלוה את הנייר בתורת משכון וכשהלוה פורע לו חובו או אם המלוה מוחל לו חובו ממילא הנייר הוא של הלוה היינו האשה שהרי נפקע שמבודה וכשאומר לה הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי אצלך הוי כאלו אמר לה בפירוש הרי את מקודשת לי במלוה והנייר אחזיר לך דכיון שקידשה במלוה שהיתה חייבת לו ומעתה ימחול לה המלוה בשביל הקידושין ולא תתחייב לו כלל א"כ מחויב להחזיר לה את הנייר שלה שהיה בידו בתורת משכון דכיון דפקע שיעבודיה ואינה חייבת לו מאומה הרי מחויב להחזיר לה את המשכון שהוא הנייר א"כ במלוה בשטר כשאומר לה התקדשי לי במלוה הוי כאלו אמר לה בפירוש התקדשי לי במלוה ובהחזרת המשכון שהוא הנייר לכן ס"ל דאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת משום דדעתייהו נמי אניירא אבל בלאו האי טעמא ובפרט אם אמרו בפירוש כדעתייהו אמלוה ולא אפרוטה מודים כולי עלמא שאינה מקודשת, אלמא דכשעושה אדם קנין המועיל וקנין שאינו מועיל ואומר שדעתו לקנות בקנין שאינו מועיל אינו קונה אפילו אם דעתו ורצונו לקנות החפץ מ"מ כיון שנתכוין לקנות בקנין שאינו מועיל אינו קונה וזהו שלא כדברי הגרע"א והח"ס הנ"ל בשם הנימוק"י.

ו) ונראה לפרש דברי הנימוק"י והר"ן הנ"ל דבנידון דהנימוק"י והר"ן בההיא דב"מ דנפל וגלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני והיה קונה אם היינו אומרין דקנין ד' אמות הוא קנין דאורייתא דכיון שאנו רואין דנפל וניחא ליה לקנות את החפץ הרי ידעינן בודאי שהוא רוצה בהחפץ א"כ מה שנפל וניחא ליה לקנות בנפילה שהוא קנין שאינו מועיל ולא ניחא ליה לקנות בקנין ד' אמות שהוא קנין המועיל מוכרחין אנו לומר שהוא מפני שטעה וסבר דנפילה הוא קנין המועיל ובזה יקנה ובקנין ד' אמות טעה וסבר שהוא קנין שאינו מועיל ומשו"ה נפל ורצה לקנות בנפילה אף שרצה לקנות את החפץ משום שטעה וסבר דנפילה הוא קנין המועיל וד' אמות הוא קנין שאינו מועיל

והנה כבר כתבנו כמה פעמים והוא ידוע שהטעות יש בכחו לבטל מעשה ולעשות כמו שאינו אבל אין בכח הטעות לעשות מעשה, כגון קנין בטעות חוזר שהטעות עושה את הקנין כאלו אינו, אבל אין בכח הטעות לעשות מעשה דהיינו אם לא עשה האדם שום קנין בטעות אין בכח הטעות לעשות כאלו עשה הקנין, כגון אם ראובן ראה בהמה של הפקר ורצה לילך לעשות בה קנין המועיל ואמרו לו שאין הבהמה זו של הפקר ונמנע ראובן ולא עשה שום קנין בודאי לא קנה ראובן את הבהמה הזאת אע"ג שבטעות היה מה שלא עשה ראובן בה שום קנין דהרי היתה זאת מפני שטעה וסבר שאינה של הפקר מ"מ כיון דעכ"פ לא עשה בה ראובן שום קנין אין ראובן קונה את הבהמה הזאת כי אין בכח הטעות לעשות מבלי מעשה כאלו עשה.

ואפילו אם עשה מעשה הקנין רק שלא נתכוין לקנות מחמת טעות ג"כ לא קנה לכן אמרינן ביבמות דף נ"ב דהעודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו לא קנה, ומשמע דאפילו אם ידעינן בודאי שאלמלי היה יודע שהנכסים של גר הם היה מתכוין לקנות מ"מ אינו קונה אותם כיון דעכ"פ עכשיו טעה וסבר שהנכסים שלו הם ולא מתכוין לקנות לכן לא קנה שאין בכח הטעות לעשות כאלו נתכוין לקנות.

ז) והנה בקנין חצר או בקנין ד' אמות שהוא ג"כ מדין חצר קי"ל חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, והיינו דוקא אם לא ידע שיש חפץ בחצרו או בד' אמות שלו, אבל אם ידע שיש חפץ בחצרו או בד' אמות שלו ולא נתכוין לקנות לא קני כמו"ש התוס' בב"ב דף נ"ד דהרי גלי דעתיה דלא ניחא ליה לקנות וזהו דוקא בקנין חצר או בקנין ד' אמות שהוא ג"כ מדין חצר, אז קי"ל דקונה לו שלא מדעתו, אבל בשאר כל הקנינים כולם כגון כסף או משיכה או חזקה בעינן כונה לקנין ולא קני שלא מדעתו.

ח) הלכך בחצר דאורייתא אם נפל על המציאה וגלי דעתיה דלא ניחא ליה לקנות את המציאה ע"י חצרו רק נפילה משום טעותו שטעה וסבר דנפילה הוא קנין המועיל וחצר הוא שאינו מועיל היה קונה ע"י חצרו דאע"ג שחשב בהדיא שאין רצונו לקנות בקנין חצרו וקי"ל בקנין חצר דהיכא דידע שיש חפץ בחצרו ואינו רוצה לקנות אינו קונה מ"מ כיון דמה שחשב בפירוש שאינו רוצה לקנות בקנין חצר הוא בטעות א"כ הטעות עוקרת כונתו ומחשבתו אשר חשב בפירוש שאין רצונו לקנות בקנין חצר דהרי יש בכח הטעות לעשות ממעשה ומחשבה כאלו לא עשה וחישב ונהי שאין כאן כונה בפירוש לקנות בקנין חצר דאע"ג שאם היה יודע שהנפילה היא קנין שאינו מועיל והחצר הוא קנין המועיל בודאי היה מתכוין בפירוש לקנות בקנין חצרו מ"מ כיון דהשתא טעה ולא נתכוין לקנות בקנין חצרו לכן מקרי שאין כאן כונה לקנין חצר שהרי אין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחישב, מ"מ קנה בלא כונה לקנין דקי"ל חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו היכא שלא נתכוין כלל לא לקנות ולא שלא לקנות אבל בשאר קנינים כגון במלוה ופרוטה אם ידעינן שנתכונו לקדש במלוה כיון דבעינן כונה לקנין לכן אינה מקודשת דאע"ג שאנו רואים ששניהם רוצים בקידושין א"כ מה שחשב לקדשה במלוה ולא בפרוטה ידעינן דבטעות היה מפני שטעה וסבר דמלוה הוא קנין המועיל ופרוטה הוא קנין שאינו מועיל כיון שרוצים בקידושין וידעינן כי אלו היה יודע שהמלוה הוא קנין שאינו מועיל ופרוטה הוא קנין המועיל היה מתכוין לקדשה בפרוטה מ"מ כיון דעכ"פ לא נתכוין לקדשה בפרוטה לכן אינה מקודשת שאין בכח הטעות לעשות כאלו נתכוין לקנות בפרוטה א"כ מיושבים בזה דברי הנימוק"י והר"ן הנ"ל ע"פ דברי הגרע"א והח"ס דדוקא בקנין ארבע אמות דהוי קנין דרבנן וכל האומר אי אפשר בתקנת חכמים שומעין לו התם אמרינן דכיון שנפל וגלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בארבע אמות לא ניחא ליה דליקני אבל בחצר דמדאורייתא היה קונה בחצרו משום דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אבל במלוה ופרוטה כיון דבעי כונה לא אמרינן כן כנ"ל וכן ההיא דשמין את הנייר מיושב בזה כיון שאינו קונה שלא מדעתו כחצר רק הוא קנין כסף דבעינן כונה לקנין הוי כמו במלוה ופרוטה אי דעתו אמלוה שאינה מקודשת כנ"ל.

ט) ולפי דברי הנימוק"י והר"ן צריך לומר לפי דברינו דהאומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו אע"ג דאמירתו בטעות הוא ואלו היה יודע את האמת לא היה אומר אי אפשי בתקנת חכמים מ"מ כיון דעכ"פ אמר אי אפשי בתקנתם שומעין לו דרבנן לא תקנו תקנתם רק אם האדם אשר לצורכו ולטובתו נתקנה התקנה נתרצה בתקנתם ורוצה בהם אבל אם האדם אשר לצורכו ולטובתו נתקנה התקנה צווח ואומר אי אפשי בתקנתה שהתקינו לטובתי נתבטלה לגביה האי תקנה אע"ג דאמירתו אי אפשי בטעות היה, דאי לא נימא הכי סוף סוף יקשה איזה חילוק יש בין חצר דאורייתא לד' אמות דרבנן, ואמאי מועילה הנפילה בקנין ד' אמות לומר בנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני כיון דבטעות היה מה שלא רצה לקנות בד' אמות מפני שטעה וסבר דנפילה הוא קנין המועיל וד' אמות לא הוי קנין המועיל א"כ אמירתו אי אפשי בתקנת חכמים בטעות היתה ומה איכפת לן מה דקנין ד' אמות אינו אלא מתקנת חכמים ולא מדאורייתא אלא ודאי כדאמרן דכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו אפילו אמר ע"י איזה טעות שטעה לכן מועיל שפיר הגילוי דעת.

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה