משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דחצר · פרק י
א) וראיתי במחנה אפרים הלכות משיכה סימן ה' שמביא שם עובדא כמו נידון שאלתנו הנ"ל פרק ד' אות א' ומשמע מדבריו דאם היה מונח בידו ולא בחצרו או למ"ד דחצר משום יד איתרבאי לא קנה אפילו בחצרו משום דבעינן דעת וכונה לקנות וידו של אדם אינו קונה שלא מדעתו ע"ש וכבר כתבנו והוכחנו לעיל שאין הדבר כן דדוקא ידו של קטן כיון שאין לו דעת וגם ליכא למימר משום שליחות איתרבאי דאין שליחות לקטן לכן לא קנה אבל ידו של אדם גדול מועילה מטעם שליחות וכן חצר אמרינן דלא גרע משליחות ואפילו למ"ד דמשום יד איתרבאי מ"מ מועיל משום שליחות דלא בעינן כונה לקנין.
ב) עוד כתב שם המח"א דהא שכתבו התוס' בב"ב דף נ"ד שאם ידע ולא נתכוין לקנות לא קנה הוא משום שהתוס' אזלי לשיטתייהו דס"ל דחצרו של אדם איתרבאי משום יד אבל למ"ש הרי"ף והרמב"ם דחצר מטעם שליחות איתרבאי וכו' רשותו של אדם קונה לו אפילו שלא בכונת קונה דזכין לאדם שלא מדעתו פירוש וקנה אע"ג שידע שיש חפץ בחצרו ולא נתכוין לקנות מ"מ קנה כיון דחצר משום שליחות איתרבאי וזכין לאדם שלא בפניו. ולפי מה שכתבנו והוכחנו לעיל ליתא לדבריו שהטעם שכתבו התוס' דכשידע שיש חפץ בחצרו ולא נתכוין לקנות לא קנה הוא משום דאמרינן דכיון שידע שיש חפץ בחצרו או בידו ולא נתכוין לקנות א"כ חזינן דאינו רוצה לקנות וכיון שכן הוא מה לי אם משום יד איתרבאי ומה לו אם משום שליחות איתרבאי סוף סוף אין אדם קונה בע"כ ואינו קונה ועוד דבריו תמוהים דאם צריך כונה לקנין בקנין יד או בקנין חצר דמשום יד איתרבאי א"כ מאי איריא שכתבו התוס' דהיכא שידע ולא נתכוין לקנות לא קנה ומשמע אבל שלא מדעתו כלל שפיר קנה ולדבריו אפילו לא ידע כלל ג"כ אין קונה ביד שלא מדעתו משום שצריך כונה לקנין ביד או בחצר דמשום יד איתרבאי.
ג) ע"ש עוד במח"א שהביא בשם הירושלמי פ"ד דשביעית דקאמר מאימתי אדם זוכה בפירות שביעית ר' ירמיה אמר משיתנה לתוך כליו ר' יוסי סבר אפילו נתנם לתוך כליו לא זכה דהוא סבר דאינהו דידיה ולאו דידיה עכ"ל הירושלמי, ע"ש במח"א מ"ש על הירושלמי הזה ע"ש. ובאמת הדבר צריך ביאור כיון דקי"ל חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכליו נמי מטעם חצר הוא כדאיתא בכמה דוכתי א"כ אמאי לא יקנה כשנתנה לתוך כליו דנהי שהוא טעה וסבור שהפירות הם שלו ולא נתכוין לקנות מ"מ יש לנו לומר שיקנה כיון דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, עוד תימא דמשמע דדוקא כשנתנם לתוך כליו פליגי אבל כשאוחזן עדיין בידו מודים כו"ע דלא קני ואמאי לא יקנה והלא גם ידו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שכתבנו לעיל, ואע"ג שכתבו התוס' בב"ב דף נ"ד דכשידע שיש חפץ בחצרו או בידו לא קנה מ"מ כאן יש לנו לומר דמקרי שלא ידע שיש חפץ בחצרו ובידו כיון שטעה וסבר שהוא שלו א"כ ליכא למימר שאינו רוצה לקנות, ונראה דמשום איסורא נגעו בה והיינו שאסור לבעל השדה לבצור ולקצור פירות שביעית בתורת שהפירות הם שלו רק רשאי אדם לזכות מפירות שדהו מהפקר כמו כל אדם הזוכים מן ההפקר מפירות שדהו כך בעל השדה זוכה מן ההפקר ואינו רשאי לבצור פירות שדהו בחזקת שהם שלו כדאיתא בספרא פ' בהר סימן כ"ה על פסוק ה' ועיין רמב"ם ועיין ספר החינוך מצוה שכ"ט ואיתא בב"מ דף ק"ב והשתא דאמר רב יהודא אמר רב אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם שנאמר שלח תשלח וכו' אפילו תימא דנפלה לחצרו כל היכא דאיהו מצי זכי ליה חצרו זכיא ליה וכל היכא דאיהו לא מצי זכי ליה חצרו נמי לא זכיא ליה עכ"ל הגמ' אלמא דאיסורא לא זכיא ליה חצרו א"כ גם כליו לא זכו לו מה שמניח בהם כיון דאיסורא קעביד שרוצה לזכות בפירות שביעית בתורת שלו ולא בתורת זכיה מן ההפקר לכן ס"ל לר' יוסי דלא קניא ליה חצרו וכליו דהירושלמי בבעל השדה מיירי ולא איירי באינש דעלמא שהרי אמר דהוא סבר דאינהו דידיה ולאו דידיה ואי באינש דעלמא איירי בודאי לא יטעה לומר שהוא שלו וכן ממה דמסיק בירושלמי וכן מהא דמסיים בירושלמי כהדא דר' טרפון והגירסא שלפנינו מאימתי אדם זוכה בפירותיו בשביעית אלמא דאיירי בפירותיו של שדהו.
ד) ואע"ג דבאמת יש לחלק בין נידון זה לנידון הגמ' דב"מ דהתם באמת אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם ואם יזכה איסורא קעביד ואם לא יזכה לא יעשה איסור לכן שפיר אמרינן שהחצר אינו זוכה לאדם מידי דאסור לזכות בו מן ההפקר, אבל כאן בנידון דידן דלזכות מן ההפקר ליכא שום איסור לא לדידיה ולא לחצרו רק להחזיק בפירות שביעית בחזקת שהם שלו איכא איסורא ואפילו אם לא יזכה בהם ג"כ יעשה האיסור הזה ולא תליא בזכיה, וא"כ יש מקום לומר דשפיר זכיא ליה חצרו כיון דבזכיה מן ההפקר ליכא איסורא לא לדידיה ולא לחצרו אמאי לא יוכל חצרו לזכות לו, ולא דמיא לההיא דב"מ דבעצם הזכיה איכא איסורא לכן לא קניא ליה חצרו מיר דאיכא איסורא בזכותו.
ה) מ"מ יש לומר דס"ל לר' יוסי דכיון שקנין הכלי וזכותו לומר את האיסור שהרי אם אדם נוטל פירות שביעית בחזקת שהם שלו ומניחו לתוך כליו, אם נימא שאין הכלי זוכה לו נמצא שנטילתו לאו כלום הוא שכל הרוצה ליקח מכליו יכול ליקח ולזכות בהן מן ההפקר והוי כאלו לא נטל כלל ואינו עובר שום איסור משא"כ אם נימא שהכלים זוכים לו נהי דאין שום איסור לזכות בפירות שביעית מן ההפקר מ"מ כיון דהאי גברא נטל הפירות בחזקת שהם שלו א"כ אם הכלים יזכו לו נמצא שהם גמרו את האיסור שהרי ע"י זכיית הכלים נמצא שנטילתו הוי נטילה מעליא שאין שום אדם אחר יכול לזכות בהן ומידי דאיסורא אין החצר והכלים זוכים לכן ס"ל לר' יוסי שאין הכלים קונין לו ולכן לא פליגי רק אם נתן לתוך כליו דבאמת הכלים לא בצרו הפירות האלה רק שהם יגמרו את האיסור שעשה בידיו שבצר את פירות שביעית בחזקת שהם שלו ולא נתכוין לזכות מן ההפקר אבל כל זמן שהפירות הם בידיו שעשה בהם האיסור מודים כולי עלמא שידיו אינם זוכים לו שלא מדעתו דמידי דאיסורא לא קניא ליה לא בידיו ולא בחצרו שלא מדעתו דכאן ג"כ מקרי שלא מדעתו כיון שהוא סבור שהוא שלו א"כ ליכא כונה לקנין, ונהי דידו וחצרו קנה גם בלא כונה לקנין מ"מ במקום דאיכא איסורא לא קנו ידו וחצרו שלא מדעתו ומה שנחלקו לענין כלים לא נחלקו רק יען כי בהכלים לא נעשה האיסור רק שהכלים גומרים את האיסור כנ"ל לכן ס"ל לר' ירמיה דקניא ליה כליו ור' יוסי ס"ל כיון שהאיסור נגמר ע"י הכלים אם יזכה בהם לכן לא קניא ליה כליו, אבל בידיו כיון שעושה בהם עיקר האיסור מודה גם ר' ירמיה דלא קנה, כן נראה לי לתרץ את הירושלמי הנ"ל אך צריך עיונא בהלכות שביעית כי כעת לא עיינתי בהם.
ו) והנה נידון שאלתנו הנ"ל יש לומר לכאורה דתליא במחלוקת דרב ששת ורב נחמן בביצה דף ל"ט לפי פירש"י דשם דאיתא התם מילא מים ונתן לחבירו רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו רב ששת אמר כרגלי הממלא ומסיק הגמ' דפליגי במגביה מציאה לחבירו אי קני או לא, ע"ש בפירש"י שפירש דכולי עלמא ס"ל דחבירו לא קנה בהגבהתו של זה אלא אם קנה המגביה או לא קנה פליגי רב נחמן הבר לא קנה המגביה וכו' ורב ששת סבר קנה המגביה תחלה ומידו קבלם זה ע"ש ברש"י והוא לכאורה ממש כנידון שאלתנו דהיכא שלא קנה השותף השני יש לספק אם קנה המגביה כל זמן שהחפץ היה בידו, והוא כמו המגביה מציאה לחבירו דס"ל לרב נחמן ורב ששת דלא קנה חבירו ופליגי אם קנה המגביה או לא א"כ לרב ששת דס"ל דאע"ג שראובן הגביה בשביל שמעון מ"מ קנה ראובן והוא ע"כ מטעם שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו והוא משום שראובן מילא את המים לתוך כליו ונהי שראובן נתכוין לזכות לשמעון ולא נתכוין לקנות לעצמו מ"מ ס"ל לרב ששת שראובן קנה לעצמו לכן אם אפילו נתן ראובן את המים לשמעון מ"מ הוא כרגלי ראובן הממלא דשמעון מיניה דידיה קזכי, והוא ע"כ משום דכיון שהיו המים בכליו שהוא כחצר וקי"ל דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו לכן זוכה ראובן המגביה, א"כ בנידון שאלתנו נמי זכה ראובן המגביה מהטעם הזה דכיון שהיו המעות בידו אע"ג שנתכוין ראובן המגביה לקנות המעות בעד שמעון שותפו ולא נתכוין לזכות לעצמו מ"מ קנה ראובן המגביה דקי"ל ידו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ורב נחמן דפליג על זה וס"ל שגם המגביה לא קנה ונשאר הדבר הפקר עד שבאו המים ליד חבירו שהוגבה בשבילו ואז זכה חבירו במשיכתו א"כ כאן בנידון שאלתנו לא זכה המגביה אע"ג שהיו המעות בידו רק המעות הם הפקר עד שבאו לרשות חבירו השותף שלו ואז זוכה חבירו מן ההפקר אבל המגביה לא זכה כלל, וכן לפירוש ר"ת בביצה שם ובב"מ דף יו"ד ס"ל לרב נחמן ג"כ שלא קנה הממלא והוי הפקר עד שבא לרשות חבירו שנתמלאו לו ולדבריו ג"כ בנידון דידן לא זכה המגביה.
ז) אך נראה דמדברי רב ששת שפיר יש להביא ראיה לנדון שאלתנו שקנה השותף המגביה כמו שכתבנו לעיל דס"ל לרב ששת התם דקנה המגביה, ומדברי רב נחמן אין קושיא לדברינו שהרי כתבנו לעיל בשם התוס' וש"פ דנהי דידו או חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו היינו דוקא היכא שלא היה לי שום כונה כלל לא לקנות ולא שלא לקנות אבל היכא שנתכוין בפירוש שלא לקנות בזה מודים כולי עלמא דלא אמרינן שיקנה בחצרו או בידו, ומה שכתבנו בנידון שאלתנו שזכה המגביה אע"ג שחשב בפירוש שלא יקנה הוא רק שותפו היינו מפני שנתודע לנו הדבר שטעה בכונתו הזאת יען שסבר כי כן הוא הדין וההלכה דמה שהשותף האחד מגביה ומוצא מן הדין הוא של שניהם וכיון שטעה בזה אמרינן חיש בכח הטעות לבטל את מחשבתו הזאת ולעשותה כמו שאינה והוי כמו שלא חישב לא כך ולא כך כמו שהארכנו בזה לעיל שיש בכח הטעות לבטל מעשה ואין בכח הטעות לעשות מעשה א"כ בהאי נידון דרב נחמן שלא טעה המגביה כלל בשום דבר ובלא שום טעות נתכוין ראובן המגביה לזכות במים לצורך שמעון חבירו ולא לצורך עצמו א"כ במה יקנה ראובן המגביה לעצמו כיון שראובן המגביה חשב בפירוש שלא לקנות לצורך עצמו לכן לא קנה ראובן המגביה לפ"ד רב נחמן אבל בנידון דידן שנשאר הדבר סתמא בלא שום כונה כלל בזה יודה גם רב נחמן שקנה ראובן המגביה.
ח) ובאמת דברי רב ששת תמוהין לפירש"י במה קנה המגביה כיון שנתכוין בפירוש שיקנה חבירו ואין אדם קונה בע"כ ובאמת התוס' בביצה וכן הרשב"א שם הקשו הקושיא הזאת איך יקנה המגביה כיון שנתכוין שלא לקנות לעצמו רק לצורך חבירו, ונראה לי דס"ל לרש"י בסברת רב ששת דכיון דס"ל דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו לכן אמרינן דמסתמא לא נתכוין בשעת ההגבהה שיקנה חבירו בההגבהה הזאת רק אמרינן שנתכוין לקנות לצורך עצמו ואח"כ יתן לחבירו במתנה כי מהיכא תיתי לן לעשות את אדם כטועה ולומר שנתכוין לקנות בהגבהה זו לחבירו אשר אינו קונה לו כי המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ואם לא יתכוין לקנות כלל לא לעצמו ולא לחבירו הרי החפץ ישאר הפקר עד שיבוא ליד חבירו ויש לחוש שמא יבוא איש אחר מן השוק ויחטוף ממנו, א"כ לא יזכה חבירו לעולם בהאי חפץ וכיון שהוא מגביה את החפץ ורצונו שיזכה בו חבירו וישתמש בו אין להמגביה עצה אחרת רק שיזכה בו המגביה תחלה ואח"כ יתן לחבירו במתנה לכן ס"ל לרב ששת שהוא כרגלי הממלא כיון דמתחלה זכה המגביה לצורך עצמו לכן הוא כרגליו, ובמגביה מציאה לחבירו ס"ל לרב ששת שאם בא אחר מן השוק וחטף ממנו מוציאין ממנו משום דמתרצינן למעשיו דמה שהגביה לחבירו אין דעתו להתכוין בההגבהה הזאת לזכות לחבירו רק שכונתו הוא שיזכה הוא היינו המגביה תחלה ואח"כ יתן לחבירו לכן זכה המגביה ומוציאין מן החוטף ורב נחמן ס"ל דלא מתרצינן דבורו ומעשיו כלל רק אמרינן בפשיטות שהגביה את המציאה לחבירו שיזכה חבירו במציאה בהגבהה זו וכיון שחבירו לא קנה הוי הפקר שגם המגביה לא קנה שהרי לא נתכוין לזכות לעצמו
ודוגמא למחלוקה כזאת מצינו במקום אחר שנחלקו אם אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה או לא עי' עירוכין ד' ה' ובשאר דוכתי ועי' שדי חמד בכללים מערכת א' סימן ש' אם יש חילוק בין דבור למעשה בזה או לא.
ט) ונראה דזהו ביאור דברי רש"י בב"מ ד' ט' במשנה שם היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה ואם משנתנו לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום ופירש"י שם וז"ל לא אמר כלום דאפילו אמרינן המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו כיון דיהביה ליה קנייה ממה נפשך אי קנייה קמא דלא נתכוין להקנות לחבירו הא יהביה ניהליה במתנה ואי לא קנייה קמא משום דלא היה מתכוין לקנות הוה ליה הפקר עד דמטי לידיה דהאי וקנייה האי במאי דעקרה מידיה דקמא לשם קנייה עכ"ל רש"י שם ומשמע מדברי רש"י שיש ספק במגביה לחבירו אם קנה הראשון המגביה או לא קנה הראשון ודבריו צריכין ביאור במה תליא ספקו עוד משמע מדברי רש"י דאם נימא שהראשון המגביה קנה משום דאמרינן שלא נתכוין לקנות לחבירו ומשמע שלצורך עצמו הגביה וגם זה צריך ביאור דכיון דאיירי במגביה מציאה לחבירו כמו שהתחיל רש"י בראש דבריו רק דלא קנה חבירו משום דס"ל המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אבל המגביה עכ"פ הגביה לחבירו ואיך כתב רש"י וז"ל אי קנייה קמא דלא מתכוין להקנות לחבירו כיון דבזה איירי שהגביה את המציאה לחבירו.
י) ולדברינו ניחא והכי הוא ביאור דברי רש"י אי קנייה קמא דלא מתכוין לקנות לחבירו והוא לרב ששת בביצה דס"ל במגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו רק שהראשון המגביה קנה מטעם שכתבנו לעיל דאמרינן דכיון דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו א"כ מסתמא היה דעתו של המגביה לקנות מתחלה לצורך עצמו ואח"כ ליתן לחבירו במתנה לכן כתב רש"י אי קנייה קמא דלא מתכוין להקנות לחבירו הא יהביה ניהליה במתנה והוא כדברי רב ששת בביצה דס"ל כרגלי הממלא, ומה שסיים רש"י ואי לא קנייה קמא משום דלא היה מתכוין לקנות הוה ליה הפקר וכו' הוא כדברי רב נחמן בביצה דס"ל כן שהוא כרגלי מי שנתמלא לו.
יא) ובזה יש לבאר דברי הגמ' ב"מ ד' י"ב אמר שמואל מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ואינו מאחר בידו למימרא דסבר שמואל קטן לית ליה זכיה לנפשיה מדאורייתא והתניא וכו' עכ"ל הגמ' והדבר תמוה מהיכא משמע מדברי שמואל שהקטן אין לו זכיה מדאורייתא דהרי שמואל לא קאמר מידי מזה אם יש לו זכיה מדאורייתא או לא רק שאמר הטעם דלכן מציאת קטן לאביו מפני שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ולכן כשהגביה את המציאה לצורך אביו הגביה כמו"ש רש"י שם ולכן זכה האב במציאתו של בנו הקטן אבל לעולם יש לו זכיה לקטן מדאורייתא כגון כשאומר הקטן בפירוש שמגביה את המציאה לצורך עצמו או כשאמר אביו בפירוש שאין רצונו לזכות בההגבהה הזאת שהגביה בנו או כשאין לו אב כלל יש לו לקטן זכיה מדאורייתא ומנא ליה להגמ' דס"ל לשמואל דקטן אין לו זכיה מדאורייתא.
יב) ובדברינו ניחא דהנה אם יש לו לקטן זכיה מדאורייתא או לא כתבנו לעיל פרק ד' אות י"ח דתליא אם קנין יד קונה לו לאדם שלא מדעתו או לא דזה בודאי שדעתו של הקטן ומחשבתו לאו כלום הוא רק אם נימא דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו יכול הקטן ג"כ לקנות בידו דכיון שהגיע למדה זו צרור וזורקו אגוז ונוטלו יש לו יד אבל דעת אין לו לקטן כל זמן שהוא קטן, נמצא כשהקטן מגביה בידו לצורך אביו נשאר הדבר בלא שום כונה כלל לא לקנות לעצמו ולא שלא לקנות לעצמו רק סתמא כיון שדעתו של הקטן לא מעלה ולא מוריד לכן מחשבתו שחשב בפירוש שלא לקנות לעצמו רק לצורך אביו ג"כ לא מקרי שנתכוין בפירוש שלא לקנות רק מקרי סתמא בלא שום כונה ואם אמרינן שהקטן יש לו זכיה מדאורייתא והיינו כשחשב בפירוש לקנות לעצמו קונה הוא לעצמו משום דידו של קטן קונה לו גם בלא שום דעת כלל א"כ יש לט לומר אע"ג שהגביה לצורך אביו זכי ג"כ הקטן בידו משום דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו.
יג) ולא מיבעיא אם עדיין לא נתן את החפץ לאביו בודאי יש לנו לומר דאע"ג שהקטן הגביה לצורך אביו מ"מ קנה הקטן ולא האב משום דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אלא אפילו אם כבר נתן הקטן לאביו ג"כ יש לנו לומר שב"ד יוציאו מידו ואינו דומה לאדם גדול שהגביה מציאה לחבירו למ"ד דלא קנה חבירו רק המגביה קני מ"מ כשנתן אח"כ למי שהוגבה בשבילו קנה כמו שפירש"י שהבאנו לעיל במשנה ואם לאחר שנתן לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום וכמו דס"ל לרב ששת כרגלי מי שנתמלאו לו כנ"ל שאני התם שהמגביה הוא אדם גדול ויכול ליתן ולמכור כחפצו וממכרו ומתנתו קיימים לכן קנה השני שנתן לו אח"כ מטעם מתנה אבל הקטן אי נימא דזכייתו זכיה היא מדאורייתא משום דלא בעינן דעת ומתנתו של הקטן הא לאו כלום היא משום דלאו בר דעת הוא א"כ יש לנו לומר שמוציאין מן האב המתנה שנתן לו בנו ובפרט בקטן שאינו סמוך על שלחן אביו ודאי יש לנו לומר דאע"ג שהבן הגביה לצורך אביו מ"מ לא זכי האב אע"ג שבא אח"כ לידו, לכן דייק הגמ' שפיר דס"ל לשמואל שהקטן אין לו זכיה מדאורייתא רק מדרבנן לכן כיון שהגביה הבן לצורך אביו שפיר זכי האב ונפקע זכייתו של הבן ע"י זה שלא הגביה לצורך עצמו רק לצורך אביו דכיון דזכיית הבן אינו אלא מדרבנן לכן תיקנו חז"ל שמה שהוא נותן לאביו או מגביה לצורך האב זכי האב ג"כ מדרבנן.
יד) ודוגמא לדבר מצינו בסוכה (דף מ"ו) לא ליקני אינש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא מ"ט דינוקא מקני קני אקנויי לא מקני ואשתכח דקנפיק בלולב שאינו שלו עכ"ל הגמ' והתם איירי בדעת אחרת מקנה כמו"ש התוס' בגיטין ובריש פ' בן סורר ובכמה דוכתי וכן כתבו שארי ראשונים, אבל במקום שאין דעת אחרת מקנה לית ליה לקטן זכיה מדאורייתא וכשם שהקטן יכול לקנות מדרבנן כן יכול להקנות מדרבנן והוא ממש כנידון הגמ' דב"מ דאם ס"ל לשמואל שהקטן יש לו זכיה מדאורייתא אפילו במציאה דליכא דעת אחרת מקנה וכיון דינוקא קני מדאורייתא ואינו יכול להקנות מדאורייתא יש לנו לומר דלא זכי האב אלא ע"כ ס"ל לשמואל שהקטן אין לו זכיה אלא מדרבנן וכשם שהוא קונה מדרבנן כך יוכל להקנות מדרבנן א"כ שפיר דייק הגמ' דס"ל לשמואל שהקטן אין לו זכיה מדאורייתא רק מדרבנן.