אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב שמעתתא דחצר › פרק ט

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דחצר · פרק ט

פרק ח

א) והנה הקצוה"ח סימן רס"ח ס"ק ב' הביא ג"כ את דברי מהרי"ט הנ"ל דס"ל דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו, וכתב הקצוה"ח על זה דזה תליא במחלוקת רש"י ותוס' כתובות דף ל"א בסוגיא דאי בעי גחין ואכיל, ופירש"י וז"ל דאי בעי גחין למטה מג' טפחים ואכיל ובציר מג' לאו הגבהה היא עכ"ל, והתוס' הקשו וז"ל וקשה לר"י דמה שייך הגבהה בדבר שהוא תופס בידו או בפיו דונתן בידה אמר רחמנא וכו' עכ"ל התוס', וכיון דס"ל לרש"י דכשתופס בידו צריך הגבהה ג' טפחים אלמא דידו אינו קונה לו מתורת חצר אלא בתורת קנין הגבהה וכל קנין צריך כונה ושלא מדעתו אינו קונה ודוקא לפירוש תוס' דס"ל דידו קניא ליה בלא הגבהה דכל שבידו הוי כמו חצרו לכן לא בעינן כונה לקנין כמו חצרו דקניא ליה שלא מדעתו ע"ש בקצוה"ח, והנתיבות שם ס"ק ב' כתב וז"ל ונלפע"ד דודאי ידו לא גרע מחצרו רק דבעינן שיהיה כל החפץ מונח בחלל ידו ואז הוי כחצרו אבל אם תופס רק מקצתו בידו והשאר מונח חוץ לחלל ידו דבחצרו ג"כ כשמונח מקצת חוץ לחצרו לא קנה ואז בידו ג"כ לא קנה מטעם ידו רק מטעם הגבהה ובעינן הגבהה ג' דוקא עכ"ל הנתיבות.

ב) ולי תמוהין דברי הקצוה"ח וגם דברי הנתיבות אינם מיושבים, דברי הקצוה"ח תמוהים בעיני מה דפשיטא ליה דלרש"י בעינן הגבהה ג' טפחים אפילו כשמונח בידו או בתוך פיו והלא שם ברש"י דף ל"א ע"ב איתא בהדיא בגמ' וברש"י דלא בעינן בידו שיגביה שלשה דאיתא שם רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה משלשה וקיבלו כדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' ופירש"י וז"ל כגון שצירף ידו השניה לפחות משלשה סמוך לקרקע ובידו השניה גיררה ונפלה לתוך חברתה וידו קניא ליה כדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לענין הנחת שבת כמקום ד' על ד' וכי היכי דלענין שבת חשוב מקום לענין מיקנא נמי חשוב מקום למיקני כאילו הגביהה למעלה מג' עכ"ל רש"י הרי אנו רואין בהדיא דס"ל לרש"י דידו של אדם קניא ליה גם למטה משלשה, ונהי דמשמע ברש"י שם דדוקא משום טעמא דידו של אדם חשובה כד' על ד' לכן לא בעינן הגבהה ג' טפחים אבל בלאו האי טעמא משמע דבעינן גם בידו שיגביה את החפץ ג' טפחים מ"מ כיון דעכ"פ אנו רואין דידו של אדם קונה לו בלא הגבהה כלל, הרי אנו רואי דלאו מדין הגבהה קניא ליה ידו לרש"י רק מדין חצר וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ולא שייך לומר כמו"ש הקצוה"ח הנ"ל דלרש"י כיון דס"ל דידו בעי הגבהה ג' א"כ אינו קונה לו ידו בתורת חצר אלא בתורת קנין הגבהה וכל קנין צריך כונה ושלא מדעתו אינו קונה ע"ש, דכיון שאנו רואין דס"ל לרש"י דידו לא בעי הגבהה שלשה יהיה מאיזה טעם שיהיה או משום דידו של אדם חשובה כד' על ד' או משום טעם אחר מ"מ כיון דעכ"פ אנו רואין דידו קניא ליה בלא הגבהה כלל הרי אנו רואין דלאו מטעם הגבהה קניא ליה ידו רק מטעם חצר ויש לנו לומר גם לרש"י דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו"ש מהרי"ט.

ג) ובאמת הקשו התוס' שם בד"ה רב אשי על פירש"י למה לן טעמא דידו של אדם חשובה לו כד' על ד' ועוד דאין צריך שום ראיה להביא דקניא ליה ידו דפשיטא דנתן בידה אמר רחמנא עכ"ל התוס' ע"ש, והשטה מקובצת שם ד"ה רב אשי תירץ וז"ל ויש לומר דס"ל לרש"י דאע"ג דלענין גט כתיב ונתן בידה שמא היינו דוקא כשמגביהו שלשה טפחים מן הארץ וכו' אבל כשידה סמוך לארץ הוה אמינא כלבוד דמי ובטל אגב ארעא וכן פירשו המפרשים ז"ל עכ"ל הש"מ אלמא דהאי טעמא דידו של אדם חשובה כד' על ד' אינו אלא שלא נטעה לומר דהא דאמר קרא ונתן בידה דשמעינן מזה דידו של אדם קניא ליה לא נשגה לומר דהיינו דוקא אם הגביה שלשה מן הארץ אבל אם ידו הוא סמוך לארץ כלבוד דמיא ובטל אגב קרקע, לכן קמשמע לן רב אשי שאין הדבר כן רק דחה שאר בקרא דידו של אדם קונה לו הוא אפילו אם היד הוא ש לארץ גם כן ידו קניא ליה ולא אמרינן בזה שיהא כלבוד, עכ"פ חזינן דידו של אדם קונה לו בלא הגבהה שלשה והוא ע"כ משום יד וחצר ולא משום קנין הגבהה א"כ יש לנו לומר גם לרש"י דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו לפירוש התוס' שר אין שום חלוק בין רש"י לתוס' בקנין יד דלדברי שניהם ק ידו בלא הגבהת שלשה טפחים, א"כ גם לענין זה שיקנה שלא מדעתו אין שום חלוק ביניהם ולדברי שניהם לרש"י ולתוס' קה ידו שלא מדעתו כדברי מהרי"ט, אך מההיא דאי בעי צאן ואכיל משמע כדברי הקצוה"ח דלרש"י בעינן הגבהה שלשה ם כשתופס בידו או בפיו ויבואר לקמן בס"ד.

ד) כן דברי הנתיבות אינם מיושבים מה שכתב וז"ל ובקצה"ח כתב דלרש"י בכתובות דס"ל דצריך הגבהה שלשה א"כ לא דמי לידו ולפענ"ד נראה דודאי ידו לא גרעה מחצרו רק דבעינן שיהא כל החפץ מונח בחלל ידו ואז הוי כחצרו אבל אם תופס רק מקצתו בידו והשאר מונח חוץ לחלל ידו דבחצר ג"כ כשמונח מקצת חוץ לחצרו לא קנה ואז בידו ג"כ לא קנה חשה ידו רק מטעם הגבהה ובעינן הגבהה ג' דוקא עכ"ל הנתיבות אינם מיושבים דבריו כלל דאיך אפשר לומר דהא שכתב רש"י בסוגיא דאי בעי גחין ואכיל דבעינן הגבהה שלשה איירי שאם תופס כל החפץ בחצרו ולכן בעינן הגבהה ג' דוקא, והלא התם איירי לענין אוכל חלב בפיו שהכניס כל החלב לתוך פיו כדרך האוכלין רק שגחין ואכיל למטה משלשה ולא הגביהה ואפילו הכי משמע דלא קני בלא הגבהה ג' אלמא דאפילו כשתופס כל הדק בידו או בפיו ג"כ בעינן הגבהה ג' דוקא דלא כהנתיבות.

ה) ובאמת בלא דברינו הנ"ל צריך ישוב לתרץ דברי רש"י דסתרי אהדדי דהרי בסוגיא כתובות דף צא בההיא דאי בעי גחין ואכיל משמע בפירוש רש"י דאפילו נשתה בפיו בעינן ג"כ הגבהה ג' ובדף ל"א ע"ב שהבאנו לעיל בורא של רב אשי שתירץ כגון שצירף ידו למטה משלשה וקיבלה משל דס"ל לרש"י דלא בעינן הגבהה ג' כשתופס בידו.

ונראה לתרץ דהנה במס' שבת דף ק"ב משמע שיש חילק בין ידו לפיו ע"ש בתוס' ד"ה אמר רבא והחלק ביניהם הוא בזה דידו של אדם חשובה לו כד' על ד' אפילו אי לא אחשביה לידו כגון בזרק חפץ ונח לתוך ידו של חבירו כ"כ ברש"י שכתב וז"ל שהלכה ונחה מעצמו ביד חבירו דהאי ודק לא אחשביה ליד חבירו לאנוחה בגווה דלא נתכוין לכך כלל רש"י דף ה' ע"ש אבל פיו של אדם או שאר גופו של אדם וא פי הכלב או הכבשן אינו חייב רק אם מתכוין לכך לזרוק מי האדם או בפי הכלב דמחשבתו משוי ליה מקום אם זרק וקלטו כלב או כבשן או פה אדם בלא כונת הזורק אינו חשוב כד' על ד', א"כ ניחא כיון דשם בכתובות דף ל"א ע"ב קאמר רב אשי כגון שצירף למטה מג' וסיים הגמ' כדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה כד' על ד' וכיון דהא דלא בעינן הגבהה ג כשתופס בידו הוא מטעם דידו של אדם חשובה כד' על ד' אבל בלאו האי טעמא דידו של אדם חשובה כד' על ד' משמע דבעינן הגבהה שלשה א"כ בפיו של אדם כיון דאינה חשובה כד' על ד' בלא מחשבה לכן בעינן הגבהה ג' א"כ ניחא ההיא דרה ואכיל דס"ל לרש"י שאינו קונה אם לא הגביהה שלשה והוא כה דכיון דאיירי בפיו ולא בידו לכן בעינן הגבהה ג' משא"כ ההיא דצירף ידו למטה משלשה דאיירי בידו ממש לכן לא בעינן הגבהה ג' טפחים.

ו) ובזה יש מקום קצת לדברי הקצוה"ח הנ"ל שכתב בדבר מהרי"ט דס"ל ידו של אדם קונה לו שלא מת תליא במחלוקת רש"י ותוס' בכתובות הנ"ל דלדברי רש"י דס"ל דידו בעינן הגבהה נ' א"כ קניא מטעם הגבהה ובעינן כונה דה לקנין ודחינו את דברי הקצוה"ח מהא דצירף ידו למטה כי דמשמע שגם רש"י ס"ל כן דידו של אדם לא בעינן הגבהה ג'. ובדברינו דהשתא יש מקום לדברי הקצוה"ח לענין פיו של הה או שאר אבריו שאינן חשובין כד' על ד' וס"ל לרש"י דבעינן בהם הגבהה ג' א"כ יש לקיים את דברי הקצוה"ח לענין זה דבעינן ג"כ כונה ודעת לקנין כשהחפץ הוא בפיו או על שאר אבריו חוץ מידו, ונהי דדברי הקצוה"ח אינם מיושבים שהרי הקצוה"ח ידו קאמר היינו שגם בידו ממש דעת רש"י הוא דבעינן כונה לקנין משום דס"ל דבעינן הגבהה ג' גם בידו ממש וכבר כתבנו דליתא לדבריו דבידו ממש לא בעינן הגבהה ג' לרש"י מ"מ לענין פיו של אדם כיון דס"ל לרש"י דבעינן הגבהה ג' בעינן ג"כ דעת וכונה לקנין.

ז) בכל זאת נראה דגם בזה ליתא לדברי הקצוה"ח ואפילו אם נותן החפץ לתוך פיו או על ראשו או על גבו אע"ג דס"ל לרש"י בזה דבעינן הגבהה ג' מ"מ לענין שיקנה בלא כונתו ובלא דעתו מודים כולי עלמא דידו של אדם קונה לו מטעם יד וכן פיו וראשו ושאר אבריו כולם קונים לאדם מטעם יד ולא מדין הגבהה לכן קונה לו שלא מדעתו. דהנה באמת יש להתפלא על דברי הקצוה"ח שכתב דידו אליבא דרש"י לא קניא רק מדין קנין הגבהה לחוד איך אפשר לומר כן והלא קנין יד נאמר בקרא בפירוש ונתן בידה וכן לענין גנב נאמר בקרא אם המצא תמצא בידו הגנבה אלמא דקנין יד נאמר בפירוש בקרא וקנין הגבהה לא נאמר בקרא כלל ואיך אפשר לומר דקנין יד לאו כלום הוא ולא קניא כלל בידו ובמה קנה האדם הוא בקנין ההגבהה שלא כתוב כלל אין זה אלא דברי תימה לבטל לגמרי את יד הנאמרת בקרא בפירוש ולקיים את קנין ההגבהה שאין לו שום רמז ורמיזא במקרא.

ח) ועוד דהרי קי"ל דחצר דאיתתא משום יד איתרבאי וכיון שתאמר דקנין יד לאו כלום היינו מה שבא החפץ לידו בזה אינו קונה כלל רק ע"י שמגביה את החפץ הוא קונה מה שייך לומר חצר משום יד איתרבאי כיון שגם יד אינה קונה כלל בלא הגבהה לא עדיפא חצרו מידו ויש לנו לומר שגם חצרו לא יקנה בלא הגבהה, וכי יאמר אדם דחצרו בלא הגבהה דמיא לידו יחד עם ההגבהה זה בודאי לא עלה על הדעת לומר כן.

ט) ובאמת לפי מה שהבאנו לעיל דברי השטה מקובצת מיושבת כל זה שכתב וז"ל דס"ל לרש"י ז"ל דאע"ג דלענין גט כתיב ונתן בידה שמא היינו דוקא כשמגביהו שלשה טפחים מן הארץ וההיא דקלתה שאני משום דהויא הכלי שלה וקניא מדין רשות אבל כשידה סמוכה לארץ הוה אמינא כלבוד דמי ובטל אגב ארעא וכן פירשו המפרשים ז"ל עכ"ל הש"מ, פרוש לכן צריכין לטעמא דידו של אדם חשובה כד' על ד' משום דאי לא חשיבא ידו כד' על ד' אז היתה ידו בטלה אגב ארעא אם היתה סמוכה לארעא בתוך שלשה משום דחשיבה כלבוד, נמצא לפי זה דאם החפץ מונח על ראשו או על כתפו או לתוך פיו והיו סמוכים לארעא בתוך שלשה טפחים לא קנה מטעם יד וחצר דכיון דלא אמרינן ידו של אדם חשובה כד' על ד' אלא בידו ממש אבל בפיו או בשאר אבריו לא אמרינן שיהא חשוב כד' על ד' כאשר כתבנו לעיל לכן בטלין הן אגב ארעא ולא קניא כיון שהם סמוכין לארץ כלבוד דמיא, אבל אם פיו וראשו היו מוגבהין מן הארץ שלשה טפחים קנה שפיר מטעם יד וחצר ולא משום הגבהה רק מטעם יד וחצר דכיון שהם מוגבהין שלשה טפחים מן הארץ ואין בהם דין לבוד ואינן בטלין אגב ארעא הדרינן לכללן שנאמר ונתן בידה דילפינן מזה שיש קנין ליד עצמה ולא מדין הגבהה כיון שהם מוגבהים שלשה ואין בהם דין לבוד וכיון דמדין יד אתינן עלה ולא מדין הגבהה א"כ אמרינן שפיר בזה ידו של אדם קונה לו שלא מדעתו ולאו דוקא בידו ממש אלא אפילו אם תופס בפיו או מונח על ראשו או שאר אבריו אע"ג דבעינן בהם הגבהה ג' טפחים מ"מ כיון דהא דבעינן הגבהה ג' אין הטעם משום שיקנו בקנין הגבהה רק כדי שיקנה בדין ולא יתחשב כלבוד הילכך כיון דעכ"פ מוגבהה ג' שפיר קנה מדין יד וחצר וקנה שלא מדעתו גם לפי רש"י ודלא כהקצוה"ח.

י) ובזה מיושב הקושיא שהקשינו לפירש"י כיון דידו בעינן שיגביהנה שלשה אמאי חצר דאיתתא קניא בלא הגבהה והלא כיון דחצר דאיתתא משום יד איתרבאי יש לנו לומר לא עדיפא חצרו מידה ולא תקנה בחצרו בלא הגבהה ג' כמו שלא קנתה בידה ובדברי הש"מ הנ"ל מיושב זה דכיון דלדברי הש"מ הטעם דבעינן הגבהה שלשה כשמונח בידו הוא משום שלא נימא שנתבטלה היד אל הרשות, א"כ מובן הדבר דלא שייך לומר כן אלא אם הקונה אוחז בידו למטה משלשה שלא בחצר הקונה אבל אם הקונה תופס בידו ברשותו ובחצרו פשוט הדבר שהוא קונה אפילו למטה משלשה ולא צריך לטעמא דידו של אדם חשובה כד' על ד' דכיון שהקונה עומד בחצרו וברשותו מה איכפת לן אם נימא דידו היא לבודה לחצרו ובטלה אגב ארעא סוף סוף יקנה מטעם חצר אלא איירי שהקונה אינו עומד ברשותו ובחצרו לכן אי לאו טעמא דידו של אדם חשובה כד' על ד' לא היה קונה משום דהיד היא לבודה לארעא כיון שהיא למטה משלשה ובטלה אגב ארעא, א"כ מכ"ש כשהחפץ מונח בחצר הקונה יכול הקונה לקנות בחצר דאיתתא דמשום יד איתרבאי אפילו בלא הגבהה שלשה דהרי אין שום רשות אחרת שתאמר שיתבטל רשות הקונה אצלה רק יש שם רשות הקונה לבד ואמאי לא יקנה לכן קניא ליה שפיר חצרו.

יא) וכבר כתבנו לעיל דלהפוסקים דס"ל דקטן אין לו זכיה מדאורייתא במציאה ובהפקר רק כשדעת מקנה אותו יש לו זכיה לקטן, מוכרח הדבר לומר דידו של אדם לא קניא ליה שלא מדעתו רק בגדול או בגדולה דאיכא למימר דידו אע"ג דמשום יד הוא מ"מ לא גרעה משליחות וקניא ליה שלא מדעתו ביד כמו בחצר דמשום שליחות נמי איתרבאי אבל בקטן דליכא שם שליחות דקטן לאו בר שליחות הוא או בגדול במקום דלאו זכות הוא רק חוב התם לא קניא ליה ידו שלא מדעתו, עיין לעיל פ"ד מאות י"ז והלאה, ודעת רש"י לא עיינתי עדיין כעת אם דעתו כדעת התוס' וסייעתם עיין לעיל פ"ד אות י"ח או כדעת הש"ך שם אות כ"א, ואם דעת רש"י כהש"ך הוא פשוט דידו של אדם קניא ליה שלא מדעת כמו בקטן, ואם דעתו כדעת התוס' ידו של אדם קני ליה שלא מדעתו משום דלא גרעה משליחות ולא מטעם יד לכן דוקא בגדול ולא בקטן ע"ש.

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה