אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב שמעתתא דחצר › פרק ח

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דחצר · פרק ח

פרק ז

א) עיין משנה למלך פי"ז מהל' גזלה הל' ח' שהביא את דברי מהרמי"ט חלק א' סימן קנ"א דס"ל ידו של אדם קונה לו שלא מדעתו וסיים והכי משמע בס"פ הנזקין ע"ש והמשנה למלך דחה את דברי מהרמי"ט וס"ל דידו של אדם אינו קונה שלא מדעתו והביא ראיה מב"ב ד' נ"ד מהתוס' הנ"ל ע"ש במל"מ, ובאמת מדברי התוס' דב"ב הנ"ל שהביא המל"מ אינו תיובתא על מהרמי"ט אדרבה סיעתא הוי לדבריו כמו שכתבנו לעיל דדוקא התם שאינו רוצה לקנות אינו קונה אבל אם לא גלה דעתו שאינו רוצה לקנות היה קונה משום דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו ומה שדחה המל"מ את ראיית מהרמ"ט מגיטין ד' ס"א ע"ש שדבריו דחוקים מאוד ואף אם נרצה לקבל ולסבול את הדוחק הזה מה יעשה המל"מ ומה ישיב על דבר הרשב"א והר"ן שהבאנו לעיל שכתבו בפירוש דאפילו שלא במתכוין לקנות נמי קנו בידם אלמא דס"ל בפירוש דידו של אדם קונה אפילו שלא מדעתו ומדבריהם הוא ראיה ברורה לדברי מהרמי"ט.

ב) עוד הקשה המשנה למלך על דברי מהרמי"ט הנ"ל ה דאמרינן בב"ק ד' כ"ט לענין ההופך את הגלל ברשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקו ואמר ר"א לא שני אלא שנתכוין לזכות בהן אבל לא נתכוין לזכות בהן פטור, ואם נימא כדברי מהרמי"ט דידו של אדם קונה שלא מדעתו הר הוה ליה למימר לא שנו אלא שלא נתכוין שלא לזכות בהן אבל אם נתכוין שלא לזכות פטור ע"ש במשנה למלך ובודאי כונת המשנה למלך הוא להוכיח מדברי התוס' שם ד"ה אלא אמרת אשי דמוקי לה הגמ' דאיירי שהפכה למטה משלשה דלא סלק מעשה ראשון וכתבו התוס' וז"ל מכאן אין לדקדק דלא בעי הגבהה ג' טפחים דכי מתכוין קני בהגבהה פחות מג' דשאר הכא משום דאפילו הבטה בהפקר קני א"נ משום דהוי האי גלל בכליו וקני ליה כליו א"נ כשמגביה בידו דכיון שהוא בידו קני בפחות מג' עכ"ל אלמא דאיירי הגמ' בקנין יד וחצר, לכן הוקשה לו להמל"מ למה צריכין שיתכוין לזכות אם נימא דא של אדם קונה לו שלא מדעתו, אבל בלא דברי התוס' מפשטות דברי ר"א דמוקי לה דאיירי שנתכוין לזכות לא קשה מידי על דברי מהרמי"ט דר"א לא איירי כלל בדין יד וחצר רק מדין הגבהה איירי ובהגבהה לבד היינו כשלא היה כל החפץ בידו רק מקצת החפץ היה בידו, והגביה בזה בודאי לא קנה שלא מדעתו כי דינו כמו שאר הקנינים דבעינן כונה לקנין דקנין יד לא מקרי לקנות שלא מדעתו רק כשתופס כל החפץ בידו כמו בקנין חצר דבעינן שיבוא כל החפץ לרשותו, רק יען כי מדברי התוס' משמע דאיירי בקנין יד וחצר לכן הקשה המל"מ על דברי מהרמי"ט למה צריך שיתכוין לזכות בהגלל כיון דקנין יד וחצר לא בעי כונה לקרן.

ג) ונראה לי לכאורה לתרץ קושית המל"מ על דברי מהרמי"ט ע"פ דברי התוס' דב"ב הנ"ל דכשידע שיש החפץ בידו או בחצרו ולא נתכוין לקנות בזה לא אמרינן ידו או חצרו קונה לו שלא מדעתו א"כ כאן נמי כיון שההופך את הגלל ידע שיש החפץ בידו או בחצרו ולא נתכוין לקנות בזה לא אמרינן ידו או חצרו קונה לו שלא מדעתו.

אך לפי מה שכתבנו לעיל בביאור התוס' דב"ב ודגיטין דף ס"א דדוקא כשהוא עסוק בעניני הקנין לקנות ואינו רוצה לקנות התם אמרינן דידו לא קניא ליה שלא מדעתו, אבל היכא דלא עסוק בקנין כלל כגון ההיא דגיטין דף ס"א שאינו עוסק רק לתלוש הפירות מהאילן ולהפילם על הארץ דבעבידתיה הוא טריד ואינו מתכוין לא לקנות ולא שלא לקנות בזה אמרינן שפיר דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו א"כ בההיא דההופך את הגלל נמי כיון דהאי גברא אינו מתעסק כלל בעניני הקנינים רק בעבידתיה הוא טרוד להפוך את הגלל ממקום למקום ולא חישב כלל לא לקנות ולא שלא לקנות א"כ יש לנו לומר ידו או חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אלא נראה לתרץ ולומר ומשו"ה בההיא דההופך את הגלל אינו קונה בלא כונה, משום דלא אמרינן ידו וחצרו קניא ליה לאדם שלא מדעתו אלא במידי דזכות הוא לו אבל במידי דחוב הוא לו לא אמרינן שיקנה שלא מדעתו דכל שלא מדעתו הוי כמו שלא בפניו ואין חבין לו לאדם שלא בפניו וכיון דזכיית הגלל חוב הוא לו שנתחייב בהזיקן משום כ"תו לכן לא אמרינן בזה ידו של אדם קונה לו שלא מדעתו.

ד) ובאמת קושית המל"מ מההיא דהופך את הגלל אין קושיתו דוקא על מהרמי"ט שכתב דידו של ג"כ קונה לו שלא מדעתו אלא הקושיא הוא אליבא דכו"ע שהרי לפי דברי התוס' איירי ג"כ בכליו שהוא כחצרו, ובחצר מודים כולי עלמא דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ובודאי לא יחלוק בזה המל"מ אלא ודאי צריך לתרץ ולומר דהכא שאני דחוב הוא לו ובמידי שהוא חובה לאדם לא אמרינן שיקנה שלא מדעתו דהוי כמו שלא בפניו

וכיוצא בזה כתב הנו"ב מהדו' קמא חלק או"ח סימן י"ט ד"ה ואמנם לענין נידון דידיה שביטל את החמץ והפקירו ונשאר בחצרו שלא מדעתו, וכתב על זה הנו"ב שם ז"ל ומ"ש המ"ב דחצרו קונה לו אף שלא מדעתו אינו נראה לע"ד כלל שהרי אמרו רז"ל במס' ב"מ דף י"ב ע"א דחצר איתרבאי משום יד ולא גרעה משליחות גבי גט דחוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו, ולפ"ז גבי חמץ דג"כ חוב הוא לו שעי"ז עובר בבל יראה ובל ימצא אינו קונה עכ"ל אלמא דבמידי דחוב הוא לאדם לא קניא ליה חצרו וידו שלא מדעתו, א"כ ז נמי כיון דזכיית הגללים חוב הוא לו שהרי נתחייב בהזיק לכן לא קניא ליה שלא מדעתו לכן בעינן שיתכוין לזכות בהם, וכן כתב הח"ס בחלק יו"ד סימן שי"ג דבמידי דחוב אינו קונה שלא בכונה ע"ש ד"ה אנן מה נענה והוא פשוט לכן בעינן כונה לזכות בהאי גללים ומתורץ ג"כ קושיית המל"מ על מהרמי"ט.

ה) אך לכאורה יש לדחות האי תירוצא דכיון דזכיית הגללים וקנייתם באמת הוא זכות לו שהרי זוכה בהגללים מההפקר רק שמסתעף חובה מזה מה שהוא מחויב בהזיקן א"כ יש מקום לומר דזה מקרי זכות ולא חובה ולא אמרינן בזה אין חבין לאדם אלא בפניו אלא אמרינן בזה זכין לאדם שלא בפניו, וראיה לזה דמקרי זכות ולא חובה מדתנן (שביעית פ"י מ"ו ומובא במס' גיטין דף ל"ז) אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע אם אין לו מזכהו בתוך שדהו כל שהוא עכ"ל המשנה, אלמא דאע"ג דבאמת חוב הוא לו מה שמזכהו את הקרקע כל שהוא שהרי אלמלא זכהו קרקע לא היה יכול לכתוב פרוזבול והיתה שביעית משמטתו ועכשיו אין שביעית משמטתו בשביל הפרוזבול ואית לן לומר דמקרי חוב ולא יועיל שלא בפניו, ואפילו כי אמרינן שיכול לזכותו קרקע כל שהוא שלא בפניו והטעם הוא דנהי שמסתעף חוב מזה שמזכה לו את הקרקע מ"מ כיון דעכ"פ תחלת נתינת הקרקע זכות הוא לכן מקרי זכות וזכין לו לאדם שלא בפניו, א"כ כאן נמי אף שבסוף מסתעף חוב מזכיית הגללים שהרי מחויב הוא בהיזיקן מ"מ כיון דתחלת זכיית הגללים זכות הוא לו לכן מקרי זכות וזכין שלא בפניו א"כ נשארה הקושיא במקומה למה צריך כונה לקנין.

מ"מ נראה דאעפ"כ האי זכיית הגללים מקרי חוב חדא דגם שם כתבו הרא"ש והר"ן שהקילו בפרוזבול אע"ג דחוב הוא לו וז"ל הרא"ש בפ' השולח סימן ט"ו מזכהו משמע ע"י אחר והקילו בפרוזבול אע"ג דחוב הוא לו עכ"ל הרא"ש אלמא שאין זה רק מקולי פרוזבול וכן דחה הר"ן שם ע"ש, ואיכא למידק מדברי הרא"ש איפכא היינו דמקרי חוב כיון שמסתעף דבר ובא חובה מזה מקרי חוב אע"פ דתחלת הדבר הוא זכות מדאיצטריך למימר שהוא מקולי פרוזבול ומקרי חובה א"כ בגללים נמי מקרי חוב

ו) ועוד מטעם אחר יש לומר דגללים מקרי חוב אפילו אם נימא דההיא דגיטין ל"ז מקרי זכות ולאו מקולי פרוזבול שנו כאן מ"מ ההיא דגללים חובה מקרי ולא זכות דהרי איתא בגמ' ב"ק דף ל' לענין זבל שכל הקודם בו זכה ואע"ג דלענין ההופך את הגלל איתא שם דכיון שאין בו שבחא לא לא קנסו גופן משום שבחן, מ"מ יוכל היות דלאו מילתא דפסיקא היא זו שהרי יוכל היות שיהא שבח בהגלל וקנסו גופן משום שבחן וכל הקודם בו זכה, נמצא שזכיתו וקנינו שזכה ועשה קנין בהגלל לא די שיסתעף חוב מזה שהרי חייב באחריותן אף גם זאת דמתחלתו אין בו שום צד זכות שהרי זכותו לאו זכיה היא כלל כיון דכל הקודם בו זכה, ואינו דומה לההיא דגיטין הנ"ל דף ל"ז דמזכהו בתוך שדהו דמקרי זכות, דהתם שאני דנהי דאח"כ מסתעף חובה מזה מה שכותב עליו פרוזבול מ"מ תחלתו זכות הוא שהרי נותן לו קרקע במתנה וזוכה בו זכיה גמורה וזכות גמור הוא משא"כ כאן דכיון שכל הקודם בו זכה א"כ אין בו צד זכות כלל ומתחלתו ועד סופו חובה היא לכן אין חבין לאדם שלא בפניו, וידו וחצרו לא קניא ליה שלא מדעתו דכשלא בפניו דמי כיון שהוא חוב לכן אמר ר"א והוא שיתכוין לזכות דהיינו דבעי כונה לקנין אבל שלא מדעתו אינו מועיל.

ז) ועוד יוכל היות דאיירי נמי שלא בשעת הוצאת זבלים ואיסורא קעביד בזה שנותן הזבלים לרשות הרבים שנותן מכשול לר"ה ואיסורא לא ניחא ליה לאיניש דליקני כדאיתא בקידושין דף נ"ג ובב"מ דף צ"ו ע"ב ובשאר דוכתי א"כ מקרי נמי חוב לענין זה וידו וחצרו לא קניא ליה לאדם דבר איסור שלא מדעתו לכן צריך שיתכוין לזכות בהגללים אבל שלא מדעתו לא קנה דבר איסור, וכיוצא בזה כתב הט"ז באו"ח סי' תמ"ח ס"ק ג' לענין עכו"ם המביא דורון חמץ לישראל בפסח שכתב המחבר שהישראל לא יקבלנו וסיים וז"ל וטוב שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו, וכתב על זה הט"ז ס"ק ג' וז"ל דמצד הדין אפילו בלא אמירה שרי דאמרינן דהתירא ניחא ליה דליקני רשותא ולא איסורא עכ"ל הט"ז וכ"כ החק יעקב שם ס"ק ט' והבאר היטב שם ס"ק ו' ע"ש, אלמא דבמידי דאיסורא לא קניא ליה רשותא שלא מדעתו דחובה מקרי א"כ כאן נמי מקרי חובה דאיסורא הוא להניח תקלה ברשות הרבים שלא בשעת הוצאת זבלים לכן צריך שיתכוין לקנות אבל שלא מדעתו לא קניא ליה רשותא עי' שם בגמ' דלחד תירוצא מוקמינן למתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים ועי' שם בתוס' ד"ה תבנו וקשו דבגללים לא התירו להוציא בחנם ע"ש.

ח) ולכאורה עדיין יש מקום להקשות על האי מילתא דר"א דאמר לא שנו אלא שנתכוין לזכות בהן אבל בלא כונה אינו מחויב בההיא דהופך את הגלל ל"ל כונה כיון דידו או חצרו קונה לו שלא מדעתו ולא שייך לומר היתירא ניחא ליה דליקני אבל לא איסורא דבההיא דהופך את הגלל איכא איסורא אפילו אם לא יתכוין לזכות שהרי נותן תקלה בר"ה ומה לי אם יזכה בהן ומה לי אם לא יזכה בהן סוף סוף איסורא קעביד בזה שנותן תקלה בר"ה ולא שייך בזה לומר איסורא לא ניחא ליה דליקני כיון דהאיסור אין לו שום שייכות לקניתו, ולא דחי לחמץ בפסח כנידון הט"ז וח"י דהתם לא יעבור בב"י וב"י אם לא יזכה בו א"כ שייך לומר דאיסורא לא ניחא ליה דליקני שהרי אם לא יקנה ליכא איסורא וכן בההיא דקידושין הנ"ל ליכא איסורא אם לא יקנה שהרי לא יתחלל על ידו וכן בההיא דב"מ ליכא מעילה אם לא תזכה אבל בההיא דהופך את הגלל דאיסורא קעביד מחמת שנותן תקלה לר"ה אפילו אם לא יזכה לא שייך לומר איסורא לא ניחא ליה דליקני

ט) אך באמת אין הדבר כן דהתם בב"ק דף כ"ט מוקי לה לההיא דר"א דאיירי שהפך את הגלל למטה משלשה והיינו שלא הרחיק את הגלל ממקומו הראשון ג' טפחים דחשבינן ליה דלא סילק מעשה ראשון ודמי למוצא בור פתוח ולא סתמו שהראשון חייב לכן בעינן שהשני יזכה בהם בגללים אבל אם הרחיק את הגללים ג' טפחים ממקומם הראשון אז אפילו אם השני ההופך את הגלל לא נתכוין לזכות ג"כ השני חייב כדאיתא שם בגמ' הא למה זה דומה למוצא בור מגולה וטממה (בעפר) וחזר וחפרה דאיסתלקו להו מעשה ראשון וקיימה לה ברשותו, וכיון דאיירי שלא הרחיק את הגלל ממקומו הראשון ולא מחייבינן ליה מטעם נתן תקלה בר"ה רק מטעם זכיה מה שזכה בהגללים א"כ שייך שפיר לומר דהיתירא ניחא ליה דליקני איסורא לא ניחא ליה דליקני.

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה