אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב שמעתתא דחצר › פרק ז

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דחצר · פרק ז

פרק ו

א) ולענין הקושיא שהבאנו לעיל שהקשו המפרשים דדברי התוס' סתרי אהדדי דהנה בב"ב ד' נ"ד הביאו דפ' הפרה המחזיק בשטרותיו של גר דאם נימא דדעתיה אארעא לא קני השטר וכתבו דהא דאמרינן ידו של אדם קונה לו שלא מדעתו היינו כשלא ידע אם החפץ הוא בחצרו או לא ואם היה יודע היה רוצה לקנות אבל אם יידע שהחפץ הוא בחצרו ולא נתכוין לקנות לא קני, והקשו האחרונים על זה מדברי התוס' גיטין ד' ס"א שכתבו לענין עני המנקף בראש הזית דאיתא בגמ' שאם ליקט ונתן ביד הרי זה גזל גמור כתבו התוס' וז"ל נראה דאיצטריך לאשמעינן בתלשן בידו ומפילן אע"פ שלא נתעכבו בידו ולא אחז בהם אלא להפילם עכ"ל התוס' אלמא דאף שידע שיש הזית בידו ולא נתכוין לזכות בהם אלא להפילם אפילו הכי קנה כן הקשו המפרשים.

ב) ונראה לתרץ דהנה ז"ל הגמ' בפ' הפרה (ד' מט) בעי מיניה רב ייבא סבא מר"נ המחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא הוא דמחזיק ובארעא הא לא אחזיק ושטרא נמי לא קנה דלאו דעתיה אשטרא או דילמא דעתיה נמי אשטרא א"ל עני מורי וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך א"ל לצור ולצור עכ"ל הגמ', מסגנון לשון הגמ' משמע דהכי פירוש האיבעיא דגמ' המחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא הוא מחזיק היינו שבדעתו עוד לילך ולהחזיק בהקרקע ואז יהא בידו השטר לראיה שהקרקע הוא של הגר וחזקתו של מחזיק חזקה היא וכיון דבארעא הא לא אחזיק היינו דאח"כ קדם אחר והחזיק בקרקע הגר או משום סיבה אחרת שלא החזיק אח"כ בקרקע הגר לכן לא קנה אף השטר כיון שאין דעתו אשטרא לצור ע"פ צלוחיתו לזאת לא קנה כלל, משום דבשעה שהגביה את השטר לא נתכוין כלל לקנותו עכשיו רק אחר שילך ויחזיק בקרקע הגר אז יקנה השטר ויהא לראיה בידו וכיון דסוף כל סוף לא החזיק בקרקע הגר לכן לא קנה השטר או דילמא דעתיה נמי אשטרא היינו שכונתו לקנות בשטר כדי לצור ע"פ צלוחיתו ואין כונתו דוקא לקנות את השטר כשיקנה את הקרקע רק דעתו לקנות את השטר מעכשיו בלא קרקע רק לצור ע"פ צלוחיתו

ג) נמצא דההסברא של צד האיבעיא דמאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא הוא דמחזיק האי גברא קעסיק נמי בקנין של נכסי הגר רק שאין רצונו לקנות את השטר רק אם יקנה גם את הקרקע א"כ מקרי שפיר שאין רצונו לקנות ובע"כ אין שום אדם קונה לא בחצרו ולא בידו ולא בכל שאר הקנינים שבעולם אין אדם קונה בע"כ לכן שפיר כתבו התוס' בב"ב דף נ"ד שהבאנו לעיל, דבאופן זה דאיירי בפ' הפרה במחזיק בשטרותיו של גר לא אמרינן דידו של אדם קניא ליה שלא מדעתו משום דכיון שהשטר הוא בידו ואין רצונו לקנות אין אדם קונה בע"כ, משא"כ בההיא דגיטין דף ס"א דאיירי שם שהעני תולש הפירות בידו מהאילן ומפילם לארץ, דהעני התולש לא נתכוין כלל לשום קנין רק בעבידתיה טריד העני לתלוש הפירות מהאילן ולא נתכוין כלל בעסקי הקנין כי לא חשב בעניני הקנין כלל ולא חשב לקנות וגם לא חשב שלא לקנות רק בעבידתיה טריד בזה אמרינן שפיר דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו חצרו דקניא ליה שלא מדעתו כיון שלא חשב בפירוש שאין רצונו לקנות לכן כתבו שפיר התוס' והרשב"א והר"ן דכהאי גוונא ידו של אדם קונה לו שלא מדעתו.

ד) וכיוצא בזה כתב המחנה אפרים בקנין משיכה סימן ה' לענין החפץ המונח ברשות ראובן והוא של גר ומת הגר אך ראובן לא ידע שמת הגר לכן לא נתכוין לקנות. וכתב המח"א דראובן קנה דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אין זה בכלל מה שכתבו התוס' בב"ב דף נ"ד דכשידע שיש חפץ בחצרו ולא נתכוין לקנות לא קנה ת"ל אע"פ שידע שהוא בחצרו כיון שלא ידע שמת הגר חשיב כאלו לא ידע שהוא בחצרו שאם היה יודע שמת הגר היה מכוין לקנות, ותדע דהכי הוא דבפ' הפרה פריך לר"י בר חנינא מההיא דמשכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בה קנה את השאר ואמאי לא תקנה ליה חצרו למלוה ומשני דליתיה בחצרו ואם איתא לוקמא דאיירי אפילו באיתיה בחצרו ומיירי כשלא ידע המלוה במיתת הגר דלא כוון לזכות בה עכ"ל המח"א שם.

ה) אלמא דאפילו כשידע שיש חפץ בחצרו ולא נתכוין לקנותו ג"כ קני אם יש אמתלא לתרץ ולומר דמשו"ה לא נתכוין לקנות לא מפני שאינו רוצה לקנות רק דיווות אחר היינו מפני שלא ידע במיתת הגר לכן לא קנה ולא דמי לדברי התוס' דב"ב דף נ"ד דלא קני כשידע שיש חפץ בחצרו ולא נתכוין לקנות מפני שאין שום אמתלא לתרץ ולומר מפני מה לא נתכוין לקנות כשידע שיש החפץ בחצרו רק מפני שלא רצה לקנות לכן לא קנה, א"כ גם בנידון דברי התוס' דגיטין יש ג"כ אמתלא טובה לתרץ דבריו ולומר דמשו"ה לא נתכוין לקנות לאו משום דלא רצה לקנות רק משום שלא נתעסק כלל בעניני קנינים ולא חשב מהם מאומה רק בעבידתיה קעסיק לתלוש הפירות מהאילן ולהפילם לארץ לכן שפיר קנה דאמרינן בכיוצא בזה חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ולא דמיא לדברי התוס' דב"ב דף נ"ד דהתם קעסיק הזוכה לקנות בנכסי הגר ואפילו הכי אינו רוצה לזכות בשטר אם לא יקנה הקרקע לכן לא קני דאין אדם קונה בע"כ ולא אמרינן בזה ידו שלא אדם קונה לו שלא מדעתו.

ו) והנה מרן המחבר סימן הע"ר סעי' י"א כתב המחזיק בנכסי הגר כדי לקנות הקרקע הכתובה באותו שטר לא קנה אלא השטר בלבד לצור ע"פ צלוחיתו עכ"ל והוא לשון הרמב"ם פ"א מהל' זכיה הל' ט', והקשה שם הש"ך ס"ק ג' חדא דהוא איבעיא דלא איפשטא בפרק הפרה דף מ"ט אם קנה את הנייר לצור ע"פ צלוחיתו או לא, ואמאי פסק הרמב"ם בפשיטות דקנה הנייר לצור ע"פ צלוחיתו, ועוד הקשה הש"ך דעד כאן לא איבעיא לן התם בפרק הפרה אלא במחזיק בסתם אבל במחזיק כדי לקנות הקרקע פשיטא דלא קנה הנייר ואיך פסקו הרמב"ם והמחבר המחזיק בשטר כדי לקנות הקרקע הכתובה באותו שטר ג"כ קנה הנייר, ותירץ הש"ך דהרמב"ם קשיא ליה מאי קמיבעיא ליה אי דעתיה אשטרא או לא הא אפילו לא הוי דעתיה אשטרא נמי קנה דלא גרע מחצרו של אדם דקי"ל כר' יוסי בר חנינא דקונה לו שלא מדעתו, לכן ס"ל להרמב"ם דרב ייבא סבא ור"נ לא ס"ל כר' יוסי בר חנינא אבל אנן כיון דקי"ל כר' יוסי ב"ת לא שייך כלל איבעיא זו דאפילו לא הוי דעתיה אשטרא ג"כ ידו של אדם קונה לו שלא מדעתו ולכן השמיט הרי"ף איבעיא זו דרב ייבא סבא ור"נ משום דלדידן כיון דקי"ל כר"י ב"ח לא שייך איבעיא זו ע"ש בש"ך, ועי' ש"ך סימן רס"ח ס"ק ו' דפשיטא ליה ג"כ דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו שכתב על דברי הרמ"א שם שכתב שהדבר שאינו רגיל ולא אסיק אדעתיה לא אמרינן דחצרו קניא ליה שלא מדעתו וכתב שם הש"ך ס"ק ו' וז"ל והוא הדין ידו אינו קונה לו שלא מדעתו בכהאי גונא עכ"ל, אלמא דדוקא בהאי גוונא אין ידו קונה לו שלא מדעתו כמו חצרו שאינו קונה ג"כ שלא מדעתו אבל בעלמא קניא ליה ידו שלא מדעתו כמו חצרו, ולדברי הש"ך אין אנו צריכין לומר שהוא מטעם שליחות כמו שכתבנו לעיל לדברי כל הפוסקים הנ"ל אלא הש"ך לטעמיה אזיל דס"ל שהקטן יש לו זכיה ביד כיון שהגיע לצרור וזורקו אגוז ונוטלו אלמא דס"ל דידו ממש ג"כ קניא בלא כונה ודעת שהרי הקטן ג"כ אין לו כונה ודעת כנ"ל ולפי דברי הש"ך הנ"ל אט רואים דהרי"ף והרמב"ם ומרן המחבר שדחו מהלכה את האיבעיא זאת דרב ייבא סבא לא ס"ל כהתוס' הנ"ל דב"ב דף נ"ד שתירצו דלא קשה מידי ההיא דר' יוסי ב"ח על האיבעיא דרב ייבא סבא משום שיודע שיש החפץ בחצרו ולא כיון לקנות גרע טפי כנ"ל, אך צריך ביאור איך יפלגו הרי"ף והרמב"ם על זה, והלא כיון דהאי גברא קעסיק בקנין וזכיה לקנות בנכסי הגר ולא רצה לקנות את השטר רק כשיזכה בקרקע הגר א"כ אמאי זכה בשטר כיון שלא זכה בקרקע הגר והלא אין אדם קונה בע"כ וכי יאמר אדם שיסברו הרי"ף והרמב"ם והמחבר שיקנה האדם בע"כ היינו לומר אף אם לא ירצה לקנות השטר בלא הקרקע מ"מ קני השטר בלא הקרקע לצור ע"פ צלוחיתו והלא הלכה רווחת בישראל שאין אדם קונה בע"כ וכי יפלגו הרי"ף והרמב"ם על זה.

ז) ונראה דהרי"ף והרמב"ם ומרן המחבר מפרשים האיבעיא דרב ייבא סבא בשינוי קצת ממה שכתבנו שהם מפרשים דקמיבעיא ליה מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא הוא דמחזיק היינו שטעה בדין וסבר כי בזה שיחזיק ויקנה בשטר ע"י זה ירצה גם הקרקע של סגר וכיון שלא קנה הקרקע ע"י קניית השטר לכן גם זכייתו שזכה וקנה את השטר נתבטלה, או דלמא דעתו נמי אשטרא היינו שכונתו לקנות את השטר לצור ע"פ צלוחיתו, וזהו דלא כמו שכתבנו מתחלה בפירוש האיבעיא, דבתחלה כתבנו דפירוש האיבעיא הוא מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא הוא דמחזיק היינו שדעתו לילך ולהחזיק את הקרקע של הגר ויצטרך זה השטר לראיה, ולאחר קניית הקרקע אז יקנה את השטר אבל עכשיו אין רצונו לקנות את השטר כלל, ולא פירשנו דמספקינן ליה בע"ה וטועה בדין שיטעה שעל ידי זה שיקנה את השטר יקנה גם הקרקע כי דעתו לקנות את הקרקע בחזקה כדין רק עכשיו תופס את השטר בידו שלא לשם קנין מעכשיו רק יכוין לקנות את השטר לאחר שיחזיק בשדה כדין, אבל לפי פירוש השני הזה אין דעתו לילך ולהחזיק בהקרקע רק שהוא טומה בדין וסובר כי על ידי זה שזוכה עכשיו בשטר כראוי על ידי הקנין הזה יקנה את הקרקע.

ח) ובאמת לישנא דהש"ס והסברא מיושב יותר כפי פירוש הראשון שכתבנו אף שהוא דבר חדש כי לא ראיתי מי מהמפרשים שיפרשו כן, כי מדברי האחרונים משמע שמפרשים כפי פירוש השני אבל לישנא דהש"ס דאמר ובארעא הא לא אחזיק ושטרא נמי לא קנה משמע כפירוש הראשון דדעתו לילך ולהחזיק בהקרקע דאלו לפירוש השני היה להגמ' לומר וארעא הא לא קני ושטרא נמי לא קני דהיינו שהקרקע אינו קונה במשיכת השטר שמשך לקנות את השטר ודעתו לקנות גם הקרקע, אלא ודאי משמע שדעתו לילך ולהחזיק בהקרקע רק שאחר כך נזדמן לו שלא החזיק בהקרקע מחמת שקדם איש אחר וזכה או מחמת סיבה אחרת וכן הסברא מיושבת יותר כפי פירוש הראשון דאלו לפי פירוש השני מוכרחים אנחנו לספקו בע"ה וטועה בדין וזה אינו מיושב כ"כ להחזיק לאדם בע"ה וטועה בדין ולומר מאן דמחזיק בשטרא טועה בדין וסובר כי בזה יקנה את הקרקע ואין דעתו לצור ע"פ צלוחיתו, ובודאי יש לנו לומר כי דעתו נמי אשטרא לצור ע"פ צלוחיתו כדי שלא נצטרך לעשותו טועה בדין, בכל זאת משמע מדברי האחרונים כפירוש השני.

ט) ונפקא מינה בין פירוש הראשון לפירוש השני הוא בזה דלפירוש הראשון שכתבנו שייך לתרץ כתירוץ התוס' דב"ב ד' נ"ד דאע"ג דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו מ"מ בנידון זה לא קנה שהרי אינו רוצה לקנות את השטר מעכשיו כלל רק רצונו לתפוס בהשטר שלא לשם קנין עד שילך ויחזיק בקרקע הגר ואז יקנה בהשטר שיהא בידו לראיה בעלמא א"כ כיון שאין רצונו לקנות בהשטר שהרי לא החזיק אח"כ בהקרקע לכן לא קנה את השטר שאין אדם קונה בע"כ, משא"כ לפירוש השני שכתבנו לא שייך לתרץ כתירוץ התוס' דב"ב ד' נ"ד דכיון דבאמת דעתו לקנות את השטר מעכשיו רק שטועה בדין וסובר כי ע"י קניית השטר יקנה גם הקרקע אף אם נימא דאם היה יודע שלא יקנה את הקרקע ע"י קניית השטר היה חושב בפירוש שאין רצונו לקנות את השטר או לא היה מושכו כלל, מ"מ כיון דעכשיו אינו יודע מזה ואין בכח הטעות לעשות רק ממעשה ומחשבה כאלו אינם אבל אין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחישב לכן נהי שנתבטלה כונתו ודעתו מה שחישב לקנות השטר יען כי בטעות היה מ"מ עדיין אין בכח הטעות לעשות כאלו חשב בפירוש שלא לקנות, א"כ נשאר מבלי כונה כלל וכיון דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו לכן קונה שפיר כשהוא בידו ולא נתכוין לקנות, לכן הוכרחו הרי"ף והרמב"ם ומרן המחבר לדחות מהלכה את האיבעיא של ר' ייבא סבא כמו"ש הש"ך דכיון דקי"ל כר' יוסי ב"ח דחצרו וידו של אדם קונים לו שלא מדעתו אין מקום להאיבעיא של ר' ייבא סבא דכאן ליכא כונה שלא לקנות רק שמחוסר כונה לקנות והוי שלא מדעתו דקי"ל חצרו וידו של אדם קונים לו שלא מדעתו.

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה