משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דחצר · פרק ו
א) ויש להקשות על דברינו שהוכחנו לעיל דדעת התוס' והרשב"א והר"ן והרא"ש הוא דקנין יד בעי כונה לקנין מהא שתירצו וחילקו בין דעת אחרת מקנה אותו למציאה והפקר וכתבנו הטעם דהא דבדעת אחרת מקנה יש לו לקטן זכיה מדאורייתא הוא משום דלא בעינן כונה לקנין היכא דדעת אחרת מקנה אבל במציאה והפקר דבעינן כונה לקנין לכן אין לו לקטן זכיה מדאורייתא משום שהקטן אין לו כונה ודעת, והוכחנו לעיל דאם נימא שקנין יד לא בעי כונה א"כ אמאי אין לו לקטן קנין מדאורייתא אפילו במציאה והפקר, והלא הקטן כיון שהגיע למדה זו צרור וזורקו אגוז ונוטלו יש לו יד ולא מחסרא ליה אלא כונה ודעת, ואם נימא דקנין יד לא בעי כונה אמאי אין לו לקטן זכיה אפילו היכא דליכא דעת אחרת מקנה לכן הוכחנו שדעת התוס' והרשב"א והרא"ש והר"ן הוא דקנין יד בעי כונה לקנין, יש להקשות על זה והלא מצינו שדעת התוס' וכל המפרשים הנ"ל הוא דקנין יד לא בעי כונה לקנין
ב) דעת התוס' מה שהבאנו לעיל הוא בב"ב דף נ"ד ד"ה אדעתא דציבי שהקשו על הא דאמרינן בב"ק דף מ"ט לענין המחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא הוא מחזיק ובארעא הא לא אחזיק ושטרא נמי לא קנה דלאו דעתיה אשטרא או דלמא דעתיה נמי אשטרא וכתבו התוס' וז"ל ואין להקשות דאע"ג דאין דעתו אשטרא אמאי אין ידו קונה לו שלא מדעתו כמו חצרו דחצר מתורת יד איתרבאי, דהא דחצר קונה לו שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא בחצרו ואם היה יודע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ואין מתכוין לקנות לא קני עכ"ל התוס', אלמא דדעת התוס' הוא דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו חצרו של אדם שקונה לו שלא מדעתו, רק אם ידע שיש החפץ בידו ולא נתכוין לקנות רק אז לא קני משום שאינו רוצה לקנות כמו שכתבנו לעיל, אלמא דדעת התוס' הוא דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו, וגדולה מזו כתבו התוס' גיטין דף ס"א ד"ה ליקט ונתן וכו' לענין עני המנקף בראש הזית דאמרינן דהוי גזל מדבריהם ואיתא שם בברייתא תנא אם ליקט ונתן ביד הרי זה גזל גמור וכתבו התוס' וז"ל ונראה דאיצטריך לאשמעינן בתלשן בידו ומפילן אע"פ שלא נתעכבו בידו ולא אחז בהם אלא להפילם עכ"ל התוס', ופירוש דבריהם הוא דאפילו לא נתכוין לקנין אלא אחז בהם להפילם לארץ אפילו הכי קני אלמא דס"ל להתוס' דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו חצרו ומשמע מדבריהם דאפילו ידע שיש חפץ בידו ולא נתכוין לקנות אפילו הכי קני, ובאמת האחרונים הקשו דדברי התוס' דכאן גיטין ס"א סתרי להו להתוס' דב"ב דף נ"ד דמשמע מדבריהם שאם ידע שיש חפץ בחצרו או בידו ולא נתכוין לקנות לא קני, עי' משנה למלך פי"ז מהל' גזילה הלכה ח' מה שכתב להשוות דעת התוס' דגיטין עם התוס' דב"ב הנ"ל, ועי' גליון הש"ס ובשאר אחרונים מה שתירצו בזה עכ"פ חזינן דדעת התוס' הוא דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואפילו הכי דעתם הוא דקטן אין לו זכיה מדאורייתא בהפקר ומציאה.
ג) וכן כתב הרשב"א בחידושיו למס' גיטין ס"ח וז"ל אם נטל ונתן ביד הרי זה גזל גמור ולאו נטל ונתן ביד במתכוין לזכות בהם קאמר דא"כ מאי למימרא, אלא במלקט ביד כדרכה קאמר ואעפ"כ זכה ויש בה משום גזל גמור עכ"ל הרשב"א שם וכן כתב הר"ן בגיטין על הגמ' דשם דד' ס"א וז"ל אם נטל ונתן ביד הרי זה גזל גמור פירוש אע"פ שלא נתכוין לזכות דאי לא מאי קמ"ל פשיטא עכ"ל הר"ן אלמא דדעת הרשב"א והר"ן הוא דקנין יד לא בעי כונה לקנין, והם בעצמם סוברים שהקטן אין לו זכיה מדאורייתא היכא דליכא דעת אחרת.
ד) וכן הוא דעת הרא"ש מביאו הטור סימן הע"ר לענין הבונה פלטרין בנכסי הגר דס"ל להרא"ש שאם היה הלבנים של הגר קנה הבונה אפילו בלא כונת קנין, עי' שם בפרישה ובשאר אחרונים שפירשו כן את דברי הרא"ש, אלמא שגם דעת הרא"ש הוא דקנין יד לא בעי כונה לקנין ואעפ"כ ס"ל להרא"ש כמו שהבאנו לעיל שהקטן אין לו זכיה מדאורייתא במציאה והפקר ומשו"ה מציאת חרש שוטה וקטן אין בו גזל אלא מפני דרכי שלום ולא גזל גמור ולפי מה שכתבנו לעיל הטעם הוא משום דקנין יד בעי כונה לקנין.
ה) ונראה לתרץ אך צריכין אנו להוסיף קצת על מה שכתבנו לעיל, דהנה לעיל כתבנו דדוקא חצר דגברא דמשום שליחות איתרבאי התם לא בעינן כונה לקנין אבל בחצר דאיתתא דמשום יד איתרבאי לא כתבנו שיקנה לה שלא מדעתה, ועכשיו נראה לי להוסיף דאפילו חצר דאיתתא שהוא משום יד מ"מ עדיין דין שליחות יש לו לחצרה שתקנה שלא מדעתה, כדאיתא בב"מ דף י"ב חצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות אלמא דמתחברן אהדדי מעלת היד למעלת השליחות בחצר דאיתתא הילכך יש לה לחצרה גם דין השליחות ולא בעי כונה לקנין רק קונה שלא מדעתה אע"ג דאיתרבי משום יד מ"מ כיון דאיתרבי נמי משום שליחות דינו כחצר דגברא, דלענין חצר משום שליחות איתרבאי אין חילוק בין חצר דגברא לחצר דאיתתא דאידי ואידי משום שליחות איתרבאי ואין חילוק בין חצר דגברא לחצר דאיתתא אלא לענין יד דחצר דגברא לא איתרבאי מטעם יד כלל רק מדין שליחות לחוד לכן קטן אין לו חצר ואין לו ד' אמות אע"ג שיש לו יד לקטן מ"מ כיון דשליחות אין לו לקטן לכן אין לו חצר לקטן, אבל קטנה יש לה חצר ויש לה ד' אמות דכיון שיש לה יד לקטנה לכן יש לה חצר ג"כ דחצרה משום ידה נמי איתרבאי, אבל לענין לקנות שלא בפניו דלא מהני מדין יד משום דמה ידה בסמוכה לה אף חצרה בסמוכה לה ואין החצר מועיל אלא מדין שליחות בזה איש ואשה שוין כדאיתא בב"מ דף י"א וי"ב ובחצר המשתמרת קונין האיש והאשה ע"י חצריהם מטעם דחצריהם מטעם שליחות איתרבאי, א"כ גם לענין לקנות שלא בטנה שוין ג"כ האיש והאשה וכמו דאמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו בחצר דגברא דמשום שליחות איתרבאי כן אמרינן ג"כ חצרה של האשה קונה לה שלא מדעתה דמשום שליחות נמי איתרבאי.
ו) ולכאורה יש להקשות על דברינו דאמרינן דגם לענין זה דלא בעי כונה לקנין אמרינן לא גרעה משליחות, דהנה בגיטין דף כ"א לענין שאם כתב גט לאשתו ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו קנתהו ומתגרשת בו, והקשה הגמ' על זה מכדי חצר מהיכא איתרבי מידה מה ידה דאיתא בין מדעתה בין בע"כ והא מתנה מדעתה איתא בע"כ ליתא מתקיף לה רב שימי בר אשי והא שליחות לקבלה דמדעתה איתא בע"כ ליתא וקא הוי שליח לקבלה, ומתרץ הגמ' אטו שליחות לקבלה מידה איתרבאי מושלח ושלחה איתרבאי והקשו שם התוס' וז"ל וא"ת דבפרק קמא דב"מ דף י"ב אמרינן דחצר משום ידה איתרבאי ולא גרע משליחות ובמציאה דזכות הוא קני אע"פ שאינו עומד בצד חצרו ולא הוי דומיא דיד קני מטעם שליחות דזכין לאדם שלא בפניו א"כ הכא דכתב לה שטר מתנה עליו אע"ג דלא הוי דומיא דידה דמתנה ליתא בע"כ תתגרש מכח שליחות וי"ל דדוקא לענין שלא בפניו אמרינן דלא גרע משליחות לקנות במידי דזכות הוא לו אבל בשאר דברים בעינן דומיא דידה דאל"כ חצר מהלכת אמאי לא קנתה תקנה מטעם שליחות כמו שליח מהלך אע"ג דמטעם יד לא קני עכ"ל התוס', אלמא דכללא כיילי התוס' דלא אמרינן לענין חצר לא גרעה משליחות אלא לענין זה היינו לקנות שלא בפניו אבל לענין שאר דברים לא אמרינן לא גרעה משליחות א"כ לענין זה היינו לקנות שלא בכונה אמאי נימא לא גרעה משליחות ומי יאמר דלקנות שלא בכונה דמי להאי דלקנות שלא בפניו דאמרינן בזה לא גרעה משליחות אולי דמיא לחצר מהלכת או לחצר מתנה דלא אמרינן לא גרעה משליחות, ובפרט שהתוס' כללא כיילי דלענין שאר דברים בעינן דומיא דידו ולא אמרינן לא גרעה משליחות א"כ משמע דבשום דבר בעולם לא אמרינן לא גרעה משליחות רק לענין זה לחוד היינו לקנות שלא בפניו.
ז) ונראה דלאו קושיא היא ע"פ מה שכתבנו לעיל דטעם החילוק הוא בין חצר דגברא לקנין יד, דבחצר דגברא כיון דמשום שליחות איתרבאי, ובשליחות בעינן כונה ודעת כי מבלי כונה ודעת המשלח לא נעשה שלוחו או חצרו כשלוחו דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, וכיון שהיה דעת המשלח בעת שהחצר או השליח נתמנו לשלוחים לכן לא בעינן עוד דעת המשלח וכונתו בעת שהשליח או החצר עושין מעשיהם, כי דברי המשלח ודעתו לעולם קיימים כל זמן שהשליח או החצר קיימים, משא"כ בקנין יד דלא בעינן דעת בעל היד בעת מיי ידו רק מטעם גזירת הכתוב הוא דידו של אדם קניא ליה לכן בעינן שיתכוין לקנות בשעה שהחפץ בא לידו, שהרי דברי בעל היד ודעתו אינם קיימים בידו כן כתבנו לעיל ע"ש, וכיון דקי"ל דאף בחצרה של האשה אמרינן לא גרעה משליחות לענין זה מיהת שתוכל לקנות מציאה ודבר הפקר בחצרה המשתמרת אפילו אם לא תעמוד בצדה, והוא אינו מועיל אלא מטעם שליחות דאי משום יד בעינן שתעמוד בצדה דמה ידה בסמוכה אף חצרה בסמוכה לה, א"כ דעת האשה בעלת החצר פעלה פעולה קימת בחצרה לעשותו שליח עכ"פ לענין זה שתקנה שלא בפניה, א"כ דבריה ודעתה לעולם קיימים בחצרה כל זמן שהחצר קיים לכן לא בעינן עוד דעת האשה בעלת החצר שתכין לקנות בשעה שהחפץ בא לחצרה לכן חצרה דאשה קניא לה שלא מדעתה כמו בחצר דגברא כי למה נצטרך עוד מחשבה וכונה לקנות בשעת שהחפץ בא לחצרה כיון שכונתה ומחשבתה עומדים קיימים בחצרה.
ח) ובזה ניחא דבכמה מקומות בש"ס הקשה הגמ' בפשיטות ותקנה ליה חצרו מדר' יוסי בר חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ואם נימא שיש חילוק בין חצר דגברא לחצר דאיתתא אמאי לא מוקי לה הגמרא דאיירי בחצר דאיתתא דמשום ידה איתרבאי לכן לא קניא שלא מדעתו, עי' בב"ק דף מ"ט לענין משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בה זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר והקשה הגמ' ותקנה ליה חצרו מדר"י בר חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ע"ש דדחיק הגמ' שם לתרץ בכמה אופנים דהכא במאי עסקינן אמאי לא קאמרה הגמ' הכא במאי עסקינן באשה דחצרה משום ידה איתרבאי ואינה קונה שלא מדעתה אלא ודאי דגם בחצר דאשה דאיתרבאי משום ידה אפילו הכי קניא חצרה שלא מדעתה משום דלא גרעה משליחות.
ט) וכן בב"מ דף ק"ב ובחולין דף קמ"א שהקשה הגמ' על הא דר"י ב"ח מהא דתנן יוני שובך ויוני עליה חייבים בשלוח ואם איתא לדר"י ב"ח אמאי חייבים בשילוח והא הוי מזומן ולתיב כי יקרא פרט למזומן ודחיק הגמ' שם הרבה לתרץ דברי ריב"ח, ואם נימא דחצר של אשה לא קני שלא מדעתה אמאי לא מוקי לה בחצר דאשה דמשום ידה איתרבאי ולא קניא שלא מדעתה כמו בחצר דגברא, לכן לא אישתמיט שום פוסק לחלק בין חצר דגברא לחצר דאיתתא אלא כתבו סתמא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו דמשמע שאין שום חילוק בין חצר דגברא בין חצר דאיתתא ובשניהם אמרינן ידו של אדם קונה לו שלא מדעתו.
י) ולפי זה יוכל היות דגם ביד ממש שייך לומר לא גרעה משליחות דכמו דקי"ל שהחצר של אדם נעשה שלוחו משום דמסתמא כל אדם עושה את חצרו לשליח שיזכה עבורו, כן יש לומר שכל אדם עושה את ידו לשליח שיקנה עבורו כי מה לי ידו ממש ומה לי חצר דאשה הלא שניהם ידו מקריין וכמו דאמרינן בחצר דאשה ארכבה אתרי ריכשי היינו שיש בחצרה מעלת היד ומעלת השליחות כן אמרינן ביד ממש בין של איש בין של אשה ארכבה אתרי ריכשי ויש בה מעלת היד ומעלת השליחות, דלא גרעה ידו מחצרו. לכן ס"ל לכל הפוסקים הנ"ל התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן דידו של אדם קניה ליה שלא מדעתו ולאו מטעם ידו הוא אלא משום דלא גרע משליחות, והיינו דוקא אם הזוכה בידו הוא איש גדול דשייך לומר שיקנה מטעם שליחות כנידון של התוס' ושאר הפוסקים הנ"ל בב"ב ד' נ"ד ובגיטין דף ס"א ובטור סימן הע"ר דכולם איירו שהזוכה הוא איש גדול דשייך ביה שליחות לכן קניא ליה שלא מדעתו, משא"כ בקטן שאין בו שליחות דהקטן לאו בר שליחות הוא שפיר כתבו כל הפוסקים הנ"ל דבמציאה והפקר אין לו לקטן זכיה מדאורייתא ומציאתו אינה אסורה אלא מפני דרכי שלום לבד, והטעם הוא כמו שכתבו כיון שאין לו דעת וכונה לקנות לכן לא קנה אע"פ שיש לו יד לקטן מ"מ כיון שאין לו דעת לאו כלום הוא משום דקנין יד בעי כונה לקנין, וכאן לא שייך לומר שיועיל מטעם שליחות אפילו בלא כונה כמו שמועיל ידו של אדם בכל מקום שלא בכונה, דהתם באדם גדול מועיל מטעם שליחות משא"כ בקטן דלאו בר שליחות הוא אינו מועיל כלום בלא כונה.
יא) נמצא לפי דברינו דהשתא בנידון דידן קנה הראשון המגביה כיון דידו של אדם גדול קונה לו שלא מדעתו דמשום שליחות נמי איתרבאי ומכ"ש אי איתרמי כהאי מילתא בחצר דאיתתא ומכ"ש בחצר דגברא בכולם זכה בהם הראשון דחצרו וידו של אדם קונה לו שלא מדעתו דמשום שליחות נמי איתרבאי, ואע"ג דהמגביה עקר ליה לשליחותיה דחצרו או ידו במה שנתכוין שחבירו יזכה מ"מ כיון דמחשבת עקירת שליחותו בטעות היא לכן עקירתו היא כמו שאינה שיש בכח הטעות לעשות ממחשבה ומעשה כאלו אינם ואע"ג דעדיין לא חשב לקנות לעצמו ואין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחישב מ"מ לא איכפת לן דקיי"ל ידו של איש גדול וחצרו קונה לו שלא מדעתו. אח"כ מצאתי להמחנה אפרים הל' משיכה סימן ה' שכתב בפשיטות בלא ראיה שיש חלוק דלמ"ד חצר מטעם שליחות איתרבאי לא בעי כונה ולמ"ד משום יד איתרבאי בעי כונה ולא כתב שום טעם וראיה לדבריו, ולפי דברינו שהוכחנו וביררנו בס"ד אפילו יד ממש לא בעי כונה ומכ"ש חצר דאיתתא שהוא משום יד ושליחות בודאי לא בעי כונה וליתא לדברי המח"א הנ"ל.