משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דחצר · פרק ד
שאלה
א) עובדא הוה בעיר פ' בשני אנשים שהיו שותפים בחנות, אך הנה להם עוד עסקים שהתעסק כל אחד לעצמו ולא בשותפות, פעם אחת היו מהלכין יחד בשוק ורא את המציאה וירץ אחד מן השותפים הנ"ל להגביה לצורך עצמו ויהי כאשר ראה השותף השני שהוא רץ להגביה לצורך עצמו צעק אליו לחצאין לחצאין ויענהו השותף המגביה לא כן אלא לעצמי בלבד אני מגביה, ויענהו חבירו מחויב אתה להגביה את המציאה לחצאין יען כי שותפים אנחנו בחנות וכיון שאנחנו שותפים בחנות ביחד כן הוא הדין וההלכה כי כל המציאות שמצא אחד מהשותפים הרי של שניהם בשוה, ויענהו שוחט ויאמר לו כיון שכן הוא הדין וההלכה עפ"י תוה"ק לבן הנני מגביה לחצאין לצורך שניט, ואחר כך הניח השותף המגביה את המציאה בתיבתו של חבירו העומדת ברשות חבירו, ואחר כך שמע השותף המגביה שאין הדין כן אלא אע"פ שהם שותפים בחנות מ"מ זה אין שום שייכות להמציאות שמוצאין וכל מי שתצא הרי אלו שלו וטען המגביה אלו הייתי יודע שכן היא הדין וההלכה לא הייתי מגביה לצורך חבירו כלל רק לצורך עצמו לבד א"כ יש לדון ולהסתפק הדין עם מי.
תשובה
ב) הנה בעיקר הדבר שטען השותף המגביה דאע"פ שהם שותפים בחנות מ"מ אינם שותפים בהמציאות שמוצאים בזה בודאי הדין עמו כמו"ש הש"ך בחו"מ סימן ס"ב ס"ק י"ב וסימן קע"ו ס"ק ט"ז ובפרט בנידון זה שיש להם עוד עסקים רבים שאינם בשותפות בודאי מודים כולי עלמא וגם הרמ"א יודה לזה שאין המציאות בשותפות דלא עדיפי מפועל שאמר לו בעל הבית נכש עמי היום עדור עמי היום שאין מציאתו לבעל הבית כדאיתא בב"מ דף י"ב ועיין חו"מ סימן ע"ר וכן מה שרוצה לבטל את הקנין מחמת שהיה בטעות וקנין בטעות חוזר, גם בזה דבריו נכונים כדאיתא בחו"מ סוף סימן כ"ה וכאן נמי גילה המגביה את דעתו דמשום זה הגביה גם לצורך שותפו מפני שטעה וסבור שכן הוא הדין וההלכה א"כ בודאי הוי קנין בטעות וחוזר וכן אמרינן בב"ב דף מ"א בעובדא דרב ענן דקנין בטעות חוזר וכן הוא בחו"מ סימן קמ"ב סעיף ב' ובכמה דוכתי דקנין בטעות חוזר ועיין בזה לקמן פרק י"ב.
ג) אך מה שיש לדון ולהסתפק בזה הוא, דהנה זה ידוע שהטעות אין בכחו רק לבטל מעשה או מחשבה ולעשות ממעשה ומחשבה כאלו אינם כגון קנין בטעות קי"ל דחוזר שהטעות עושה אותו כאלו אינו, אבל אין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאילו עשה וחישב כגון אם אדם רואה בהמה של הפקר ורוצה לילך למשוך אותה לקנותה ואמר לו חבירו שאין הבהמה של הפקר ושמע לו ולא משכה ולא עשה בה שום קנין בודאי אינו קונה אותה, ולא אמרינן כיון דמניעת משיכתו היתה בשביל טעות שטעה וסבר שאינה של הפקר ואלמלי היה יודע שהיא של הפקר היה מושכה א"כ נחשבת גם מניעת משיכתו כאלו משכה זה בודאי לא אמרינן כן, אלא אמרינן כיון דעכ"פ לא משכה ולא עשה שום קנין אינו קונה שאין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחישב.
ד) ולא זו בלבד אם לא עשה שום קנין ע"י טעותו בודאי לא קנה שאין בכח הטעות לעשות מבלי מעשה כאלו עשה אלא אפילו אם עשה קנין בנכסי הגר רק כי מחמת טעות לא נתכוין לקנות ג"כ לא קנה כמו העודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו, דאף שעשה מעשה הקנין רק שלא נתכוין לקנין מחמת שטעה וסבר שאינה של הפקר רק שהוא שלו ג"כ לא קנה שהרי אם לא טעה היה מתכוין לקנות ורק מפני שטעה עשה מעשה הקנין בלא כונה לקנין ואין בכח הטעות לעשות מבלי מחשבה וכונה כאלו חשב ונתכוין.
ה) וכיון שכן בניד"ד שראובן המגביה את המציאה נתכוין לקנות מחציתה לשמעון שותפו אף כי כונתו מה שנתכוין לקנות לשמעון בטעות היה ונתבטלה כונתו כי יש בכח הטעות לעשות ממעשה ומחשבה כאלו אינם מ"מ כיון שאין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחישב ליכא כונה לקנין ובלא כונה אי אפשר לקנות מציאה דליכא דעת אחרת מקנה בקנין הגבהה שצריכה כונה לקנין לכו"ע ומחצה קנה כיון שנתכוין לקנות לעצמו אבל מחצה השניה לא קנה וקנה שמעון חבירו בשעה שנתנה ראובן לתיבתו של שמעון שקודם שבא החפץ לתיבתו הפקר היה מחציתו וזכה שמעון כשבא החפץ לתיבתו ואולי לא קנה ראובן כלל כיון דמחציתו היה הפקר א"כ הוי כמו חרש ופקח שהגביהו מציאה עיין ב"מ דף ח' ובחו"מ ועכ"פ יותר מחצי לא קנה ראובן,
ו) וכל זה דוקא אם לא היה כל החפץ ביד ראובן המגביה רק שאחז במקצת החפץ והגביהו, אבל אם היה כל חפץ המציאה ביד ראובן המגביה דאז אתינן עלה משום יד ולא משום קנין הגבהה עיין נתיבות סימן רס"ח ס"ק ב' וידו של אדם קונה לו שלא מדעתו לכן קנה ראובן את כולו דנהי שאין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחישב מ"מ קנה כיון דלא בעינן שום כונה ודעת רק ראובן קנה מה שבידו בלא כונה כלל אך לפי מה שכתבו התוס' ב"ב דף נ"ד ד"ה אדעתא דציבי לא משמע כן שכתבו דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו חצרו של אדם דקי"ל שקונה לאדם שלא מדעתו וסיימו שם וז"ל דהא דחצר קונה לו שלא מדעתו היינו שאינו יורע אם הוא בחצרו ואם היה יודע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ואין מתכוין לקנות לא קני עכ"ל התוס' א"כ בנידון דידן שידע ראובן המגביה שהחפץ הוא בידו ולא נתכוין לקנות לעצמו רק לשמעון שותפו, יש מקום לכאורא לומר שלא יקנה אפילו אם אחז כל החפץ בידו ואתינן עלה משום קנין יד דקנה שלא מדעתו מ"מ לא קני כהאי גונא שידע שהוא בידו ולא נתכוין לקנותה כמו"ש התוס' ב"ב הנ"ל, לכן נשאר החפץ הפקר עד שבא לתיבתו של שמעון ואז קניא ליה חצרו לשמעון.
ז) אך זה אינו דהטעם שכתבו התוס' דכשידע שהחפץ הוא בידו ולא נתכוין לקנותה דלא קני הוא מטעם דהוי כאומר בפירוש שאינו רוצה לקנות דאז בודאי אינו קונה בע"כ וא"כ בנידון דידן שמה שחשב בפירוש שאינו רוצה לקנות לעצמו בטעות היה מפני שחשב שכן הוא הדין וההלכה, והטעות יש בכחו לעשות ממעשה ומחשבה כאלו אינם א"כ נשאר כאילו לא חישב כלל האי מחשבה שאינו רוצה לקנות לעצמו כיון שהטעות מבטלו, ונהי שאין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאילו עשה וחישב מ"מ נשאר בלא שום מחשבה כלל והוי כאלו לא נתכוין לא לקנות ולא שלא לקנות וידו של אדם קונה לו שלא מדעתו, לכן קנה ראובן את כל החפץ כשהיה בידו, ומה שהניח בתיבתו של שמעון לאו כלום הוא.
ח) אך עדיין יש מקום לומר דמה שכתבו התוס' דכשהחפץ הוא בידו ואינו מתכוין לקנותו דלא קני אולי אין הטעם כמו שכתבנו משום דהוי כאומר בפירוש שאינו רוצה לקנותו אלא יוכל להיות דטעם אחר יש בזה דהנה יש להסתפק בהא דאמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו או ידו של אדם קונה לו שלא מדעתו אם הוא מטעם דאמרינן דמסתמא ניחא ליה שחצרו יזכה לו את החפץ שנפל לתוכו כיון דזכות הוא לו והוי כאלו אמר בפירוש שניחא ליה שחצרו יזכה לו את החפץ, או דילמא הא דאמרינן חצרו וידו של אדם קונה לו שלא מדעתו, הוא משום דלא בעינן כלל שיחשוב שום מחשבת ניחותא רק כיון שבא החפץ לתוך חצרו של אדם קניא ליה חצרו בלא שום דעת ומחשבה כלל,
ואם נפרש כפירוש הראשון שכתבנו דבאמת גם בחצר ויד בעינן כונה לקנין והא דאמרינן חצרו וידו של אדם קונה לו שלא מדעתו הוא משום דאמרינן דמסתמא ניחא ליה כיון דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו, אם נפרש כן נוכל לומר טעם אחר בדברי התוס' הנ"ל דאיכא למימר דמשו"ה אינו קונה כשידע שיש חפץ בחצרו או בידו ולא נתכוין לקנותה משום דכאן ליכא למימר דכיון דזכות הוא לו מסתמא ניחא ליה שהרי כיון דידעינן שלא נתכוין לקנות הרי אנו רואים דלא ניחא ליה, דדוקא כשלא ידע אם יש חפץ בחצרו או בידו התם שייך לומר דמסתמא ניחא ליה כיון דזכות הוא לו אבל כיון דידעינן דעכ"פ לא ניחא ליה משו"ה לא קני, ואין הטעם כמו שכתבנו לעיל דמשו"ה לא קני משום שהיה מחשבה דלא ניחא ליה אלא הטעם משום שמחוסר כונה ומחשבה לקנין, אך אם נפרש כפירוש השני שכתבנו דבחצר ויד לא בעינן שום כונה כלל לקנות רק כיון שבא החפץ לחצרו או לידו קניא ליה אזי מוכרחים אנו לפרש דמה שכתבו התוס' דאם החפץ הוא בידו או בחצרו וידע בו ואינו מתכוין לקנות לא קנה הוא מחמת הטעם שכתבנו דהוי כאלו אמר בפירוש שאינו רוצה לקנות ואין אדם קונה בע"כ, דליכא למימר שהטעם הוא כמו שכתבנו לפירוש הראשון משום דמחסרא כונה לקנין כיון דלא בעינן שום כונה ודעת לקנין כלל וכלל בקנין חצר ויד.
ט) ובנידון דידן כשראובן הגביה בידו לצורך שותפו מחמת טעות הנ"ל נפקא מינה גדולה יש בין שני הפירושים, דאם נימא דידו וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו משום דלא בעינן כונה כלל בקנין חצר ויד, א"כ שפיר קנה ראובן המגביה דאף שהיתה כונתו בפירוש שלא לקנות לעצמו מ"מ כיון שהיתה בטעות יש בכח הטעות לעשות את מחשבתו כאלו לא חישב מעולם שאינו רוצה לקנותה, אע"ג דעדיין מחסרא כאן כונת הקנין שהרי עכ"פ לא חישב לקנות לעצמו ואין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו חשב לקנות, מ"מ לא איכפת לן מידי לפירוש הזה דידו וחצרו של אדם קונין בלא שום מחשבה ובלא שום כונה א"כ ראובן המגביה קונה את כל החפץ, אבל, אם נימא כאידך פירושא שגם בקנין חצר ויד בעינן כונה וניחותא לקנין, רק מאי דקי"ל ידו וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו היינו משום דאמרינן דמסתמא ניחא ליה לקנות כיון דזכות הוא לו, א"כ בנידון דידן קנה שמעון מחצית החפץ כיון שהניחו בתיבתו, דכיון שראובן בשעת הגבהתו בידו חשב שגם שמעון שותפו יקנה מחצה, אע"פ דמה שחשב ששמעון יקנה ולא הוא בטעות היה ויש בכח הטעות לבטל את המחשבה הזאת שחשב לקנות לשמעון ולא לעצמו, מ"מ כיון דעכ"פ לא נתכוין ראובן לקנות לעצמו לא קני דכאן ליכא למימר דמסתמא ניחא ליה ומסתמא נתכוין לקנות דהרי אנו יודעים שנתכוין לקנות בשביל שמעון ולא לעצמו ואע"ג דבטעות היה מה שלא נתכוין לקנות לעצמו מ"מ לא קנה ראובן שאין בכח הטעות לעשות מבלתי מחשבה כאלו חשב לקנות שהרי גם יד וחצר צריכין דעת וניחותא לפירוש זה.
י) ולכאורה היה נראה דזה תליא אם חצר משום יד איתרבאי או משום שליחות איתרבאי דאי אמרינן חצר משום שליחות איתרבאי בודאי בעינן דעת שיעשה שליח דהרי גמרינן שליחות מאתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם א"כ הרי בעינן שיחשוב בפירוש מחשבת השליחות, אבל אי אמרינן דחצר משום יד איתרבאי לא בעינן שום מחשבה ודעת רק מטעם גזרת הכתוב חצרו קניא ליה כידו, שהרי גם בקטנה קניא ליה חצרה אי אמרינן משום יד איתרבאי כדאיתא בב"מ דף י' וי"א אע"ג דקטנה לית לה דעת כלל אלמא דבקנין יד לא בעינן דעת וכן מחלק הגמ' בהדיא בב"מ דף י"א וי"ב לענין גט דמשום דאיתא בע"כ וליכא דעתה, לכן אינה מגורשת רק ע"י חצר הדומה לידה דהיינו שהיא עומדת בצדה דאז חצרה לידה דמיא דסמיכה לה אבל ע"י חצר דאיתרבאי משליחות אינה מגורשת, כגון שאינה עומדת בצדה דאז חצרה משום שליחות הוא אינה מגורשת משום דליכא דעתה, נמצא לפי זה הא דקי"ל חצרו וידו של אדם קונה לו שלא מדעתו, יש בזה שני פירושים דאי אמרינן חצרו משום יד איתרבאי ומכ"ש יד ממש לא בעינן רק שיבוא החפץ לחצרו או לידו ולא בעינן שום כונה וניחותא ולא אמרינן דמשו"ה קניא ליה משום דמסתמא ניחא ליה רק לא בעינן שום כונה לקנין כלל ביד או בחצר דאיתרבאי מתורת יד, אבל אם אמרינן חצר משום שליחות איתרבאי ובשליחות בעינן כונה ודעת לכן מוכרחים אנו לפרש דהא דאמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו הוא משום דאמרינן מסתמא ניחא ליה כיון דזכות הוא לו הלכך לכאורא כן הוא הפסק הלכה בנידון דידן שזכה ראובן המגביה כיון שהיה בידו קודם שהניח לתיבת חבירו דאע"ג שהיה מחשבתו שגם השני יזכה חציו מ"מ כיון שהיה בטעות הרי הטעות עוקרת את המחשבה ועושה אותה כאילו אינה אף שאין בכח הטעות לעשות כאלו חישב לקנות לעצמו כנ"ל מ"מ לא איכפת לן דהרי בידו של אדם לא בעינן דעת וכונה כלל, אך אי איתרמי כהאי מילתא בחצר דגברא כגון שראובן ראה שנפל חפץ של הפקר לתוך חצרו ונתכוין שיזכה גם שמעון שותפו מחמת הטעות הנ"ל ואח"כ נתן שמעון את החפץ לתוך תיבתו כנ"ל אז הדין עם שמעון דכיון דקי"ל דחצר דגברא משום שליחות איתרבאי ובשליחות בעינן שיחשוב בפירוש מחשבת השליחות והאי גברא כיון שלא חשב לקנות לעצמו היה החפץ הפקר כל זמן שהיה בחצר ראובן ואח"כ כשהניח שמעון את החפץ לתוך תיבתו זכתה לו חצרו לשמעון, אבל אי איתרמי כהאי מילתא גבי אשה כיון דקי"ל חצר דאתתא משום יד איתרבאי וביד לא בעינן דעת לכן זכה הראשון כמו שכתבו לענין יד, עיין חו"מ סימן רמ"ג ס' נ"ג ובש"ך שם ס"ק י"ב ובאה"ע סימן קמ"א ס"ז.
יא) אך אין זה מספיק לתרץ למ"ד חצר מטעם שליחות איתרבאי ולא סגי לן במה שנאמר דמסתמא ניחא ליה, דהנה קי"ל חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואפילו אה בעל החצר טרוד היה בעסקיו או ישן בשעה שנפל החפץ של הפקר לחצרו נמי קניא ליה חצרו, ודבר תימה הוא איך יקנה את המציאה ע"י חצרו למ"ד חצר מטעם שליחות איתרבאי דהרי בשליח בעינן שיחשב בפירוש מחשבת השליחות כדאמרינן בפ' אלו מציאות ד' כ"ב לענין היורד לשדה חבירו ותרם שלא ברשות ובא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות ונמצאו יפות מהם שגילה דעתו דניחא ליה בהפרשתו דאז הוי תרומתו תרומה ומוקי לה בגמ' דדווקא דשווייה שליח ומסיים הגמ' וז"ל הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך דלא שוייה שליח מי הוה תרומתו תרומה והא אתם גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, אלא הכא במאי עסקינן דגון דשווייה שליח ואמר ליה זיל תרום ולא אמר ליה תרום מהני וסתמיה דבעל הבית כי תרם מבינונית הוא תורם ואזיל איהו ותרם מיפות ובא בעל הבית ומצאו ואמר לו כלך אלל יפות אם נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה עכ"ל הגמ' אלמא דבשליחות בעינן דעת המשלח בפירוש שיעשנו שליח משים דאמרינן מה אתם לדעתם אף שלוחכם לדעתכם ואף דאם ידע הבעל הבית שהוא תורם משלו היה ניחא ליה מ"מ אינו מועיל כיון דעכ"פ ליכא דעתו בפירוש א"כ לענין חצר נמי כיון דמשליחות איתרבאי אמאי יקנה לו חצרו כשהוא ישן או שהוא טרוד בעסקיו כיון שלא חשב בפירוש מחשבת השליחות כשנפלה המציאה לחצרו.
יב) וכי תימא דמשום הכי קניא ליה חצרו משום דאנן סהדי דאף עכשיו בשעת טרדתו אם היה יודע שנפלה לו מציאה או דבר הפקר לחצרו היה חושב בפירוש מחשבת השליחות ומה שלא חשב בפירוש מחשבת השליחות הוא מפני שאינו ודע אם נפל החפץ לחצרו או לא זה אינו, דהרי אמרינן שאינן בנח הטעות לעשות מבלתי מחשבה כאלו חשב, וכיון דעכ"פ לא חישב מחשבת השליחות אית לנו לומר שלא יקנה לו חצרו דמשום שליחות איתרבאי, [וקושיא כזאת הקשו המפרשים למאן דס"ל דזכיה היא מטעם שליחות וקנה נמי אפילו אם הוא ישן או טרוד בעסקיו בשעה שזכו בשבילו א"כ תקשה נמי אמאי יזכה כיון שלא חשב בפירוש מחשבת השליחות ובעינן דעת בפירוש בשליחות דהרי גמרינן מאתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם עיין קצוה"ח סימן רמ"ג ס"ק ח' ע"ש מה שתירצו] ובשמעתתא דשליחות הארכנו בזה בס"ד ע"ש פרק י"ד.
יג) וצריך לומר דמה דאמרינן דחצר משום שליחות איתרבאי אין פירושו שעושה את החצר לשליח בשעה שנפלה המציאה לחצרו אלא שעושה אדם את חצרו לשליח בשעה שקנה את החצר או בשעה שירשו או זכה מן ההפקר א"כ מתורץ בזה הקושיא הנ"ל שהקשוט איך יקנה האדם ע"י חצרו כשהוא ישן או שהוא טרוד בעסקיו כיון דבשליחות בעינן דעת המשלח וכאן ליכא דעת כיון שהוא ישן או טרוד בעסקיו, ולפי דברינו דהשתא ניחא דכיון שהחצר הוא כבר שלוחו משעה שקנהו אין אנו צריכים עוד דעת המשלח כמו בכל השליחות של גיטין וקידושין וקנינים ושאר שליחות שבתורה אין אנו צריכים שיהא המשלח ניעור שעה שהשליח עושה את שליחותו רק כיון שהמשלח עשאו שליח מדעתו אין אנו צריכין יותר, כן גבי חצר נמי כיון שכבר עשהו שליח משעה שקנהו איו אנו צריכים לדעת המשלח בשעת הקנין.
יד) וממילא נדחו בזה דברינו הנ"ל שכתבנו דלמאן דס"ל דחצר משום שליחות איתרבאי הוכרחנו לפרש דהא דאמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו פירושו הוא דמסתמא ניחא ליה שיזכה החצר בעדו דליכא לפרש דמשו"ה חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו משום שאין צריך כונה כלל, דזה ליכא למימר דכיון דמשום שליחות איתרבאי בודאי בעינן דעת כן פירשנו לעיל. ובדברינו דהשתא שכתבנו שהחצר נעשה שלוחו משעה שקנה את החצר ולא משעה שבא החפץ לחצרו שפיר יש לפרש דהא דאמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו היינו שאין צריך שום כונה ודעת בשעה שבא החפץ לחצרו דכיון שכבר עשה להחצר שליח בשעה שקנהו תו אין צריך כונה ודעת בשעה שבא החפץ לחצרו, ואם החצר לא נעשה שלוחו משעה שקנה אותו אינו מועיל מידי מה שנאמר מסתמא ניחא ליה בשעה שבא החפץ לחצרו אם הוא ישן או טרוד בעסקיו כמו שכתבנו לעיל.
טו) ואי מתרמי הא מילתא בנידון דידן בחצר ולא ביד כגון שראובן ראה שנפל חפץ של הפקר לתוך חצרו ונתכוין שיזכה גם שמעון שותפו מחמת הטעות הנ"ל ואח"כ לקח שמעון את החפץ ונתנו לתוך רשותו ואח"כ נתודע האמת לראובן שטעה כנ"ל דלפי מה שכתבנו מעיקרא דבחצר כיון דמשום שליחות איתרבאי בעינן דעת בשעה שנפל החפץ לחצרו, א"כ זכה שמעון במחצית החפץ לאחר שבא לרשותו כיון דראובן לא קנהו מפני שחישב לקנות לשמעון ואין בכח הטעות לעשות מבלתי מחשבה כאלו חישב, אבל לפי מה שאנו מפרשים עכשיו דגבי חצר אין צריך כונה ודעת בשעה שבא החפץ לחצרו רק בשעת קנין החצר נעשה החצר שלוחו לקנות א"כ קנה ראובן את כל החפץ דאע"פ שחישב שגם שמעון שותפו יקנה מחצה וא"כ ביטל ראובן לשליחותיה דחצר ואית לן לכאורה לומר ששמעון יקנהו לאחר שבא החפץ לרשותו, אך זה אינו דכיון דמה שביטל ראובן לשליחותיה דחצר בטעות היה ויש בכח הטעות לעשות מדבור ומחשבה כאלו אינם א"כ ממילא הביטול בטל והשליחות קיים דמאי שנא ביטול השליחות מכל הקנינים שבעולם דקי"ל שאם עשאם בטעות יש בכח הטעות לבטלם ולעשותם כאלו אינם א"כ גם לענין שליחות או לענין חצר שאם ראובן עשה אותם שלוחים ואח"כ ביטל אותם ונמצא אח"כ שהביטול בטעות היה בודאי הביטול בטל והשליחות קיים א"כ קנה ראובן כל החפץ.
טז) וכן מה שכתבו לעיל דאם חצר משום יד איתרבאי וכ"ש יד ממש קונה שלא מדעתו משום דלא בעינן דעת כלל והבאנו ראיה לזה מהא דקי"ל קטנה יש לה חצר אע"ג שאין לה דעת וכן מסוגיא דב"מ דף י"ב גם זה אינו דבר פשוט דנהי שאין צריך כונה ודעת לענין יד לעשותה כידו רק דמטעם גזירת הכתוב ידו של אדם קניא ליה ואינו דומה לחצר למ"ד מטעם שליחות איתרבאי דהתם בעינן דעת וכונה לעשות את החצר לשליח והתורה העידה על כל בן דעת שעושה לחצרו לשליח בשעת קנינו אבל חצרו של קטן אינו קונה למאן דס"ל דחצר משום שליחות איתרבאי משום שאין הקטן בר דעת ואינו בר שליחות לעשות את חצרו לשליח, אבל בחצר דאיתתא דמשום יד איתרבאי וכן יד ממש בין באשה בין באיש בין בקטן בין בקטנה קנה דאין צריך כונה ודעת לעשות את ידו לקנין היד כי ידו קני ליה מגזרת הכתוב דידו של אדם קונה לו אבל בשליחות בעינן כונה ודעת שיעשה שליח בדעת המשלח.
יז) אבל לענין כונה לקנין הדבר הוא להיפך דגבי חצר דמטעם שליחות איתרבאי לא בעינן כונה לקנין, אבל לענין יד נחלקו בה רבותינו, ודעת הרבה פסקים היא דבעינן כונה לקנין, הנה גבי חצר דמשום שליחות איתרבאי לא בעינן דעת וכונה לקנין דהרי קי"ל דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואפילו בעל החצר ישן או טרוד בעסקיו נמי קנה כמו שכתבנו לעיל, ואם נימא דבעינן כונה לקנין נהי שכבר עשה להחצר שליח כשהיה ניעור אבל כונה לקנין ליכא בשעה שעושה את מעשה הקנין, ואם נימא דגבי חצר דמשום שליחות איתרבאי בעינן כונה לקנין היה לנו לומר שנצטרך כונה לקנין בשעה שבאה המציאה לחצירו ואיך יקנה אם הוא ישן או טרוד בעסקיו בשעה שבאה המציאה לחצרו ולא נתכוין לקנות, דגבי שליחות דאדם כגון אם ראובן עושה שליח את שמעון חבירו לקדש או לגרש או לקנות ולמכור בזה בודאי אין צריך שיכוין המשלח לקדש ולגרש ולקנות ולמכור בשעה שהשליח עושה את מעשיו נמי קנה כדאיתא בפ' מי שאחזו דף ע', מ"מ אין ראיה משליח בר דעת לחצר, דאיכא למימר דהתם שאני דכיון דהשליח בר דעת הוא נחשב דעת השליח כדעת המשלח לכן לא בעינן שהמשלח יכוין לקנין, אבל גבי חצר דלאו בר דעת הוא יש מקים לומר דבעינן שבעל החצר יכוין לקנות לזאת הוצרכתי להביא ראיה מהא דקי"ל חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אפילו כשהוא ישן או טרוד בעסקיו אלמא שאין צריך כונה לקנין לענין חצר דמשום שליחות איתרבאי.
יח) ולענין יד אי צריך כונה לקנין או לא נחלקו רבותינו דהנה בגיטין דף ס"ד אמרינן קטן שנותנים לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים וכו' וכתבו התוס' שם ד"ה שאני שתופי מבואות וז"ל משמע דרב יהודא ורב חסדא פליגי אי זוכה לאחרים מדאורייתא או לא ואע"ג דמציאת חרש שוטה וקטן לא הוי גזל לר' יוסי אלא מדבריהם הכא דדעת אחרת מקנה אותם שאני עכ"ל התוס' וכ"כ התוס' בפ' זה בורר דף ס"ח ד"ה קטן, וכ"כ התוס' קידושין דף י"ט ד"ה אומר אדם וכ"כ הרשב"א בגיטין דף ס"ד וז"ל צרור וזורקו אגח ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים כלומר באחרים מקנין לו אבל בשאין דעת אחרת מקנה לו אף לעצמו אינו זוכה כדתנן לעיל בפרק הנזקין מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום אבל גזל גמור אין בהם אפילו מדרבנן עכ"ל הרשב"א וכ"כ הרא"ש בקידושין דף י"ט שיש חילוק בין דעת אחרת מקנה או לא ע"ש שהביאו ראיה לזה דהיכא דדעת אחרת מקנה יש זכיה לקטן מדאורייתא מהא דאמרו בסוכה דף מ"ו לא ליקני אינש לוליבא לינוקא ביומא טבא קמא מאי טעמא דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו, אלמא דיש זכיה לקטן מדאורייתא היכא דדעת אחרת מקנה אותו. דאי נימא שאין זכיה לקטן אלא מדרבנן אמאי לא ליקני ליה לוליבא ביום הראשון והלא כמו שיכול לקנות מדרבנן כן יוכל להקנות מדרבנן, וכן הביאו ראיה מהא שהקטנה מתגרשת בידה אלמא שיש לה יד מדאורייתא, וכל זה בדעת אחרת מקנה אבל כשאין דעת אחרת מקנה כגון במציאה הסכימו כל הפוסקים הנ"ל שאין לו לקטן זכיה מדאורייתא לכן אמרינן דמציאת חרש שוטה וקטן אין בו גזל אלא מפני דרכי שלום ע"ש וכ"כ עוד מפרשים דבמציאה אין לו זכיה לקטן מדאורייתא וכ"כ הר"ן בגיטין בפ' התקבל על הגמ' דדף מ"ד ע"ש ואם נימא דידו של אדם קונה לו בלא שום כונה ודעת דלא בעינן שום כונה לקנין יד, א"כ תימה הוא אמאי לא יקנה הקטן במציאה ובהפקר, כיון שהגיע לכלל צרור וזורקו אגוז ונוטלו ויש לו יד ולא מחסרא ליה רק כונה ודעת אמאי לא יקנה הקטן בידו במציאה ובהפקר כמו בדעת אחרת מקנה אותו, והרי בגיטין דהאשה מתגרשת בע"כ ולא בעינן דעתה מועיל אפילו בקטנה כדאיתא בגיטין ובב"מ דף י' וי"א ובשו"ע אה"ע סימן קמ"א סעיף ו' דכיון שהגיע לכלל צרור וזורקו אגוז ונוטלו מתגרשת ע"י עצמה, והוא ג"כ מהאי טעמא דכיון שהגיע למדה זו צרור וזורקו אגוז ונוטלו יש להם יד לקטן וקטנה כדאיתא בירושלמי פ"ד דמעשר שני הלכה ד' דקודם שהגיע למדה זו המוצא בידו כמוצא באשפה דהיינו שאין לו יד כלל, אבל אחר שהגיע למדה זו צרור וזורקו אגוז ונוטלו יש לו יד ולא מחסרא ליה רק דעת, הילכך במידי שאין צריך דעת וכונה כלל כגון בגיטין דהאשה מתגרשת בע"כ לכן מהני שפיר גירושין בקטנה כיון שיש לה יד, ואפילו בחצר דקטנה נמי מועיל מהאי טעמא משום דחצר דאיתתא משום ידה איתרבאי כדאיתא בב"מ ובשו"ע אה"ע סימן קמ"א סעיף ז', והוא ג"כ מהאי טעמא דכיון שיש להם יד יש להם גם חצר דמשום ידה איתרבאי, אף שאין לה דעת לקטנה מ"מ לא איכפת לן דגירושין לא בעינן דעת וכונה כלל דהרי אשה מתגרשת בע"כ, אלמא דבדבר דלא בעינן רק יד ולא דעת מועיל אפילו בקטנים שאין להם דעת אם רק הגיעו לצרור וזורקו אגוז ונוטלו שיהא להם יד, ואי נימא דקנין יד לא בעי כונה לקנין רק בעינן שיבוא החפץ ליד הקונה ולא יותר אמאי לא יקנה הקטן בידו אפילו במציאה והפקר כיון שהגיע לכלל צרור וזורקו ויש לו יד ולא מחסרא ליה אלא דעת מ"ש דלענין גיטין מהני ולענין מציאה והפקר לא מהני והלא בתרווייהו לא בעינן כונה ודעת כלל רק בעינן שיבוא החפץ לידם.
אלא ודאי מוכרח הדבר לומר דגם בקנין יד בעינן דעת וכונה לקנות לכן לא קנה הקטן במציאה ובהפקר אע"פ שיש לו יד כיון שהגיע למדה זו צרור וזורקו מ"מ לא קנה משום שאין לו לקטן דעת וכונה לקנות לכן מציאת קטן אין בו גזל אלא מפני דרכי שלום ולא גזל גמור משום שאין לו לקטן קנין גמור במציאה ובהפקר משום שאין לו לקטן כונה ודעת לקנות ובלא דעת אין קונין אפילו בקנין יד.
יט) ואין להקשות א"כ כיון דקנין יד בעי כונה ודעת לקנין, א"כ אמאי יוכל הקטן לקנות היכא דדעת אחרת מקנה אותו, מ"ש מציאה והפקר ממתנה והלא אידי ואידי בעינן כונה לקנין, אך אין זה קושיא דבאמת היכא דדעת אחרת מקנהו לא בעינן כונה לקנין כמו שכתב הנ"י בפ' חזקת הבתים על האי עובדא דרב ענן שקיל בידקא בארעיה שם דף מ"א כתב וז"ל ושמעינן מהכא דאלו הוה ידע המזכה אע"ג דלא ידע רב ענן שהוא הזוכה קנה וכו' ואע"ג דאמרינן ביבמות פרק ר"ג (דף נ"ב) שהעודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו לא קנה כיון שהזוכה גופיה לא ידע תירץ הראב"ד ז"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה עכ"ל אלמא דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה לא בעינן כונה לקנין, וכ"כ הרשב"א בחידושיו בגיטין דף כ' בהאי עובדא דזקן שהיה מלוה לכל בני הכפר ומתרץ הגמ' דילמא זקן שאני דידע לאקנויי פירוש ומשו"ה קונה אע"פ שהקונה לא ידע כיון שהזקן ידע והקשה שם הרשב"א אמאי יקנה כיון דאינהו לא ידעי שהזקן מקנה להו אמאי קנה ומ"ש מהא דאמרינן ביבמות שהעודר בנכסי הגר וכסבור דשלו הן לא קנה ותירץ הרשב"א וז"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה עכ"ל אלמא דס"ל ג"כ כהאי סברא דהראב"ד הנ"ל דהיכא דאיכא דעת אחרת לא בעינן כונה לקנין וכ"כ המחנה אפרים.
וכ"כ שאר אחרונים דהיכא דאיכא דעת אחרת לא בעינן כונה עיין קצוה"ח ער"ה ס"ק ד' וסימן רמ"ג ס"ק ה' וסימן קמ"ב ס"ק א' ועיין נתיבות סימן ר' ס"ק י"ד ובפ"ת שם סימן ר' ס"ק ו' וס"ק ז' וסימן רס"ח ס"ק א', ועיין קצוה"ח סימן רמ"ג ס"ק ה' שכתב כן ע"ש.
כ) היוצא מזה דלדעת כל הפוסקים הנ"ל בעינן דעת וכונה לקנין בידו של אדם כמו בכל הקנינים, לכן לא יוכל הקטן לקנות בידו במציאה ובהפקר, משום דמציאה והפקר כיון דליכא דעת אחרת מקנה לכן בעינן כונה לקנין וכיון דקטן לאו בר כונה ודעת הוא לכן לא יוכל לקנות בידו רק במתנה כיון דאיכא דעת אחרת מקנה דלא בעינן דעת וכונה לקנין לכן יוכל גם הקטן לקנות כיון שהגיע לכלל צרור וזורקו אגוז ונוטלו שיש לו יד ולא מחסרא ליה אלא דעת, אבל קודם שהגיע למדה זו צרור וזורקו אגוז ונוטלו לא יוכל לזכות אפילו במתנה משום שאין לו יד כלל כדאיתא בירושלמי שהבאנו לעיל דהמוצא בידו כאלו מצא באשפה,
כא) וכל זה הוא לדעת הפוסקים הנ"ל אבל לדעת הש"ך אינו כן, דהש"ך סימן רמ"ג ס"ק ו' חולק עליהם וס"ל שאין שום חילוק בין מציאה והפקר להיכא דדעת אחרת מקנה אותו וס"ל דאפילו במציאה והפקר יש לו לקטן זכיה מדאורייתא כיון שבא לידו והקטן הגיע למדה זו צרור וזורקו אגוז ונוטלו, והא דאמרינן מציאת חרש שוטה וקטן אין בו גזל אלא מפני דרכי שלום היינו כשלא הגיע למדה זו צרור וזורקו אגוז ונוטלו אבל כיון שהגיע למדה זו יש לו לקטן זכיה מדאורייתא, ולדברי הש"ך וסיעתו מוכרח הדבר לומר דקנין יד לא בעי שום כונה ודעת כלל, דאם נימא שצריך דעת וכונה בקנין יד אמאי יועיל בקטן כיון שאין לו יד ודעת כלל אלא ודאי צריך לומר דקנין יד לא בעי שום כונה לקנין לכן מועיל בקטן לדעת הש"ך
היוצא מזה שהוא פלוגתא דרבוותא אם בעינן בקנין יד כוונה לקנין או לא, ולשיטת הפוסקים דס"ל לענין יד דבעינן כונה לקנין ל"ל דלא אמרינן ידו של אדם קונה לו שלא מדעתו כדאמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וס"ל דדוקא לענין חצר אמרינן כן ולא לענין יד.
כב) א"כ בנידון דידן שראובן המגביה נתכוין ששמעון שותפו יקנה בשעה שתפס החפץ בידו א"כ לא חשב ראובן לקנות לעצמו ואע"ג דטעה ראובן במחשבתו שחשב לקנות לחברו כנ"ל מ"מ הא אמרינן שאין בכח הטעות רק לעקור מחשבתו של הקנין לחברו אבל אין בכח הטעות לעשות כאלו חשב לקנות לעצמו וכיון דלדעת כל הפוסקים הנ"ל בעינן כונה וקנין בקנין יד ולא סגי במה שבא החפץ לידו רק בעינן גם כונה לקנין גבי מציאה והפקר וכיון דהאי גברא לא נתכוין לקנות לכן לא קנה הראשון כל זמן שהיה החפץ בידו רק השני קנה כשבא החפץ לתיבתו, וכל זה הוא בנידון דידן דאיירי שהראשון הגביה החפץ בידו וקנין יד בעינן כונה לקנין אבל אי איתרמי כהאי מילתא בחצר דגברא כיון דקי"ל דחצר דגברא משום שליחות איתרבאי ובשליחות לא בעינן דעת וכונה לקנין בשעה שהשליח עושה הקנין כנ"ל א"כ קנה השותף הראשון דאע"ג דעקר ליה לשליחותיה דחצר כיון שנתכוין לקנות לחבירו מ"מ כיון דעקירתו בטעות היתה נעשה עקירתו כמה שאינה וזהו איפכא ממה שהתחלט ורצינו לומר דבחצר דגברא כיון דמשום שליחות איתרבאי זכה השני ובנידון דידן דאיירינן מקנין יד קנה הראשון ראובן המגביה ולפי דברינו דהשתא הוא איפכא דבנידון דידן דאיירינן מקנין יד זכה השני ובחצר דגברא כיון שהוא משום שליחות זכה ראובן המגביה.