משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דחצר · פרק ג
א) והנה הקצוה"ח סימן רמ"א ס"ק ג' חולק על מהרי"ק הנ"ל וס"ל דעבד כנעני אין לו רשות לעצמו כלל רק לעומד ברשות רבו כשורו וחמורו, והביא הקצוה"ח שתי ראיות לזה, הראיה הראשונה היא מדלא מהני בעבד כנעני לשון מתנה כשאומר לו הרי את לעצמך הרי את קנוי לך דזה הוא לשון מתנה לא מהני דאי מהני לשון זה בע"פ למה לן שטר שחרור שהוא כותב לו ג"כ הרי את לעצמך הרי קנוי לך, דאותו לשון לכותב לו בשטר יאמר לו בע"פ כמו"ש התוס' קידושין דף ט"ז ד"ה לימא ליה וכו' אלא ודאי דלא מהני בעבד כנעני לשון מתנה בע"פ, ואם נימא שהעבד כנעני יש לו רשות לעצמו היה לו להועיל לשון מתנה בע"פ כשאומר לו הרי את נתון לך או הרי את לעצמך הרי את קנוי לך, שהרי אם ראובן יש לו חפץ בפקדון ביד שמעון ואמר לו ראובן לשמעון אני נותן לך את החפץ הזה במתנה בודאי מועיל כדאיתא בקידושין דף מ"ז שקדשי לי בפקדון שיש לי בידך וכו' ובב"ב דף פ"ה ובשאר דוכתי דתיכף קניא ליה רשותו לשמעון כיון שהחפץ מונח בידו או ברשות שמעון א"כ גבי עבד נמי יש להועיל לשון מתנה אם נימא שהעבד יש לו רשות לעצמו אלא ודאי אין לו לעבד רשות לעצמו רק הוא קני לרבו כשורו וחמורו ע"ש בקצוה"ח.
ב) עוד הביא הקצוה"ח ראיה לדבריו שהעבד אין לו רשות לעצמו, מהא דאמרו בגיטין דף ע"ז דיד עבד כיד רבו דמי ואינו יוצא בשטר אלא משום דגיטו וידו באין כאחד ובפ"ק דקידושין למאן דלית ליה גיטו וידו באין כאחד אין העבד יוצא בשטר אלא ע"י אחרים ולא ע"י עצמו ואם נימא שהעבד יש לו רשות לעצמו אמאי לא יצא העבד בשטר ע"י עצמו אפילו בלאו האי טעמא דגיטו וידו באין כאחד ע"ש בקצוה"ח, והנה ראיתו השניה כבר כתבנו מזה לעיל דאדרבה משום ראיה להיפך היינו שיש רשות וחצר לעבד כנעני שהרי אמרו הטעם בזה רק משום שלא יצא השטר מרשות רבו ולא אמרו הטעם משום שלא בא לרשות העבד כמו שהבאנו לעיל מגמ' דקידושין דף כ"ג ומרש"י גיטין אלמא דמקרי שבא לרשות העבד והוא מפני שיש לעבד רשות וחצר לעצמו, רק דמ"מ מקרי שלא יצא השטר מרשות רבו משום דכיון שיש לרבו רשות להשתמש בידי עבדו ולהניח שם כל חפציו כמו שמניח בתיבתו לכן מקרי שלא יצא השטר שחרור מרשות רבו דהרי ליכא הוכחה שגמר ומקני כיון שכל חפציו מניח שם.
ג) כן ראיתו הראשונה של הקצוה"ח לאו ראיה היא לפי מ"ש לעיל שדין העבד כחצר המושכר שהרשות הוא של המשכיר ולא של השוכר וכן העבד כיון שהוא בר דעת לעצמו הרי הוא כחצר המושכר שהרשות נשאר לעצמו וגופו קנוי לרבו כי שכירות ליומיה ממכר הוא, א"כ ניחא מה שאינו מועיל לשון מתנה בעבד שהרי כתבנו לעיל בשם הריב"ש ושאר פוסקים שגם השוכר לזמן ידוע אינו יכול ליתן להמשכיר בדבור בעלמא את קנין השכירות שלו שיש לו בשדהו של המשכיר, רק צריך קנין כמו מקבל מתנה דעלמא לכן לא מהני גם בעבד כנעני כשאומר בע"פ לשון מתנה הרי אתה נתון לך כמו שאינו מועיל בשאר שוכר ומשכיר דעלמא.
ד) ותדע שכן הוא שהרי גם בעבד עברי לא מהני לשון מתנה כדאיתא בקידושין דף ט"ז ובתוס' שם ובעבד עברי בודאי ליכא למימר שאין לו רשות לעצמו והוא של רבו כשורו וחמורו שהרי העבד עברי בודאי עומד ברשות עצמו וקונה קנין לעצמו וקונה מרבו כללו של דבר הרי הוא כישראל גמור לכל דבריו ואפילו הכי אמרו שגופו קנוי ואינו יוצא לחירות בלשון מתנה בע"פ רק צריך גט שחרור א"כ גם בעבד כנעני מה שאינו מועיל לשון מתנה אין הטעם כמו"ש הקצוה"ח משום שאין לו רשות לעצמו שהרי עבד עברי יש לו רשות לעצמו ואפילו הכי אינו מועיל בו לשון מתנה אלא טעמא אחריני אית ביה והוא כמו שכתבנו מפני שדומה כחצר המושכר וכשם כשהשוכר כשנותן למשכיר אינו מועיל לשון מתנה בע"פ רק צריך קנין כך האדון כשנותנו במתנה ואומר לו הרי את נתון לך ג"כ אינו מועיל לשון מתנה בע"פ.
ה) ובמשכיר בית לחברו לזמן קצוב והשוכר הפקיר קנין השכירות שלו צ"ע אם המשכיר זכה בו או גם איש אחר מן השוק יכול לזכות בו, ואולי דינו כעבד כנעני דקי"ל ביו"ד סימן רס"ז סעיף ה' ובחו"מ סימן ער"ה גר שמת והיו לו עבדים גדולים קנו עצמם בני חורין קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם, יעו"ש הטעם שהגדולים שיש להם יד לזכות בעצמם יכולין לזכות בעצמם לכן קנו עצמם בני תורין אבל הקטנים כיון שאין להם יד לזכות בעצמם לכן כל המחזיק בהם זכה בהם, א"כ יוכל היות שגם לענין חצר המושכר הדין כן שאם המשכיר הוא איש גדול שיש לו יד וחצר קניא ליה חצרו מן ההפקר את קנין השכירות שלו אבל אם המשכיר הוא קטן שאין לו יד וחצר לא קניא ליה חצרו את קנין השכירות מן ההפקר רק כל הקודם בו זכה, שהרי לפי מה שכתבנו דין העבד כדין הקרקע המושכרת לאדונו לכל ימיו, א"כ כמו דבעבד כל המחזיק בו זכה בקטנים וקנו עצמן בני חורין בגדולים כך דין הקרקע המושכרת
ו) ואין לתמוה ולומר מ"ש דלשון מתנה לא מהני בעבד ובחצר המושכר ולשון הפקר מהני בשניהם דזה אין תימה כלל שהרי מצינו חילוק גדול בין מתנה להפקר דלשון מתנה לא מהני כלל בדיבורא בעלמא וכל זמן שהקונה לא עשה קנין המועיל עדיין לא יצא מרשות הנותן לכן נהי שיש לו להעבד ולהמשכיר רשות וחצר לקנות מ"מ לא מהני מידי כיון שלא יצאו רשות הנותן, משא"כ בהפקר כיון דבדבורא בעלמא יוצאין מרשות השוכר ומרשות האדון אף שאין הדבור מועיל להכניסו ברשות הקונה כל זמן שלא עשה שום קנין, מ"מ המשכיר והעבד כיון שיש להם חצר ורשות לקנות יכולין שפיר לקנות כיון שכבר יצאו מרשות בעליהן השוכר והאדון יכולין שפיר לקנות בהרשות והחצר שיש להם.
ז) ואם בא אדם מן השוק והחזיק בבית המושכר קודם שהפקיר השוכר ומשכה חזקתו גם אחר שהפקיר או אם השוכר היה גר שמת בלא יורשים ובא איש אחד מן השוק והחזיק בבית המושכר קודם מיתת השוכר הגר והמשיך חזקתו גם אחר מיתת הגר באופן שהבית לא היתה פנויה אפילו רגע אחת בלא חזקה משעת ההפקר או מיתת הגר, נראה לכאורא דזה תליא במחלוקת רש"י ותוס' בקידושין דף כ"ג בענין ר' יהודא הנדואה, דז"ל הגמ' בקידושין סוף דף כ"ב ר' יהודא הנדואה גר שאין לו יורשים הוה חלש על מר זוטרא לשיולי ביה חזייה דתקיף ליה עלמא טובא אמר ליה לעבדיה שלוף לי מסאני ואמטינהו לביתא, איכא דאמרי גדול הוה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים וכו' ופירש איכא דאמרי גדול היה העבד ונזהר בו שלא יזכה הוא עצמו מן ההפקר לפיכך קדם לפני המיתה וזכה בו והגר פירש למיתה ומר זוטרא פירש לחיים תחתיו שלא יהא העבד בלא אדון רגע אחד עכ"ל רש"י ואיכא דאמרי קטן הוה ופירש"י ואעפ"כ הוצרך לכל זאת ודלא כאבא שאול דאמר קטנים הקודם בהם זכה אפילו לאחר זמן זכה בהם עכ"ל רש"י, אבל התוס' בשם ר"ת פירשו דאיכא דאמרי קטן הוה ס"ל דדוקא בעבד קטן מהני חזקת מר זוטרא אבל בעבד גדול לא, אבל בלישנא קמא דגדול הוה מודים גם התוס' שגם בעבד גדול מהני חזקת מר זוטרא. והיוצא מזה דלפירש"י מהני אפינו בעבד גדול חזקה דמר זוטרא כיון שלא היה אפילו רגע אחד בלא אדון וכיון שמת הגר זכה בו מר זוטרא שהחזיק בו קודם מיתת הגר ומשכה חזקתו גם אחר מיתת הגר ואין העבד יכול לזכות את עצמו מן ההפקר כיון שלא נשאר אפילו רגע אחד בלא אדון, א"כ כאן נמי אין המשכיר יכול לזכות בשכירות הבית כיון שקדמו איש אחד מן השוק והחזיק בו ולא נשאר הבית אפילו רגע אחד בלא מחזיק, אפילו אם המשכיר הוא איש גדול שיש לו יד וזכיה מ"מ אינו יכול לזכות כמו בעבד גדול לפירש"י, אבל לפירוש התוס' שפירשו דדוקא בעבד קטן שאין לו יד התם הועילה חזקת מר זוטרא, אבל בעבד גדול לא מהני מידי ואין שום אדם יכול לזכות בו אפילו אם החזיק בו קודם מיתת הגר ומשכה חזקתו גם אחרי מיתתו רק העבד הוא זוכה בעצמו כיון שהוא עבד גדול, א"כ גם בשוכר ומשכיר אין שום אדם יכול לזכות בו אם המשכיר הוא איש גדול שיש לו יד וזכיה לעצמו.
ח) אכן נראה שיש לחלק בין עבד לשוכר ומשכיר בזה ומתחלה צריכין אנו לבאר במאי פליגי רש"י ותוס', ונראה דפליגי בזה, דהנה לעיל כתבנו כששני בני אדם עושין קנין ביחד במציאה מוכח מסוגיא דרכוב ומנהיג בב"מ דף ח' שמי מהם שעשה את הקנין היותר טוב מחברו מבטל את קנין חבירו לכן מספקא לן התם ברכוב במקום מנהיג מי הוא עדיף מחברו, וכנ"ל לענין שוכר ומשכיר ע"ש וכיון שכן יש לט להסתפק בקנין חזקה וקנין יד וחצר איזה מהם עדיף, ואם יש איזה חפץ שנקנה בקנין חזקה ובקנין חצר ובאו שני בני אדם זה החזיק בו בחזקה וזה רוצה לקנותו בקנין חצר יש להסתפק איזה מהם עדיף שיקנה ויבטל את קנין חברו והדעת נותן דקנין חצר עדיף מקנין חזקה דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו משא"כ בשאר קנינים וכן בקנין חזקה בעינן דעת וכונה לקנות דקי"ל ביבמות העודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו לא קנה.
ט) א"כ כאן כשמת הגר ומר זוטרא קדם והחזיק בעבדו של הגר והמשיך את חזקתו גם אחר מיתת הגר נמצא כשמת הגר שני קנינים שולטים בו, העבד בא לזכות בעצמו בקנין יד וחצר שיש לו כיון שהוא עבד גדול ומר זוטרא בא לזכות בעבדו של הגר בחזקה שעשה בו א"כ כיון שקנין חצר עדיף מקנין חזקה לכן ס"ל להתוס' שהעבד קונה את עצמו לחירות דקנין חצרו מבטל לקנין החזקה של מר זוטרא אכן דעת רש"י לכאורא תמוה כיון דקנין חצר עדיף מקנין חזקה אמאי ס"ל לרש"י שמר זוטרא קנה אפילו בעבד גדול הלא היה לנו לומר שקנין חצרו של העבד יבטל לקנין החזקה של מר זוטרא רק דקנין חצר עדיף, וצריך לומר שדעת רש"י הוא דמשום הכי זכה בו מר זוטרא דכיון שמר זוטרא אמר לו להעבד שלוף לי מסאני והעבד עשה כן הרי גילה העבד את דעתו שאין רצה לזכות בעצמו לכן קנה אותו מר זוטרא, א"כ לא שייך לומר כן אלא גבי עבד אבל בשוכר ומשכיר ובא אדם מן השוק והחזיק בבית המושכר קודם שמת הגר ומשך חזקתו עד לאחר נדחת הגר בזה גם רש"י מודה שהמשכיר זוכה בשכירות הבית שהמשכיר בא לזכות בקנין חצר והמחזיק בא לזכות בקנין חזקה וכיון דקרן חצר עדיף ואלים מקנין חזקה בודאי המשכיר קונה דכאן לא סייע המשכיר להמחזיק מאומה כמו החם שהעבד סייע להמחזיק להחזיק בו לכן ס"ל לרש"י שהמחזיק זוכה משא"כ כאן מודה גם רש"י שהמשכיר קונה.
י) וכל זה בשוכר ומשכיר או בעבד, אבל במשכון כהאי גונא כגון משכונו של ישראל ביד גר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בה דקי"ל מוציאין אותו מידו כדאיתא בב"ק דף מ"ט ובחו"מ סימן ע"ב סעיף ל"א משום דכיון שמת הגר פקע לה שעבודיה בזה אין חילוק בין שהישראל האחר החזיק במשכון אחר מיתת הגר או שהחזיק במשכון קודם מיתת הגר ומשכה חזקתו וקנינו לאחר מיתת הגר דבין כך ובין כך אין חזקתו כלום ואינו דומה לעבד ושוכר ומשכיר דהתם כמו שהאיש מן השוק צריך קנין בעבד ובלא קנין לא קני כך העבד בעצמו צריך קנין לזכות בעצמו וכן המשכיר צריך קנין לקנות בהשכירות של השוכר, א"כ היכא שבא אדם מן השוק והחזיק בעבד או בשדה המושכרת קודם מיתת הגר ומשכה חזקתו גם אחרי מיתתו דאז עשו קנין ביחד האדם מן השוק עם העבד או האדם רק השוק והמשכיר, א"כ יש מקום לדון ולהסתפק מי מהם יקנה ולכן אמרינן מי שעשה הקנין הטוב יותר הוא הוא הקונה מפר שהקנין הטוב מבטל את הקנין הגרוע ממנו כמו שכתבנו לעיל אבל כאן במשכון כיון שבעל המשכון אין צריך שום קנין רק ממילא נפקע שיעבודיה בלא שום קנין איך יוכל איש אחר לזכות במשכון שכבר זכה בו ישראל בעל המשכון ע"י מיתת הגר ונפקע שיעבודו ואינו חייב מעכשיו שום דבר להגר בודאי הישראל השר שבא לזכות במשכון לא יוכל לבטל הפקעת השיעבוד דלא שייך ביטול רק בשני קנינים אחד טוב ואחד גרוע ממנו שהקנין הטוב מבטל את הגרוע ממנו אבל קנין לענין הפקעה בלא קנין לא יוכל הקנין לבטל את ההפקעה, וזה נראה פשוט לדעתי ולא הוצרכתי לכתוב זאת רק מפני שראיתי להקצוה"ח סימן ע"ג שמדמי להדדי לכן כתבתי את הנראה לדעתי.