אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב שמעתתא דחצר › פרק ב

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דחצר · פרק ב

פרק א

א) בגיטין דף ע"ז אמרינן גיטו וידו באין כאחד לענין הנותן שטר שחרור ביר עבדו דאע"ג דיד עבד ביד רבו דמי מ"מ גיטו וידו באין כאחד וכן הזורק גט לאשתו בתוך נכסי מלוג שלה דאע"ג שקניא ליה לבעל לאכול פירות ולהשתמש מ"מ מגורשת משום דגיטה וחצרה באין כאחר, ע"ש,

ויש להסתפק בראובן השוכר בית משמעון על משך שנה ובתוך הזמן כתב ראובן שטר מתנה לשמעון על קנין השכירות שיש לו בבית וזרק השטר לתוך הבית המושכר מי אמרינן בזה שטרו ומתנתו באין כאחד או לא דהנה הריב"ש סימן תק"י כתב דבשכירות בתים לא מהני מחילה אם חזר השוכר ומחל להמשכיר בתוך הזמן ודבריו מביאין להלכה מרן הב"י בטוח"מ סימן שי"ב והסמ"ע סימן קפ"ט ושט"ו ובאר הגולה בסימן שט"ו והפ"ת שם ס"ק א' ובאר היטב והנתיבות סימן קפ"ט ובעינן שיחזור השוכר ויקנהו למשכיר באחד מדרכי הקניה, א"כ יש להסתפק אם השוכר לא נתן שטר המתנה לידו של המשכיר רק זרק לתוך בית המושכר מי אמרינן בזה שטרו ומתנתו באין כאחד כמו בגט אשה ועבד או לא אמרינן כן רק בגט אשה ועבד ולא לענין ממון.

וכן לענין נכסי מלוג של אשתו דלא מהני ג"כ מחילה רק היא צריכה קנין כדאיתא שם גיטין דף ע"ז ובשאר דוכתי יש להסתפק אם הבעל כתב שטר מתנה על נכסי מלוג לאשתו וזרק השטר בתוך בית ושדה מלוג שלה אי מהני משום דגיטו וידו באין כאחד כמו בגט אשה ועבד או לא מהני זאת רק בגט אשה ועבד ולא בממון,

ב) והנה הקצוה"ח סימן ר' ס"ק ה' כתב וז"ל נסתפקתי בראובן שנתן שטר מתנה לשמעון על ביתו ונתן השטר תוך ביתו ואמר לו הנני נותן לך הבית עם השטר מתנה שבתוכו מי נימא כהאי גונא חצירו ומתנתו באין כאחד דכהאי גונא אמרו ר"פ הזורק חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומסיק יד עבד כיד רבו אלא גיטו וידו באין כאחד והכא נמי חצרה וגיטה באין כאחד והרי בשעה שזרק לה הגט תוך חצרה עדיין אינה חצרה אלא על ידי הגט נעשה חצרה וכמו גבי עבד דנעשה ידו ע"י הגט שחרור והכי נמי נעשה חצרו דשמעון על ידי שטר מתנה שבחצר, ולאחר העיון נראה פשוט דכהאי גונא אינו זוכה דכיון דהחצר והשטר עדיין לא יצאו מרשותו איך יזכה בו המקבל ומאין יהיה לו למקבל זכיה בביתו ובשטרי, והא דאמרינן גבי גט גיטה וחצרה באין כאחד נראה דגט שאני דגט אשה ודעבד לא בעי זכיה שיזכה דרך זכיה כיון דגט אשה ועבד בעל כרחיך ואין זכיה בע"כ אלא ודאי דגבי אשה לא בעי רק ונתן בידה וכן בעבד וליכא תורת זכיה והקנאה בעל כרחיך ומהאי טעמא נמי נראה בהא דקי"ל כתבו על איסורי הנאה כשר וכו' וכיון דלא בעינן בגט אשה ועבד תורת זכיה בשטר אלא ונתן בידה או בחצרה ומשום הכי כל שגיטה וידה באין כאחד סגי לה והוי ונתן בידה כיון דהחצר והיד באין עם נתינת הגט כאחד אבל במתנה דבעינן שיזכה המקבל בשטר מתנה דרך זכיה וכל זמן שלא בא השטר לידו לא זכה בשטר מתנה, ועיין לשון רש"י ר"פ הזורק גיטה וידה באין כאחד ע"י הגט באה ידה לה ע"י נתינתו עכ"ל רש"י והוא משום דלא בעינן התם זכיה אלא נתינה עכ"ל הקצוה"ח.

ג) היוצא מדברי הקצוה"ח הנ"ל דלא אמרינן גיטה וידה באין כאחד אלא לענין גט אשה ועבד דלא בעינן זכיה רק נתינה בעלמא אבל בממון דבעינן זכיה לא אמרינן גיטה וידה באין כאחד, א"כ בנידון ספקתנו נמי כיון שהשוכר כבר שכר את הבית מהמשכיר ולא מהני מחילת השוכר בדברים בעלמא רק בעינן שהמשכיר יקנה ממנו בקנין גמור א"כ לא אמרינן ג"כ שטרו ומתנתו באין כאחד דהרי גם בזה בעינן זכיה ולא סגי בנתינה בעלמא דהוי כמו כל הקנאות שבעולם, וכן בנכסי מלוג כיון שהיא צריכה ג"כ קנין לקנות ממנו את זכותו ובעינן בזה קנין גמור וזכיה גמורה ולא סגי בנתינה בעלמא לכן לא אמרינן בזה שטרו ומתנתו באין כאחד כמו בנידון של הקצוה"ח.

ד) אך דברי הקצוה"ח שמחלק בין גט למתנה דגבי גט דלא בעינן זכיה רק נתינה אמרינן גיטה וידה באין כאחד אבל גבי מתנה דבעינן זכיה לא אמרינן שטרו ומתנתו באין כאחד, תמוהין דבריו אצלי מאוד דגבי גט אשה ועבד נהי דלא בעינן שהאשה והעבד יכוונו לזכות בגיטם שהרי אפילו בעל כרחך נמי נתגרשה האשה ונשתחרר העבד אבל עכ"פ בעינן שיבוא הגט ליד האשה והעבד או ברשות האשה אבל כל זמן שלא בא הגט והשחרור ליד או לרשות האשה והעבד לא מהני מידי, א"כ איכא לאקשויי ממה נפשך אם נחשב שהגט בא לחצרה של האשה והשחרור בא לידו של העבד אף שאין להם עכשיו לא יד ולא חצר מ"מ כיון דאחר שתתגרש האשה וישתחרר העבד יהא להם חצר ויד לכן נחשב שמעתה יש להם יד וחצר והגט והשחרור בא לחצרה ולידה ואמרינן גיטה וידה באין כאחד, א"כ גבי מתנה נמי אמאי לא יזכה המקבל מתנה במתנתו כיון שבא השטר מתנה לרשותו ומה איכפת לן מה שצריך זכיה במתנה ואינה בע"כ כיון שמתכוין לזכות ובא השטר לרשותו, ואם נימא שלא נחשב שהשטר בא לרשות המקבל מתנה כיון שעכשיו אין לי להמקבל שום רשות וחצר אע"ג שאח"כ יהא לו להמקבל רשות וחצר מ"מ לא מהני ואמרינן שלא בא השטר להמקבל, א"כ גבי גט ושחרור נמי אמאי מהני ואיך נתגרשה האשה ונשתחרר העבד ע"י גט ושחרור שלא בא לרשותם, דנהי דלא בעינן כונה לקנין ומהני אפילו בע"כ מ"מ כיון דבעינן עכ"פ שיבוא הגט והשחרור לרשות העבד והאשה אית לן לומר שלא יועיל.

ה) ואדרבה בב"מ דף י"ב מוכח איפכא דגבי גט משום דאיתא בע"כ ואין דעת הקונה מסייעו לקנותו צריך שיהא החצר אלים שתהא עומדת בצד ביתה ובצד חצרה, כל גבי מתנה שדעת הקונה מסייעתו סגי לן אפילו בחצר שאינו אלים כ"כ ואינו עומד בצד ביתו ובצד חצרו, ואף שאינו מועיל משום יד מועיל משום שליחות ולדברי הקצוה"ח הוא איפכא דגבי גט סגי לן בחצר גרוע היינו בחצר שאינו שלה קודם שבא הגט לחצרה רק שיהא שלה אחר שבא הגט לחצרה במתנה בעינן שיהא החצר של המקבל קודם שבא השטר לחצרו, ולא סגי לן מה שהחצר יהא של המקבל אחר שבא לחצרו.

ו) לכן נראה שאין שום חילוק בין מתנה לגט, ובנידן ספקתנו דאיירי שהבית הוא של המשכיר והנותן הוא השוכר שנתן את קנין השכירות שלו למשכיר בודאי בזה אמרינן שטרו ומתנתו באין כאחד לכן אף אם השוכר לא נתן השטר בידו של המשכיר רק שהניח השטר בתוך הבית השכור כיון דעיקר הבית הוא של המשכיר אמרינן שטרו ומתנתו באין כאחר, וכן לענין נכסי מלוג כיון דעיקר הבית והחצר הוא של האשה ואין לו להבעל רק קנין פירות לכן אמרינן הזה שטרו ומתנתו באין כאחד וזכתה האשה בהפירות אפילו לא בא השטר לידה רק בביתה מ"מ זכתה, ואין חלוק בין גט למתנה, אך בנידון הקצה"ח דאיירי שהנותן כתב שטר מתנה לחבירו על ביתו ונתן לתוך הבית הזה בודאי אינו מועיל אפילו בגיטין כהאי גונא כיון דעדיין אין לו להמקבל מתנה שום שייכות בהבית הנתון לו לא אמרינן בזה גיטו וידו באין כאחד דלא אמרינן גיטה וחצרה באים כאחד רק היכא שיש לו להמקבל מתנה שייכות בגוה גם קודם המתנה כמו בגיטין דף ע"ז לענין הזורק את הגט לתוך שדה נכסי מלוג שלה או בטתן את השחרור ליד עבדו דהתם גוף הקרקע מלוג שלה הם וגוף הידים של העבד שלו הם גם קודם הגט והשחרור לכן אמרינן בזה גיטו וידו באין כאחד, משא"כ בנידון הקצוה"ח שאין לו להמקבל מתנה שום שייכות בהבית הנתון קודם שיזכה בה לא אמרינן בזה גיטו וידו באים כאחד אפילו בגט ושחרור (אם היינו יכולים לצייר אופן כזה) והנני לפרש דברי בס"ד.

ז) והנה צריכין אנו להבין טעמא דהאי מילתא דאמרינן גיטה וחצרה באין כאחד או בעבד דאמרינן גיטו וידו באין כאחד, דהעולם מפרשים הטעם כיון דלאחר שתתגרש האשה וישתחרר העבד יהא להם חצר ויד משו"ה יכולים להתגרש ולהשתחרר גם קודם שיש להם יד וחצר, והלא הדבר תימה הוא כיון שאין האשה והעבד יכולים להתגרש ולהשתחרר עד שיבוא הגט והשחרור לרשותם, א"כ מאי מהני מה שיהא להם יד וחצר לאחר שתתגרש האשה וישתחרר העבד, כיון דקודם הגירושין והשחרור אין להם רשות ולא יד ולא חצר, א"כ הקושיא במקומה עומדת איך תתגרש האשה וישתחרר העבד כיון שלא בא הגט והשחרור לרשות האשה והעבד.

ח) הנה בגיטין ד' ע"ז על מתניתין דקתני הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת פריך הגמ' מה שקנתה אשה קנה בעלה ומתרץ רבא אטו יד דעבד לאו כיד רבו דמיא אלא גיטו וידו באין כאחד הכא נמי גיטה וחצרה באין כאחד, והנה על הקושיא שהקשה הגמ' חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה כתב רש"י וז"ל קנה בעלה לפירות להשתמש בה ואכתי לא נפיק גט מידיה דבעל עכ"ל וכן פירש"י לקמן ע"ב ד"ה נהי דקניא ליה וז"ל מכי יהיב גיטא לידה נפיק לה גט מרשותיה, וכן כתב הר"ן שם, ולכאורא דבריהם תמוהים מה שפירשו דקושית הגמ' הוא משום שלא יצא הגט, מרשות הבעל, והלא יותר ראוי לפרש קושית הגמ' מה שהקשו מה שקנתה אשה קנה בעלה א"כ לא בא הגט לרשותה והלא זה הוא מפורש בפסוק ונתן בידה ומרבינן גם רשותה כדאיתא שם בגמ' אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מ"מ אלמא דלמדנו מקרא בפירוש דבעינן שיבוא הגט או לידה או לרשותה אף דממילא בעינן שיוציא את הגט מרשותו, מ"מ מה דבעינן שיבוא הגט לרשותה הוא מפורש יותר בתורה ממה שצריך שיצא הגט מרשות הבעל, א"כ היה להם לפרש קושית הגמ' דכיון דמה שקנתה אשה קנה בעלה לכן לא בא הגט לרשות האשה ולמה פירשו דקושית הגמ' הוא משום שלא יצא הגט מרשות הבעל וכן לענין קושית הגמ' שהקשה לענין עבד יד עבד כיד רבו דמיא לא פירש"י כלום ומשמע דסמיך על פירושו שפירש לענין אשה והיינו משום שלא יצא השחרור מרשות רבו כמו שפירש לענין אשה משום שלא יצא הגט מרשות הבעל, וגם זה תימה מדוע לא פירש"י יד עבד כיד רבו דמיא ולא בא השחרור ליד העבד, דבודאי אנן תרתי בעינן א) שיצא הגט והשחרור מרשות הבעל והאדון, ב) שיבואו לרשות האשה והעבד או לידם ומדוע שבקו דבר המפורש בקרא ופירשו לענין יציאת הרשות שאינו מפורש בקרא כ"כ.

ט) ובאמת הקושיא הזאת יש להקשות גם על הגמ' קידושין דף כ"ג דאיתא התם מחלוקת רשב"א ורבנן דרשב"א סבירא ליה דעבד כנעני יוצא בשטר דוקא ע"י אחרים ולית ליה גיטו וידו באין כאחד וקאמר שם מ"ט דרשב"א גמר לה לה מאשה מה אשה עד שיוציא גט לרשות שאינו שלו אף עבד נמי עד שיוציא גט לרשות שאינו שלו עכ"ל הגמ' א"כ יש להקשות דהכי היה לו להגמ' לומר גמר לה לה מאשה מה אשה עד שיבא הגט לרשותה דידה אף עבד נמי עד שיבוא הגט לרשות שלו היינו של העבד וכיון דלית ליה לרשב"א גיטו וידו באין כאחד א"כ לא בא הגט לרשות העבד ומדוע שביק הגמ' את הכנסת הרשות להאשה והעבד המפורשים בקרא בפירוש ונקטו הוצאת הרשות מהבעל והאדון שאינם מפורשים בקרא כ"כ.

י) והנה לעיל כתבנו לדעת הרמב"ם דחצר המושכר יש לו להמשכיר רשות וכח יותר מהשוכר שהרי אם נפל שם דבר ההפקר המשכיר קונה ולא השוכר, ומ"מ לענין לקנות זה מזה השוכר עדיף שהשוכר יכול לקנות מן המשכיר אבל המשכיר אינו יכול לקנות מן השוכר דנהי שיש לו להמשכיר כח מרובה בחצר מהשוכר מ"מ אין המשכיר יכול לקנות מהשוכר משום שלא יצא החפץ מרשות המוכר שהוא השוכר כיון שיש לו להמוכר השוכר רשות להשתמש בחצר ולהניח שם את כל חפיציו א"כ ליכא הוכחה שגמר בדעתו למכור עיין לעיל שהארכנו בזה א"כ יש לומר שגם החצר מנכסי מלוג כיון שגוף הקרקע הוא שלה א"כ כחה יפה משל הבעל כמו המשכיר נגד השוכר ומקרי שפיר שבא הגט לרשותה כיון שגוף הקרקע הוא שלה ואין כאן חסרון רק מה שהבעל משתמש בהקרקע ואוכל פירות ומניח שם כל חפציו ולא יצא הגט מרשות הבעל, לכן הוכרחו רש"י והר"ן לפרש קושית הגמ' שהקשה חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה הוא משום שלא יצא הגט מרשות הבעל ולא היה באפשרי להם לפרש משום שלא בא הגט לרשות האשה שהרי באמת בא הגט לרשותה שהרי גוף הקרקע שלה הוא, ואלמלי יצא מרשות הבעל ולא היה עכוב מצדו היה נחשב שבא הגט לרשותה, וזהו מדוקדק בלשון רש"י שכתב וז"ל קנה בעלה לפירות להשתמש בה ואכתי לא נפיק גט מידיה דבעל עכ"ל רש"י והוא כמו שכתבנו דבכל מקום שיש לו להמוכר או להבעל רשות להשתמש מקרי שלא יצא החפץ מרשות המוכר.

יא) אע"ג דרש"י לא ס"ל כהרמב"ם לענין זבל וס"ל שהשוכר קונה הזבל ולא המשכיר אלמא דס"ל לרש"י דכח השוכר עדיף מהמשכיר אך כתבנו לעיל שיוכל היות שגם רש"י ס"ל כדעת הרמב"ם דכח המשכיר עדיף והא דשוכר קונה את הזבל הוא משום דהוי חצר המשתמרת לדעת השוכר ואינה משתמרת לדעת המשכיר עיין לעיל מה שכתבנו בזה ואפילו אי נימא שדעת רש"י הוא שכח השוכר עדיף מהמשכיר מ"מ לענין נכסי מלוג יוכל היות שגם רש"י מודה דכח האשה אלים מהמשכיר, שהרי המשכיר שהשכיר את ביתו ומת השוכר בתוך הזמן יורשיו יורשים אותו, משא"כ הבעל שמת אין היורשים יורשים אותו לכן כח הבעל גרע משוכר דעלמא עיין תוס' ב"ב דף נ"א ד"ה במתנה שכתבו סברא זאת לכן ס"ל לרש"י דאע"ג דכח השוכר עדיף מהמשכיר מ"מ כח הבעל בנכסי מלוג שלה לא עדיף משלה אדרבה כחה יפה מכחו כמו כח המשכיר שעדיף משוכר להרמב"ם כך כח האשה עדיף מהבעל בנכסי מלוג שלה ומקרי שפיר שבא הגט לרשותה רק מפני שלא יצא הגט מרשות הבעל לכן אינה מגורשת ולא פירשו משום שלא בא הגט לרשות האשה, כיון דבאמת בא לרשות האשה אם יצא מרשות הבעל.

יב) אך לענין עבד עדיין צריך ביאור שהרי עבד כנעני גופו קנוי לרבו והרי הוא כשורו וחמורו ואין לו רשות לעצמו רק עומד ברשות רבו, א"כ תימה הוא אמאי אמרו הטעם משום שלא יצא השחרור מרשות רבו, ואמאי לא אמרו הטעם משום שלא בא השחרור לרשות העבד כמו שכתבנו לעיל, אך אין זה דבר פשוט שהרי מהרי"ק סימן צ"ד ס"ל דעבד מקרי מוחזק בעצמו ומביא ראיה לזה וז"ל והיכא דתפס מקמי הודאה ואח"כ מודה מפקינן מיניה ולא אמרינן דתפיסה דמקמי הודאה כעדים דמיא ממאי מדקאמר רבן גמליאל לר' יהושע אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות אמר ליה ר' יהושע אין בדבריך כלום שכבר הודית והא טבי תפס לפני הודאה הוה שהרי גופו אצלו היה ולא היה מחוסר גוביינא ואפילו הכי לא יצא לחירות מפני הודאה של ר"ג אלמא לאו כעדים ומפקינן מיניה עכ"ל משמע בהדיא דס"ל דאפילו עבד כנעני חשוב כמוחזק בעצמו ולא חשבינן ליה לרבו כמוחזק בו עכ"ל מהרי"ק ע"ש במהרי"ק שהביא ראיה לדבריו דהעבד מקרי מוחזק בעצמו מדברי התוס' גיטין דף י"ז ד"ה מפני מה שהקשו ואם תאמר וגט שחרור למה תיקנו בו זמן וכו' ואומר ר"י דתיקנו זמן דאי לא הוי ביה זמן פעמים שאדם מוכר עבדו ואח"כ כותב לו גט שחרור בלא זמן והיה אומר העבד לרבו שני אייתי ראיה ששטר מכר שלך קודם לשחרור שהעבד הוא מוחזק בעצמו והלוקח בא להוציא ממנו השיעבוד עכ"ל התוס' אלמא דאפילו עבד כנעני מקרי מוחזק בעצמו ע"ש במהרי"ק.

יג) וכיון דאפילו עבד כנעני מקרי שיש לו רשות לעצמו אתי שפיר ומתורץ הקושיא הנ"ל שהקשינו אמאי אמרו בגמ' קידושין דף כ"ג דמשו"ה אין העבד יוצא בשטר ע"י עצמו למ"ד דלא אמרינן גיטו וידו באין כאחד משום שלא יצא השטר שחרור מרשות רבו אמאי לא אמרו הטעם משום שלא בא השטר שחרור לרשות העבד ובזה ניחא דכיון דהעבד יש לו רשות לעצמו כמו שהמשכיר יש לו רשות בביתו כך העבד יש לו רשות לעצמו לכן מקרי שבא החפץ לרשות העבד כמו שכתבנו לעיל לענין משכיר רק כיון שהאדון יש לו רשות להשתמש בידי עבדו ולהניח שם כל חפציו כמו שמניח בתיבתו לכן מקרי שלא יצא השטר מרשות האדון לכן אמרו הטעם משום שלא יצא מרשות האדון ולא אמרו הטעם משום שלא בא לרשות העבד כי אלמלי יצא מרשות האדון היה בא לרשות העבד כיון שיש לו רשות לעצמו כמו המשכיר ביתו שיש לו עדיין רשות למשכיר בביתו המושכר לקנות חפצי הפקר כך יש לו לעבד רשות לעצמו, ונהי שאין העבד יכול לקנות חפצי הפקר לעצמו הוא מפני הטעם דמה שקנה העבד קנה רבו ולאלתר קונה האדון חפץ ההפקר מן העבד, אבל כיון שהוא בר דעת לעצמו אינו דומה כשורו וחמורו של האדון שבכל מקום שהם עומדים ברשות בעליהם עומדים רק העבד דומה כחפץ המושכר לרבו לכל ימיו ושכירות ליומיה ממכר הוא ומשו"ה מקרי שגופו קנוי לרבו ובכל זאת נשאר גם לעצמו רשות וחצר כשאר משכיר ושוכר שהרשות נשאר למשכיר, לכן הוכרחו לומר דמשו"ה אינו מועיל בשטר ע"י עצמו משום שלא יצא השטר מרשות רבו ולא אמרו משום שלא בל לרשות העבד.

יד) היוצא מזה דהאשה בנכסי מלוג שלה וכן העבד כנעני יש להם רשות וחצר לקנות כמו שיש למשכיר רשות וחצר לקנות ע"י חצר המושכר מן ההפקר רק העבד לקנות מאדונו והאשה לקנות מבעלה ע"י נכסי מלוג שלה אינם יכולים משום שלא יצא החפץ מרשות הבעל והאדון כמו שהמשכיר אינו יכול לקנות מהשוכר ע"י חצר המושכר משום שלא יצא החפץ מרשות המוכר שהוא השוכר, והיינו כמו שכתבנו דכיון שכל החפצים אף שאינו רוצה למוכרם גם כן מניח השוכר המוכר בחצר הזה שהרי שכרו להשתמש בו א"כ ליכא הוכחה שגמר דעתו למוכרם וכן הבעל והאדון כיון שיש להם רשות להשתמש בנכסי מלוג של אשתו ולהניח שם כל חפציו שהרי אוכל פירות, וכן יש רשות להאדון להשתמש בידי עבדו כדרך שמשתמש בתיבתו ולהניח שם כל חפציו א"כ ליכא הוכחה שגמרו בדעתם לגרש ושחרר כמו שכתבנו לעיל דדוקא כשהמוכר מניח או מצוה לאחרים להניח את חפציו במקום שאין לו רשות להניח שם חפציו איכא הוכחה שגמר ומקני אבל אם המוכר מניח חפציו או מצוה לאחרים להניח חפציו במקום שיש לו למוכר רשות להניח כל חפציו ליכא הוכחה שגמר ומקני ומקרי שלא יצא החפץ מרשות המוכר.

טו) והנה ביבמות דף קט"ו לענין שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת יכולים הם להוציא שטר חוב על אחרים דמאי ניחוש לה אי נפילה לא חיישינן ואי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה עכ"ל הגמ' היוצא מזה שאין דרך של האדם להפקיד שטרותיו אצל אדם שיכול להחזיק בשטרותיו ויאמר שלו הם כדאמרינן כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה ולפי זה נראה דאע"ג שיש רשות להבעל ולהאדון להשתמש בידי עבדי ובנכסי אשתו ולהניח שם כל חפציהם וליכא הוכחה שגמר בדעתו להקנות ולא יצא החפץ מרשות המקנה כמו שכתבנו, היינו דוקא בשאר החפצים, אבל אם האדון מניח את שטר השחרור בידי עבדו, או אם הבעל מניח את הגט בנכסי מלוג של אשתו בודאי איכא הוכחה גמורה שגמרו בדעתם להקנות לשחרר ולגרש כי אלמלי לא גמרו בדעתם לשחרר ולגרש לא היו מניחים את השחרור והגט בתורת פקדון ביד העבד והאשה שהרי העבד יכול ליקח את שטר השחרור המופקד בידו ולומר משוחרר אני וכן האשה יכולה ליקח את הגט שבידה או בחצרה המשתמרת לדעתה ותאמר מגורשת אני ותפקיע את עצמה ונכסיה מבעלה, הילכך כשהבעל והאדון מניחים את השחרור והגט לרשותם איכא הוכחה מעליא שגמרו בדעתם לשחרר ולגרש.

טז) ובזה מתורץ הא דאמרינן גיטו וידו באין כאחד שהקשינו לעיל מה מועיל מה שיהא יד לעבד וחצר לאשה לאחר שתתגרש האשה וישתחרר העבד כיון דבעינן יד וחצר להאשה והעבד להתגרש ולהשתחרר ובלא יד וחצר לא יוכל העבד להשתחרר והאשה להתגרש וכיון דקודם השחרור והגירושין אין להם יד וחצר א"כ סוף סוף הדבר תימה איך תתגרש האשה וישתחרר העבד בלא יד וחצר ובזה ניחא כיון דבאמת יש להאשה והעבד רשות לעצמן כמו שיש להמשכיר בחצר המושכר כמו שכתבנו לעיל רק מפני שיש לו להאדון ולהבעל רשות להשתמש בידי עבדו ובחצר אשתו לכן מקרי שלא יצא השחרור והגט מרשות הבעל והאדון, לזה אמרינן גיטו וידו או גיטה וחצרה באין כאחד והיינו דכיון שהוא גט שחרור או גט אשה שפיר יצאו מרשות הבעל והאדון, שהטעם דבעינן שיצא החפץ מרשות מקנה הוא משום דבעינן הוכחה שגמר ומקני ולזה בעינן שיניח את חפציו במקום שאין לו להמקנה רשות להניח שם חפציו, א"כ כשמניח את השחרור והגט ליד העבד או לחצר אשתו מוכיח שפיר שגמר להקנות שאלמלא לא גמר להקנות לא היה מניח את השחרור והגט לרשותם בפקדון כיון שיכול לבוא לידי הפסד כמו שהבאנו מגמ' דיבמות הנ"ל.

יז) היוצא מזה דלא אמרינן גיטו וידו באין כאחד אלא היכא שיש לו להקונה חצר ורשות לעצמו גם קודם השחרור והגירושין כמו העבד והאשה ולא מחסרה רק שיצא השחרור והגט מרשות הבעל והאדון בזה לבד אמרינן גיטו וידו באין כאחד והיינו כי ע"י הגט והשחרור איכא הוכחה שגמר להקנות לגרש ולשחרר, אבל בנידון הקצוה"ח שהבאנו לעיל דאיירי שהנותן כתב שטר מתנה ונתן לתוך ביתו, ועדיין אין לו להמקבל שם קנין בהבית הניתן לו בזה בודאי לא אמרינן גיטו וידו באין כאחד שהרי השטר מתנה או הגט לא בא לחצר ולרשות הקונה כיון שאין לו שום קנין כלל בהבית ולא שום חצר ורשות במה יזכה הקונה בהבית, אך בנידון ספקתנו שהשוכר או הבעל כתבו שטר מתנה על קנין שלהם ונתנו את השטר להבית המושכר ולהאשה בנכסי מלוג בזה בודאי קנו האשה או המשכיר כיון שגוף הבית של המשכיר הוא או של האשה ויש להם חצר ורשות לזכות מההפקר ע"י הבית הזה, רק כי מהבעל והשוכר לא יכלו האשה והמשכיר לקנות ע"י החצר משום שלא יצא החפץ מרשות המוכר, הילכך אמרינן דזה הוא דוקא בשאר דברים דליכא סמיכות דעת מפני שהמוכר נותן שם כל חפציו אבל כשכותב שטר מתנה למשכיר או לאשתו ונותן לתוך הבית הזה בודאי איכא הוכחה גמורה שגמר בדעתו ליתן להם דבפקדון לא יהיב אינש לגברא דמטו פסידא מיניה.

יח) עיין תוס' גיטין דף ע"ז ע"ב ד"ה מה שקנתה אשה וכו' ור"ת מפרש דאף ע"ג דבמתנה אין הבעל אוכל פירות כיון דאם מכרה ונתנה אינו קיים כדאמרינן מחזקת הבתים חשיב כאלו הוי דבעל ואינה יכולה לקנות על ידו מה שבתוכו ואין תלוי באכילת פירות, ותדע דהא שני לעיל בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ואע"ג דאכתי הבעל אוכל פירות כדאמרינן בהכותב (דף פ"ג) אלא הואיל ואם מכרה ונתנה קיים כדתנן בהכותב חשיב לה חצרה וכן כתבו התוס' בב"ב דף נ"א ע"ב ד"ה במתנה וכו' ומשמט דאפילו הבעל אוכל פירות ג"כ מיכל לקנות ע"י החצר דמקרי שילא מרשותו ויש לדחות כיון שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שיב אין לו רשות להשתמש בחצרה אע"ג שאוכל פירות לכן קנתה ע"י חצרה בלאו טעמא דגיטה וידה באין כאחד ע"ש בתוס' לדברי ר"ת, אך התוס' וכן שאר מפרשים לא ס"ל כר"ת, ובלאו הכי דברי התוס' בשם ר"ת תמוהים במה שכתבו שאם נתן הבעל מתנה לאשתו אינה יכולה למכור ואם מכרה ונתנה אינה קיים כדאמרינן בפ' חזקת הבתים עיין פני יהושע בגיטין דף ע"ז שכתב וז"ל לא מצאתי דבר זה מבואר בפ' חזקת ותליתי בחסרון ידיעתי אמנם בינותי בספרים וראיתי בחידושי הרמב"ן ז"ל בפ' חזקת שכתב בשם ר' שמואל הנורד שכתב בשם הגאונים רב שרירא ורב האי, דאם מכרה ונתנה קיים אלא שאם מתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולפי זה בההיא דשמעתין שמגרשה מקרי שפיר חצרה שהרי לאחר הגירושין המקח קיים לגמרי למפרע ועור שהטור כתב בשם הרמ"ה ז"ל באה"ע סימן פ"ה שהמכר קיים לגמרי אפילו אם מתה וצ"ע מהיכן יצא כן לרבינו תם מסוגיא דפ' חזקת הבתים עכ"ל הפ"י.

יט) ובדברינו שכתבנו יש לתרץ קושית התוס' בגיטין דף ע"ז ד"ה ידה גופה וכו' לענין תירוצו של ורבא הנ"ל שתירץ וז"ל אמר רבא אטו ידה מי לא קניא ליה לבטל אלא גיטה וידה באין כאחד הכא נמי גיטה וחצרה באין כאחד, ומקשה הגמ' על זה והלא יד דאשה נהי דקניא ליה למעשה ידיה ידה גופא מי קניא ליה והקשו התוס' על זה וז"ל וא"ת חצרה נמי לא קניא ליה גופיה אלא פירי עכ"ל התוס' ע"ש מה שתירצו, ובדברינו ניחא דחילוק גדול יש בין ידה לחצרה, דחצרה אף על פי שאין גוף החצר קנוי לו לבעל ולא קניא ליה אלא לפירות מ"מ קניא ליה חצרה גם להשתמש בו ולהניח בו כל חפציו כמו שפירש רש"י שם ע"ז עמוד א' קנה בעלה לפירות להשתמש בה עכ"ל רש"י וכיון שיש רשות לבעל להניח בה כל חפציו א"כ ליכא הוכחה שגמר ומגרש כשמניח את הגט ברשות ובחצר שמניח שם כל חפציו והרי לא יצא הגט מרשות הבעל, אבל יד אשתו נהי שמעשה ידיה שלו הם, אבל ידה טפה לא קניא ואין לו רשות להניח בידיה שום חפץ, א"כ כשמניח חת בהגט בידה שפיר מוכיח שגמר ומגרש כיון שמניח את הגט במקום שאין לו רשות להניח שם שאר חפציו, ומתרץ הגמ' אלא יד דעבד קשיא ליה דעבד גופו קנוי לרבו ויכול האדון להשתמש בידיו של עבדו מעשה עץ ואבן ומעשה תיבה ויוכל האדון להניח כל חפציו בידיו של עבדו כמו שמניח בתיבתו א"כ ליכא הוכחה שגמר לשחררו כמו שכתבנו לעיל ואולי כוונו התוס' בתירוצם הראשון ע"ש.

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה