אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב שמעתתא דחצר › פרק א

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דחצר · פרק א

שמעתתא דחצר

א) כתב הרמב"ם פ"ו מהל' שכירות דין ה' לענין זבל שבחצר שאם הזבל הוא מבהמות של אחרים הזבל הוא של המשכיר שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים, וכן פסק בשו"ע חו"מ סימן שי"ג סעיף ג' הרי חזינן דדעת הרמב"ם והשו"ע הוא דחצר המושכר קונה למשכיר ולא לשוכר והקשו המפרשים על זה מהא דאמרינן בפ"ק דב"מ (דף י"א) בעובדא דר"ג וזקנים ומקומו מושכר לו אלמא דחצר המושכר מקרי חצרו של שוכר ולא של משכיר ואיך יקנה המשכיר דבר הפקר בחצר שאינו שלו, וכן הקשו מהא דתניא פ' הספינה (דף פ"ה) ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה וכו' עד שישכור ת מקומן עכ"ל הגמ' וכן הוא בחו"מ סימן קצ"ח סעיף ה' אלמא דחצר המושכר קנה השוכר ולא המשכיר עיין ש"ך סימן שי"ג ס"ק א' ובקצוה"ח שם ועיין בהשגות הראב"ד פ"ו מהל' שכירות

ב) עוד הקשו על זה דלפי דברי הרמב"ם דס"ל דחצר המושכר מקרי לענין קנין חצרו של משכיר ולא של שוכר, א"כ אם השוכר מכר דבר להמשכיר והקנה לו ע"י חצרו בודאי המשכיר קנה ולא השוכר כיון דמקרי חצרו של משכיר ובב"מ דף מ"ט אמרינן אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שהיתה עליה של לוקח מושכרת ביד מוכר טעמא מאי תקינו רבנן משיכה גזרה שמא יאמרו לו נשרפו חטיך בעליה הכא ברשותא דלוקח נינהו אי נפלה דליקה באונס איהו טרח ומייתי ליה עכ"ל הגמ' וכן הוא בהרמב"ם פ"ג מהל' מכירה הלכה ו' עיין בכ"מ וכן הוא בטור ושו"ע סימן קצ"ח ס"ה וע"ש בסמ"ע וש"ך, אלמא דלא קני המשכיר מן השוכר רק בקנין מעות ולא ע"י קנין חצר, ולדברי הרמב"ם דחצר המושכר מקרי חצרו של המשכיר ולא חצרו של השוכר א"כ תימה אמאי לא יקנה המשכיר מן השוכר ע"י קנין חצר ולא בקנין כסף, וכן הקשה גם הגאון רעק"א בתשובה סימן קל"ג ע"ש.

ג) ועוד יש לדקדק בב"ב דף פ"ד דחצר השותפין אינן קונין זה מזה והוא משום שלא יצא החפץ מרשות מוכר דליכא למימר שהטעם הוא משום שאין לו ללוקח קנין גמור בחצר דזה אינו דעכ"פ היה לו לקנות מחצה בחצי חצרו, שהרי אם נפל דבר הפקר או מציאה בחצר השותפין קנו שניהם כל אחד ואחד מחצה כמו שכתב הרמ"א בחו"מ סימן ר"ס סעיף ד' דהוי כמו שנים שהגביהו מציאה שכל אחד קונה מחצה כדאיתא שם סימן רס"ט סעיף ב' ובמוכר לחבירו ורוצה לקטתו ע"י חצר השותפין אינו קונה כלל, והטעם הוא כמו שכתבנו משום דבעינן בכל הקנינים שיצא החפץ מרשות מוכר כמו שכתבו התוס' בקידושין דף כ"ה בשם ר"ח כהן שהטעם דמשו"ה מסירה אינה קונה בסימטא משום שהסימטא רשות של יחיד הוא והקודם בו זכה וסתמא דמילתא המוכר קדם והביא את בהמתו לשם קודם שבא הלוקח וא"כ הוי מקום בהמתו כחצרו ואין מסירה ולא שום קנין מהני ברשות מוכר אע"ג דמשיכה קניא שם היינו משום שעקר הדבר ממקומו הראשון עכ"ל התוס' וכן פירש"י בריש פ' הזורק במה שמקשה הגמ' חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ופירש"י ואכתי לא נפיק גט מידיה דבעל עכ"ל וכן הוא בכמה דוכתי אלמא שאין שום קנין קונה ברשות מוכר ולא קנה עד שיצא מרשות המוכר לכן בחצר השותפין כיון שגם המוכר יש לו שותפות בחצר לכן אין קונין זה מזה, אע"פ שאין זכות וכח להמוכר יותר מהלוקח בהחצר שהרי אם נפל בה דבר של הפקר קט שניהם חלק כחלק בשוה, מ"מ כיון דעכ"פ יש להשותף המוכר חלק בשוה עם הלוקח לכן לא קנה הלוקח שהרי לא יצא החפץ מרשות המוכר.

ד) א"כ יש לתמוה לשיטת הרמב"ם הנ"ל דס"ל לענין דבר ההפקר שהמשכיר קונה אלמא שיש לו להמשכיר כח מרובה בחצר המשכיר א"כ תימה אמאי יכול השוכר לקנות מהמשכיר כשהמשכיר מוכר לו חפציו ומקנהו ע"י חצר המושכר, ומה גבי שני שותפים שאין חלק מרובה להמוכר יותר מהלוקח כדאמרן שהרי אם יפול שמה חפץ ההפקר קנו שניהם בשוה, ואעפ"כ אמרינן שאין אחד יכול למכור לחברו ולהקנותו ע"י חצר השותפים משום שלא יצא החפץ מרשות מוכר, א"כ מכ"ש שיש לט לומר שלא יקנה השוכר מהמשכיר שהרי חזינן שיש למשכיר כח מרובה בהחצר יותר מהשוכר שהרי אם נפל דבר הפקר קונה המשכיר לחוד לדעת הרמב"ם והשו"ע א"כ יש לנו לומר כשהשוכר רוצה לקנות מהמשכיר שלא יצא החפץ מרשות מוכר ואעפ"כ אמרינן שהשוכר יוכל לקנות מהמשכיר ויצא החפץ מרשות המוכר והוא תמוה, עוד יש להבין שהרי המשכיר אין יכול לקטת מהשוכר ע"י חצרו כמו שכתבנו לעיל מההיא דפ' הזהב דף מ"ט אע"פ שאין לו לשוכר כח מרובה בחצר כמו המשכיר שהרי אם נפל דבר הפקר קונה המשכיר ואית לן לומר שהמשכיר יוכל לקנות מהשוכר משום שיצא החפץ מרשות מוכר אבל השוכר לא יוכל לקנות מהמשכיר משום שלא יצא החפץ מרשות מוכר, וההלכה היא בהיפוך שהשוכר יכול לקנות מהמשכיר אבל המשכיר אין יכול לקנות מהשוכר והדבר צריך ביאור.

ה) ונראה לבאר בע"ה, דהנה לעיל כתבנו דבכל הקנינים בעינן שיצא החפץ מרשות המוכר ויש להסתפק מה נקרא חצר ורשות המוכר לענין זה לעכב את הלוקח מלקנות דיש לומר דבעינן שיהא למוכר קנין הגוף בחצר ואז מקרי חצרו של מוכר ומעכב את הלוקח מלקטת יען שלא יצא מרשות מוכר, אבל כשאין לו קנין הגוף למוכר בחצר לא מקרי רשות מוכר, ואולי אף אם אין לו למוכר רק קנין שאלה או שכירות מקרי ג"כ רשות מוכר ומעכב את הלוקח מלקנות, ואולי עוד יותר סגי לנו אף אם אין לו למוכר גם קנין שאלה או שכירות רק שיש לו למוכר רשות להניח שם חפציו גם זה מקרי רשות מוכר ומעכב את הלוקח מלקטת משום שלא יצא החפץ מרשות מוכר.

ו) ויש להביא ראיה דאפילו כשאין לו למוכר שום קנין כלל רק רשות להשתמש בחצר ולהניח שם חפציו מקרי ג"כ רשות המוכר ואין הלוקח יכול לקנות ע"י חצר זה משום שלא יצא החפץ מרשות המוכר, שהרי התוס' בקידושין דף כ"ה שהבאנו לעיל כתבו בשם רבינו חיים כהן דמשו"ה מסירה אינה קונה בסימטא משום דמסתמא המוכר קדם והביא בהמתו לשם קודם שבא הלוקח והוי מקום בהמתו כחצרו ואין מסירה ולא שום קנין מהני ברשות מוכר, והרי בסימטא בודאי אין לאדם לא קנין הגוף ולא קנין שאלה ושכירות רק שיהא לו זכות להניח שם חפציו ולהשתמש שם ואעפ"כ אמרינן שלא יצא החפץ מרשות מוכר אלמא דאפילו כשאין לו למוכר שום קנין רק שיש לו זכות ורשות להניח שם חפציו למי אמרינן שלא יצא החפץ מרשות נשכר וכן כתבו הרמ"א בשו"ע חו"מ סימן קצ"ח ס"ט והסמ"ע שם ס"ק ע"ז וז"ל הרמ"א שם לענין מסירה שאינה קונה אלא בר"ה ובחצר שאינה של שניהם וכתב הרמ"א והכניסה שם שלא ברשות בעל החצר וכתב הסמ"ע שם דאל"כ הוי חצר של זה שהרשהו להכניס או של שניהם עכ"ל אלמא דבנתינת רשות לבד הוי חצרו של המוכר ומעכב את הלוקח מלקטת אפילו כשאין לו למוכר שום קנין בחצרו.

ו) ונראה לי להסביר בטעמא דהאי מילתא דהנה אנו רואים דבכל הקנינים בעינן שיעשה המוכר מעשה או שיאמר לאחרים שיעשו מעשה המוכיח שגמר המוכר והקנהו ללוקח בלב שלם כגון גבי קנין חזקה שהוא נעל גדר ופרץ בעינן שיאמר המוכר ללוקח לך חזק וקני, שמזה מוכח שגמר המוכר והקנה ללוקח את ביתו שאלמלא לא הקנה המוכר את ביתו ללוקח לא היה אומר לו לך ונעול ביתי ולא תניח לשום אדם ליכנס בה או לך גדור ביתי או פרוץ ביתי שאין אדם עושה כן לביתו ולשדותיו כל זמן שהוא רוצה שיהיו שלו, וכיון שנתן המוכר רשות ללוקח שינעול ויגדור ויפרוץ מוכח מזה שגמר המוכר והקנה ללוקח בלב שלם לכן הוא נותן לו רשות להיות נועל וגודר ופורץ וכן גבי קנין משיכה כשאומר ראובן לשמעון לך משוך וקני את המטלטלין האלה יש ג"כ הוכחה מזה שגמר המוכר והקנה אותם ללוקח בלב שלם כי אלמלא היה רוצה המוכר שהמטלטלין יהיו שלו ולא של הלוקח לא היה נותן רשות ללוקח למשוך את המטלטלין שלו לרשותו של הלוקח שאין אדם עושה כן לנכסיו, אבל אם המוכר לא יגמור בדעתו למכור או אם לא יהא מעשה המוכיח מן המוכר שגמר בדעתו למכור לא יוכל הלוקח לקנות אף אם הלוקח עשה כל הקנינים שבעולם לא יוכל לקנות אם אין הוכחה בדעת המוכר שגמר ומקני.

ח) וכן גבי קנין חצר מלבד מה דבעינן שיבא החפץ לרשות הלוקח עוד בעינן ג"כ שהמוכר יעשה מעשה או שיאמר ללוקח לעשות מעשה המוכיח שגמר ומקני בלב שלם, וכשהמוכר מניח החפץ הזה לרשות הלוקח א"כ מוכח מזה שהמוכר רוצה שהחפץ הזה לא יהיה עוד שלו שהרי החפצים שהאדם רוצה בהם אינו מניח ברשות אחרים ואינו נותן רשות לאחרים שיניחו ברשותם וכיון שהמוכר מניח חפץ זה ברשות אחרים או שנותן רשות לאחרים שיניחו אותם ברשותם מוכח מזה שגמר המוכר ומקני בלב שלם.

ט) נמצא לפי זה דהוכחת המוכר לא תליא רק אם יש לו להמוכר רשות להניח שם חפציו או לא, והיינו שהחצר שאין לו למוכר רשות להניח שם חפציו אע"פ שיש לו למוכר כל זכותים וקנינים שבעולם בהחצר הזה מ"מ כיון שאין לו למוכר רשות להניח שם חפציו וכל החפצים והמטלטלין המוכר הזה רוצה שיהיו שלו אינו מניח בחצר הזה, א"כ כיון שהניח בחצר הזה את החפץ הזה שפסק למכור הוי שפיר הוכחה גמורה שהמוכר גמר ומקני בלב שלם שהרי הניח החפץ הזה במקום ששאר החפצים שלו אינו מניחם שם, ואם החפץ הזה שפסק למכור הניח במקום שיש לו למוכר רשות להניח שם חפציו, אע"פ שאין לו למוכר שום זכות וקנין בחצר הזה רק שיש לו רשות להניח שם חפציו, בכל זאת שייך לומר שלא יצא החפץ מרשות מוכר, שהרי ליכא הוכחה לומר מדהניח החפץ הזה כאן, דבודאי אין זה שום הוכחה שהרי גם חפציו שרוצה בהם מניח ג"כ במקום הזה כיון שיש לו רשות להניח כאן חפציו.

י) ובזה ניחא מה שהקשינו לעיל לענין חצר המושכר וחצר השותפים דבאמת בין לשוכר בין למשכיר מקרי שיש להם חצר לקנות שהרי השוכר יש לו קנין שכירות בחצר וזה מקרי חצר לקנות וכן המשכיר כיון שגוף החצר שלו הוא מקרי ג"כ שיש לו חצר לקנות לכן לענין דבר הפקר או מציאה קונה המשכיר לבד ולא השוכר דאע"פ שגם קנינו של השוכר קנין מקרי וחצר מקרי, מ"מ כיון שיש לו להמשכיר קנין בגוף החצר ולהשוכר אין לו קנין רק בתשמיש החצר לכן מבטל ליה קנין חצרו של המשכיר לקנין חצרו של השוכר כמו שנים שעשו קנין בבת אחת זה ברכיבה וזה בהנהגה דאמרינן בב"מ (דף ח' וט') בסוגיא דרכוב ומנהיג דמספקא לן איזה מהם עדיף דמשמע דאם אחד מהם עדיף זה הוא קונה ומבטל את קנינו של חבירו אלמא אע"ג דרכוב לחוד הוי קנין המועיל ומנהיג לחוד הוא קנין המועיל מ"מ כי מתרמי אהדדי רכוב ומנהיג היינו ששני בני אדם עשו קנין בבהמה אחת בבת אחת זה ברכיבה וזה בהנהגה העושה הקנין הטוב זה הוא קונה ומבטל ליה לקנינו של חבירו א"כ גבי שוכר ומשכיר נמי אע"ג דקנין שכירות לחוד הוי חצר לקנות וקנין בגוף החצר לחוד הוי חצר לקנות מ"מ מתרמי אהדדי בבת אחת בחפץ אחד היינו כשנפל דבר הפקר או מציאה בחצר המושכר שהמשכיר עשה בו קנין בהחפץ הזה בגוף החצר והשוכר עושה בו קנין בתשמיש והחצר אמרינן שהמשכיר קונה שהרי המשכיר עשה קנין מעולה בהחפץ יותר מהשוכר

יא) אבל לענין מקח וממכר אמרינן נהי ששכירות החצר מקרי חצר לקנות וגוף החצר מקרי חצר לקנות מ"מ השוכר יכול לקנות מהמשכיר כההיא דר"ג וזקנים וכההיא דב"ב דף פ"ה או שוכר את מקומו וטעמו כיון שיצא החפץ מרשות מוכר שהרי הניח החפץ הזה במקום שאין לו רשות להניח שם חפציו כיון שהשכיר את ביתו לאחר אין לו למשכיר רשות להניח שם חפציו והרי יצא החפץ מרשות מוכר אבל המשכיר אין יכול לקנות מהשוכר כמו שכתבנו לעיל מההיא דב"מ דף מ"ט טעמא דאע"פ שיש לו להמשכיר קנין מעולה בהחצר לקנות שהרי גוף החצר שלו הוא, מ"מ אין המשכיר יכול לקנות מהשוכר משום שלא יצא החפץ מרשות מוכר דכיון דהמוכר הוא השוכר שיש לו רשות להניח כאן כל חפציו ליכא הוכחה דגמר ומקני ליה ללוקח כיון שכל החפצים שלו ג"כ מניח שם.

יב) וחצר השותפים אין קונים זה מזה במקח וממכר, אבל במציאה והפקר קנו שניהם, וטעמא דהאי מילתא דבמציאה והפקר קנו שניהם משום דהוי כמו שנים שהגביהו מציאה ששניהם קנו כל אחד ואחד מחצה אבל במקח וממכר לא קנו כלום אפילו מחצה נמי לא דנהי שיש לו ללוקח מחצית החצר מ"מ לא יכול לקנות מן שותפו משום שלא יצא החפץ מרשות המוכר שהרי יש גם למוכר זכות ורשות להניח שם חפציו וליכא הוכחה דגמר ואקני ליה ללוקח.

יג) ואם אחד מן השותפין קנה מקח מאינש דעלמא ולא משותפו והקנהו המוכר ע"י חצר השותפים צ"ע אם יכול לקנות כולו או מחציתו דיש מקום לומר שהוא קונה כולו דכיון שיש לו ללוקח רשות להשתמש בכל החצר הרי זה לא גרע מחצר המושכר דמקרי שהשוכר יש לו חצר לקנות וכאן יצא החפץ מרשות המוכר כיון שהמוכר הוא אינש דעלמא ואין לו חלק בחצר השותפות הרי יצא החפץ מרשות מוכר ויש מקום לומר שאינו קונה כולו רק מחציתו שהרי אין לו ללוקח קנין גמור בחצרו רק הוא שותף עם איש אחר, ואינו דומה לשוכר דהתם נהי שאין לו להשוכר קנין בגוף החצר הרי יש לו להשוכר קנין בתשמיש החצר ולכן מקרי שיש לו להשוכר חצר לקנות כיון דתשמיש החצר כולו של השוכר הוא אבל בחצר השותפים אין לכל אחד ואחד רק מחצית ואפילו בתשמיש החצר ג"כ אין להם אלא מחצית לכן יוכל היות שאינו קונה כולו רק מחציתו כפי חלקו שיש לו בחצר השותפות קונה הוא בהחפץ הנקנה ע"י חצרו.

יד) והנה בסימן ר"ס סעיף ד' פסק מרן המחבר וז"ל ראובן הדר עם שמעון בביתו וכו' אם צבי שבור או גוזלות שלא פרחו נכנסו לתוך הבית זכו בהם שניהם דהוי כשנים השותפים בחצר אבל אם קנה אחד מהם מציאה מגנב אין לחבירו זכות בה עכ"ל עיין בתשובת הרא"ש ובסמ"ע ס"ק ט"ו דמשו"ה אין לחבירו זכות בה משום דמציאה מגנב לא הוי דבר הפקר וממה נפשך הוי או של הבעלים או של הגנב לכן לא קנה שותפו, א"כ משמע מזה דוקא שותפו השני הוא דלא קנה אבל שותף הלוקח מהגנב קנה הכל, א"כ מכ"ש בלוקח מאינש דעלמא שלא מן הגנב בודאי קנה הלוקח הכל, ומ"מ יש לדחות ולומר דשאני התם שהגנב המוכר לא ערער כלום ולא חזר בו ממכירתו מאומה רק שהשותף השני ערער ורצה לזכות במחצית מקחו ועל זה הורה הרא"ש ז"ל ופסק כן בשו"ע שהשותף השני לא יוכל לערער על מקחו ויוכל היות שאם המוכר הגנב היה בא לערער על מכירתו ולחזור בו אולי היה יכול לחזור בו ממחצית מקחו מה שלא בא ליד ולרשות הלוקח וצ"ע כעת.

טו) והנה הסמ"ע והש"ך הקשו דדברי המחבר סתרי אהדדי דבסימן שי"ג פסק כדעת הרמב"ם דחצר המושכר קונה המשכיר דבר הפקר או מציאה, ובסימן ר"ס סעיף ד' פסק כדעת רש"י והרא"ש וסייעתם דהשוכר קונה דבר ההפקר או מציאה שהרי פסק שם לענין ראובן הדר עם שמעון בביתו ומעלה לו שכר ששניהם זכו אם נפל שם מציאה או דבר הפקר, אלמא אף שהבית הוא של שמעון מ"מ כיון שהיא שכורה גם לראובן זכו שניהם בשוה, ומשמע שאם היה הבית שכורה לראובן לבד ולא היה שמעון דר בבית היה ראובן לבד זוכה בהמציאה משום שהוא השוכר אלמא שהשוכר קונה את דבר ההפקר ולא המשכיר כדעת רש"י והרא"ש וסייעתם דאלו לדעת הרמב"ם אמאי קונה גם ראובן את דבר ההפקר כיון שאין הבית שלו רק שהיא שכורה אליו אית לנו לומר שהמשכיר יזכה ולא השוכר.

טז) ונראה ליישב קצת אף שגם אחרי התירוצים לא יתיישב היטב בכל זאת נראה ליישב קצת חומר הקושיא, דהנה התוס' ב"מ דף י"א ד"ה וכי בצד שדהו וכו' הקשו וז"ל וא"ת שלהי השואל דף ק"ב גבי הזבל של בעל הבית מוקי לה בגמ' בתורי דאתא מעלמא ובחצר דמשכיר וכר"י בר חנינא והשתא והלא השוכר משתמש בחצר וא"כ הזבל משתמר לדעת השוכר בחצר ואיך יזכה המשכיר בזבל תורי דאתא מעלמא ויש לומר שגם משכיר ביתו פתוח לאותו חצר ומקרי עומד בצד שדהו עכ"ל התוס' והש"ך סימן שי"ג ס"ק א' כתב דמשמע דס"ל כדעת הרמב"ם דהמשכיר קונה בחצר המושכר. ומיהו מדברי הרמב"ם וסמ"ג והמחבר ושאר פוסקים לא משמע דמיירי שגם משכיר ביתו פתוח לאותו חצר עכ"ל הש"ך ולדבריהם נשארה קושית התוס' אמאי יקנה המשכיר והא הוי חצר שאינה משתמרת לדעתו ע"ש מה שדחק הש"ך. וראיתי בתשובת הגאון רעק"א ז"ל סימן קל"ג שכתב מה שנתקשה הש"ך ליישב קושית התוס' לדעת הרמב"ם אישתמיטתיה דברי התוס' גיטין (דף ע"ט) דתירצו הקושיא הנ"ל באופן אחר דהשוכר הוי כמו שומר ושלוחו של משכיר הוא לכן הוי שפיר החצר משתמר לדעת המשכיר אפילו אין ביתו פתוח לחצר והנה בב"ק דף מ"ח בענין הנכנס לביתו של חבירו ברשות מחלק הגמ' בין היכא שבעל הבית מסלק את נפשו לגמרי מן הבית אז נחשב השוכר כשומר אבל אם בעל הבית אינו מסלק את נפשו לגמרי מהבית אז לא נחשב השוכר כשומר דמחלק הגמ' בין לאפות בין לטחון ע"ש.

יז) א"כ מתורצים בזה דברי המחבר דלא סתרן אהדדי שהרי בסימן שי"ג שם איירי שהשכיר את כל החצר להשוכר ובעל החצר מסלק את נפשו לגמרי מהבית ומהחצר לכן הוי השוכר כשומר של בעל החצר והוי שלוחו של המשכיר והוי חצר המשתמרת לדעת המשכיר לכן קונה המשכיר את המציאה ודבר הפקר שנפל לחצר, אבל בסימן ר"ס ס"ד שם איירי שהמשכיר והשוכר דרים ביחד בבית ובעל הבית איננו מסלק נפשו לגמרי מביתו לכן לא הוי השוכר כשומר של בעל הבית ואינו שלוחו של משכיר רק ישמור לעצמו והוי החצר משתמרת לדעת שניהם לכן קנו שניהם יחד, ונהי שאם לא היה לו לראובן השוכר קנין שכירות בביתו של שמעון היה שמעון קונה לגמרי כיון שהוא ג"כ דר בבית והוא משתמר לדעתו לא איכפת לן כלל מה שגם איש אחר יכול לשומרו, מ"מ עכשיו כיון שיש גם לראובן קנין שכירות בביתו והבית משתמר גם לדעתו לכן קנה גם ראובן השוכר חלק בשוה עם שמעון הבעל הבית אפילו לדעת הרמב"ם. ולפי זה יש לומר שגם רש"י ס"ל כדעת הרמב"ם דכח המשכיר עדיף מהשוכר לקנות חפץ ההפקר והא דפירש רש"י דבחצר דמשכיר שלא הושכר לשוכר אזי הזבל למשכיר דמשמע שאם החצר הושכר לשוכר אזי הזבל לשוכר אין הטעם משום דס"ל לרש"י דכח השוכר עדיף ואלים לקנות דבר מן ההפקר ע"י חצר המושכר, אלא הטעם שאין המשכיר קונה הוא משום דהוי חצר המשתמרת שלא לדעתו ולא משמע ליה לרש"י לאוקמיה כגון שביתו של משכיר פתוח לחצר כדעת התוס' אלא ס"ל לרש"י דלא איירי בזה אלא איירי שאין ביתו של המשכיר פתוח לחצר כדעת הרמב"ם וסמ"ג וסייעתם כמו שהבאנו לעיל בשם הש"ך סימן שי"ג ס"ק א', וגם האי סברא שהשוכר הוא שומר של המשכיר ושלוחו ג"כ לא ס"ל לרש"י לכן הזבל הוא לשוכר משום דהוי חצר המשתמרת שלא לדעת המשכיר, אבל אם החצר משתמר לדעת המשכיר יוכל היות שגם רש"י מודה שהמשכיר קונה משום שכח המשכיר עדיף ואלים מהשוכר לקנות מההפקר.

יח) והנה לעיל כתבנו בשם הרא"ש והרמ"א סימן ר"ס ס"ד שאם נפל דבר הפקר בחצר השותפים זכו בהם שניהם בשוה ודהוי כמו שנים שהגביהו מציאה ששניהם קונין בשוה, והנה הקצוה"ח שם סימן ר"ס ס"ק א' חולק על זה וכתב וז"ל ולולי דברי הרא"ש נראה לענ"ד דאפילו מציאה דאתי מעלמא נמי אין חצר השותפים קונה אלא דהמוצא זכה מהא דאמרו בירושלמי סוף פרק הבית והעליה כותל שבין שתי מחיצות ונפרץ רב ושמואל חד אמר מחצה לזה ומחצה לזה וחד אמר כולו לזה מה מפקא מביניהון מצא מציאה מאן דמר מחצה לזה ומחצה לזה מחציו והילך לזה ומחציו והילך לזה ומאן דמר כולו לזה וכולו לזה המוצא זכה עכ"ל הירושלמי וביאור הדברים נראה דמ"ד מחצה לזה ומחצה לזה א"כ לא הוי חצר השותפים כלל אלא כל אחד מכיר מקומו ומחציו והילך לזה קונה המציאה ומחציו והילך לשני קונה המציאה, אבל למ"ד כולו לזה הוה ליה חצר השותפים ולא קנו כלום דחצר אינו קונה אלא שיהיה חצרו לבדו ומשום הכי זוכה המוצא עכ"ל הקצוה"ח שם.

יט) ועיינתי בירושלמי ומפרשיו פני משה ומראה הפנים וראיתי שאין ראיה כלל מהירושלמי הזה לחלוק על דברי הרא"ש והשו"ע אשר כל בית ישראל נשען עליהם ע"ש דמפרש דלאו לענין זכיה איתמר דברי הירושלמי הלז רק לענין הא דתנן בב"מ דף כ"ו שאם מצא מציאה בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית והוא מפני שבחצי הכותל אשר לצד רשות הרבים דרך בני ר"ה להשתמש שם ותלינן שאחד מבני ר"ה הטמין שם את החפץ לכן הרי אלו שלו, אבל בחצי הכותל אשר לצד הבית דרך בעל הבית להשתמש שם ותלינן שהבעה"ב הטמין שם לכן הרי אלו של בעל הבית ואיירי שהבעל הבית טוען שהוא שלו או שעכשיו הבית הוא של היורש וטענינן ליורש, אבל אם הודה שהם מציאה הרי אלו של מוצאה כמו"ש הרמב"ם והשו"ע סימן ר"ס ס"ג ע"ש והיינו בכותל המפסיק בין אדם יחיד לרשות הרבים, אבל בכותל המפסיק בין שני אנשים פרטיים לא הוזכר במשנה ובגמ' שם איך דינו כי יוכל היות דדוקא אם הוא סמוך לר"ה אזי אין דרך של בני אדם להשתמש במחצית הכותל של צד חוץ שהוא צד רה"ר מפני שירא אולי אחד מבני רה"ר יקח את אשר יניח, וגם אחד מן בני ר"ה לא יניח חפציו במחצית הכותל שלצד הבית שהרי אין לו שום זכות להשתמש בכותל זה אבל שני בני אדם פרטיים יוכל היות שדרך האדם להשתמש גם במחצית כותלו הסמוך לחבירו שהרי מכירו ויודע מי הוא שותפו ומהימן ליה ולא ירא ממנו אולי יקח את אשר יניח כמו שירא מבני ר"ה וגם יש לו שותפות ושייכות בכותל לכן מניח חפציו גם במחצית הכותל שהוא לצד חבירו.

כ) ובזה נחלקו רב ושמואל כותל שבין שתי מחיצות ונפרץ פירוש שאין הכותל מפסיק בין בית היחיד לרשות הרבים רק שהכותל מפסיק בין שתי בתים או חצרות, רב ושמואל חד אמר מחצה לזה וחד אמר כולו לזה וכולו לזה מה מפקא מביניהון מצא מציאה מאן דאמר מחצה לזה ומחצה לזה מחציו והילך לזה ומחציו והילך לזה ומאן דאמר כולו לזה וכולו מזה היוצא זכה, פירוש שאם אחד מן השותפים מצא מציאה בתוך הכותל הנפרץ וטען שהוא שלו שהוא הטמינו או שהוא יורש וטענינן ליורש, חד אמר דמחציו והילך לזה ומחציו והילך לזה היינו שדינו שוה לדין המשנה דמחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית דס"ל שאין חילוק בין כותל המפסיק לשני בני אדם פרטיים לכותל המפסיק בין רה"י לר"ה וכמו דבכותל המפסיק בין ר"ה לרה"י אמרינן דמחציו ולחוץ שלו וכו' כן הוא בכותל המפסיק בין שני ב"א פרטיים וחד אמר כולו לזה וכולו לזה והמוציא זכה, היינו שאם אחד מן השותפים בכותל מצאו את המציאה הרי היא של המוצאה אפילו מצאה לצד חבירו מפני שדרך השותפים פרטיים להשתמש בכל הכותל אפילו לצד חבירו מפני שיש לו רשות ושותפות בכותל וגם יודע מי הוא חבירו השותפו ומהימן ליה, לכן הרי היא של מוצאה ואינו דומה לכותל הסמוך לר"ה שלבני ר"ה אין זכות וחלק בכותל לכן אינו משתמש במחצית הכותל הסמוך לבעה"ב, ובעה"ב יען שאינו מכיר ויודע את בני ר"ה לכן אינו משתמש במחצית הכותל שלצד ר"ה משא"כ בשני אנשים פרטיים השותפים בכותל שדרכן להשתמש כל אחד ואחד בכל הכותל לכן כל מי מהשותפים המוצא את המציאה נאמן לומר שהוא שלו שהוא הטמינה או אם הוא יורש טענינן ליורש עיין במראה הפנים מה שדחק לחלק בין ההיא פלוגתא דירושלמי להמשנה דב"מ הנ"ל ובדברינו ניחא ע"ש, היוצא מזה דהירושלמי לא איירי מדין זכיה כלל, לכן דברי הרא"ש והרמ"א בשו"ע שרירין וקיימים.

כא) ומה שהביא הקצוה"ח שם ראיה לדבריו מדברי מוהר"ם בר"ב נראה ג"כ דלאו ראיה היא דכיון שראובן ושמעון קנו את המציאה ולוי לא היה שם א"כ הוי לגבי לוי חצר שאינה משתמרת לדעתו דלא קני כמו"ש התוס' בב"מ בסוגיא דר"ג וזקנים ע"ש.

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה