משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דתוכוחה · פרק ו
א) ומצאתי למרן החח"מ בספר שדי חמד באסיפת דינים מערכה ה' אות ב' ס"ק ו' שכתב וז"ל כשם שאמרו מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין שאין להרבות ענשן משוגג למזיד כך הנח להם מוטב שיהיו חוטאין בלא התראה ממה שיעיזו פניהם ויחטאו בהתראה ויענשו ביותר, ואין להרבות ענשם משאינו מתרה למותרה כן כתב הרא"מ בספר היראים סימן ל"ז והסמ"ג בעשין סוף סימן י"א כתב דמוכח בשבת ד' נ"ה ע"א דאף אם ספק לו אם יקבלו דבריו חייב למחות, ואם ברור למוכיח שלא יקבלו והעברים שוגגין טוב לו לשתוק כדאמרינן בביצה ד' ל' מוטב שיהיו שוגגין וכו' אבל אם העוברין מזידים וברור לו שלא יקבלו אע"פ שפטור מעונש מיתה כדמוכח במס' שבת (ד' נ"ה) מ"מ מעשה דהוכיח תוכיח לא מפטרי ואע"פ שמוסיף על ענשו שלא יקבלו הלעיטהו לרשע וימות, לכך צוה התלמוד השתיקה בשוגגין דוקא, ואני אומר שאין זו אלא עצה טובה כי אף במזידים צריך לשתוק כדאמרינן בפ' הבע"י ד' ס"ה שחובה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך, עכ"ל.
ב) ושמעינן מזה דאע"ג שהמ"א באו"ח סימן תר"ח הביא מדברי הסמ"ג דכשהחוטא הוא מזיד מחויב הוא להוכיח אפילו אם ברור לו שלא ישמע ופסק כן להלכה, מ"מ מסקנת הסמ"ג אינו כן ומסקנתו של הסמ"ג הוא דהיכא שידוע בודאי ובבירור שלא ישמע לו פטור הוא להוכיחו אף שהחוטא הוא מזיד, רק שהמ"א פסק כתחלת דברי הסמ"ג ולא כמסקנתו, משום שכן הוא שיטת רוב פוסקים כמו שהבאנו לעיל.
ג) עוד שמעינן מזה שדעת הרא"ם בספר יראים הוא ג"כ כדעת מסקנת הסמ"ג דאפילו כשהחוטא הוא מזיד מ"מ אין להוכיחו אם הדבר ברור שלא ישמע, כדי שלא להוסיף ענשו דעד עכשיו עבר בלא התראה ועכשיו יעבור בהתראה ולפי זה צ"ל מה שכתבנו לעיל בשם הג"מ שהביא שדעת הרא"ם הוא דכשהחוטא מדד מחייב להוכיחו אפילו בברור לו שלא ישמע, צריך לומר שהרא"ם שהביא הג"מ הוא רא"ם אחר ולא בעל המחבר ספר היראים, וכן כתב מרן החח"מ שם שהרא"ם שהביא בהג"מ אינו בעל ספר היראים.
ד) עכ"פ חזינן דסברת היראים ומסקנת הסמ"ג הוא דהא דאמרינן כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע איירי אפילו כשהחוטא הוא מזיד ואפילו ליכא סכנת נפשות, ותימא במאי יתורץ הקושיא שהקשה הר"ן דהרי אמרינן בערכין עד היכן תוכחה עד הכאה או קללה או נזיפה אלמא דאפילו בדבר שאינו נשמע מחויב ג"כ להוכיחו, כן ישאר קושייתנו דלעיל מהא דאמרינן בכמה דוכתי הוכח תוכיח אפילו מא פעמים, והלא כיון שכבר הוכיחו כמה וכמה פעמים ולא שמע לקול המוכיח אמאי מחויב להוכיחו יותר והלא אין לך דבר שאינו נשמע גדול מזה כיון שכבר הוכיחו דרך משל ששים, קו שבעים פעמים ולא שמע אליו נפטר מלהוכיחו יותר אפילו כשהחוטא הוא מזיד.
ה) ונראה לתרץ דכיון שהטעם מה שאינו מחויב להוכיח בדבר שאינו נשמע אפילו כשהחוטא הוא מזיד הוא משום דמוטב שיעברו במזיד בלא התראה משיעברו מזיד בהתראה כמו שכתבנו לעיל לשיטת מסקנת הסמ"ג והיראים, א"כ לא שייך הטעם הזה אלא במקום דידע בבירור קודם שהתחיל להוכיחם שבודאי לא ישמעו אז אמרינן שלא יתחיל להוכיחם כלל כי מוטב שיעברו מזידין בלא התראה משיעברו מזידין בהתראה, אבל אם מתחלה שלא ידע בבירור שלא ישמעו לו והתחיל להוכיחם, מחויב להוכיחם אח"כ אפילו מאה פעמים עד הכאה או קללה או נזיפה כיון שאין שום הפסד יוצא ע"י מחאתו דהרי התרו בהם ועברו במזיד בהתראה, כן נראה לי לתרץ דברי הרא"ם ומסקנת הסמ"ג.
ו) ולענין הלכה נראה דלית הלכתא כוותייהו דהיראים והסמ"ג שהרי כל הפוסקים חולקים עליהם הראשון הרמב"ם שהבאנו לעיל אות ט' שפסק שמחויב להוכיח עד הכאה ומסתם לה סתומי ולא חילק בין דבר הנשמע או לא וכן החינוך שהבאנו לעיל אות י"ג וכן המ"א סימן תר"ח שהבאנו לעיל אות ט"ו פסק ג"כ דכשהחוטא הוא מזיד מחויב להוכיח אפילו בדבר שאינו נשמע, ואם לא הוכיחו עובר על מ"ע דהוכח תוכיח, וכן הוא דעת הר"א שהביא הג"מ בפ"ו מהל' דמות והבאנו דבריו לעיל אות ט"ז וכן דעת הריטב"א בש"מ בביצה ד' ל' שהבאנו לעיל אות כ' וכן הוא דעת הסמ"ק שהבאנו דבריו לעיל אות כ"א וכן הוא דעת הרשב"א שהבאנו דבריו לעיל פרק ב' אות ז'. ז) ונראה שגם העיטור וסיעתו שחילקו בין דבר המפורש בתורה לבין דבר שאינו מפורש בתורה פליגי ג"כ על היראים והסמ"ג, לפי מה שהוכחנו לעיל בשם הפוסקים דאיירו בדבר שאינו נשמע ואפילו הכי בדבר המפורש בתורה מחויב להוכיחם מטעם דכיון שהדבר גלוי לכל מסתמא מזידין הם משו"ה מחויב להוכיחם אפילו בדבר שאינו נשמע יען כי אין הפסד והיזק בא מן המחאה הזאת אלמא דלא ס"ל כהסמ"ג והיראים דס"ל דאפילו כשהחוטא הוא מזיד פטור מלהוכיחו, מטעם דמוטב שיעברו במזיד בלא התראה משיעברו במזיד בהתראה, וכיון שכל הפוסקים הרבים האלה חולקים על הסמ"ג והיראים בודאי לא נקטינן כוותייהו, ונראה כי גם כותיה דהר"ן לא נקטינן שחילק בין יחיד לרבים, אע"ג דמרן הרמ"א באו"ח סימן תר"ח סתם כוותיה דהר"ן שחילק בין רבים ליחיד מ"מ לא נקטינן כוותייהו כמו שהארכנו לעיל אות ה' ו' ז' ח' בשם הפוסקים ובשם המדרש דכולם ס"ל שאין שום חילוק בין יחיד לרבים ודלא כהר"ן.
ח) היוצא לנן מכל הנ"ל להלכה דהרואה את חבירו בדרך לא טובה מצוה להוכיחו שנאמר הוכיח תוכיח, אם קבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה או שלישית וכן עד אלפי פעמים מחויב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו ויאמר לו איני שומע לך.
ט) וכל זה אין שום חילוק בין שיודע שהחוטא ישמע לו או שיודע בבירור שהחוטא לא ישמע לו מ"מ חייב להוכיחו, ואם עבר ולא הוכיחו בדבר הנשמע נתפס באותו עון כמו שאמרו חז"ל בשבת ד' נ"ה מי שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו באנשי עירו נתפס על אנשי עירו בכל העולם נתפס על כל העולם ע"ש בגמ', והוא מדין ערבות דכל ישראל ערבין זה בזה, אבל בדבר שאינו נשמע נהי דמי שאינו מוכיחו אינו נענש כמותו מ"מ עובר על מ"ע דהוכח תוכיח.
י) וכל זה אין שום חילוק בין יחיד לרבים דבכולם הדין שוה שמחויב להוכיח אפילו אלפי פעמים עד הכאה או קללה אפילו בדבר שאינו נשמע.
יא) הא דאמרינן דאפילו בדבר שאינו נשמע מחויב להוכיחו עד הכאה או קללה, וגם לא מחלקינן בין חטא הרבים לחטא היחיד, היינו דוקא כשיודע שהחוטא הוא מזיד או בדבר המפורש בתורה דחזקתו מזיד הוא כיון שהדבר גלוי ומפורש בתורה וגם חמירא איסורו כיון שמפורש בתורה, אבל אם הדבר אינו מפורש בתורה או במילתא דרבנן דמסתמא שוגגין הם, או אפילו בדבר המפורש בתורה ויודע בבירור שהחוטא שוגג הוא וגם יודע בבירור שלא ישמעו לו בתוכחת דברים, וגם אין לו עצה ותחבולה לעצרם שלא יחטאו ע"י קנסות ועונשין כעובדא דישעיה ומנשה שהבאנו לעיל אות מ"ט בזה אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ובזה יש חילוק בין חטא הרבים לחטא היחיד עיין לעיל פרק ב' מאות ז' והלאה ואין צורך לכפול הדברים.