משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דתוכוחה
פרק א
א) איתא ביבמות (דף ס"ה) ואמר ר' אילעא משום ר"א ב"ר שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, ר' אבא אמר חובה שנאמר אל תוכת לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך עכ"ל הגמ', ויש להקשות על זה מהא דאמרינן בב"מ (דף ל"א) הוכח אפילו מאה פעמים משמע, וכן הוא בערכין דף ט"ז מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו שנאמר הוכח תוכיח, הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו תלמוד לומר תוכיח מ"מ עכ"ל הגמ', וכן כתב החינוך מצוה רל"ט בשם הספרא וז"ל ואמרו בספרא מנין שאם הוכחתו ארבע וחמש פעמים ולא חזר שאתה חייב לחזור ולהוכיחו ת"ל הוכח תוכיח עכ"ל, וזהו תימא כיון שכבר הוכיחו הרבה פעמים ולא קבל ממנו אין לך דבר שאינו נשמע גדול מזה שהרי כבר הוכיחו חמשים או ששים פעמים ולא קבל ממנו, ואמאי חייב להוכיחו עוד יותר, והלא אמרינן כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה או חובה שלא לומר דבר שאינו נשמע.
ב) והנה הר"ן בסוף פרק הבא על יבמתו הקשה על מלתא דר"א דאמר כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע וכו' כתב הר"ן וז"ל והקשו ז"ל מהא דאמרינן במס' ערכין שחייב להוכיח עד שיכנו או יקללנו, התם ביחיד אבל לרבים לא, והא דאמרינן במס' שבת דף נ"ה לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא ואמר לא מקבלי מינאי, ואמרינן אפילו הכי לוכחינהו מר התם הוא שלא הוכיחם כלל אלא שהיה מכיר בהם שלא ישמעו ומשום דאולי ישמעו או משום שלא יהיה להם פתחון פה חייב להוכיח לפחות פעם אחת עכ"ל הר"ן שם.
ג) היוצא לנו מדברי הר"ן שיש חילוק בין יחיד לרבים דביחיד מחויב להוכיחו אפילו מאה פעמים ויותר עד הכאה או קללה או נזיפה, וברבים אינו מחויב להוכיחם בדבר שאינו נשמע רק פעם אחת ולא יותר וזה שאמרו שמצוה או חובה שלא לומר דבר שאינו נשמע היינו ברבים ומפעם ראשון ואילך.
ד) וע"פ דברי הר"ן האלה סתם מרן הרמ"א את ההלכה בשו"ע או"ח סימן תר"ח וז"ל ואם יודע שאין דבריו נשמעין לא יאמר ברבים להוכיחן רק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו עכ"ל מרן הרמ"א, ובדברי הר"ן והרמ"א מתורץ גם קושיתנו דהא דאמרינן הוכח אפילו מאה פעמים משמע היינו ביחיד והא דאמרינן שמצוה וחובה שלא לומר דבר שאינו נשמע היינו ברבים ומפעם ראשון ואילך,
ה) ויש להקשות על הר"ן דמוקי לה להאי מילתא דר' אילעא ור' אבא דברבים איירו, והלא יליף לה מדכתיב אל תוכח לץ ולץ יחיד הוא, אלמא דאפילו ביחיד ג"כ חובה שלא להוכיחו בדבר שאינו נשמע, ועל מילתא דר' אילעא פירש"י וז"ל דכתיב הוכח תוכיח, להוכיח מי שמקבל הימנו עכ"ל משמע דס"ל לרש"י דמקרא יליף לה ר' אילעא שמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע מדכתיב הוכח תוכיח, והיינו הוכח למי שמקבל תוכחה, והתם נמי ביחיד איירי דהרי כתיב הוכח תוכיח את עמיתך ועמיתך יחיד הוא, אלמא דביחיד ג"כ מצוה שלא להוכיחו אם אינו מקבל תוכחה, ועיין שם במהרש"א.
ו) ועוד דמהאי קרח דהוכח תוכיח ילפינן דמחויב להוכיח אפילו מאה פעמים א"כ יש להקשות ממה נפשך במאי איירי האי קרא אי ביחיד או ברבים אם תאמר דביחיד איירי קשיא להר"ן אמאי אינו מחויב להוכיחו כשאינו מקבל תוכחה, והלא ביחיד מחויב להוכיחו עד הכאה או קללה, ואם תאמר דברבים איירי האי קרא דהוכח תוכיח א"כ אמאי מחייבו קרא להוכיחו אפילו מאה פעמים והלא ברבים אינו מחויב להוכיחם יותר מפעם אחת כשאין דבריו נשמעין כמו שכתב הר"ן.
ז) ועוד דלישנא דגמ' ומשמעות הכתוב לא דייקא כהר"ן דלישנא דגמ' הוא כשם שמצוה לומר וכו' כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע משמע שהמצוה הוא שלא לומר כלל אפילו פעם אחת, וכן לשון הכתוב דכתיב אל תוכח לץ משמע שלא יוכיחנו כלל מדלא כתיב אל תרבה להוכח לץ, ואלו הר"ן מוקי לה דמיירי לרבים ומחויב להוכיחם עכ"פ פעם אחת וצ"ע.
ח) והפשתי בשאר ספרים ופוסקים לידע דעת רבותינו מה הם אומרים בדבר זה, ובדבריהם לא מצאתי שום רמז לחלק בין יחיד לרבים כן מדברי המר תנחומא תזריע פ"ט משמע ג"כ דאפילו לרבים מחויב להוכיח עד הכאה דאיתא התם אמרה לו מדת הדין [להקב"ה] היה בידם [של הצדיקים לפני החורבן] למחות [ברשעים] ולא מיחו, א"ל גלוי וידוע לפני שאם מיחו לא היו מקבלים מהם אמרה לפניו רבש"ע אם גלוי וידוע לפניך לפניהם מי גלוי ולפיכך היה להם למחות בידם ולהתבזות על קדושת שמך ולקבל על עצמן ולסבול הכאות מישראל כמו שהיו הנביאים סובלים מישראל, שהרי ירמיה סבל כמה צרות מישראל וישעיה כמו כן דכתיב גוי נתתי למכים ולחיי למורטים ושאר הנביאים מיד חזר הקב"ה ואמר למלאכי חבלה זקן בחור וגו' עכ"ל המדרש שם, אלמא דאפילו כתוכחת ישעיה וירמיה ושאר הנביאים מחויבים ג"כ להוכיח עד הכאה.
ט) וז"ל הרמב"ם פ"ו מהלכות דעות הל' ז' הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב וכו' שנאמר הוכח תוכיח וכו' אם קבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע עכ"ל הרמב"ם, ויש לתמוה עליו דמדבריו משמע דעד הכאה מצוה להוכיחו, ומהכאה ואילך נפטר מלהוכיחו, אבל עכ"פ איסורא ליכא, והלא ר' אילעא ס"ל דמצוה שלא להוכיחו בדבר שאינו נשמע, ור' אבא ס"ל דחובה נמי איכא שלא להוכיחו משום אל תוכח לץ ובודאי לאחר ההכאה מקרי דבר שאינו נשמע, כיון שהחוטא מכהו ואומר לו איני שומע לך אין לך דבר שאינו נשמע גדול מזה.
י) ובאמת מסוגיא דערכין דף ט"ז משמע כדברי הרמב"ם הנ"ל דאם רוצה להוכיח יותר מכדי חיובו ליכא איסורא אע"ג שכבר הכהו החוטא או קללו או נזף בו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מ"מ ליכא משום אל תוכח לץ, כי שם בערכין נחלקו רב ושמואל ור' יוחנן עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ור' יוחנן אמר עד נזיפה וכו' ושלשתן מקרא אחד דרשו ויחר אף שאול ביונתן ויאמר לו בן נעות המרדות וכתיב ויטל שאול את החנית עליו להכותו וכו' וקפריך הגמ' ולמ"ד נזיפה הכתיב הכאה וקללה שאני התם דאגב חביבותא יתירא דהוה ליה ליונתן בדוד מסר נפשיה טפי עכ"ל הגמ' ואם נימא דלאחר שעשה את חיובו לכל מר כדאית ליה, היינו למ"ד עד נזיפה או עד קללה או עד הכאה, איכא איסורא מלהוכיחו אח"כ משום אל תוכח לץ או מטעם אחר, א"כ תימא איך עשה יונתן איסורא משום חביבותא דדוד, אלא ודאי משמע כדברי הרמב"ם דאף לאחר שעשה והוכיח כחיובו מ"מ עדיין רשות בידו להוכיחו ומשו"ה הוכיח יונתן את אביו יותר מחיובו כיון דליכא איסורא ועכ"פ תימה במאי מוקים לה הרמב"ם האי מילתא דר' אילעא ור' אבא ביבמות דף ס"ה דאמרי דמצוה וחובה איכא שלא לומר דבר שאינו נשמע, כיון דס"ל להרמב"ם דאפילו לאחר שהגיע אל גבול התוכחה ג"כ רשות בידו להוכיח יותר.
יא) ונראה דהרמב"ם ס"ל כפירש"י דטעמא דר' אילעא דס"ל דמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע הוא דיליף ליה מקרא מדכתיב הוכח תוכיח היינו הוכח למי שמקבל תוכחה וא"כ הסוגיות הנ"ל דב"מ וערכין ד' ט"ז והספרא דדרשי מהוכח תוכיח אפילו מאה פעמים, או דרשו אפילו תלמיד לרב מהוכיח תוכיח א"כ לא ס"ל להאי דרשה דר' אילעא דדריש הוכח למי שמקבל תוכחה א"כ אין לנו מקרא לפוטרו מלהוכיח בדבר שאינו נשמע.
יב) ובלאו האי דרשא דהוכיח תוכיח איכא ג"כ למימר דהרמב"ם דחה מהלכה האי מילתא דר' אילעא ור' אבא דיבמות משום הרבה סוגיות הש"ס דפליגי עליהם, כמו שכתבנו לעיל אות א' כיון דס"ל דמחויב להוכיח אפילו מאה פעמים א"כ חזינן דאיכא מצוה אפילו בדבר שאינו נשמע דכיון שכבר הוכיחו ששים או שבעים פעמים דרך משל ולא שמע אליו אין לך דבר שאינו נשמע גדול מזה, א"כ הסוגיא דב"מ דף ל' הסוגיא דערכין דף ט"ז והספרא דמחייבין לאדם להוכיח אפילו מאה פעמים פליגי על ר' אילעא ור' אבא, כן מסוגיא דערכין שהבאנו בסמוך ממה שיונתן הוכיח את אביו לאחר הנזיפה וקללה משמע ג"כ דליכא איסורא להוכיח בדבר שאינו נשמע דלא כר' אילעא ור' אבא, כן ממה דפליגי אמוראי רב ושמואל ור' יוחנן ותנאי ר' אליעזר ור"י ובן עזאי עד היכן תוכחה עד הכאה או קללה או נזיפה משמע ג"כ דאפילו בדבר שאינו נשמע מחויב להוכיחו כל זמן שלא הכהו או קללו או נזפו, משו"ה דחה לה הרמב"ם האי מילתא דר' אילעא ור' אבא משום כל הסוגיות האלה כי כן הוא דרכו של הרמב"ם בכמה דוכתי לדחות סוגיא מהלכה מפני סוגיות אחרות.
יג) וז"ל החינוך מצוה רל"ט מדיני המצוה מה שאמרו רז"ל שחיוב מצוה זו עד הכאה וכו' ומ"מ אמרו רז"ל שאם יראה המוכיח שאין בדברי תוכחותיו שום תועלת נמצא מתוך גודל רשעת החוטא איש אלם ורשע ביותר ומתירא ממנו שמא יעמוד עליו ויהרגנו שאינו חייב במצוה זו באיש כזה, וזהו אמרם ז"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה לשתוק במקום שאין הדבר נשמע לפי שיהיה בענין קלון למוכיח ולא תועלת לאשר הוכח עכ"ל החינוך שם.
יד) ומדבריו למדנו ג"כ שלאחר הכאה וקללה ליכא איסורא להוכיחו דדוקא במקום דאיכא חשש סכנת נפשות שירא שמא יהרגוהו על זה אמרו חז"ל שמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע ויש לומר שעל זה נאמר אל תוכח לץ פן ישנאך והיינו פן ישנאך ויהרגך, ומעתה אין אנו צריכין לומר דס"ל להרמב"ם דלית הלכתא כר' אילעא ור' אבא דיש לומר דגם הרמב"ם ס"ל כר' אילעא ור' אבא דאיכא איסורא לומר דבר שאינו נשמע, רק שמפרש למילתיה דר' אילעא ור' אבא כהחינוך דדוקא במקום סכנת נפשות איכא איסורא להוכיח משום דאז מקרי דבר שאינו נשמע אבל לאחר הכאה וקללה עדיין ליכא איסורא להוכיח רק שנפטר מחיובו כפסק הרמב"ם הנ"ל בפ"ו מהלכות דעות, והא שהשמיט הרמב"ם ולא כתב דבמקום סכנת נפשות אסור להוכיחו כשמעתתא דר' אילעא ור' אבא, הוא משום שהוא מילתא דפשיטא דכיון דאיכא סכנת נפשות איכא איסורא להוכיחו וכבר כתבה הרמב"ם בפ"ה מהל' יסוה"ת שעל כל עבירות שבתורה חוץ משלשה הידועין יעבור ואל יהרג ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו אלמא דאיכא איסורא למסור עצמו לסכנת נפשות במקום שאמרו יעבור ואל יהרג ומשו"ה השמיטו הרמב"ם.
טו) וז"ל המ"א באו"ח סימן תר"ח אבל אם החוטא מזיד נהי דמי שאינו מוכיחו אינו נענש כמותו, מ"מ עובר על מ"ע דהוכיח תוכיח וחייב להוכיח עד שינזוף בו החוטא מכאן ואילך אסור להוכיחו שנאמר אל תוכח לץ וכו' סמ"ג סימן קי"ב פסק כמ"ד עד נזיפה עכ"ל המ"א, וכפי המשמעות לקוחים דברי המ"א מדברי הסמ"ג, והנה אין הסמ"ג תחת ידי לעיין בו, אך מדבריו שהובא במ"א ניכר היטב כי דעת הסמ"ג הוא לאחד ולאגד דברי ר' אילעא ור' אבא דס"ל דאסור לומר דבר שאינו נשמע עם דברי רב ושמואל ור' יוחנן דס"ל שמחויב להוכיח עד הכאה או קללה או לר' יוחנן עד נזיפה, והסמ"ג פסק כר' יוחנן דעד נזיפה מחויב להוכיחו ולא יותר, וס"ל להסמ"ג דכל קודם נזיפה לר"י או קודם הכאה וקללה לרב ושמואל עדיין אינו נקרא דבר שאינו נשמע, ומחויב להוכיחו אפילו מאה פעמים רק לאחר הנזיפה לר"י או לאחר הכאה וקללה לרב ושמואל, אז נקרא דבר שאינו נשמע ואסור להוכיחו משום אל תוכח לץ, ומשום זה דייק הסמ"ג וכתב וחייב להוכיחו עד שינזוף בו (והיינו משום דפסק כר' יוחנן עד נזיפה) וסיים מכאן ואילך אסור להוכיחו שנאמר אל תוכח לץ אלמא דס"ל להסמ"ג דמילתא דר' אבא קאי על בתר נזיפה לר"י וה"ה לאחר הכאה או קללה לרב ושמואל.
טז) ומצאתי להג"מ בפ"ו מהל' דעות שכתב ג"כ בשם הרא"ם דאפילו בדבר שאינו נשמע מחויב להוכיחו משום מ"ע דהוכיח, שכתב וז"ל אמנם אם ודאי לו שלא יקבלו אז נראה דפטור וכו' ורא"ם כתב דמעונש פטור אבל מעשה דהוכח הוכיח לא איפטר עכ"ל.
יז) היוצא לנו מזה דדעת הרמב"ם והחינוך והסמ"ג והרא"ם דכשם דאיכא מ"ע דהוכח תוכיח אפילו מאה פעמים עד הכאה או קללה בדבר הנשמע, כך איכא מ"ע דהוכח תוכיח אפילו מאה פעמים עד הכאה או קללה בדבר שאינו נשמע ואין שום חילוק בין יחיד לרבים דלא כהר"ן, ואלא מה אני מקיים מה שאמרו חז"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה או חובה שלא לומר דבר שאינו נשמע, החינוך מוקי לה בירא שמא יהרגנו, והסמ"ג מוקי לה לאחר הכאה או קללה, ותירצנו בדעת הרמב"ם דיוכל היות דס"ל כהחינוך, עוד תירצנו דהרמב"ם ס"ל דלית הילכתא כר' אילעא ור' אבא דס"ל דמצוה או חובה שלא לומר דבר שאינו נשמע, כי נדחו דבריהם מתוך הרבה סוגיות שבש"ס דמוכח דאפילו בדבר שאינו נשמע ג"כ מחויב להוכיח עד הכאה או קללה, כמו שכתבנו לעיל אות א' ואות י'.
יח) והרי"ף בפ' אלו מציאות הביא סוגית הגמ' דיבמות ד' סה) דמצוה וחובה שלא לומר דבר שאינו נשמע, ותיכף אח"כ הביא מחלוקת דרב ושמואל ור"י עד היכן תוכחה עד הכאה או קללה או נזיפה ומסמיכות דבריו משמע דס"ל להרי"ף כדעת הסמ"ג דעד הכאה או קללה או נזיפה לכל מר כדאית ליה מקרי דבר הנשמע ומהכאה או קללה או נזיפה ואילך מקרי שאינו נשמע, ופירושא קמפרש לה הרי"ף מה שאמר מתחלה שמצוה או חובה שלא לומר דבר שאינו נשמע, מה נקרא דבר הנשמע ומה נקרא דבר שאינו נשמע לפוטרו ממ"ע דתוכחה לזה מסמיך לה הרי"ף האי מילתא רב ושמואל ור"י עד היכן תוכחה עד הכאה או קללה או נזיפה, להודיענו בא דמהכאה או קללה או נזיפה ואילך מקרי דבר שאינו נשמע ומצוה וחובה שלא להוכיחו כדעת הסמ"ג ואולי ס"ל להרי"ף כדעת החינוך דדוקא כשמתירא שמא יהרגנו אסיר להוכיחו אבל בדבר שאינו נשמע דעלמא דליכא סכנת נפשות חייב להוכיחו עד הכאה או קללה או נזיפה, ומשו"ה מסמיך לה הרי"ף מילתא דר' אילעא ור' אבא למילתא דרב ושמואל ור"י להודיענו בא דאיכא מצות תוכחה אפילו בדבר שאינו נשמע עד הכאה או קללה או נזיפה ולא עד שיגיע לסכנת נפשות כדעת החינוך.
יט) אבל בודאי אין דעת הרי"ף לדחות מהלכה האי סוגיא דיבמות דמצוה וחובה שלא לומר דבר שאינו נשמע, דא"כ לא היה הרי"ף מביאה כלל, כן אין דעת הרי"ף כהר"ן דס"ל שיש חילוק בין יחיד לרבים, דא"כ לא הוה מניחו בלא שום רמז כלל לחלק בין יחיד לרבים, כי היה לו להרי"ף לרמז שיש חילוק בין יחיד לרבים אם היה דעת הרי"ף כהר"ן.
ב) ומצאתי למרן החח"ס בספר שדי חמד באסיפת דינים מערכה ה' אות ב' ס"ק ג' שהביא בשם הריטב"א בש"מ בביצה פ' המביא ד' ל' וז"ל דדוקא במידי דקים לן דעבדי בשוגג דבכי הא אין אנו נתפסין בעון משום דלא מהני בהו מחאה, אבל במילתא דקים לן דידעי דאיסורא הוא ועבדי במזיד ליתא להאי טעמא דמוטב שיהיו שוגגין ואי לא מחינן בהו מתפסינן עלייהו דהא ישראל ערבים זה לזה עכ"ל הרי חזינן דס"ל להריטב"א דאפילו בדבר שאינו נשמע ולא מהני בהו מחאה, מ"מ אי עברי במזיד מחויב למחות, והתם אפילו ברבים איירי דהרי קאי על סוגית הגמ' דביצה פ' המביא דאיירי ברבים ואפילו הכי מחויב למחות אפילו בדבר שאינו נשמע, אלמא שאין שום חילוק בין רבים ליחיד דלא כהר"ן
כא) ומרן החת"מ בספר שדי חמד מביא כמו כן בשם הסמ"ק דבדידעינן דלא מקבלי אם החוטא שוגג אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' ואם הוא מזיד חייב להוכיחו אלא שאינו נענש כדמוכח מסוגיא דשבת ד' נ"ה דאם היה גלוי לפניהם היו פטורין והיינו מעונש אבל עשה דהוכחה איכא וכו' עכ"ל והתם נמי איירי ברבים דהאי סוגיא דשבת ד' נ"ה בחטא הרבים איירי, ואפילו הכי אי עברי במזיד מחויב להוכיחן אפילו בדבר שאינו נשמע, הרי חזינן שגם הסמ"ק לא חילק בין רבים ליחיד ודלא כהר"ן, וכן מדברי הרשב"א בביצה ד' ל' משמע ג"כ שאין חילוק בין רבים ליחיד דלא כהר"ן, ולקמן (אות כ"ח וכ"ט) יובא דברי הרשב"א באריכות קצת בס"ד, ע"ש.
היוצא לנו מזה דהרמב"ם והחינוך והסמ"ג והרא"ם והריטב"א והסמ"ק והרשב"א כולהו ס"ל דאפילו בדבר שאינו נשמע ג"כ מחויב להוכיח עד הכאה או קללה או נזיפה כשעוברים במזיד, ואין שום חילוק בין יחיד לרבים דלא כהר"ן שמחלק בכך.
פרק ב
א) גרסינן בביצה פ' המביא דף ל' אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין והאידנא דקא חזינן דעבדי הכי ולא אמרינן להו ולא מידי, אמר ליה ולטעמיך הא דאמר רבא לא ליתב אינש אפומא דלחיא דילמא מיגנדר ליה חפץ ואתי לאתויי והא הני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה ולא אמרינן להו ולא מידי אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, הכא נמי הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא, ולא היא ל"ש בדאורייתא ול"ש בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספות יוה"כ דאורייתא היא ואכלו ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי עכ"ל הגמ' שם.
ב) וכתב העיטור בהלכות יו"ט מחלוקת י"ג וז"ל ומסתברא דוקא בדאורייתא כגון תוספת עינוי אבל מידי דאורייתא ולא מדרשא לא עכ"ל וכן כתב הרא"ש בביצה דף ל' וז"ל כתב בעל העיטור דוקא במידי דאתא מדרשא כגון תוספות עינוי דיוהכ"פ, אבל במידי דכתיבא באורייתא בהדיא מחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי עכ"ל וכן כתב הר"ן שם בבילה וז"ל מיהו איכא מאן דאמר דדוקא מידי דלא כתיב בהדיא כתוספות עוני אבל במידי דכתיב בהדיא בדאורייתא מחינן בהו עכ"ל, וכן כתב מרן הרמ"א באו"ח סימן תר"ח ס"ב וז"ל וה"ה בכל דבר איסור אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין ודוקא שאינו מפורש בתורה אע"פ שהוא דאורייתא, אבל אם מפורש בתורה מוחין בידם ר"ן פ"ד דביצה והרא"ש בשם העיטור עכ"ל.
ג) ויש לתמוה על החילוק הזה שחילקו הפוסקים בין דבר המפורש בתורה בין דבר שאינו מפורש בתורה, ממה נפשך במאי מיירי אי איירי באופן שיש כח ביד ב"ד למחות בידם שלא יעברו את האיסור לא בשוגג ולא במזיד, א"כ אמאי יעלימו ב"ד את עיניהם וישתקו מלמחות בידם שלא יעברו כלל לא בשוגג ולא במזיד אפילו באיסור דרבנן ומכ"ש באיסור דאורייתא אפילו אינו מפורש בתורה, והלא מצינו כמה פעמים בש"ס שהכו מכת מרדות, ונידו ושמתו אפילו על איסורין דרבנן, א"כ היה להם להכותם ולהעניש אותם גם כאן בנידוים ובשמתות וחרמות שלא יעברו לא בשוגג ולא במזיד כיון דאיירי שיש כח ביד ב"ד מאת הממשלה לעשות כראות עיניהם, ואמאי העלימו ב"ד את עיניהם ושתקו ולא מיחו ואמרו מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין.
ד) ואי איירי באופן שאין כח ביד ב"ד למחות בידם שלא יעברו כלל, ומשו"ה אמרו טוב הוא שיעברו שוגגין ולא יעברו מזידין, א"כ תימא אמאי חילקו הפוסקים וכתבו דבדבר המפורש בתורה לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' והלא כיון דאיירי שאין כח ביד ב"ד להפריש אותם מן האיסור שלא יעברו כלל לא בשוגג ולא במזיד, א"כ מה יעשו ב"ד בדבר המפורש בתורה ובמה יכריחו ב"ד את העוברין שלא יעברו כיון דאיירי שאין בכח יד ב"ד לעשות מאומה, וכיון דעכ"פ יעברו את האיסור המפורש בתורה, א"כ אמאי לא נימא ג"כ טוב שיעברו בשוגג משיעברו במזיד אטו משום דחמיר איסורו שמפורש בתורה נימא שטוב הדבר שיעברו מזידין משיעברו שוגגין אין אלו אלא דברי תימה.
ה) הנה נידון הספק אשר נסתפקנו במאי מיירי, יש להביא ראיה מדברי הפוסקים דאיירי שאין כח ב"ד למחות בידם שלא יעברו כלל, הנה הרא"ש בביצה פ' המביא בהאי דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין כתב הרא"ש וז"ל והני מילי במידי דידעינן בודאי דלא מקבלי מינן אבל במידי דלא ידעינן מחייבינן למחות בידם עכ"ל וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל ו' סימן ג' וז"ל אם ברור לו שלא יקבלו ממנו לא יזהירם כדאמרינן (ביצה ל'), והא תוספות יוהכ"פ דאורייתא והני נשי אכלי ושתו עד שחשיכה ולא מחינן בהו, אבל אם מסופק יזהירם להציל נפשו עכ"ל.
ו) וכן כתבו התוספות שבת דף נ"ה ד"ה ואע"ג דלא מקבלי נוכחינהו, היינו היכא דספק אי מקבלי כדאמר בסמוך לפניהם מי גלוי, אבל היכא דודאי לא מקבלי הנח להם מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין כדאמרינן בהמביא כדי יין (ביצה ל) ובפ' שואל (קמ"ח) גבי תוספות יוהכ"פ עכ"ל התוס' שם וכן כתבו התוס' בב"ב ד' ס' ד"ה מוטב, וכן בתוס' ע"ז דף ד' כתבו ג"כ דהא דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין איירי בדבר שידוע דלא מקבלי ע"ש, וכן כתב הש"מ בפ' (המביא דף ל') דאיירי באופן דידעינן דלא מהני בהו מחאה התם אמרינן מוטב שיהיו שוגגין. ומרן החת"מ בספר שדי חמד אסיפות דינים מערכת ה' אות ע' ס"ק ג' הביא גם כן בשם הסמ"ק דבדידעינן דלא מקבלי אם החוטא שוגג אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' עכ"פ מדברי כולם למדנו דלא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין רק באופן שיודע בודאי שלא יקבלו תוכחתו, א"כ נשארה קויתינו במקומה כיון שקצרה יד ב"ד להושיע ולהצילם שלא יעברו כלל, אמאי לא נימא אפילו באיסור המפורש בתורה טוב שיעברו בשוגג משיעברו במזיד.
ו) ומדברי הרשב"א דביצה ד' ל' למדתי תירוץ לזה, כי ז"ל שם וקא אכלי ושתו עד שחשכה גרסינן ולא גרסינן משחשכה וכו' ועוד דבכי האי ודאי אמרינן להו ומתין בידייהו, דע"כ לא אמרו אלא במה שאינו מבואר בתורה אלא אתי מדרשא כי הכא דדרשינן תוספות יוה"כ מבערב עד ערב תענו את נפשותיכם והא לא משמע להו לאינשי וקיל להו ושוגגין ולא מזידין אבל אלו אכלן משחשכה אמרינן ומחינן עכ"ל הרשב"א שם.
ח) מדבריו שמענו כי זהו החילוק בין דבר המפורש בתורה בין דבר שאינו מפורש בתורה, דבדבר שאינו פורש בתורה אמרינן דמסתמא שוגגין הם ומוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין, ומשו"ה אין מוחין בידם שלא לעשותם מזידים, כיון דאיירי בדבר אשר בודאי לא יקבלו ממנו ולא ישמעו לנו כמו שכתבתי לעיל אות ה' ו' בשם הפוסקים א"כ למה נוסיף על חטאם לשיתם מזידים חנם, אבל בדבר המפורש בתורה אמרינן דמסתמא מזידים הם דדבר המפורש בתורה כולי עלמא ידעי בהון, וכיון דסוף סוף מזידים הם ולא יוסיפו בחטאם משום המחאה משו"ה מחינן בהו אע"ג דהוי דבר שאינו נשמע, דס"ל להרשב"א כדעת הרמב"ם והחינוך והסמ"ג והרא"ם והריטב"א והסמ"ק שכתבנו לעיל דס"ל דאפילו בדבר שאינו נשמע מחויב להוכיח עד הכאה או קללה אי עברי במזיד ושמעינן מזה דהרשב"א חולק ג"כ על הר"ן שחילק בין רבים ליחיד, דהרי בסוגיא דביצה ברבים איירי ואפילו הכי ס"ל להרשב"א שמחויב להוכיחם כשעוברים במזיד, או בדבר המפורש בתורה דחזקתן מזידים הם.
ט) ומעתה נוכל לומר דזהו טעמם של העיטור והרא"ש שחילקו בין דבר המפורש בתורה בין דבר שאינו מפורש בתורה הוא ג"כ מהאי טעמא שכתב הרשב"א דבדבר המפורש בתורה מסתמא מזידים הם ובדבר שאינו מפורש בתורה מסתמא שוגגים הם, וכן מצאתי בדברי מרן החת"מ בשדי חמד באסיפת דינים מערכת ה' אות ב' ס"ק ג', שכתב וז"ל וכתב הרב דברי מנחם בסימן תר"ח הגב"י אות א' (ד"ה ואיך שיהיה) בשם הרב פאת ים בד' ט"ל ע"ב דהרב העיטור והריטב"א שניהם לדבר אחד נתכוונו דדוקא במידי דאיכא למיתלי דשוגגין הם היא דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין אבל כשהם מזידים מחינן בהו ומטעם זה הוא שחילק הרב העיטור דדוקא במידי דאתא מדרשא הוא דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין דלאו כולי עלמא דיני גמירי ואיכא למימר דשוגגין הם אבל במידי דכתיבה בהדיא בדאורייתא דכולי עלמא ידעי לה ודאי מזידים הם ומחינן בהו עכ"ל מרן החת"מ והוא ממש כמו שכתבנו בדברי הרשב"א.
י) ובזה שכתבנו בטעם העיטור והפוסקים שחילקו בין דבר המפורש בתורה בין דבר שאינו מפורש בתורה, יתורץ ג"כ קושיא אחרת מה שיש להקשות עליהם דביבמות (ד' מ"ט) בעובדא דישעיה ומנשה איתא אמר ישעיה ידענא ביה דלא מקבל מה דאימא ליה ואי אימא ליה אישוייה מזיד עכ"ל הגמ', א"כ תימה והא רציחה הוא דבר המפורש בתורה ״לא תרצח" ובדבר המפורש בתורה מחויב להוכיח לשיטת העיטור והפוסקים הנ"ל אפילו כשיודע בודאי שלח יקבלו ממנו, ואמאי לא הוכיחו ישעיה למנשה, ואין לתרץ דמשום הכי לא הוכיחו ישעיה משום דחשב לברוח ולהמלט על נפשו כדאיתא התם אמר שם איבלע בארזא, דא"כ למה לי האי טעמא דאישוייה מזיד תיפוק ליה דכיון שיש לו המלטה והצלה שלא יהרג אין לו להניח שיהרגוהו אלא ודאי משמע דבשעה שחשב ישעיה להוכיח את מנשה משום טעמא שלא לעשותו מזיד החליט אז שאין לו הצלה והמלטה מידו כמו שהוכיח סופו על תחלתו שהרי הרגו מנשה הרי דבאמת לא היה בכח ידו של ישעיה לברוח ולהמלט מידו של מנשה, ובכל זאת לא הוכיח ישעיה את מנשה, ולא הצדיק את עצמו והוא משום טעמא כדי שלא לעשותו מזיד, א"כ תימה הוא דכיון שהוא דבר המפורש בתורה לא תרצח היה לו לישעיה להוכיח את מנשה אפילו כשיודע בודאי שלא יקבלו ממנו כמו שכתבנו לעיל בשיטת העיטור והפוסקים.
יא) ובדברי הרשב"א הנ"ל ניחא דכיון דכל טעם החילוק של דבר המפורש בתורה אינו אלא דמסתמא מזיד הוא, א"כ בהאי עובדת דישעיה ומנשה כיון דעכ"פ שוגג היה מנשה כדמוכח מהסוגיא, וגם מדקאמר ואי אימא ליה אישוייה מזיד מכלל דאם לא יאמר לו ישאר שוגג, וכיון דעכ"פ שוגג הוא משום הכי לא הוכיחו ישעיה דהרי שייך טעמא דמוטב שיהא שוגגין וכו' אפילו באיסור לא תרצח המפורש בתורה וכיוצא בו אפילו לשיטת העיטור וסייעתו.
פרק ג
א) ועדיין הדבר צריך ביאור לפי מה שכתבנו בשם הפוסקים דהא דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' איירי שאין בידינו למחות שלא יעברו כלל, והחילוק בין דבר המפורש בתורה בין דבר שאינו מפורש בתורה אינו אלא דבדבר המפורש בתורה אמרינן דמסתמא מזידין הם ובדבר שאינו מפורש בתורה אמרינן דמסתמא שוגגין הם, אבל כשיש בידנו למחות מחויבים למחות אפילו כשעושה בשוגג אפילו באיסור דרבנן, ומכ"ש באיסור דאורייתא אפילו כשאינו מפורש בתורה, דכיון שיש בידינו למחות שלא יעברו לא בשוגג ולא במזיד לא אמרינן בכי הא מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידים כן כתבנו בשם הפוסקים, א"כ תימה אמאי סיים הרא"ש שם בביצה בדברי העיטור מחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי, כי ז"ל הרא"ש שם כתב בעל העיטור דוקא במידי דאתא מדרשא כגון תוספות עינוי דיוהכ"פ, אבל במידי דכתיבא באורייתא בהדיא מחינן בהו וענשינן להו דפרשי עכ"ל הרא"ש, והלא תימה הוא דכיון שיש כח ביד ב"ד למחות ולענוש עד דפרשי, אמאי ישתקו ב"ד ויניחום לעבור איסורי דרבנן ואיסורי דאורייתא דלא מפרשי בהדיא בתורה, והלא מצינו כמה פעמים בש"ס שהכו מכת מרדות וכפו בנידויין ובשמתות שלא יעברו אפילו איסורי דרבנן ומכ"ש שיש להם למחות ולענוש שלא יעברו אפילו איסורי דרבנן ומכ"ש שיש להם למחות ולענוש שלא יעברו איסורי דאורייתא אפילו אינן מפורשים בתורה בהדיא.
ב) ובלא דברי הרא"ש ג"כ תימא הוא שהרי האמת ידעינן כי בימי חכמי הגמ' היה התוקף והכח ביד ב"ד של ישראל לכוף בשוטים ועקרבים להעמיד משפטי הדת על תלה, א"כ סוף סוף יקשה אמאי הניחו חכמי הגמ' לעבור איסורין בזמניהם ואמרו מוטב שיהיו שוגגין וכו', והלא כיון שיש כח ביד ב"ד שבזמניהם לכוף ולענוש שלא יעברו לא בשוגג ולא במזיד היה להם למחות ולענוש עד דפרשי, ומה הועילו הרא"ש ושאר פוסקים שהבאנו לעיל שכתבו דאיירי באופן דידעינן בודאי שלא יקבלו דברינו ולא ישמעו לנו, והלא כיון שהיה כח ביד ב"ד בזמניהם לכוף ולענוש שלא יעברו לא בשוגג ולא במזיד אמאי אמרו מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין,
ג) וז"ל מרן החת"מ בס' שדי חמד באסיפות דינים מערכת ה' אות ב' ס"ק ה' ז"ל כתב מרן חיד"א במחזיק ברכה סימן תר"ח אות ב' בשם שיטה מקובצת לביצה על ד' ל' וז"ל הריטב"א בשם רב גדול אשכנזי שהעיד בשם רבותיו הצרפתים ובכללם ר"י והרב מרוטנברג שלא נאמרו דברים אלו אלא לדורותם, אבל בדור הזה שמקילין בכמה דברים ראוי לעשות סייג לתורה אפילו מדרבנן מחינן וקנסינן להו עד דלא ליעבדו לא בשוגג ולא במזיד ושכן הוא במדרש ירושלמי עכ"ל, מדבריהם משמע ג"כ דאיירי באופן שיש עדיין עצה ותחבולה לקנוס ולמחות שלא יעברו כלל לא בשוגג ולא במזיד, א"כ הדרא קושיא לדוכתה אמאי ישתקו ב"ד בדורותם ויעלימו עיניהם ויניחום עבור עבירות בשוגג איסורי דרבנן ואיסורי דאורייתא דלא מפרשי בקרא בהדיא, כיון שיש ביד ב"ד למחות שלא יעברו לא בשוגג ולא במזיד היה להם לעשות כל טצדקי שיש בידם לעשות.
ד) וז"ל הרמב"ם פ"א מהל' שביתת עשור הל' ז' נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקדש אין ממחין בידן שלא יבאו לעשות בזדון שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו, והנח להם שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וכן כל הדומה לזה עכ"ל, וכתב הה"מ וז"ל וכתב רבינו וכן כל הדומה לזה וכו' והכוונה בכל דבר שאינו מפורש בכתוב ונהגו בו היתר ומסור לכל עכ"ל משמע מדברי הה"מ שמשוה דעת הרמב"ם עם דעת העיטור וסייעתו שיש חילוק בין דבר המפורש בתורה בין דבר שאינו מפורש בתורה דבדבר המפורש בתורה לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
ה) ובדברי הרמב"ם האלה יש לישב הכל, דהנה לעיל פ"ב אות ה' ו' כתבנו בשם הסכמת הפוסקים כולם דהא דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' איירי דוקא באופן שברור לנו שלא ישמעו לקול המוכיחים אז אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' אבל באופן שיש ספק אם ישמעו או לא אז לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו', כן הוכחנו לעיל פרק זה אות א' ב' ג' מדברי הפוסקים דאפילו אם יש עדיין עצות ותחבולות ע"י הכאות ועונשין וקנסות להפרישן מן האיסור שלא יעברו לא בשוגג ולא במזיד מ"מ כיון שלא ישמעו בתוכחה בדבור בעלמא אפילו הכי אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין עיין לעיל פרק זה אות א' ב' ג' ע"ש.
ו) הילכך זהו טעם החילוק בין דבר המפורש בתורה בין מצוה שאינה מפורשת בתורה כמו תוספות יוהכ"ה וכדומה או מילתא דרבנן, דבדבר שאינו מפורש בתורה לא מחינן בהו מכמה טעמים, א) דכיון דלא מפרשי איסורין בתורה בהדיא לא ידעו בהו אינשי וחזקתן שוגגין הם כמו שכתבנו לעיל בשם הרשב"א משו"ה לא מחינן בהו כדי שלא לגרע אותם להוסיף על חטאם משוגג למזיד, ב) כיון דלא מפרשי איסורן בתורה ולא משמע להו לאינשי קרוב הדבר שלא ישמעו לקול מוכיחם בדבורא בעלמא כיון שהורגלו בכך, ג) כיון דבאמת איסורו קיל כיון שאינו אלא מדרבנן או אפילו מצוה דאורייתא כתוספות יוהכ"פ ג"כ איסורו קיל מאיסור דאורייתא המפורש בתורה, ואי אפשר שיהיו שוטרים בביתו של כל אחד ואחד להכות להפריש את כולם ע"י קנסות ועונשין כמו שכתב הרמב"ם אע"ג דאפשר להעמיד שוטרים בשנים או שלשה בתים ולמנוע אותם שלא יעברו כלל לא בשוגג ולא במזיד מ"מ שקלו חכמים בפלס ומאזני דעתם הרחבה שהמחאה והעונש הזה יגרום הפסד יותר משכר, כי עכשיו עושין כלם בשוגג, ואם ימחו בידם ויענשו אותם אף שע"י זה יצילו לשנים או לשלשה אנשים שלא יעברו כלל לא בשוגג ולא במזיד מ"מ לעמת זה יגרמו הפסד גדול, מה שעל ידי מחאתם ועונשם יעברו כל שאר העם במזיד חוץ מב' או ג' אנשים האלה משו"ה החליטו חז"ל ואמרו מוטב שיעשו כלם בשוגג, משיעשו כל שאר העם במזיד חוץ משנים או שלשה שלא יעברו כלל
ז) וכל זה הוא בדבר שאינו מפורש בתורה או במילתא דרבנן אבל בדבר המפורש בתורה יתהפכו בהם כל הטעמים הללו לגריעות ולהחמיר, ומשו"ה לא אמרינן בהו מוטב שיהיו שוגגין וכו' הטעם הראשון יתהפך להחמיר בהם דכיון דמפרשי איסורן בתורה בהדיא כולי עלמא ידעי בהם וחזקתן מזידים הם, ומשו"ה אין לחוש למחות בהם אולי יתוסף משוגג למזיד כיון דבלאו הכי מזידים הם, הטעם הב' לא שייך בהם כיון דאיסורן מפורש בתורה משמע להו שפיר לאינשי וחמירא בעיניהם וקרוב הדבר שישמעו לקול מוכיחים, הטעם הג' נתהפך בהם, כיון דאיסורן מפורש בתורה איסור חמור הוא משו"ה עדיף לן הצלת שנים או שלשה אנשים שנגרום להם שלא יעברו כלל לא בשוגג ולא במזיד, מחששא שנחוש שמא יבואו שאר העם לעשות במזיד, משו"ה מחינן וענשינן ע"י קנסות ועונשין שלא יעברו כלל לא בשוגג ולא במזיד, אע"ג שאין בידינו להעמיד שוטרים רק בשנים או שלשה מקומות ולכל שאר העם יוכל היות שנגרום להם שיתוסף חטאם משוגג למזיד, מ"מ ההצלה עדיפא כיון דאיסור חמור הוא, משו"ה מחינן בהו שפיר להציל את האנשים מאיסור חמור אע"ג דכל שאר העם יבואו לעשות במזיד ע"י מחאתנו.
ח) אך צ"ע אם באמת דבר שאינו מפורש בתורה הוא קיל מדבר המפורש בתורה שהרי כל מילתא דאורייתא דילפינן בי"ג מדות או אתיין מדרשא דאורייתא ממש הן, ויש אריכות דברים בזה, וצ"ע, ואולי תוספות יוה"כ קיל משום שאינו אלא מצות עשה שאינו מפורשת בתורה דהרי ילפינן לה (ביומא ד' פ"א) מדכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחרש בערב או מדכתיב מערב עד ערב והקרא מיעטה בהדיא מעונש ומאזהרה כדאיתא ביומא שם משו"ה קיל משא"כ באיסור ל"ת אפילו אינו מפורש בתורה ג"כ לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וצ"ע.
ט) ואפילו אם נניח שאין שום קולא בדבר שאינו מפורש בתורה מדבר המפורש בתורה וחומרתן שוה, מ"מ יש ליישב ג"כ קושייתנו הנ"ל ע"פ דברי הרמב"ם שהבאנו לעיל אות ד' שכתב דאי אפשר להעמיד שוטרים בביתו של כל אחד ואחד, והחילוק בין דבר המפורש בתורה בין דבר שאינו מפורש בתורה הוא בזה, דבדבר שאינו מפורש בתורה כיון דלאו כולי עלמא ידעי בהון וחזקתן שוגגים הם, ואי אפשר להעמיד שוטרים בכל בית ובית משו"ה שתקינן ולא מחינן בידייהו כלל, אע"ג שיש כח ביד ב"ד להכות ולענוש ויצילו לשנים או לשלשה אנשים שלא יעברו כלל לא בשוגג ולא במזיד מ"מ יגרמו הפסד גדול ע"י זה שכל שאר העם יעברו במזיד מלבד ב' או ג' אלה, משו"ה החליטו חז"ל ואמרו מוטב שיעשו כולם בשוגג משיעשו כולם במזיד לבד ב' או ג' שלא יעברו כלל.
י) וכל זה הוא דוקא בדבר שאינו מפורש בתורה שחזקתן שוגגים הם משא"כ בדבר המפורש בתורה שחזקתן מזידין הם כמו שכתב הרשב"א ושאר מפרשים שהבאנו לעיל פ"ב אות ז' וט' ואין שום הפסד יוצא מן המחאה והעונש שהרי לא נתוסף החטא כיון דבלאו הכי מזידין הם, משו"ה מוטל עלינו למחות ולהכות ולענוש שלא יעברו כלל, אע"ג שאין בידינו להציל רק לשנים או לשלשה מהם כיון שאין בידינו להעמיד שוטרים בכל בית ובית, בכל זאת עבדינן כל מה שיש בכחנו לעשות כיון שאין שום היזק וחטא מגיע מזה כיון דסוף סוף מזידין הם, ובזה ג"כ מיושב הכל ואין אנו צריכין לטעמא דדבר שאינו מפורש בתורה קיל באמת מדבר המפורש בתורה ודו"ק.
יא) ולכאורא יש ליישב בזה גם הקושיא הראשונה שהקשינו לעיל אות א' על מילתא דר' אילעא דאמר כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע ור' אבא אומר חובה וכו' והקשינו לעיל מכמה סוגיות שבש"ס ובזה יש לתרץ ולומר דר' אילעא ור' אבא איירו שהחוטא הוא שוגג ומשום מוטב שיהיו שוגגין וכו' נגעו בה ומשו"ה מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע כדי שלא לעשותו מזיד, אבל אם החוטא הוא מזיד אז מצוה להוכיחו אפילו מאה פעמים עד הכאה או קללה כיון שאין שום היזק מגיע מן התוכחה כיון דבלאו הכי הוא מזיד, ומשו"ה השמיטו הרמב"ם בפ"ו מהל' דעות משום דסמך עצמו על מה שכתב בפ"א מה"ל שביתת עשור דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, אך כל זה הוא לכאורא אבל באמת ליכא לאוקמה למילתא דר' אילעא ור' אבא כשהחוטא הוא שוגג, שהרי ר' אבא יליף לה מדכתיב אל תוכח לץ פן ישנאך ובשוגג לא שייך לקרותו לץ כיון דלפי דעתו היתירא הוא, וכן נאמר זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון אלמא דלץ מקרי מי שעושה בזדון ולא העושה בשוגג א"כ ליכא לתרץ כנ"ל.
פרק ד
א) היוצא לנו מכל זה דהא דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין איירי באופן שאנו יודעים בודאי שלא ישמעו לקול המוכיחים אשר יוכיחו אותם כמו שכתבנו לעיל בשם הרא"ש דביצה ובשם הרא"ש בתשובה ובשם התוס' דשבת ד' נ"ה והתוס' דב"ב ד' ס' והתוס' דע"ז ובשם הסמ"ק ובש"מ בביצה עיין לעיל אות וכן מדויק לשון הרמב"ם שהבאנו לעיל בתוכחת דברים לבד לא ישמעו אם לא יעמדו שוטרים בכל בית ובית, והיינו להכותם ולענשם כי זהו מעשה השוטרים לקנוס ולענוש למי שלא יציית למשפטי השופטים, ואפילו כשיש כח ביד ב"ד למחות בידם ע"י הכאות ועונשין וקנסות מ"מ אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' כמו שכתבנו לעיל בשם הרא"ש ובשם הרמב"ם ובשם מרן חיד"א שכתב בשם הש"מ והריטב"א ובשם חכמי הצרפתים והר"י והרב מרוטנברג, ומכל שכן כשאין שום עצה ותחבולה לעצור בידם שלא יעברו כלל לא בשוגג ולא במיזד בודאי אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו', אבל אם יש ספק אולי אם ישמעו לקול המוכיחים בלא הכאות ועונשים לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין אפילו באיסור דרבנן ומכ"ש כשברור הדבר שישמעו לקול המוכיחים בדבורא בעלמא בודאי מוטל להוכיח ולא אמרינן בזה טוב שיהיו שוגגין וכו'.
ב) והא דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' איירי דוקא בדבר שאינו מפורש בתורה אלא אתיא מדרשא כתוספות יוהכ"פ וכדומה או במילתא דרבנן אבל בדבר המפורש בתורה לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' כן כתבנו לעיל בשם בעל העיטור ובשם הרא"ש ובשם הר"ן בביצה ובשם הריטב"א ובשם הרשב"א ובשם הה"מ שכתב כן לדעת הרמב"ם ובשם הרמ"א באו"ח סימן תר"ח.
ג) והא דאמרינן דאפילו כשיש עדיין עצה ותחבולה שלא יעברו כלל אפילו הכי אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' איירי דוקא בדבר המסור לכל כמו תוספות יוה"כ וכדומה ודוקא כשרבים עוברים העברה אז אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' משום דאי אפשר להעמיד שוטרים בכל בית ובית לעצרם שלא יעברו, אבל בדבר שאינו מסור לכל, או אם העוברין אינן רק שנים או שלשה אנשים ואפשר למחות בידם ע"י הכאות ועונשין שלא יעברו כלל לא בשוגג ולא במזיד לא אמרינן בהו מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין אע"ג דאי אפשר למצרן שלא יעברו ע"י תוכחת דברים, מ"מ כיון דע"י הכאות ועונשין אפשר לעצרך שלא יעברו כלל לא אמרינן בהו מוטב שיהיו שוגגין וכו' כן כתבנו לעיל ממשמעות דברי הרמב"ם והה"מ.
ד) והחילוק הזה שחלקו בין דבר המפורש בתורה לבין דבר שאינו מפורש בתורה, הוא הן בדבר ובאופן שיש עדיין עצה ותחבולה להפרישם מן האיסור ע"י הכאות ועונשין וקנסות, הן בדבר ובאופן שאין שום עלה ותחבולה להפרישם מן האיסור אפילו ע"י הכאות ועונשין, כיון דעכ"פ מיירי שלא ישמעו לקול מוכיחים בתוכחת דברים, ובאופן שאין שום עצה ותחבולה להפרישן מן האיסור אפילו ע"י הכאות ועונשין, טעם החילוק בין דבר המפורש בתורה בין דבר שאינו מפורש בתורה הוא בזה, דבדבר המפורש בתורה אמרינן דמסתמא שוגגין הם שאין מפורש בתורה ולאו כולי עלמא ידעי בהון, ומשו"ה לא מחינן בהו כדי שלא להוסיף עון על חטאם, היינו שלא לעשותם מזידין ועד עכשיו שוגגין הם, וכיון דאין שום עצה ותחבולה להפרישם מן האיסור שלא יעשו כלל, א"כ למה נגרום אותם חנם שיחטאו במזיד מה שעד עכשיו חטאו בשוגג, אבל בדבר המפורש בתורה דכיון דאיסורן גלויין וידועין לכל אמרינן דמסתמא מזידין הם, וכיון דאין שום חשש הפסד יצא מן המחאה לחוש שמא נגרום להם שיעברו במזיד מה שעברו עד עכשיו בשוגג, דהרי בלאו הכי אמרינן כי מזידין הם כיון דאיסורן גלוי ומפורש בתורה, משו"ה מחינן בהו כדין מחאה עד הכאה או קללה או נזיפה, אע"ג דידעינן בודאי שהוא דבר שאינו נשמע ואין שום עצה ותחבולה להפרישן מן האיסור מ"מ מחינן בהו כדקי"ל דאפילו בדבר שאינו נשמע ג"כ איכא מצות תוכחה כשהחוטא הוא מזיד כמו שכתבנו לעיל בשם הפוסקים רק במקום כשהחוטא הוא שוגג אין להוכיחו שלא לגרוע אותו להוסיף פשע על חטא.
ה) ובאופן שיש עצה ותחבולה לעצרם שלא יחטאו כלל לא בשוגג ולא במזיד ע"י הכאות ועונשין טעם החילוק בין דבר המפורש בתורה בין דבר שאינו מפורש בתורה הוא בזה כיון דאיירי שהעוברים הם רבים והוא דבר המסור לכל שאי אפשר להעמיד שוטרים בכל בית ובית כמו שכתבו לעיל, הלכך דוקא בדבר שאינו מפורש בתורה אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' דכיון שהוא דבר שאינו מפורש בתורה ומסתמא שוגגין הם, ואי אפשר להעמיד שוטרים בכל בית ובית משו"ה לא מחינן בהו מפני שההפסד הוא יותר מההצלה, דעד עכשיו עברי כולם בשוגג ואם נתחיל למחות בהם ע"י הכאות ועונשין וקנסות להו דע"י זה נציל לשנים או לשלשה מהם שלא יעברו כלל לא בשוגג ולא במזיד, אבל לעומתם נגרום הפסד מה ששאר העם יחטאו במזיד משו"ה אמרו מוטב שיעשו כולם בשוגג משיעשו כלם במזיד לבד שנים או שלשה, מצורף לזה יוכל היות דכיון שאין איסורו מפורש בתורה וקיל איסוריה לכן אין ההצלה של ב' או ג' אנשים חשובה כמו ההפסד מה שיעשו משוגגין למזידין, משא"כ בדבר המפורש בתורה כיון שהדבר גלוי ומפורסם לכל אמרינן דמסתמא מזידין הם ומשו"ה מחינן בהו כיון שאין שום הפסד יגיע מן מחאתנו דבלאו הכי מזידין הם, אע"ג שהוא דבר שאינו נשמע בתוכחת דברים רק ע"י, קנסות ועונשין ואי אפשר להעמיד שוטרים בכל בית ובית מ"מ עבדינן מה שיש בידנו לעשות ולהפריש מן האיסור כיון שאין שום הפסד יגיע מהמחאה דבלאו הכי מזידין הם, וגם איכא למימר כמו שכתבנו לעיל כיון דאיסורו חמור מפני שמפורש בתורה משו"ה ההצלה עדיפא מן החשש שמא יחטאו במזיד, משו"ה מחינן וקנסינן כפי מה שיש בידנו למחות ולענוש כדי להפרישם מן האיסור החמור אף שלא יעלה בידנו להציל רק לשנים או לשלשה מהם מ"מ ההצלה הזאת חשובה אצלנו יותר מההפסד שנגרום להם שיעשו במזיד כיון דאיסורו חמור שמפורש בתורה.
ו) ולפי זה אפילו בדבר המפורש בתורה נמצא ג"כ גונא אשר נאמר בהם מוטב שיהיו שוגגין וכו' וכן אפילו בדבר שאינו מפורש בתורה ואפילו במילתא דרבנן ג"כ נמצא כמה אופנים שלא נאמר בהם מוטב שיהיו שוגגין וכו' דאפילו בדבר המפורש בתורה אם יודע בודאי שהחוטא הוא שוגג, וגם יודע בודאי שאין לו שום עצה ותחבולה לעצרו שלא יחטא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' אפילו בדבר המפורש בתורה, ובזה ניחא עובדא דישעי' ומנשה דיבמות דף מ"ט שהבאנו לעיל פ"ב י' אע"ג שהוא דבר המפורש בתורה בהדיא ולא תרצח מ"מ לא הוכיחו ישעיה למנשה מהאי טעמא דכיון דישעיה ידע שמנשה עובר בשוגג כמו שכתבנו לעיל וגם ידע ישעיה שאין לו שום עצה ותחבולה לעצור את מנשה שלא יעבור, אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' אפילו בדבר המפורש בתורה, וכן להיפך נמצאו כמה גוני שלא נאמר מוטב שיהיו שוגגין אפילו באיסור שאינו מפורש בתורה או אפילו באיסור דרבנן.
ז) א) אם הוא באופן שאינו יודע בברור אם ישמעו לו בתוכחת דברים או לא, אז לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' אפילו באיסור דרבנן ובאיסור שאינו מפורש בתורה, ומכ"ש אם ברור לו שישמעו לו לקולו בתוכחת דברים בודאי מחויב למחות ואין אומרים בזה מוטב שיהיו שוגגין וכו'. ב) אם יודע שהחוטא הוא מזיד אז אפילו אם ברור לו שלא ישמעו לקולו בתוכחת דברים מ"מ מחויב הוא להוכיחו אפילו בדבר שאינו נשמע בברור ואפילו באיסור דרבנן או באיסור שאינו מפורש בתורה. ג) אפילו באיסור שהחוטא הוא שוגג בודאי וגם יודע בודאי שלא ישמע לקולו בתוכחת דברים, מ"מ אם יש בידן למחות ע"י הכאות ועונשין וקנסות מחויבים למחות ולעשות כל טצדקי להפרישן מן האיסור אפילו באיסור דרבנן או באיסור שאינו מפורש בתורה, ודוקא בחטא של אדם פרטי או בחטא שאינו מסור לכל אבל בחטא הרבים ומסור לכל כגון תוספות יוהכ"פ וכיוצא בהם אין ב"ד מוחין בהם כיון שהחוטאים הם בשוגג ולא ישמעו בתוכחת דברים לבד, אף שישמעו ע"י הכאות ועונשין מ"מ אין מוחין בהם דההפסד הוא יותר מן ההצלה כיון דהאיסור הוא מסור לכל ואי אפשר להעמיד שוטרים בכל בית ובית, אם נתחיל לענשם נגרום להם שיעשו כלם במזיד חוץ משנים או שלשה אנשים ועד עכשיו עושין כולם בשוגג, משו"ה לא מחינן בהו ואמרינן מוטב שיעשו כולם בשוגג משיעשו כולם במזיד לבד שנים או שלשה שלא יעשו כלל.
פרק ה
א) ובדברינו נוכל לתרץ ג"כ קושיא אחרת שהקשו האחרונים על העיטור וסיעתו דס"ל דבדבר דמפורש בתורה לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' והקשו עליהם מהא דאיתא בשבת דף נ"ה שאמר הקב"ה לגבריאל לרשום על מצחן של הצדיקים תיו של דיו וכו' ואמרה מדת הדין היה להם למחות ולא מיחו, אמר הקב"ה גלוי וידוע לפני שאם מיחו בידם לא קבלו מהם ואמרה לפניו מדה"ד אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי, ומשמע שאם היה גלוי לפניהם היה הדין נותן שישתקו ולא ימחו בידם, וזהו תימה רבתי לכל הפוסקים שהבאנו לעיל דס"ל דכשהחוטא הוא מזיד מ"מ מחויב להוכיחו אפילו בדבר שאינו נשמע עיין לעיל פרק א' מאות ח' והלאה ואי איירי שהחוטאים הם שוגגין ומשו"ה אם היה גלוי לפניהם שלא ישמעו היה הדין נותן שישתקו ולא ימחו מטעם מוטב שיהיו שוגגין וכו' א"כ תימה על בעל העיטור וסיעתו דהרי בבית ראשון היו בהם ג' עבירות החמורות ע"ז וג"ע וש"ד דמפרשן איסורן בתורה ולא אמרינן בהם מוטב שיהיו שוגגין וכו' והסמ"ק וכן האחרונים תירצו דלעולם איירי שהחוטאים מזידים היו כדמשמע פשטא דמילתא ומ"מ יש חילוק בין דבר הנשמע בין דבר שאינו נשמע דבדבר הנשמע נתפס האדם שיש בידו למחות ולא מיחה כאלו הוא עשה את העברה מטעם ערבות דכל ישראל ערבין זה בזה, משא"כ בדבר שאינו נשמע נהי דעובר על עשה דהוכיח תוכיח אם לא מיחה בהם מ"מ מיתה אינן חייבין ושפיר עביד קוב"ה שצוה לרשום תיו של דיו שיחיו, עיין בדבריהם דזהו הקיצור העולה מדבריהם אף שאין זה לשונם.
ב) ובדברינו נוכל לומר דבאמת שוגגין היו כדמשמע מתוס' שבת ד' נ"ה ד"ה ואע"ג ע"ש, וכאן אפילו בעל העיטור וסיעתו מודים דאמרינן מוטב שיהא שוגגין וכו' אפילו בדבר המפורש בתורה כיון שלא היה ביד הצדיקים למחות בידם ולעצרם מלחטוא ע"י קנסות ועונשין שהרי יד השרים והסגנים היה במעל הזה ראשונה, וגם ידעו בודאי שבאמת שוגגין היו לשיטת התוס' משו"ה אפילו בדבר המפורש בתורה אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' ואפילו עשה דתוכחה ליכא כמו שביארנו לעיל בעובדא דישעי' ומנשה שלא הוכיחו ג"כ מזה הטעם שלא לגרע אותו משוגג למזיד כיון דידע בודאי דשוגג הוא וגם אין בידו לעצרו מלחטוא אמרינן אפילו בדבר המפורש בתורה מוטב שיהיו שוגגין וכו'
ג) ולכאורה היה אפשר לומר דזהו ג"כ סברת הר"ן שמחלק בין יחיד לרבים, והיינו כמו שכתבנו בדברי הרמב"ם משום דאי אפשר להעמיד שוטרים בכל בית ובית לכן אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' וכתבנו לעיל דזה הטעם לא שייך אלא במקום שהרבים הם החוטאים ובדבר המסור לכל אבל בחטא של שנים או שלשה אנשים פרטיים או בדבר שאינו מסור לכל לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין משום דלא שייך שם האי טעמא דאי אפשר להעמיד שוטרים וכו' א"כ יש לכאורה מקום לומר דזהו ג"כ טעמו של הר"ן, אך אי אפשר לומר כן מכמה טעמים, חדא דהרי הר"ן קאי על מילתא דר' אילעא ור' אבא והם איירו במזיד ולא בשוגג כמו שכתבנו לעיל דהרי יליף לה מדכתיב אל תוכח לץ, ולץ מזיד הוא, ב) כיון דהר"ן מחייבו עכ"פ להוכיחו ברבים פעם, אחת א"כ עשה אותם מזידין א"כ איזו הפסד יגיע אם ימחה בהם יותר, ואין זה דומה למה שכתבנו בדברי הרמב"ם, דהתם כיון דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' אינו מתחיל להוכיחן כדי שלא לעשותן מזידין משא"כ כאן כיון דסוף סוף מוכיחן פעם אחת עושה אותן מזידין אמאי לא ימחה בהם עד שיפרשו כיון דאיירי שיש כח להפרישן מן האיסור ע"י הכאות ועונשין, ג) זה בעצמו דוחק גדול לפרש כן דברי ר' אילעא ור' אבא ורב שמואל ור"י שנחלקו עד היכן תוכחה עד הכאה או קללה או נזיפה ועל דבריהם קאי הר"ן, וא"כ נצטרך לומר דאיירי שיש עצה ותחבולה להפרישן מן האיסור ע"י עונשין והכאות וקנסות וזה לא משמע כן אלא משמע דאיירו בדבר שאינו נשמע כלל ואין שם מצה ותחבולה להפרישן מן האיסור.
פרק ו
א) ומצאתי למרן החח"מ בספר שדי חמד באסיפת דינים מערכה ה' אות ב' ס"ק ו' שכתב וז"ל כשם שאמרו מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין שאין להרבות ענשן משוגג למזיד כך הנח להם מוטב שיהיו חוטאין בלא התראה ממה שיעיזו פניהם ויחטאו בהתראה ויענשו ביותר, ואין להרבות ענשם משאינו מתרה למותרה כן כתב הרא"מ בספר היראים סימן ל"ז והסמ"ג בעשין סוף סימן י"א כתב דמוכח בשבת ד' נ"ה ע"א דאף אם ספק לו אם יקבלו דבריו חייב למחות, ואם ברור למוכיח שלא יקבלו והעברים שוגגין טוב לו לשתוק כדאמרינן בביצה ד' ל' מוטב שיהיו שוגגין וכו' אבל אם העוברין מזידים וברור לו שלא יקבלו אע"פ שפטור מעונש מיתה כדמוכח במס' שבת (ד' נ"ה) מ"מ מעשה דהוכיח תוכיח לא מפטרי ואע"פ שמוסיף על ענשו שלא יקבלו הלעיטהו לרשע וימות, לכך צוה התלמוד השתיקה בשוגגין דוקא, ואני אומר שאין זו אלא עצה טובה כי אף במזידים צריך לשתוק כדאמרינן בפ' הבע"י ד' ס"ה שחובה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך, עכ"ל.
ב) ושמעינן מזה דאע"ג שהמ"א באו"ח סימן תר"ח הביא מדברי הסמ"ג דכשהחוטא הוא מזיד מחויב הוא להוכיח אפילו אם ברור לו שלא ישמע ופסק כן להלכה, מ"מ מסקנת הסמ"ג אינו כן ומסקנתו של הסמ"ג הוא דהיכא שידוע בודאי ובבירור שלא ישמע לו פטור הוא להוכיחו אף שהחוטא הוא מזיד, רק שהמ"א פסק כתחלת דברי הסמ"ג ולא כמסקנתו, משום שכן הוא שיטת רוב פוסקים כמו שהבאנו לעיל.
ג) עוד שמעינן מזה שדעת הרא"ם בספר יראים הוא ג"כ כדעת מסקנת הסמ"ג דאפילו כשהחוטא הוא מזיד מ"מ אין להוכיחו אם הדבר ברור שלא ישמע, כדי שלא להוסיף ענשו דעד עכשיו עבר בלא התראה ועכשיו יעבור בהתראה ולפי זה צ"ל מה שכתבנו לעיל בשם הג"מ שהביא שדעת הרא"ם הוא דכשהחוטא מדד מחייב להוכיחו אפילו בברור לו שלא ישמע, צריך לומר שהרא"ם שהביא הג"מ הוא רא"ם אחר ולא בעל המחבר ספר היראים, וכן כתב מרן החח"מ שם שהרא"ם שהביא בהג"מ אינו בעל ספר היראים.
ד) עכ"פ חזינן דסברת היראים ומסקנת הסמ"ג הוא דהא דאמרינן כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע איירי אפילו כשהחוטא הוא מזיד ואפילו ליכא סכנת נפשות, ותימא במאי יתורץ הקושיא שהקשה הר"ן דהרי אמרינן בערכין עד היכן תוכחה עד הכאה או קללה או נזיפה אלמא דאפילו בדבר שאינו נשמע מחויב ג"כ להוכיחו, כן ישאר קושייתנו דלעיל מהא דאמרינן בכמה דוכתי הוכח תוכיח אפילו מא פעמים, והלא כיון שכבר הוכיחו כמה וכמה פעמים ולא שמע לקול המוכיח אמאי מחויב להוכיחו יותר והלא אין לך דבר שאינו נשמע גדול מזה כיון שכבר הוכיחו דרך משל ששים, קו שבעים פעמים ולא שמע אליו נפטר מלהוכיחו יותר אפילו כשהחוטא הוא מזיד.
ה) ונראה לתרץ דכיון שהטעם מה שאינו מחויב להוכיח בדבר שאינו נשמע אפילו כשהחוטא הוא מזיד הוא משום דמוטב שיעברו במזיד בלא התראה משיעברו מזיד בהתראה כמו שכתבנו לעיל לשיטת מסקנת הסמ"ג והיראים, א"כ לא שייך הטעם הזה אלא במקום דידע בבירור קודם שהתחיל להוכיחם שבודאי לא ישמעו אז אמרינן שלא יתחיל להוכיחם כלל כי מוטב שיעברו מזידין בלא התראה משיעברו מזידין בהתראה, אבל אם מתחלה שלא ידע בבירור שלא ישמעו לו והתחיל להוכיחם, מחויב להוכיחם אח"כ אפילו מאה פעמים עד הכאה או קללה או נזיפה כיון שאין שום הפסד יוצא ע"י מחאתו דהרי התרו בהם ועברו במזיד בהתראה, כן נראה לי לתרץ דברי הרא"ם ומסקנת הסמ"ג.
ו) ולענין הלכה נראה דלית הלכתא כוותייהו דהיראים והסמ"ג שהרי כל הפוסקים חולקים עליהם הראשון הרמב"ם שהבאנו לעיל אות ט' שפסק שמחויב להוכיח עד הכאה ומסתם לה סתומי ולא חילק בין דבר הנשמע או לא וכן החינוך שהבאנו לעיל אות י"ג וכן המ"א סימן תר"ח שהבאנו לעיל אות ט"ו פסק ג"כ דכשהחוטא הוא מזיד מחויב להוכיח אפילו בדבר שאינו נשמע, ואם לא הוכיחו עובר על מ"ע דהוכח תוכיח, וכן הוא דעת הר"א שהביא הג"מ בפ"ו מהל' דמות והבאנו דבריו לעיל אות ט"ז וכן דעת הריטב"א בש"מ בביצה ד' ל' שהבאנו לעיל אות כ' וכן הוא דעת הסמ"ק שהבאנו דבריו לעיל אות כ"א וכן הוא דעת הרשב"א שהבאנו דבריו לעיל פרק ב' אות ז'. ז) ונראה שגם העיטור וסיעתו שחילקו בין דבר המפורש בתורה לבין דבר שאינו מפורש בתורה פליגי ג"כ על היראים והסמ"ג, לפי מה שהוכחנו לעיל בשם הפוסקים דאיירו בדבר שאינו נשמע ואפילו הכי בדבר המפורש בתורה מחויב להוכיחם מטעם דכיון שהדבר גלוי לכל מסתמא מזידין הם משו"ה מחויב להוכיחם אפילו בדבר שאינו נשמע יען כי אין הפסד והיזק בא מן המחאה הזאת אלמא דלא ס"ל כהסמ"ג והיראים דס"ל דאפילו כשהחוטא הוא מזיד פטור מלהוכיחו, מטעם דמוטב שיעברו במזיד בלא התראה משיעברו במזיד בהתראה, וכיון שכל הפוסקים הרבים האלה חולקים על הסמ"ג והיראים בודאי לא נקטינן כוותייהו, ונראה כי גם כותיה דהר"ן לא נקטינן שחילק בין יחיד לרבים, אע"ג דמרן הרמ"א באו"ח סימן תר"ח סתם כוותיה דהר"ן שחילק בין רבים ליחיד מ"מ לא נקטינן כוותייהו כמו שהארכנו לעיל אות ה' ו' ז' ח' בשם הפוסקים ובשם המדרש דכולם ס"ל שאין שום חילוק בין יחיד לרבים ודלא כהר"ן.
ח) היוצא לנן מכל הנ"ל להלכה דהרואה את חבירו בדרך לא טובה מצוה להוכיחו שנאמר הוכיח תוכיח, אם קבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה או שלישית וכן עד אלפי פעמים מחויב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו ויאמר לו איני שומע לך.
ט) וכל זה אין שום חילוק בין שיודע שהחוטא ישמע לו או שיודע בבירור שהחוטא לא ישמע לו מ"מ חייב להוכיחו, ואם עבר ולא הוכיחו בדבר הנשמע נתפס באותו עון כמו שאמרו חז"ל בשבת ד' נ"ה מי שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו באנשי עירו נתפס על אנשי עירו בכל העולם נתפס על כל העולם ע"ש בגמ', והוא מדין ערבות דכל ישראל ערבין זה בזה, אבל בדבר שאינו נשמע נהי דמי שאינו מוכיחו אינו נענש כמותו מ"מ עובר על מ"ע דהוכח תוכיח.
י) וכל זה אין שום חילוק בין יחיד לרבים דבכולם הדין שוה שמחויב להוכיח אפילו אלפי פעמים עד הכאה או קללה אפילו בדבר שאינו נשמע.
יא) הא דאמרינן דאפילו בדבר שאינו נשמע מחויב להוכיחו עד הכאה או קללה, וגם לא מחלקינן בין חטא הרבים לחטא היחיד, היינו דוקא כשיודע שהחוטא הוא מזיד או בדבר המפורש בתורה דחזקתו מזיד הוא כיון שהדבר גלוי ומפורש בתורה וגם חמירא איסורו כיון שמפורש בתורה, אבל אם הדבר אינו מפורש בתורה או במילתא דרבנן דמסתמא שוגגין הם, או אפילו בדבר המפורש בתורה ויודע בבירור שהחוטא שוגג הוא וגם יודע בבירור שלא ישמעו לו בתוכחת דברים, וגם אין לו עצה ותחבולה לעצרם שלא יחטאו ע"י קנסות ועונשין כעובדא דישעיה ומנשה שהבאנו לעיל אות מ"ט בזה אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ובזה יש חילוק בין חטא הרבים לחטא היחיד עיין לעיל פרק ב' מאות ז' והלאה ואין צורך לכפול הדברים.
פרק ז
א) ונראה דלענין מחאת רבים ולאו כולי עלמא שוגגין הם ולאו כולי עלמא מזידין הם ולאו כולי עלמא ישמעו לתוכחתו ולאו כולי עלמא לא ישמעו לתוכחתו רק זה ישמע לו וזה לא ישמע לו זה עביד בשוגג וזה עביד במזיד, וכל כיוצא בזה אזלינן בתר רובא אי רובא שוגגין הרי דינם כשוגגין ואי רובא מזידין הרי דינם כמזידין ואי רובא ישמעו דינו כדין דבר הנשמע ואי רובא לא ישמעו נידון כדבר שאינו נשמע דאי לא נימא הכי לא שייך לומר בחטא הרבים מוטב שיהיו שוגגין, דהרי אי אפשר דליכא בהו חד דגמיר ועביד בלאו הכי במזיד ואי אפשר שלא ימצא בהם אחד שישמע לדברי חכמים ולתוכחתם כמו שאמרו חז"ל איכא צנועות ופרוצות אלא ודאי לא משגחינן על המיעוט רק בתר רובא אזלינן.
ב) ובפרט לפי מה שכתבנו לעיל בשם הרמב"ם שכתב דאי אפשר להעמיד שוטרים בכל בית ובית, ואי אזלינן בתר מיעוט אמאי לא נעמיד שוטרים בהבתים אשר יש בידנו כדי להצילם מן החטא, אלא ודאי בתר רובא אזלינן וכיון דאיכא מכשול והיזק מהשוטרים לשאר העם מה שיבאו לעשות במזיד ועד עכשיו שוגגין היו משו"ה לא משגחינן להציל את מיעוט העם מן החטא כמו שביארנו כל זה לעיל.
ג) ומצאתי למרן החח"מ בספר שדי חמד באסיפת דינים מערכת ה' אות ב' ס"ק ח' שכתב וז"ל הרשב"ץ בח"ב סימן מ"ז הביא דבריו הרב מקנה אברהם סימן קע"ה כתב דלא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין אלא בדבר שכולם שוגגין כי ההיא דסוף פרק חזקת הבתים רבו פרושים וכו' אבל בדבר שמימוטם שוגגים מצוה למחות בידם אף אם יבאו להיות מזידים כדי להזהיר לאחרים שלא יבאו לידי מכשול דילפי מקלקלתא ולא ילפי מתקנתא עכ"ל, והנה אין הספרים האלה רשב"ץ ומקנה אברהם ת"י לעיין בהם.
ד) ולכאורא דבריו סתרי אהדדי דמתחלה קאמר דכולם שוגגין בעינן ומשמע דברובן שוגגין לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין, ולבסוף סיים דבמיעוטם שוגגין מצוה למחות והוא משום דלא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין כשהמיעוט שוגגין א"כ משמע דדוקא במיעוט שוגגין הוא דלא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין אבל ברוב שוגגין שפיר אמרינן מוטב שיהיו שוגגין לא בעינן דוקא שיהיו הכל שוגגין.
ד) אך באמת אין זה תימה דהרי קי"ל בכל התורה דרובא ככולה דמיא, א"כ מה דאמר מתחלה דבעינן כולה שוגגין, אין כוונתו על כולה ממש אלא רובא קאמר דככולה דמי, ועוד דהרי סיים וכתב דבעינן שיהיו כולם שוגגין כההיא דחזקת הבתים והתם נמי לאו כולם שוגגין היו, שהרי החכמים בעצמם דידעי להאי מילתא ואמרו בדין הוא שנגזור על עצמינו גם כן לא פירשו מנשותיהם, אלמא דלא בעינן כולם שוגגין רק ברובא סגי משו"ה סיים אבל בדבר שמיעוטם שוגגין מצוה להוכיחם, והוא כמו שכתבנו דבתר רובא אזלינן ומה דאכתי יש לדקדק על דבריו דסתרי אהדדי לענין מחצה על מחצה, איכא למימר דבאמת ספוקי מספקא ליה להרשב"ץ אי מחצה כרוב דמיא אי לא ודוק.
פרק ח
א) כתב מרן הרמ"א ביו"ד סוף סימן של"ד וז"ל אע"פ שחייב אדם למחות בעוברי עברה וכל מי שאינו מוחה ובידו למחות נתפס באותו עון, מ"מ אין אדם חייב להוציא ממונו על זה ולכן נהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה שיש לחוש שיהיו עומדין על גופנו ומאודנו עכ"ל ובחו"מ סימן י"ב ס"א כתב מר״ן הרמ"א וז"ל ויש מי שכתב דמ"מ נוהגין עכשיו שלא למחות בעוברי עברה משום שיש סכנה בדבר שלא ימסרנו למלכות עכ"ל, וכן כתב מר״ן הרמ"א ביו"ד סימן קנ"ז ס"א וז"ל ובמקום שאמרו כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו טל זה עכ"ל.
ב) וכתב הפ"ת ביו"ד סוף סימן של"ד וז"ל עיין בספר בכור שור בחידושיו למס' סוטה (ד' מ"ז) שכתב דמזה דשו רבים וכהתירא דמי להם לחטוף לאשר לו יד ושם קצת אצל שום שררה או שאר תקיפות אע"ג דלא ברי הזיקה ע"כ תפוג תורה ואין כופין אם איש את רעהו חיים בלעו ובאמת טעות גמור הוא דדברי מהרי"ו לא נאמרו כ"א בברי היזיקא ואי לא תימא הכי בטלת לא תגורו מעיקרא דודאי לא נאמר לא תגורו כ"א בדאיכא מקום לירא והאריך בזה עכ"ל הפ"ת שם,
ג) והמ"א בסימן תר"ח ס"ק ג' כתב וז"ל ובס"ח סימן תי"ג כתב דוקא איש את אחיו שלבו גס בו, אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אין להוכיחו עכ"ל, וצריך לומר דכוונתו היא שינקום ממנו יותר מכפי חיוב המוכיח כגון למ"ד עד נזיפה, אם יעשה לו יותר מנזיפה, וכן למ"ד עד הכאה או קללה והוא ינקום ממנו יותר מהכאה או קללה, כגון שיהרגנו או ימסרנו לאנסין ויאבדו את כל ממונו, וכיוצא בזה הוא פטור מלהוכיח, דאלו עד הכאה או קללה או נזיפה לכל מר כדאית ליה הרי הוא מחויב להוכיח, ולא שייך לומר שמא ישנאנו וינקום ממנו.
ד) ומדבריהם למדנו דאע"ג שמחויב להוכיח עד הכאה קללה או נזיפה לכל מר כדאית ליה, וקודם שהכהו או קללו או נזפו מחויב עדיין להוכיח מ"מ היינו דוקא אם ישער בנפשו שלא יעשו לו יותר מכמו שהוא מחויב לסבול מחמת תוכחתו. אבל אם ישער בנפשו וברי היזיקא שיעשו לו יותר מכפי שהוא מחויב לסבול, אז הוא פטור מלהוכיח אפילו קודם הכאה או קללה או נזיפה, וזהו שאמר הכתוב אל תוכח לץ פן ישנאך, היינו פן ישנאך וינקום ממך ותסבול יותר מכפי חיובך לסבול ע"י התוכחה.
ה) וכן משמע מגמ' ערכין ד' ט"ז דפליגי שם תנאי ואמוראי עד היכן תוכחה חד אמר עד הכאה וחד אמר עד קללה וחד אמר עד נזיפה ומסיק הגמ' ושלשתן מקרא אחד דרשו ויחר אף שאול ביהונתן (היינו נזיפה) ויאמר לו בן נעות המרדות (היינו קללה), וכתיב ויטל שאול את החנית עליו להכותו (היינו הכאה) ופריך הגמ' ולמ"ד עד נזיפה הא כתיב הכאה וקללה וכו' ואם נימא שאין המוכיח נפטר מלהוכיחו רק אם נעשתה לו עד קצה חיובו, וכל זמן שלא נעשתה לו ולא סבל עדיין כחיובו, עדיין מוטל עליו להוכיח, אף אם יהא ברי לו בודאי שאם יוכיחנו יעשה לו יותר מחיובו, מ"מ כל זמן שלא סבל כחיובו מוטל עליו להוכיח, א"כ אמאי מקשה הגמ' למ"ד עד נזיפה הא כתיב הכאה וקללה, והלא הנזיפה והקללה בפעם אחת עשה לו שאול ליהונתן, רק אח"כ השיב לו יהונתן למה יומת מה עשה ואח"כ ויטל שאול את החנית עליו להכותו, וכן היה להגמ' להקשות ולמ"ד עד נזיפה וקללה והכתיב הכאה, וזה בודאי קושיא גדולה היא כיון שיכבר נזף בו שאול וקללו, למה הוסיף יהונתן להוכיחו ואמר לו למה יומת מה עשה, עד שבא ע"י זה לידי הכאה כיון שכבר נזפו וקללו כחיובו, אבל קושי הגמ' דדייק להקשות למ"ד עד נזיפה דוקא מהא דכתיב הכאה וקללה תימה היא דקודם שנזף בו שאול מחויב היה יהונתן להוכיחו, וכשנזף בו היה אז נזיפה וקללה ביחד ולא עשה יונתן שום מעשה בין הנזיפה להקללה, א"כ אין קושיא למ"ד עד נזיפה מדכתיב קללה, רק מדכתיב הכאה זה יש להקשות הן למ"ד עד נזיפה הן למ"ד עד קללה.
ו) אלא ודאי כדאמרן דכיון שאינו מחויב להוכיחו עד קללם רק עד נזיפה ולא יותר, א"כ אף קודם נזיפה אם ישער בנפשו שיבוא מתוכחותיו לידי קללה או הכאה אינו מחויב להוכיחו כלל אפילו קודם נזיפה, ומשו"ה מקשה הגמ' למ"ד נזיפה הא כתיב קללה פירוש כיון דחזינן שבא שאול מתוכחת יונתן ליד קללה, א"כ אמאי הוכיח יונתן את אביו כלל דאע"ג דקודם לכן אף נזיפה לא היה, מ"מ לא רמיא חיובא עליה דיונתן הוכיח את אביו כלל, כיון שבא מזה לידי קללה ופטור מלהוכיחו ולריב עמו. השי"ת יתן בלב בנ"י לקיים פקודיו ולשמור מצוותיו ורב שלום יהא על ישראל.