משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דזה נהנה וזה לא חסר
פרק א
א) כתבו התוס' בב"ק דף כ' ד"ה הא איתהנית וז"ל ואם תאמר ההוא דתחב לו חבירו בבית הבליעה דריש אלו נערות (כתובות דף ל') אמאי חייב האוכל זה נהנה וזה לא חסר הוא שאם היה מחזיר היתה נמאסת ואין שוה כלום וי"ל דלא דמי הואיל ונהנה מחמת החסרון שהיה מתחלה מידי דהוה מהא דתנן מתוך הרחבה משלם מה שנהנית דאלעיסה לא מחייב אע"פ שאם מחזירו אינו שוה כלום עכ"ל התוס', והדבר צריך ביאור מ"ש היכא שנהנה ע"י החסרון שהיה מתחלה דחייב ומ"ש היכא שנהנה בלא חסרון כלל שהוא פטור והלא אידי ואידי ליכא חסרון בשעת הנאתו והוה זה נהנה וזה לא חסר והיה לנו לומר שיפטר כמו זה נהנה וזה לא חסר דעלמא ומה איכפת לן מהחסרון שהיה מתחלה.
ב) והתוס' פ' הגוזל עצים (ד' קא) ד"ה או דילמא כתבו דאפילו היכא שהיה חסרון מתחלה וזה נהנה מ"מ אם לא היה החסרון ע"י מעשיו של הנהנה או ע"י מעשה בהמתו ג"כ מיפטר כגון בצמר דחד וסממנים דחד ואתא קוף וצבעינהו אע"ג דבעל הצמר נהנה ע"י החסרון שהיה מתחלה לבעל הצבע בהפסד הצבע מ"מ מיפטר בעל הצמר כיון שהקוף לאו דידיה הוא ולא בא ההפסד לא מ"י מעשיו ולא ע"י מעשה בהמתו לכן מיפטר בעל הצמר לשלם לו דמי צבעו ע"ש בתוס' וגם זה צריך ביאור מ"ש היכא שבא ע"י מעשיו ומעשה בהמתו שהוא חייב או לא בא החסרון ע"י מעשיו ומעשה בהמתו רק מעלמא שהוא פטור.
ג) איתא בב"ק דף צ"ז התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה אמר רב רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל ושמואל אמר אינו נוטל אלא פחתה אמר רב פפא ולא פליגי הא דעבידא לאגרא הא דלא עבידא לאגרא ואי בעית אימא הא והא דעבידא לאגרא הא דנחית אדעתא דאגרא הא דנחית אדעתא דגזלנותא עכ"ל הגמ'. היוצא מזה שאינו מחויב לשלם שכר הספינה רק כשהספינה עומדת להשכיר והוא ירד אדעתא שישלם שכרו אבל אם הוא ירד בה אדעתא דגזלנותא היינו שלא לשלם שכרה אז מיפטר משלשלם שכרה אע"ג שהספינה עומדת להשכיר ואפילו אם הוא ירד בה אדעתא שישלם שכרה מ"מ אם הספינה אינה עומדת להשכיר ג"כ אינו מחויב לשלם שכרה, וכן הוא בחו"מ סימן שס"ג סע' ה' ובטור שם וע"ש בב"י.
ד) ושמעתי שיש מקשים מסוגיא הזאת להסוגיא שבפ' כיצד הרגל הנ"ל דמוכח התם דבחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מודים כולי עלמא דחייב לשלם אפילו נחית אדעתא דגזלנותא היינו שלא לשלם שכרה דבזה איירי כל הסוגיא דפ' כיצד ע"ש ועיין בתוס' שם ד"ה טעמא דניקף אלמא דזה נהנה וזה חסר מחויב לשלם לכולי עלמא וכאן בב"ק דף צ"ז לענין ספינה אמרינן דכשהספינה עומדת להשכיר וגם הוא גברא דעביד למיגר דזה נהנה וזה חסר מ"מ מיפטר כל זמן שלא ירד אדעתא דאגרא.
ה) עוד הקשו דבפ' כיצד אמרינן דהיכא דאפסדיה קצת כגון דאיכא שחרוריתא דאשייתא מחויב לשלם לו כל שכרו כמו שכתבו התוס' בב"ק ד' כ"א ד"ה ויהבי ליתמי דבר מועט וכן הוא בחו"מ ס' שס"ג סע' ז' וכאן לענין ספינה דאיירי ג"כ דאפסדיה קצת ואיכא פחת דבזה איירי כל הסוגיא רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל ושמואל אמר איט נוטל אלא פחתה הרי איירי דאיכא פחת ואפילו הכי אינו מחויב לשלם לו שכרו רק פחתו ומ"ש ספינה מבית כן שמעתי, מקשים.
ו) אך באמת אין זה בגדר קושיא כלל כי כל מי אשר עיין שם בב"ק דף צ"ו ודף צ"ז ובחו"מ סימן שס"ג יראה כי יש חלוק בין קרקע למטלטלין דקי"ל קרקע אינה נגזלת והארץ לעולם עומדת ברשות הבעלים וכשהוא משתמש בקרקע גזולה בקרקעו של חבירו הוא משתמש ונהנה לכן מחויב הוא לשלם מה שנהנה משל חבירו, אבל במטלטלים קי"ל דנגזלים והגזלנים משלמין כשעת הגזילה אבל מה שהשתמשו ונהנו בהחפץ הגזול אין עליהם שום חיוב לשלם פדאינו נהנה משל חבירו כלום רק מדידיה קמיתהני שהרי קנאו במשיכת הגזלה, לכן מקשה הגמ' בפשיטות שם דף צ"ו סוף סוף גזילה הוא וקהדרא בעינא דתנן כל הגזלנין משלמים כשעת הגזלה ע"ש, וכן שם דף צ"ז דייק הגמ' דס"ל לרב עבדא כמטלטלי דמי דאמר רב התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור ואי אמרת עבדא כמקרקעי דמי ברשותא דמרא קאי ע"ש ועיין חו"מ סימן שס"ג ובסמ"ע שם ס"ק ז' ובש"ך שם סק"ח שהוא פשוט מאוד שיש חלוק בין קרקע למטלטלין לכן בספינה שהיא מטלטלין אינו מחויב לשלם שכרה רק כשאין עליו שם גזלן והיינו בספינה שהיא עומדת להשכיר והוא ירד בה על דעת כן לשלם שכרה, משא"כ כשירד אדעתא דגזלנותא נעשה גזלן ואינו משלם אלא פחתה, וכן אם אפילו ירד בספינה אדעתא דאגרא רק שהספינה אינה עומדת להשכיר ג"כ אינו מחויב לשלם שכרה דקי"ל שלא מדעת גזלן הוא וכשעת הגזלה משלם ואינו משלם שכרה.
ז) אך יש מקשים על זה מהא שכתבו התוס' בכתובות דף ל' בסוגיא דתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה ד"ה לא צריכא דאע"ג דאם החזירה ולא בלעה אינה שוה פרוטה מפני שנמאסת מ"מ כיון שבלעה מחויב לשלם כל הנאתו כדאמרינן בב"ק דכיון דאפסדיה קצת היינו שחרוריתא דאשייתא מחויב בכל א"כ כאן נמי כיון דאלו אהדרה ולא בלעה היה שוה מעט למכור לאדם שלא ראה בעיניו את המאכל הזה כשהוא בלוע ולא נמאס עליו, וא"כ גרם לו הפסד קצת במה דבלעיה לכן מחויב לשלם לו כל הנאתו כמו ההיא דשחרוריתא דאשייתא ע"ש בתוס' ועל זה מקשים והלא התם במטלטלין איירי ולא במקרקעי ובמטלטלין קי"ל גבי ספינה דאע"ג דאיכא הפסד קצת היינו פחתא מ"מ אינו משלם ליה רק פחתא ולא שכרו ודוקא בשחרוריתא דאשייתא דאיירי במקרקעי מחויב לשלם לו את הכל ולא במטלטלין.
ח) הנה מתחלה צריך להסביר טעמא דהא מילתא דאמרינן בשחרוריתא דאשייתא דכיון דאפסדיה קצת משו"ה מחויב לשלם לו את כל הנאתו והלא לכאורה תמוה הוא כיון דקי"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור, והוא פטור מלשלם מה שדר בבית חבירו כיון שהבית לא קיימא לאגרא ולא חסריה מידי, א"כ אם אפסדיה שחרוריתא דאשייתא מהראוי שיהא די שישלם לו מה שהפסידו ומאיזה טעם מחייבינן ליה לשלם שכר כל דירת הבית.
ט) והנה מרן המחבר בחו"מ סי' שס"ג סעיף ו' והטור שם פסקו דאע"ג דקי"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ אם בעל החצר מיחה בפירוש על הדר שלא יכנס בחצרו או שיצא מחצרו וזה לא האזין אליו ודר בחצרו או בביתו מחויב הדר לשלם כל שכרו, וכן כתבו התוס' שם בב"ק דף כ"א ד"ה להדיוט מדעת דמי שכתבו דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי מפני דדעת שכינה איכא שלא יהנה שום אדא מנכסי הקדש, והוי כמו הדיוט מדעת היינו כמו שמיחה בעל הבית בפירוש שלא יכנס שום אדם בביתו, אלמא דבהדיוט מדעת היינו במחאה מחויב לשלם.
י) וטעמא דמהני מחאת בעל החצר הוא משום זה דהא דאמרינן זה נהנה וזה לא חסר פטור הוא מדין הפקר או מדין דבר שאינו מקפיד, היינו דאמרינן כיון שבעל החצר לא חסר כלום מה שחבירו דר בחצרו כיון דלא קיימא לאגרא א"כ מסתמא מפקיר בעל החצר לדירת חצרו ומסתמא ניחא ליה שידורו אחרים בחצרו ואינו מקפיד עליהם לכן לא שייך האי טעמא רק מסתמא כשאין אנו רואין בפירוש שבעל החצר מקפיד אמרינן דמסתמא לא קפיד, אבל אם בעל החצר מוחה בפירוש ועומד וצווח שהוא מקפיד שלא ידורו אחרים בחצירו משו"ה חייב לשלם דהא לא הפקיר לדירתו
יא) א"כ מיושב בזה טעמא דשחרוריתא דאשייתא דאמרינן דכיון דאיכא הפסד קצת מחויב לשלם לו כל שכרו, והיינו דאמרינן דהוה כאלו מיחה בו בפירוש שלא יכנס לביתו, דאנן סהדי שאין אדם רוצה שיפסידוהו כלל וכלל אפילו דבר מועט כיון דאיכא הפסד קצת היינו שחרוריתא דאשייתא לכן הוא מחויב לשלם לו כל שכרו, דדוקא כשאין לו שום הפסד כלל וכלל לבעל החצר אז אמרינן דמסתמא אינו מקפיד שידורו בני אדם בחצירו אבל כיון דאיכא היזק מעט היינו שחרוריתא דאשייתא לכן הוא מקפיד שלא ידורו אחרים בחצרו משו"ה הוא חייב לשלם דהוי כאלו מיחה בפירוש.
יב) ונראה לחדש דבר מעתה והוא כשיש לראובן חפץ והוא אינו שוה רק פרוטה אחת ובא חבירו ונהנה ממנו במאה זוז, אז תליא בזה דאם גזל את החפץ מתחלה קודם שנהנה מהחפץ במאה זוז כיון דקי"ל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה לכן אינו מחויב לשלם רק פרוטה אחת דמי שויה של שעת הגזלה ומה שנהנה אח"כ במאה זוז מדידיה קמיתהני שהרי ברשות גזלן קאי, אבל אם לא גזלו מתחלה רק שחברו נהנה ממנו כשהחפץ עדיין ברשות ראובן, אז מחויב לשלם לו מאה זוז כפי מה שנהנה שהרי מהחפץ של ראובן נהנה כל המאה זוז לכן מחויב לשלם לו דמי כל הנאתו שנהנה מחפצו, והאי דינא דשחרוריתא דאשייתא ג"כ כמעט דומה לדין זה שהרי דירת ביתו אינו שוה לו רק מעט היינו שוה פרוטה דמי שחרוריתא דאשייתא, כי אלמלא שחרוריתא דאשייתא היה מפקיר לגמרי דירת ביתו והיה מתרצה שידורו אחרים בביתו חנם אין כסף רק בשביל שחרוריתא דאשייתא הוא מקפיד על אחרים שלא ידורו בביתו נמצא כי דירת הבית אינו שוה לו רק מעט היינו דמי שחרוריתא דאשייתא ובא חבירו ונהנה ממנו במאה זוז במה שדר בו ואפילו הכי מחוייב הדר לשלם לו מאה זוז כהנאתו ולא כפי חסרונו והוא מחמת הטעם שכתבנו דכיון שקרקע אינה נגזלת וברשות בעליה קיימא לכן הוא מחויב לשלם לו כפי הנאתו ולא כפי חסרונו, משא"כ היכא שגזלן מתחלה דמדידיה נהנה אח"כ אילו משלם כהנאתו רק כשעת הגזילה.
יג) ולכן מיושבים בזה דברי התוס' כתובות דף ל' בההיא דתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה אע"ג דאיירי במטלטלין מ"מ יש בזה האי דינא דשחרוריתא דאשייתא דאמרינן דכיון שמפסידו הפסד קצת מחויב לשלם לו כל הנאתו וחילוק גדול יש בין ספינה שהבאנו לעיל דאפילו איכא הפסד מעט מ"מ אינו מחויב לשלם לו רק כפי הזיקו לבין ההיא דתחב לו בבית הבליעה שמחויב לשלם לו כפי כל הנאתו, דבההיא דתחב לו לתוך בית הבליעה איירי שלא קדמה לו משיכת הגזלה שהרי איירי שנתחב לו בעל כרחו וגם מוכרח שם מהסוגיא דאיירי שלא נתכוין לגוזלו ע"ש בתוס' ד"ה אי דלא מצי לאהדורי וכיון דאיירי שלא נתכוין לגוזלו ולא קדמה משיכת הגזלה להנאתו משו"ה מחויב לשלם כפי הנאתו ולא כפי חסרונו שהרי משל חבירו נהנה ולא משלו ודמיא לההיא דשחרוריתא דאשייתא שלא קדמה משיכת הגזלה להנאתו לכן הוא מחויב לשלם כל הנאתו, משא"כ בההוא דספינה שקדמה משיכת גזלה או משיכת שואל שלא מדעת דהוי גזלן קדמה להנאתו משו"ה אינו מחויב לשלם רק פחתו ולא כפי הנאתו.
יד) ובזה מיושב הטעם מה שכתבו התוס' בב"ק דף כ' לענין אכלה מתוך הרחבה דאע"ג דזה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ היכא שנהנה ע"י החסרון שהיה מתחלה חייב לשלם והתוס' דף ק"א בד"ה או דילמא הוסיפו עוד דבעינן דוקא שיהא החסרון ע"י מעשיו או מעשה בהמתו התם הוא דחייב אבל אם לא היה החסרון ע"י מעשיו או מעשה בהמתו הוא פטור, והטעם בזה הוא דכיון דהא דקי"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור הוא מטעם הפקר ודבר שאינו מקפיד, אבל היכא שמוחה בפירוש חייב אפילו בזה נהנה וזה לא חסר א"כ היכא שבא החסרון ע"י מעשיו או ע"י מעשה בהמתו הוה כאלו מחי בהדיא שהוא לא יהנה משלו דדמית עלי כאריה ארבא כיון שהוא או בהמתו גרמו לו היזק בודאי לא ניחא ליה שיהנו משלו, לכן בההיא דאכלה מתוך הרחבה מחויב לשלם מה שנהנית דאע"ג דאלעיסה לא מחייב דהוי שן ברה"ר ואם הבהמה היתה זורקת מאכל הלעיסה מפיה לא היה שוה כלום ואם באה בהמה אחרת ואכלה מאכל הלעוס שזרקה הבהמה הראשונה מפיה הוו שניהם פטורים בעל הבהמה הראשונה מיפטר דאלעיסה אין לחייבו דהוי שן ברה"ר ובעל הבהמה השניה מיפטר משום דהוה זה נהנה וזה לא חסר דהרי לא היה שוה כלום כשבלעה הבהמה השניה ואינו מקפיד על המאכל ומפקירו לכל העולם, מ"מ אם הבהמה הראשונה בלעה ונהנית מחויב הוא לשלם דכיון שבא החסרון ע"י מעשה בהמתו אנן סהדי שבעל הפירות מקפיד על בעל הבהמה שלא תהנה בהמתו משלו כיון שהוא גרם לו היזק מ"י מעשי בהמתו ועל כל העולם אינו מקפיד ועליו הוא מקפיד והוה כמו שמיחה בפירוש ואז כשמיחה קיי"ל דזה נהנה וזה לא חסר חייב.
פרק ב
א) ובזה יש לבאר דברי הגמ' בב"ק (דף כ') אשר הם תמוהים מאוד דקמבעיא שם זה נהנה וזה לא חסר אי חייב או לא, ומייתי רמי בר חמא ראי' ממתניתין דחייב דקתני אם נהנית משלמת מה שנהנית, ודחי הגמ' האי זה נהנה וזה חסר הוא ורמי בר חמא מתרץ סתם פירות ברה"ר אפקורי מפקיר להו, וכתבו התוס' שם לא לגמרי מפקיר להו דא"כ אפי' מה שנהנית לא משלם אלא מתייאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית עכ"ל התוס', ודבר תמוה דסוף סוף יקשה לרמי בר חמא אמאי משלמת מה שנהנית כיון דלדידיה הבעה"ב שמניח פירותיו ברה"ר מפקירם ומתייאש מהם שסבור שיתקלקלו עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית א"כ הוא מפקיר את כל הפירות ואפילו מה שנהנית נמי לא ישלם המזיק כיון שאכל תבואת הפקר ויש ספרים דגרסי בתוס' ומתייאש וכו' עד שלא יבואו אלא לדמי מה שנהנית, א"כ זה בודאי ניחא מה שמשלמת מה שנהנית כיון שאינו מתייאש מדמי הנאתה, אבל הא לדברי הספרים האלה קושית הגמ' תשאר במקומה האי זה נהנה וזה חסר הוא כיון שאינו מתייאש מדמי מה שנהנית הרי איכא חסרון עיין במפרשים שנדחקו מאוד בזה.
ב) ויותר יש לתמוה מה דאמר סתם פירות ברה"ר אפקורי מפקיר להו וכי יעלה על הדעת דאדם שהניח פירות ברה"ר יהא רשות לכל אדם ליטלן משום שהבעלים הפקירו אותם בשעת הנחתם בודאי זה לא שמענו בשום מקום ולא יעלה זה על לב איש לומר שאין דין גנבה וגזלה ברה"ר, ועוד דבאותו אופן לדקתני שם במתניתין (דף י"ט) השן מועדת לאכול את הראוי לה וכו' במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטור ואם נהנית משלמת מה שנהנית אשר על זה קאמרה הגמ' סתם פירות ברשות הרבים אפקורי מפקיר להו, הלא באותו אופן וענין איירי מתניתין דקתני אח"כ ד' כ"ד נגח נגף נשך רבץ בעט ברה"ר משלם חצי נזק ואיירי אפילו אם הזיק פירות בבעיטתו ונגיחתו ואפילו הכי חייב לשלם חצי נזק אלמא דפירות ברה"ר לאו הפקר הם וכן באותו ענין ואופן דאיירי בנזקי שן במתניתין דף י"ט קתני אח"כ במתניתין דף כ"ו אדם מועד לעולם אלמא דלא הוי הפקר ועוד יש להאריך ולדקדק בזה, אך אין צורך להאריך בדקדוקים כי הדבר ידוע ומובן לכל כי כל מי שמביא פירות ברה"ר אינו מביאם להשליכם לאבוד ואינו מפקירן רק מביאן למכור בשוק או בשביל סבה אחרת מביאם ברה"ר ולא בשופטני עסקינן שיאביד מעותיו בידים, ובודאי הוא שומרם ועושה כל טצדקי שלא ידרסם רגל בני אדם ולא יאכלם שן בהמה, לכן כל מי שגוזל ממנו או מזיקו מחויב לשלם כל אחד ואחד כדינו קרן חצי נזק אדם מועד לעולם, ושן ורגל גזרת הכתוב הוא דפטור, א"כ דברי הגמ' תמוהים מה שאמרו סתם פירות ברה"ר אפקורי מפקיר להו.
ג) ולפי דברינו ניחא דרמי בר חמא מייתי ראי' ממתניתין דזה נהנה וזה לא חסר חייב מדקתני אם נהנית משלמת מה שנהנית כשאכלה מתוך הרחבה דכאן מקרי לא חסר דאלעיסה אינו חייב לשלם דהוי שן ברה"ר, ואם הבהמה היתה זורקת מפיה לאחר הלעיסה קודם הבליעה לא היה שוה כלום, נמצא דכשבלעה הבהמה ונהנית בבליעתה לאחר הלעיסה הוה זה נהנה וזה לא חסר ואפילו הכי חייב ש"מ דזה נהנה וזה לא חסר בכל מקום חייב, היינו משום דאמרינן דאע"ג דלא חסריה מידי מ"מ לא מפקיר שום אדם את שלו ומקפיד על כל אדם שלא יהנו משלו, ודחי הגמ' האי זה נהנה וזה חסר הוא פירוש דכאן מקרי זה חסר משום החסרון שהיה מתחלה ע"י מעשיו ואיכא אומדנא דמוכח שעל בעל הבהמה הוא מקפיד שלא יהנה משלו ואליו אינו מפקיר את הפירות לאחר הלעיסה קודם הבליעה משום שגרם לו היזק אבל בעלמא שלא בא החסרון ע״י מעשיו או ע"י מעשי בהמתו לעולם אימא לך זה נהנה וזה לא חסר פטור משום דמסתמא הוא מפקיר ואינו מקפיד על שום אדם שלא יהנו משלו כיון שאינו חסר כלום, וכן כאן אם זרקה הבהמה מפיה את הפירות לאחר הלעיסה ובאה בהמה אחרת ואכלה ג"כ מיפטר בעל הבהמה השניה דזה שפיר מקרי לא חסר כיון שלא בא החסרון ע"י מעשיו או ע"י מעשי בהמתו ואפקורי, אפקריה בעל הפירות לפירותיו לגבי בעל הבהמה השניה דזה נהנה וזה לא חסר כלום ופטור אבל כאן כיון שהבהמה הראשונה בלעה את הפירות לאחר הלעיסה כיון שהיא גרמה לו היזק מתחלה לא מפקר אצלה אע"ג דלא חסר כלום דדמיא עליה כאריה ארבא.
ד) ורמי בר חמא מתרץ סתם פירות ברה"ר אפקורי מפקר להו, פירוש רמי בר חמא דדייק ממתניתין דזה נהנה וזה לא חסר חייב, הוא ס"ל ג"כ האי סברא דהיכא שבא החסרון מתחלה או ע"י מעשיו או ע"י מעשה בהמתו לא מפקיר שום אדם אצלו שום דבר ואע"ג דלא חסריה מידי ואפילו אם נימא זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון שגרם לו היזק לכן אינו מפקיר אצלו כלום רק שמקפיד עליו שלא יהנה משלו, מ"מ סבירא ליה לרמי בר חמא דהיינו דוקא במקום שהניזק יש לו תרעומות על המזיק מה שגרם לו ההיזק והניזק יודע היטב בעצמו שלא פשע כלל בהיזיקו רק המזיק פשע וגרם את ההיזק אז אינו מפקיר הניזק למזיק אפילו מידי שאין חסר כלום בהפקירו, אבל סתם פירות ברה"ר אפקורי מפקיר להו הניזק במקום שאינו חסר כלום שאין לו תרעומות על המזיק יותר ממה שיש לו על אדם אחר יען כי נפשו יודעת מאוד שהוא בעצמו גרם לו ההיזק ולא המזיק, לכן דייק רמי בר חמא ממתניתין דזה נהנה וזה לא חסר בכל מקום חייב ואין שום אדם מפקיר אפילו מידי דלא חסריה כלל, מדקתני במתניתין אם נהנית משלמת מה שנהנית ואם נימא דזה נהנה וזה לא חסר פטור משום דמידי דליכא חסרון לאדם מפקיר איניש א"כ אמאי חייב כאן מה שנהנית והלא גם כאן ליכא חסרון דאלעיסה לא מחייב דהוי שן ברה"ר ואם החזירה הבהמה מניה לא היה שוה כלום ואמאי חייב אלא ודאי דזה נהנה וזה לא חסר בכל מקום חייב וכאן לא נחשב שבא החסרון מתחלה ע"י מעשיו דכיון שהניזק פשע מה שהניח ברה"ר לכן אפקורי מפקיר ליה הניזק לאחר הלעיסה קודם הבליעה כמו שהוא מפקיר גם לאיש אחר אם נימא דזה נהנה וזה לא חסר פטור דזה הוה כמו זה נהנה וזה לא חסר דעלמא ואפילו הכי חייב ש"מ זה נהנה וזה לא חסר בעלמא נמי חייב עיין בשמעתתא דיאוש פרק כ"ב שביארנו ג"כ הסוגיא הנ"ל באופן אחר בס"ד.
ה) ודע דהתוס' כתובות דף ל' ד״ה לא צריכא שהבאנו לעיל חולקים על התוס' ב"ק דף כ' ד"ה הא איתהנית שהבאנו לעיל וכן חולקים על התוס' ב"ק ד' ק"א ד"ה או דילמא דהתוס' בכתובות כתבו הטעם בההיא דתחב לו חבירו בבית הבליעה דחייב הוא משום דעדיין שוה מעט דנהי דבפניו לא חזיא שלא בפניו מיחזא חזי ע"ש דמסיק ואפילו אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כאן ששוין כל שהוא אז מחייב בכל כדאמרינן התם (ב"ק כ') משום דא"ל את גרמת לי היקיפא יתירא מחייב בכל הנאה או משום שחרוריתא דאשייתא מחייב לכ"ע בכל, ומשמע מדבריהם שאם לא היה שוה כלום היה פטור ובתוס' ב"ק ד' כ' הקשו וא"ת ההוא דתחב לו חבירו בבית הבליעה דריש אלו נערות אמאי חייב האוכל זה נהנה וזה לא חסר הוא שאם היה מחזיר היתה נמאסת ואין שוה כלום ותירצו וי"ל דלא דמי הואיל ונהנה מחמת החסרון שהיה מתחלה ולא תירצו כמו שתירצו בכתובות דאיירי שאם החזיר היה שוה מעט ולכן חייב אכולו וע"כ צריכין אנו לומר דפליגי אהדדי ולתוס' דב"ק אפילו לא היה שוה כלום היה ג"כ חייב מחמת החסרון שהיה מתחלה, וכן התוס' דב"ק דף ק"א ד"ה או דילמא ג"כ פליג על תוס' דכתובות הנ"ל דהנה התוס' ב"ק דף ק"א כיילי ללא דהיכא דאין ההנאה באה לא ע"י מעשיו ולא ע"י מעשה בהמתו אינו חייב לשלם, והקשו על זה מהא דכתובות אמאי חייב ממון זה שבלע את התרומה והלא לא בא החסרון לא ע"י מעשיו ולא ע"י מעשי בהמתו שהרי איירי שאיש אחר תחב לו לתוך בית הבליעה ותירצו דהיכא דגופו נהנה שאני ע"ש פירוש דכיון דגופו נהנה חייב אפילו בא החסרון שלא ע"י מעשיו ולא ע"י מעשי בהמתו ואי הוה ס"ל לתוס' דהתם בתחב לו חבירו בבית הבליעה מיירי דשוה מעט אם החזירו, א"כ למה להו לתוס' לתרץ דיען דגופו נהנה לכן חייב בתחב לו לימא דהתם שאני דמקרי מעשיו גרמו לו כיון דהוה ליה להחזיר וכיון דלא החזיר הא נהנה במעשהו ובבליעתו מחפץ ששייך לחבירו ומקרי מעשיו גרמו לו כיון דגרם היזק מעט לחבירו במעשיו חייב אכולא היזיקא כדאמרינן בשחרוריתא דאשייתא לא כן באתא קוף וצבעיה דאין מעשיו גרמו כלל ההיזק, וע"כ צריך לומר דהתוס' דב"ק דף ק"א ס"ל דהכא מיירי אפילו אם החזיר אינו שוה כלום וכל חיובו הוא משום החסרון שהיה בתחלה וא"כ קשיא להו להתוס' כיון דאמרינן היכא דאין עשיו ולא מעשה בהמתו גרמו ההיזק לא משגחינן אחסרון שהיה ומיפטר אהנאתו ה"נ בתחב לו חבירו ליפטר אהנאתו ותירצו דשאני הכא שגופו נהנה ולכן חייב אפילו אין מעשיו גרמו לו כלל, וסברת התוס' דכתובות דפליג אסברת התוס' דב"ק דס"ל דלהכי חייב בתחב לו חברו בבית הבליעה משום דנהנה מחמת החסרון שהיה בתחלה י"ל דהתוס' דכתובות ס"ל דאם איתא דטעמו של דבר דהא דתחב לו חבירו חייב משום החסרון שהים בתחלה א"כ קשה אמאי חייב הא אין מעשיו גרמו ההיזק ומב"ק בענין דאתא קוף וצבעיה לההוא צמר בהנך סימנים משמע דהיכא דאין ההיזק בא ע"י מעשיו ומעשה ממונו פטור ואמאי חייב בתחב לו חבירו, והתוס' בכתובות ס"ל שאין שום חלוק בין היכא דגופו נהנה או לא דבאמת הוא דוחק גדול לחלק בזה לכן ס"ל שהטעם כשתחב לו בבית הבליעה דחייב שהוא משום דאם יחזיר עדיין שוה מעט ומטעם שכיון שחייב אמעט ההוא משום שמעשיו גרמו לו לכן חייב על כל ההיזק כמו בשחרוריתא דאשייתא ולא אמרינן הטעם דחייב משום דנהנה ע"י החסרון שהיה בתחלה כיון דבעינן שיבא החסרון ע"י מעשיו או ע"י מעשי בהמתו וכאן לא בא החסרון לא ע"י מעשיו ולא ע״י מעשי בהמתו וע"כ מוכרחים אנו לומר דחייב מטעמא אחרינא דמיירי ששוה מעט אם יחזיר כנ"ל.
פרק ג
א) ויש לדקדק על דברינו דלעיל שכתבנו דטעמא דשחרוריתא דאשייתא דאמרינן דאע"ג דלא חסרו אלא מעט מ"מ מחויב הוא לשלם הכל הוא משום דהוה כאלו מיחה בו בפירוש שלא ידור בביתו, דהנה הסמ"ע בחו"מ סימן שס"ג ס"ק י"ד כתב בפשיטות דמשאמר לו צא מן הבית מחויב הדר בו לשלם אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אע"ג דהוי זה לא נהנה וזה לא חסר מ"מ מחויב הוא לשלם לו משום שמיחה בו בפירוש, וכן כתב הב"ח כדברי הסמ"ע ע"ש ואלו לענין שחרוריתא דאשייתא כתב הרמ"א שם ומרן המחבר שם דדוקא כשנהנה הדר בו הוא דחייב כגון בגברא דעביד למיגר דוקא חייב אבל בגברא דלא עביד למיגר פטור כיון שלא נהנה, אך מביא הרמ"א שם ויש חולקין היינו היכא דאיכא שחרוריתא דאשייתא מחויב לשלם לו אפילו היכא דלא נהנה כגון בגברא דלא עביד למיגר ומ"מ משמע דס"ל למרן המחבר ורמ"א דהעיקר הוא להלכה שאינו חייב בכל רק היכא שנהנה כגון בגברא דעביד למיגר שהרי הביאו הדעה הראשונה בסתם ושניה בשם ויש חולקין, ועכ"פ תקשה מ"ש היכא שמיחה בפירוש שלא שמענו שום מחלוקת וכו"ע ס"ל דחייב לשלם אפילו בגברא דלא עביד למיגר שלא נהנה ומ"ש בשחרוריתא דאשייתא דאתינן עלה ג"כ מטעם מחאה ואפילו הכי יש מחלוקת בזה ויש דס"ל שאינו חייב בכל רק בגברא דעביד למיגר שנהנה אבל בגברא דלא עביד למיגר לא כיון דאידי ואידי מדין מחאה אתינן עלה מ"ש זה מזה.
ב) ואין לומר דלא דמי למיחה בפירוש דהתם מקפיד עליו שלא ידור בביתו לכן מחויב הוא לשלם לו אפילו כשלא נהנה משא"כ כאן שאינו מקפיד על דירתו רק שמקפיד על הפסד כותליו וזה לבד אינו מפקיר לכן קילא טפי ואינו מחויב לשלם רק כשנהנה, אך זה אינו דא"כ אף כשנהנה מדירתו ג"כ יפטור כיון שאינו מקפיד על דירתו של חבירו רק מקפיד על הפסד כותליו א"כ דיו שישלם לו שכר שחרורית כותליו ולא יותר כיון דדירת ביתו כבר הפקיר ככל אדם שיש לו בית דלא עביד להשכירה דחשבינן ליה שהפקיר לדירת ביתו ומ"ש היכא דנהנה או לא, וממה נפשך אי חשבינן ליה כמוחה על דירת ביתו כיון שיש לו הפסד שחרוריתא דאשייתא ונחשב כאלו אמר לו אל תכנס לביתי או צא מן הבית א"כ אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר נמי יתחייב בכל כמו שכתבו הסמ"ע והב"ח לענין מוחה בפירוש, ואם לא חשבינן ליה כמוחה על דירת ביתו רק נחשב כאלו מוחה ואמר אל תגרמו לי הפסד משחרוריתא דאשייתא וכיון שמשלם לו שכר שחרוריתא דאשייתא דיו ויפטור מלשלם לו הכל אפילו כשנהנה נמי וצ"ע.
ג) ולולי דברי הכמ"ע והב"ח הייתי אומר דבמוחה בפירוש מודים כו"ע שאינו חייב לשלם לו שכרו רק כשנהנה היינו כשהוא גברא דעביד למיגר אבל כשלא נהנה מדירתו כגון בגברא דלא עביד למיגר מודים כו"ע שאינו מחויב לשלם לו שכר, ואפי' היש חולקין שמביאם רמ"א דס"ל דבהיזק שחרוריתא דאשייתא מחויב לשלם כל שכרו אפילו בגברא דלא עביד למיגר וחצר דלא קיימא לאגרא מ"מ במוחה בפירוש ובמקום שאין שום הפסד כלל לבעל החצר דהיינו בחצר דלא קיימא לאגרא אינו חייב לשלם רק בגברא דעביד למיגר אבל בגברא דלא עביד למיגר ובחצר דלא קיימא לאגרא פטור, דהנה התוס' שם בב"ק ד' כ' ד"ה זה לא נהנה וזה לא חסר הוא כתבו דאפילו בחצר דקיימא לאגרא אם הוא גברא דלא עביד למיגר דהוי זה לא נהנה וזה חסר הוא פטור כיון שלא נהנה אע"פ שגרם הפסד לחבירו דאפילו גירשו חבירו מביתו נעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא ופטור ע"ש בתוס' ולפי דבריהם אפילו בזה נהנה וזה חסר ג"כ אינו משלם לפי חסרונו דאינה אלא גרמא בעלמא רק כפי הנאתו משלם רק מה שזה חסר מועיל להודיענו שלא הפקיר דירתו כי אלמלי היה חצר דלא קיימא לאגרא היה פטור משום דאפקריה לדירתו אבל חצר דקיימא לאגרא לא הפקיר לדירתו כיון שחסריה ממונא אבל הדר אינו מחויב לשלם לו כפי חסרונו משום שאינה אלא גרמא בעלמא רק כפי הנאתו משלם, וכל זה הוא לשיטת התוס' אבל הרי"ף ושאר פוסקים פליגי על התוס' וס"ל דזה לא נהנה וזה חסר כגון גברא דלא עביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא חייב וכן הוא בשו"ע חו"מ סימן שס"ג והטעם בזה כתבו דלא מקרי גרמא בעלמא משום שאכל חסרונו של חבירו עיין טור וב"י והרא"ש שם, א"כ לא שייך זה הטעם רק בחצר דקיימא לאגרא דחסריה ממונא שייך לומר שאכל חסרונו של חבירו, אבל בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אין שום טעם לחייבו אפילו כשמוחה בעל החצר בהדר שיצא מן החצר, דאי משום הנאתו בעית לחייבו הרי לא נהנה מידי כיון שהוא גברא דלא עביד למיגר ואי משום חסרונו שהפסיד את חבירו בעית לחיובי' הרי לא חסריה מידי ולא שייך לומר שאכל חסרונו של חבירו אלא מוכרחין אנו לומר דהפוסקים המחייבין את הדר בחצר חבירו שלא מדעתו ומיחה בו בע"ה איירי בגברא דעביד למיגר דמחייבינן ליה משום הנאתו כשמיחה בו בע"ה שלא ידור בבית.
ד) ועוד כיון דלפי דברי התוס' בודאי פטור בגברא דלא עביד למיגר אפילו כשמיחה בו דהרי כתבו דאפילו גירש מביתו ואין לך מחאה גדולה מזו עיין רמ"א סימן שס"ג ס"ו שמוכח מדבריו שגירש מביתו משכחת בלא מחאה ע"ש, ומדברי הרי"ף ושאר פוסקים לא שמענו שיחלקו על דברי התוס' רק בחצר דקיימא לאגרא אבל בחצר דלא קיימא לאגרא לא שמענו שיחלוק מי על דברי התוס' מנא לן לעשות מחלוקות חדשות ולומר דהרי"ף וסייעתו חולקים על התוס' אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא אלא ודאי בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר מודים כולי עלמא שהוא פטור מלשם שכרו אפילו כשמיחה בו בפירוש שלא יכנס לביתו או שיצא מן הבית ולא שייך כאן לומר שאכל חסרונו של חבירו דהרי לא חסריה מידי כיון שהחצר לא קיימא לאגרא.
ה) אך בשחרוריתא דאשייתא שפיר יש מקום לומר כדברי החולקין שהביא הרמ"א דאפילו בגברא דלא עביד למיגר ג"כ מחויב לשלם כל שכרו דהרי כאן שייך ג"כ קצת לומר דאכל חסרונו של חבירו דהרי חסריה שחרוריתא דאשייתא ונהי דשחרוריתא דאשייתא אינם שוים אלא מעט מכל מקום כיון שהוא אכל הרבה מחסרון מעט שלו מחויב לשלם לו כל מה שאכל היינו שדר בו וכמו שכתבנו לעיל שהנהנה מאה זוז מחפץ של חבירו שאינו שוה אלא פרוטה אחת מחויב לשלם לו מאה זוז אי לא קדמה משיכת הגזלה להנאתו שהרי משל חבירו אכל ונהנה, א"כ כאן נמי כיון שזה אכל הרבה מחסרון המעט של חבירו מחויב לשלם לו כל מה שאכל משל חבירו, וכל זה הוא ההיפך ממה שמשמע מדברי הסמ"ע והב"ח דמדבריהם משמע דאפילו למאן דס"ל בשחרוריתא דאשייתא דבעינן שהדר יהנה מהבית היינו שיהא גברא דעביד למיגר מ"מ במוחה בפירוש חייב אפילו בגברא דלא עביד למיגר, ולדברינו הוא איפכא דאפילו למאן דס"ל בשחרוריתא דאשייתא דחייב אפילו בגברא דלא עביד למיגר היינו משום שאכל חסרונו של חבירו מ"מ במוחה בפירוש בענין שאין בו משום שחרוריתא דאשייתא בעינן שיהא גברא דעביד למיגר, דאי בגברא דלא עביד למיגר פטור דהא אי אתה יכול לחייביה לא משום הנאתו ולא משום דחסריה ממונא וכדלעיל.
ו) ולפי מה שכתבנו נתבאר דלא שייך האי דינא דשחרוריתא דאשייתא רק באופן כזה דאיירי הגמ' שהבית ודירתו שייכים לבעל הבית ושלו הם או כההיא דתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה דהפירות הם של בעל הפירות ולא של הנהנה אבל בנידון שהחפץ הוא של הנהנה ומגיע הפסד לחבירו בהנאתו של בעל החפץ בהאי חפץ בודאי לא שייך לחייבו על כל הנאתו משום ההפסד מעט כיון דמדידיה קמיתהני דהא מדינא הנהנה פטור מטעם דבעל החפץ מפקיר את הנאת החפץ לכל אדם כדאמרינן לעיל כיון שאין מגיע לו הפסד מהנאתו של פלוני הנהנה מנכסיו רק במקום שמגיע לו קצת הפסד שוב אינו מפקיר את ההנאה וא"כ הי' נהנה מחפץ של אחר שלא ברצונו ולכן חייב לשלם את כל הנאתו לפלוני בעל החפץ וזה שייך דוקא אם נהנה בחפצו של אחר לא כן אם ראובן נהנה בחפץ של עצמו ומגיע מזה הפסד לשמעון בודאי אינו משלם בעד כל ההנאה לשמעון כיון שהחפץ שלו הוא.
ז) וכתבתי זאת יען שראיתי בט"ב מהדורא תנינא סימן כ"ד שנשאל בענין כי ראובן חיבר פירוש על סדר נזיקין וקדשים והלך אצל שמעון המדפיס ונתפשר עמו בסך ידוע בעד כל דף ודף שידפיס לו אלו השני סדרים עם פירש"י ותוס' ופירושו של המחבר למטה, ואחר שגמר המדפיס את מלאכת המחבר הסיר מלמטה את הפירוש החדש של המחבר והדפיס לעצמו שני הסדרים הנ"ל ע"ש בט"ב שהאריך ובסוף מסיק שהמדפיס מחויב לשלם להמחבר חלקו, שהרי גם בדר במצר חבירו שלא מדעתו אפילו לא קיימא לאגרא מ"מ אם חסרו מעט כגון בשחרוריתא דאשייתא מחויב לשלם לו כל השכר כפי שנהנה, וגם כאן מחסרו הרבה כי אלמלא לא היה שמעון מדפיס הספרים שלו הוו שכיחו וקפצי זביני על ספרו של ראובן ועכשיו ששמעון מדפיסם יהיו הספרים בזול, וכיון שמחסרו מעט מחויב לשלם לו כל שכרו כפי חלקו כמו בשחרוריתא דאשייתא ע"ש בנו"ב, ונראה לי דאין זה שום שייכות לההיא דשחרוריתא דאשייתא דכיון שהמדפיס עשה וגמר את מלאכת המחבר שוב אין לו להמחבר שום שייכות אל האותיות של המדפיס ואם יש לו להמדפיס אותיות רבות אינו מחויב לעולם לסתור את האותיות שסידר וכיון שהמדפיס משלו נהנה ולא משל המחבר לכן אין נידון זה שום שייכות לההיא דשחרוריתא דאשייתא דאמרינן דכיון שהפסידו מעט מחויב לשלם לו כל שכרו דדוקא התם שהבית הוא של בעל הבית ואפילו אי לא קיימא לאגרא מ"מ דירתו וביתו שלו הם רק כיון דלא קיימא לאגרא ולא חסריה מידי לכן אמרינן שהפקיר דירת ביתו אבל אם בעל הבית מיחה בפירוש שלא יכנסו לביתו או דאיכא הפסד קצת דהוי נמי כאלו מיחה בפירוש ולא הפקיר לכן מחויב לשלם כל שכרו שנהנה אבל בנידון הנו״ב שהמדפיס משלו נהנה ולא משל המחבר אמאי ישלם לו כל שכרו.
ח) ולפענ"ד נראה בכל הדין כולו דלא כהנוב"י דלא זו בלבד שכל שכרו אינו מחויב לשלם לו אלא ההפסד הזה אשר מפסידו דלא קפצו זביני על ספרו גם ההפסד הזה אינו מחויב לשלם לו שאין זה אלא גרמא ומניעת הריוח בלבד ואין בזה דין ממון כלל
פרק ד
א) ויש להקשות על דברינו דהנה הנ"י בפרק כיצד הרגל כתב בשם הרמ"ה וז"ל דמכאן שמענו דהא דאין צריך להעלות לו שכר בחצר דלא קיימא לאגרא לאו דוקא בגדול דבר מחילה הוא אלא אפילו ביתומים דלאו בני מחילה אמרינן הכי, דהא הכא לא היה חייב בעל האפדנא אלא משום דקרמונאי הוי יתבי התם הא לאו הכי דיינינן ליה כחצר דלא קיימא לאגרא וטעמא משום דזה נהנה וזה לא חסר אינו תלוי במחילה דאפילו בגברא קפדנא דידעינן ודאי דלא מחיל לא היו מעלין לו שכר וה"ה גבי יתמי דשייך טעמא דזה נהנה וזה לא חסר עכ"ל הנימוק"י שם, ולכאורא נסתר בזה כל דברינו דלעיל שכתבנו שהטעם דזה נהנה וזה לא חסר פטור הוא משום שמפקיר לדירת ביתו או שאינו מקפיד, ולכן מחויב לשלם כשמיחה או בדאיכא שחרוריתא דאשייתא דהוי כמו שמיחה, שהרי הנימוק"י בשם הרמ"ה כתב בהדיא דזה נהנה וזה לא חסר פטור אפילו ביתומים קטנים דלאו בני דעה נינהו ולאו בני מחילה והפקר הם, ועוד שהרי כתב בהדיא דאפילו אי ידעינן ודאי דלא מחיל אין צריך להעלות שכר בזה נהנה וזה לא חסר אלמא שאין הטעם משום מחילתו והפקרו של בעל החצר וזה דלא כמו שהארכנו עד כה.
ב) ונראה דהרמ"ה ס"ל כשיטת האומרים דהא דאמרינן זה נהנה וזה לא חסר פטור הוא מטעם דכיון שהוא לא חסר כלום כופין על מדת סדום ואין כאן דין ממון ואין צריך למחילתו ולהפקירו של בעל החצר, ולדבריהם אפילו אם בעל החצר מיחה בפירוש בהדר בחצירו שיצא או לא יכנס מ"מ הוא פטור מלשלם כיון שאין דין ממון במקום שאינו חסר כלום וכופין על מדת סדום ומקרי דירת ביתו אינו שלו כיון שב"ד כופין אותו ומוציאין מידו א"כ הוי אינו שלו ואין צריך למחילתו או להפקירו וכן כתב המרדכי בשם ראבי"ה בריש פ' כיצד הרגל דבחצר דלא קיימא לאגרא כיון דלא חסר כלום לכן כופין על מדת סדום שיניח את אחרים שידורו בחצרו לכן שפיר כתב הרמ"ה דזה נהנה וזה לא חסר פטור אפילו ביתומים קטנים כיון שאין צריך למחילתם ולהפקרם.
ג) אבל דברינו סובב הולך ע"פ שיטת רוב הפוסקים דקי"ל כוותייהו דס"ל דהיכא שבעל החצר מוחה בפירוש שלא יכנסו בחצרו מחויב לשלם לו ומכ"ש שאין כופין את בעל החצר לכתחלה שיניח את אחרים שידורו בחצר, אלמא דדירות החצר שייכים לבעל החצר ושלו הם ויש דין ממון בזה נהנה וזה לא חסר ולדבריהם צריך לומר דהא דקי"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור הוא מדין מחילה או הפקר או דבר שאינו מקפיד, והיינו דכיון שלא חסר כלום אנן סהדי שהפקיר לדירת ביתו וחצרו, ולפי זה יוכל היות דביתומים קטנים זה נהנה וזה לא חסר חייב כיון דדירת הבית שלהם היא ולאו בני דעה נינהו ולא בני הפקר ומחילה הם לכן מחויב הדר בביתם או בחצרם לשלם להם אפילו בזה נהנה וזה לא חסר, וההוא עובדא דמייתי התם בב"ק (ד' כ"א) בההוא גברא דבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי ומסקינן דמשו"ה חייב לשלם משום דהוה זה נהנה וזה חסר ומשמע אבל זה נהנה וזה לא חסר פטור אפילו ביתומים איכא למימר דאיירי ביתומים גדולים דבני מחילה והפקר נינהו אבל ביתומים קטנים חייב לשלם אפילו בזה נהנה וזה לא חסר, ומה שמשמע שם ד"ה מאי הוה עלה בנימוק"י בשם הרמ"ה שאין כופין על מדת, סדום בזה נהנה וזה לא חסר נראה דאזיל לפרש דברי האומרים דזה נהנה וזה לא חסר חייב, שהרי שם תיכף בד"ה אמר רב כהנא כתב הנימוק"י והכי קי"ל דאין צריך להעלות לו שכר דזה נהנה וזה לא חסר כופין אותו עכ"ל אלמא דס"ל להנימוק"י דכופין למאן דס"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור.
ד) ודע דשיטת הרמ"ה הוא (הובא בנימוק"י שם) דהיכא דאיכא שחרוריתא דאשייתא אינו מחויב לשלם לו כל שכרו רק שכר שחרוריתא דאשייתא ויוכל היות דלשיטתו אזיל משום דס"ל דבחצר דלא קיימא לאגרא כיון דלא חסריה מידי כופין על מדת סדום שיניח את אחרים בחצרו ונמצא דדירת חצר לאו של בעל החצר הם ואפילו היכא שמוחה בפירוש ג"כ אין מחויב לשלם לו, לכן אפילו היכא דאיכא שחרוריתא דאשייתא והוי כמו שמוחה בפירוש מ"מ פטור מלשלם לו כמו שביארנו לעיל כמה פעמים דפסידא דשחרוריתא דאשייתא הוי כמו שמיחה בפירוש לכן כיון דמיחה בפירוש פטור לשיטת הרמ"ה כן הוא בדאיכא שחרוריתא דאשייתא, דדוקא לדידן דס"ל דזה נהנה וזה לא חסר פטור מטעם מחילה והפקר והיכא שמיחה בפירוש חייב לכן היכא דאיכא שחרוריתא דאשייתא נמי חייב דהוי כאלו מיחה בפירוש משא"כ לשיטת הרמ"ה.
ה) ויש מקום לקיים דברי הרמ"ה שכתב דזה נהנה וזה לא חסר פטור אפילו ביתומים קטנים ודבריו נכונים אפילו לדידן, אך לא מטעמיה, דלדברי הרמ"ה מועיל ביתומים קטנים משום דלאו מטעם מחילה והפקר אתינן עלה ולדידן יש לומר דמהני ביתומים קטנים משום דזכות הוא להם משום ושאיה יוכת שער או משום דביתא מיתבא יתיב או משום דניחא להו דלא נסתרי עבדיהם ובמידי דזכות זכין אפילו לקטן בן יום אחד כדאיתא בחו"מ סימן רמ"ג ס"ב י"ח דזכין לקטן אפילו בן יום אחד כיון דזכות הוא לו, ובזה ניחא דברי מרן הב"י שפסק בסימן שס"ג דזה נהנה וזה לא חסר חייב כשמיחה ובכל זאת פסק בב"י שם כהרמ"ה דזה נהנה וזה לא חסר פטור אפילו ביתומים קטנים דלאו בני מחילה נינהו א"כ צריך לומר כמו שכתבתי שהוא מטעם זכות וזכין להם שלא בפניהם ומזה יש ראי' דאפילו זכין מאדם נמי אמרינן ולאו דוקא זכין לאדם.
פרק ה
א) כתבו התוס' שם ד' כ' ד"ה טעמא דניקף וכו' וז"ל וא"ת ואי זה נהנה וזה לא חסר פטור אפילו עמד ניקף נמי וי"ל שאני עמד ניקף דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי דעתיה אלא בחנם עכ"ל התוס' ושם דף כ"א איתא בגמ' הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון שמעון מאי עבידתיה הכי קאמר נמצא הבית של שמעון מעלה שכר לשמעון תרתי הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא עכ"ל הגמ', ופירש"י תרתי בתמיה כלומר תרתי מילי קאמר דסתרן אהדדי דהאי דשכר בית שמעון מראובן הוי ליה דר בחצר שמעון שלא מדעת שמעון ומתרץ הגמ' הא דקיימא לאגרא מעלה שכר לשמעון דהוה ליה זה נהנה וזה חסר ע"ש בגמ' וזהו לכאורא תימא לדברי התוס' שכתבו דהיכא דגלי דעתיה מחויב לשלם אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא א"כ מאי מקשה הגמ' תרתי הלא כיון ששכר את הבית מראובן הרי גלי דעתיה דניחא ליה בשכר משו"ה צריך לשלם, וכתבו המפרשים (עיין טור וב"י) דדוקא היכא דגלי דעתיה לשלם להבעלים התם הוא דמחויב לשלם אבל בשוכר בית מראובן כיון שנמצא טעות בשכירותו הוי כמו שלא שכר כלל והרי חזר דינו לדין זה נהנה וזה לא חסר דעלמא. עיין בטור סימן שס"ג ובב"י שם ועיין חו"מ סימן שס"ג סע' ח' וסע' ט' ובהמ"ע שם ס"ק כ"ב והדבר צריך ביאור מ"ש היכא דגלי דעתיה להבעלים עצמם דחייב ומ"ש היכא דגלי דעתיה לאיש אחר שהוא פטור, ועוד צריך ביאור אמאי יועיל גילוי דעתו של הדר בו כיון שהטעם דאמרינן זה נהנה וזה לא חסר פטור משום הפקר הוא דאמרינן שבעל החצר הפקיר דירת חצרו, א"כ איך נחייב את הדר בו משום גילוי דעתו כיון שבעל החצר כבר הפקירו ודירת חצרו לאו דידיה היא אמאי יועיל לחייב את הדר בו משום גילוי דעתו.
ב) ונראה דשני מיני גילוי דעת ישנן בדברי התוס' בב"ק שהבאנו לעיל בסמוך חדא משום התחייבות וחדא משום שליחות, האי דמשום התחייבות אינו חייב רק כפי הסכום שגלה דעתו ולא יותר, אבל הגילוי דעת שהוא מטעם שליחות מחויב הוא לשלם יותר ממה שראינו שגלה דעתו, ועתה אפרש דברי' דמדברי התוס' שכתבו בסיום דבריהם ולא דמי לד בחצר חבירו דלא גלי דעתיה אלא בחנם, מוכח דאם היה מגלה דעתו שרוצה לדור בשכר היה מחויב לשלם שכר חצרו והטעם הוא משום התחייבות, והיינו דאע"ג שבעל החצר כבר הפקיר לדירת חצרו ואינו מקפיד על שום אדם שידור בחצרו, מ"מ כיון שהוא גלה דעתו שרוצה לשלם שכרו הרי התחייב ונשתעבד לשלם לו לבעל החצר ואע"ג שלא עשה שום קנין חליפין או כסף מ"מ בההיא הנאה דקמשתמש בביתא דחבריה גמר ומשעבד נפשו וכ"כ הנימוק"י ומביאם ב"י שם בחו"מ שם סעיף ו' דמשום שיעבוד והתחייבות נגעו בה וכיון דמשום התחייבות אתינן עלה לכן אינו מחויב לשלם רק כפי הסכום שגלה דעתו להתחייב עצמו ולא יותר, ואולי הוא גם משום קנין שכירות היינו כיון שגילה דעתו לשלם שכר בעד החצר ועל אופן זה נכנס בחצר של חבירו יש לו להדר בו קנין שכירות בחצרו של חבירו אע"ג דלא קיימא לאגרא מ"מ זכות הוא לו לכן נתחייב ונשתעבד הדר בו לשלם שכירות חצרו זהו הגילוי דעת דמהני מדין התחייבות שאמרנו שמחויב לשלם כסכום שגלה דעתו ולא יותר.
ג) ויש עוד מין גלוי דעת מוזכר בדברי התוס' הנ"ל שהוא מדין שליחות, דהיינו מה שכתבו התוס' בראש דבריהם, וא"ת ואי זה נהנה וזה לא חסר פטור אפילו עמד ניקף נמי וי"ל שאני עמד ניקף דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה עכ"ל והאי גילוי דעת אשר גילה הניקף את דעתו ליכא למימר שהוא מטעם התחייבות שהרי לא נתרצה הניקף לשלם לו למקיף מאומה ולא דמי לדר בחצר חבירו ונחית אדעתא דאגרא דהתם רוצה לשלם שכרו משא"כ כאן שאין הניקף רוצה לשלם מאומה למקיף ועדיין עומד הניקף וצווח שאין רצונו לשלם להמקיף מאומה, רק הגילוי דעת דניקף הוא מדין שליחות היינו דכיון שאנו רואין עכשיו שגילה הניקף דעתו כי רצונו עכשיו בהקיפו של זה הוי כאלו אמר לו הניקף למקיף מתחלה עשה גדר כזה ואני אשלם לך חלקי דבהאי גונא ודאי מחויב הניקף לשלם חלקו להמקיף שהרי על פיו עשה והוציא הוצאות, לכן אע"ג שלא אמר הניקף מאומה להמקיף מתחלה רק אח"כ גילה הנוקף דעתו דניחא ליה במה שהקיף חבירו הוי הגילוי דעת של אח"כ כמו האמירה מתחלה וכיוצא בזה איתא בגמ' ב"מ דף ק"א דהיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, בשרה העשויה ליטע שמין אותו וידו על העליונה היינו כיורד ברשות ובשדה שאינה עשויה ליטע שמין אותו וידו על התחתונה, ומייתי שם עובדא באחד שנטע שדה שאינה עשויה ליטע של חבירו ואתא לקמיה דרב אמר ליה זיל שלם ליה וידו על התחתונה א"ל לא בעינא לסוף חזייה דגדרה וקא מנטר לה אמר ליה גלית אדעתך דניחא לך זיל שלם ליה וידו על העליונה עכ"ל הגמ' הרי אנו רואין שהגילוי דעת מה דחזינן השתא דניחא ליה הוי כאלו עשאו שליח מתחלה ליטע ולגדור לכן שמין אותו כיורד ברשות, א"כ כאן נמי במה שעמד ניקף וגדר את הרביעית גלה דעתו שנתרצה במה שגדר חבריה והוי כאלו עשאו שליח מתחלה לגדור לכן מחויב לשלם הכל והוא יותר ממה שגלה דעתו שהגילוי דעת לא הוי רק ברוח הרביעית וגם לא גלה דעתו לשלם מאומה והוא מחויב לשלם כל שכרו בכל ד' רוחות שגדר חבירו, ובדר בחצר חבירו שלא מדעתו שם לא שייך הגילוי דעת של שליחות דליכא למימר דנעשה שלוחו בבנין ביתו או חצרו שהרי אין הדר בו קונה חלק בביתו ובחצרו רק הגילוי דעת דהתם הוא מדין התחייבות כמו שכתבנו לעיל.
ד) לכן ניחא דבשוכר בית מראובן אינו מטלה שכר לשמעון אם נמצא הבית של שמעון אע"ג דהשוכר גלה דעתו דניחא ליה לשלם שכרו והתחייב את עצמו לשלם לראובן מ"מ אינו מחויב לשלם לשמעון מידי שהרי אליו לא התחייב עצמו לשלם מאומה, ולראובן פשיטא שאין לו מה לשלם כלום כיון שאין הבית של ראובן והקנין והתחייבות אשר עשה הדר בו עם ראובן כבר נתבטל כיון שאין לו בית לראובן ולשמעון לא התחייב עצמו מאומה לכן הוא פטור מלשלם כמו בדר בחצר חבירו דעלמא היכא דלא גלי דעתיה כלל.
ה) אכן נראה דבעמד ניקף וגדר את הרביעית דמגלגלין עליו את הכל אם הניקף טעה וסבר כי ראובן היה המקיף משלש רוחותיו ונמצא כי שמעון גדר משלש רוחותיו אע"ג שגלה הניקף דעתו לאיש דעלמא היינו ראובן שדעתו לשלם לו, ולראובן הא אינו מחויב לשלם מ"מ נראה דמהני הגילוי דעת הזה ומחייב הניקף לשלם לשמעון המקיף דכיון שהגילוי דעת דמקיף וניקף לאו מדין קנין והתחייבות אתינן עלה רק, מדין שליחות היינו דאמרינן דכיון דגלה דעתו עכשיו דניחא ליה במה שגדר חבריה הוי כאלו אמר לו מתחלה לך וגדור ואני אשלם לך חלקי וכאן כשנמצא הגדר של שמעון לא שייך לומר שנתבטל הגילוי דעת שהרי הגילוי דעת לא יוכל להתבטל לעולם דדוקא קנין והתחייבות ושיעבוד זהו נתבטל כשחייב עצמו לראובן ונמצא בטל הרי נתבטל הקנין אבל הגילוי דעת לעולם עומד וקיים ואף עכשיו שנמצא הגדר ששמעון גדרו מג' רוחותיו והגילוי דעת היה בשעה שסבר שראובן גדרו מ"מ הרי הגילוי דעת קיים שהרי אנו רואים דניחא ליה שיהא שדהו גדורה מארבע רוחותיו או בשדה שאינה עשויה ליטע ובא שמעון ונטעה ובעל השדה סבר וטעה כי ראובן נטעה מ"מ אם ראובן גלה דעתו דניחא ליה במה שנטעה מחויב לשלם לו כיורד ברשות דהגילוי דעת לעולם עומד וקיים דניחא ליה שתהא שדהו נטועה וזה לא יתבטל לעולם דדוקא הקנין והתחייבות נתבטלו ע"י טעות אבל גילוי דעת אין לה בטלה עולמית. ו) ומכל מה שביארנו נתבאר לך דלא שייך לומר שהגילוי דעת יועיל רק אם ראובן משתמש בשל שמעון כגון בדר בחצר חבירו שלא מדעתו וראובן שדר בבית גלה דעתו דניחא ליה לשלם מחויב ראובן לשלם שהרי נתחייב גופו לשלם וגם קנין לא מחסרה כאן כמו שכתבנו לעיל דכיון דקמשתמש בביתא דחבריה ונהנה ממנו הוי כמו כסף או חליפין כדאיתא בכמה דוכתי בש"ס דבההיא הנאה הוי כמו כסף או חליפין או כמו שכתבנו לעיל שהדר בבית יש לו קנין שכירות בביתו של חבירו היכא דנחית בה אדעתא דאגרא, אבל אם ראובן דר בבית שלו אדעתא לשלם אגרא לשמעון לא מהני גילוי דמתא דראובן דאכתי מיחסרא קנין שיתחייב ראובן לשמעון דכאן לא שייך לומר בההיא הנאה או שכירות כיון דראובן דר בבית שלו.
ז) וכן הגילוי דעת השני דהוי מטעם שליחות כמו במקיף וניקף ג"כ לא שייך אלא כשראובן הניקף משתמש בהגדר שגדר שמעון המקיף אז אמרינן כיון דגלי הניקף דעתו דניחא ליה במה שגדר חבריה משו"ה מחויב לשלם לו אבל אם ראובן משתמש בגדר שגדר הוא בעצמו ממעותיו אין שייך לחייבו ליתן לאחרים ממעותיו כי למי יתן והוא פשוט מאוד.
ח) ולא הוצרכתי לכתוב זאת רק יען שראיתי בט"ב מהדורא תנינא חלק חו"מ סימן כ"ד לענין נידון המדפיס והמחבר שהבאנו לעיל רצה הנ"ב לחייב את המדפיס לשלם חלקו להמחבר במה שידפיס אח"כ מטעם גילוי דעת היינו לפי שהמדפיס מוציא אח"כ הוצאות בנייר ושאר הוצאות הרי גילה דעתו דניחא ליה בסידור האותיות שסידר המחבר, ולפי מה שכתבנו לא שייך כאן שום אחת משתי מיני גילוי דעת אשר כתבנו לעיל, דכיון שלאחר שהמדפיס עשה את מלאכת המחבר שוב אין לו להמחבר שום זכות וקנין בהאותיות של המדפיס ואם ירצה המדפיס לא יסתור אותיותיו לעולם והם של המדפיס א"כ לא שייך כאן שום גילוי דעת לחייב את המדפיס, דהגילוי דעת אשר מטעם התחייבות לא שייך כאן לא מיבעיא בנידון דהט"ב שהמדפיס לא נחת אדעתא דאגרא היינו לשלם להמחבר כי הרי אנו רואין שלא רצה לשלם לו מאומה א"כ בודאי לא שייך גילוי דעת מטעם התחייבות שהרי המדפיס לא התחייב עצמו במאומה, אלא אפילו אם המדפיס נחית אדעתא לשלם להמחבר מ"מ אינו מחויב לשלם דהרי מחסרא קנין לחייב עצמו והא למה זה דומה לראובן שדר בביתו אדעתא לשלם לשמעון את שכרו שאינו מחויב לשלם לו מאומה כמו שכתבנו לעיל.
ט) וכן הגילוי דעת אשר מטעם שליחות כמו במקיף וניקף לא שייך כאן כיון שהמדפיס בשלו קמשתמש ואין להמחבר חלק בהאותיות לאחר שעשה וגמר מלאכתו לא מהני גילוי דעת לחייבו כי למי ישלם כיון שמשתמש ונהנה משלו ולא משל חבירו, כמו אם הניקף היה מקיף משלו ממעותיו למי ישלם אם גלה דעתו כיון דבשלו משתמש וכן הוא דין המדפיס דבשלו קמשתמש ואין בזה דין גילוי דעת
פרק ו
א) איתא בב"ב דף ה' כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות וכו' מד' אמות ולמעלה אין מחייבין אותו סמך לו כותל אחר אע"פ שלא סמך עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל, וכתבו התוס' אע"ג דזה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה חייב וכן משמע נמי בכיצד הרגל וכו' אי נמי זה חסר הוא שגורם לו שהגביה הכותל למעלה מד' אמות כדי שלא יהיה לו היזק ראיה בשום אופן ממנו עכ"ל התוס' הרי אנו רואין שכתבו התוס' שני תירוצים בזה אם לחייבו משום גילוי דעת או לא ומשמע דלא פסיקא להו להתוס' לחייבו משום גילוי דעת וצריך ביאור מ"ש גילוי דעת הזה מהגילוי דעת שכתבו התוס' בב"ק לדבר פשוט דהיכא דגלה הניקף את דעתו חייב, ויותר יש לתמוה על דברי הנימוק"י שכתב כאן בב"ב על המשנה, הנ"ל וז"ל אבל אם בנה כותל כנגד כותל זה וכו' מגלגלין עליו את הכל שהרי גילה דעתו דניחא ליה במאי דבנה חבריה, ואם תאמר במאי קנאו דמחייבים ליה יש לומר דכיון דחצי כותל עומד הוא על חצרו קנתה לו חצרו ואע"פ שלא אמר לו אידך תקנה לך חצרך ברור לן שעל דעת כן בנאו שיהיה שלו כל זמן שירצה עכ"ל הנימוק"י, היוצא לן מדברי הנימוק"י כי משום הגילוי דעת לחוד עדיין לא רמיא חיובא על זה שסמך לו כותל אחר רק משום דזכתה לו חצרו בחצי הכותל לכן הוא מחויב לשלם להמגביה, והדבר תימא דלענין מקיף וניקף מחויב הניקף לשלם חלקו משום הגילוי דעת לחוד אע"ג דלא זכתה לו חצרו שהרי התוס' בב"ק דף כ' ד"ה את גרמת פירשו דאיירי שהקיף מבחוץ ולא הקיף בו לבין הניקף וכן כתב הנימוק"י בב"י דאיירי בהכי וכיון אכן אין הגדר עומד על קרקעו של הניקף שיזכה לו חצרו, ואפילו הכי מחויב הניקף לשלם להמקיף בשביל הגילוי דעת לחוד דגלי דעתיה דניחא ליה ומ"ש כאן דאמרינן שאע"פ דגלי דעתיה דליתא ליה במאי שהגביה חברו את כותלו בכל זאת אינו חייב לשלם לו עד שיזכה לו חצרו במחצית כותלו של חברו
ב) ונראה לתרץ ע"פ מה שכתבנו לעיל דמשום גילוי דעת יש לחייבו על שני אופנים. א) כשדר בחצר חבירו שלא מדעתו על דעת לשלם שכרו אז הוא מחויב לשלם שכרו משום שנשתעבד גופו ונתחייב לשלם משום שעבוד והתחייבות ב כשעמד ניקף וגדר את הרביעית אע"ג דלא שייך שם שיעבוד הגוף שהרי הניקף אינו רוצה לשלם כלום ולא התחייב א"ע בשום חיוב ממון מ"מ חייב הוא לשלם מטעם שליחות היינו דאמרינן דכיון דגלי הניקף דעתו דניחא ליה בהקפה הוי כאלו עשה שליח להמקיף למפרע שיקיפו בשותפות, והנה ענין התחייבות בודאי לא שייך בנידון זה כשסמך לו כותל אחר שהרי כשסמך הכותל לא סמך אדעתא לשלם שכרו שהוא אינו רוצה בזה רק שאנו כופין אותו לשלם אבל הוא רוצה להשתמש בכותל חבירו בחנם, אך הגילוי דעת של שליחות שייך כאן כמו במקיף וניקף, שהרי גם כאן יש לומר דבזה שסמך כותל אחר גלה דעתו דניחא ליה במה שהגביה חבריה והוי כאלו עשאו שליח להגביה את הכותל למפרע ושלוחו הוא כמו במקיף וניקף.
ג) ונראה דס"ל להנימוק"י ולהתוס' בתירוץ השני דלא שייך לומר איגלאי מילתא למפרע מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה והוי שלוחו, רק היכא שלא נתחדש ענין חדש כגון בההיא דעמד ניקף וגדר את הרביעית או בההיא דב"מ דף ק"א ביורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות דאמרינן דכיון דגלי דעתיה דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה והוי שלוחו למפרע, והוא יען שאין שום טעם לחלק ולומר דדוקא השתא ניחא ליה ולא מעיקרא כיון שלא נתחדש עתה שום ענין חדש ממה שהיה מתחלה, דהא מעיקרא נצרכת היתה השדה להקיפה מד' רוחות ומה שעמד ניקף וגדר את הרביעית אין זה ענין חדש, משא"כ בההיא דסמך לו כותל אחר שאנו רואים בפירוש ענין חדש היינו הכותל שסמך א"כ בודאי איכא למימר דדוקא עכשיו ניחא ליה במה שהגביה חברו אבל מעיקרא לא היה ניחא ליה, וכיון דלא ידעינן ניחותא דידיה רק מכאן ולהבא ולא למפרע לכן שפיר הקשה הנימוק"י במאי נתחייב לשלם לו חלקו מה שהגביה כותלו דדוקא במקיף וניקף דלא נתחדש עכשיו דבר חדש ממה שהיה בתחלה דהא השדה נצרכת היתה להקיפה בכולו ועמדה השדה להכי, אמרינן איגלאי מילתא למפרע דבשעה שהקיף המקיף שלוחו של הניקף היה לכן נתחייב הניקף לשלם חלקו בלא שום קנין וזכיה משא"כ בההיא דסמך לו כותל אחר דלא ידעינן דניחא ליה מעיקרא בשעה שהגביה הכותל ולא נעשה שלוחו למפרע רק עכשיו ניחא ליה א"כ צריך קנין לחייבו ובלא קנין אינו מתחייב כלל, ותירץ הנימוק"י משום דזכתה לו חצרו במחצית כותלו לכן נתחייב לשלם לו חלקו משעה שסמך כותלו וגלי דעתיה דניחא ליה השתא ולא למפרע, ומטעם הזה דאמרינן דביותר מד' אמות נתחדש ענין חדש לכן תירצו התוס' בתירוץ השני דמשו"ה חייב משום דהוי זה נהנה וזה חסר וחייב אפילו בלא גילוי דעתא כמו דקי"ל באמת דאפילו עמד הקיף חייב הניקף לשלם הכל משום דגרם לה הקיפה יתירה כדאיתא בב"ק ד' כ' אך התוס' בתירוץ הראשון ס"ל דאפילו כשנשתנה הענין אפילו הכי אמרינן איגלאי מילתא למפרע והוי שלוחו למפרע ואין צורך שיעשה עכשיו שום קנין ואין צריך שיהא חסר.
ד) ולכאורה יש להקשות על דברינו מפ' אלו מציאות דף כ"א ודף כ"ב בסוגיא דיאוש שלא מדעת דמשמע התם דקי"ל כאביי דלא אמרינן מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה כגון ביאוש ובהכשר זרעים וכדומה, ועוד משמע מסוגיא דשם דלענין שליחות מודים כולי עלמא דלא אמרינן מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה משום דכתיב אתם גם אתם, ואיך אמרינן כאן שיועיל הגילוי דעת של הניקף לומר מדהשתא ניחא ליה איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא נמי ניחא ליה והמקיף הוא שלוחו של הניקף לכן מחויב הניקף לשלם להמקיף תיכף בלא שום קנין רק משום שליחותו של המקיף, והלא לענין שליחות כולי עלמא מודים דלא אמרינן כן.
ה) אך אין זה תימה כלל דהא טעמא דלא אמרינן בשליחות איגלאי מילתא למפרע מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה הוא משום דכתיב אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, פירוש ולאפוקי היכא דליכא דעת בעליו בפירוש אז לא הוי שליחות, כגון היורד לתוך שדה חבירו ותרם שלא ברשות ובא בעליו ואמר לו כלך אצל יפות אז אין תרומתו תרומה אף שנמצאו יפות מהן וידעינן דהשתא ניחא ליה מ"מ לא מהני כלום לעשותו תרומה משום דגבי שליחות בעינן דעתו היינו שיעשה אותו שליח בפירוש משום דכתיב אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם וכאן ליכא דעת המשלח שהרי לא ידע כלל שזה ירד לתוך שדהו לתרום משו"ה אינו מועיל משא"כ כאן לענין מקיף וניקף שהניקף יודע שחבירו מקיפו רק שהוא אומר שאינו רוצה בזה, לכן קודם שראינו שעמד ניקף וגדר את הרביעית מהימנינן ליה מה שאומר שאינו עושה שליח להמקיף שאינו רוצה בהקיפו, אך אחרי שראינו שעמד ניקף וגדר את הרביעית תו אינו נאמן כלל במה שאומר שאינו רוצה בהקיפו ומתחלה עשה שליח להמקיף שיקיפהו רק שלא הודה את האמת במה שאמר עד עכשיו שלא עשאו שליח להמקיף, וכיון דאיכא דעת הניקף בפירוש לכן מועיל שפיר דהרי הוי לדעתו כריבויא דקרא דאתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, וצריך ביאור ועיון בכמה מקומות בש"ס במאי אמרי' איגלאי מילתא למפרע כי כמה סוגיות סותרות לכאורה בענין זה ואין כאן מקומו.
פרק ז
א) והנה הרמ"א בחו"מ סימן רס"ד סוף סעיף ד' לענין שנים שנתפסו והוציא אחד הוצאות ויצאו מן המאסר שאם נראה לב"ד שלא הוצרך להרבות בהוצאות בשביל חבירו דאפילו בשבילו לבדו היה צריך לכל ההוצאות האלה אינו חייב ליתן לו כלום דזה נהנה ולא חסר הוא, לכן מי שמציל ספריו וספרי חבירו אם לא הוצרך להרבות הוצאות בשביל חבירו אין חבירו חייב לשלם לו כלום ומסיים הרמ"א שם וז"ל ונ"ל דוקא שירד תחלה להציל שלו אלא שהציל ג"כ של חבירו אבל אם ירד על דעת שניהם חייב ליתן לו מה שנהנה מאחר שהציל של חבירו עכ"ל הרמ"א שם, מדברי הרמ"א האלה למדנו דבר חדש בדיני גילוי דעת והיינו דאפילו אם הניקף גלה דעתו דניחא ליה במה שהקיפו חברו מ"מ בעינן נמי שהמקיף יקיפם על דעת שניהם אבל אם המקיף לא היה כונתו רק בשביל עצמו לא מקרי גילוי דעת לכן במקום דלא שייך לומר גרמת לי הקיפא יתירתא ואין לנו טעם לחייב את הניקף רק משום גילוי דעת של הניקף לכן כיון שלא הקיף על דעת שניהם לא שייך גילוי דעת
ב) שהרי כאן בנידון הרמ"א בודאי גלה בעל הספרים שניחא ליה במה שהשתדל חברו להציל ספריו שהרי מקבל את ספריו מיד התופסו, וכן כשהיה נתפס במאסר וחברו השתדל ויצא לחפשי ג"כ גלה דעתו דניחא ליה בחפשיותו שהרי יצא ובא לביתו בשמחה וא"כ אית לנו לומר שיתחייב לשלם חלקו מטעם שליחות דאנן סהדי שעשה שליח את המשתדל כמו במקיף וניקף, ונהי שלא הוצרך להרבות בהוצאות בשביל חברו מ"מ מטעם שליחות אית לן לחייבו משום דגלה דעתו דניחא ליה במה שהשתדל חבירו, ואפילו הכי פטרינן ליה מטעם דכיון שלא השתדל על דעת שניהם רק בשביל עצמו הוי זה נהנה וזה לא חסר ופטור, א"כ המקיף וניקף נמי אין לחייבו מטעם גילוי דעת רק היכא שהקיף על דעת שניהם אבל אם הקיף אדעתא דנפשיה לא מקרי גילוי דעת ולא מחייב בניקף רק משום שגרם לו הקיפא יתירתא ולא משום גילוי דעת
ג) וטעמא דהאי מילתא דכיון דלא מהני גילוי דעת רק מטעם שליחות כמו שכתבנו כמה פעמים דאנן סהדי שהניקף עשה שליח להמקיף להקיפו א"כ בעינן דעת השליח ודעת המשלח כמו בכל השליחות שבעולם לכן אם אנו יודעים שהמקיף לא עשה על דעת שניהם רק בשביל עצמו לבד, או שהמשתדל אשר השתדל להוציא מן המאסר לא השתדל רק לצורך עצמו הרי עקר השליח את שליחותו ואינו שליח כלל לכן אין הניקף מחויב לשלם לו כלום משום גילוי דעת רק אם גרם לו הקיפא יתירתא אז חייב.
פרק ח
א) והנה באמת צריך ביאור מפני מה אין כופין על מדת סדום בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, והלא הוי זה נהנה וזה לא חסר דקי"ל בכל מקום כופין על מדת סדום, עיין חו"מ סימן שי"ח דכופין את השוכר ליתן דמים לענין השוכר רחיים מחבירו שיטחן להמשכיר עשרים סאה בכל חדש ואח"כ העשיר המשכיר וקנה רחים לעצמו אם יש לו לשוכר חטים שצריך לטחון לעצמו או לאחרים כופין להשוכר שיתן להמשכיר דמי טחינת החטים משום דהוי זה נהנה וזה לא חסר והוא בגמ' דכתובות דף קי"ג וכן כתב הרמ"א סימן קנ"ג סעיף ח' דכופין על מדת סדום לענין צנור שאם אין קפידה יכול להטות את הצנור לרוח אחרת ולשנותו ולקצרו משום דהוי זה נהנה וזה לא חסר, וכן הוא בחו"מ סימן קנ"ד סעיף ג' לענין שבאו לעשות בבת אחת פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון שאם האחד אינו חסר אם יטה הצדה אזי כופין אותו משום דהוי זה נהנה וזה לא חסר, כן כתב מרן המחבר שם סימן קנ"ד סעיף ג' ובסמ"ע שם ס"ק כ"ט דכופין את בעל החלונות שיגביה את חלונותיו ויניח לחבירו לסמוך כותלו סמוך לכותלו אם לא חסר כלום משום דהוי זה נהנה וזה לא חסר והוא בגמ' דב"ב דף ז' וכן כתב מרן המחבר שם סימן קנ"ד סעי' ט"ז דלדעת הרא"ש יש רשות לכל אדם לפתוח חלונותיו לרשות חבירו כשאינו מזיקו עכשיו אע"פ שהוא מזיקו לאחר זמן משום דהוי זה נהנה וזה לא חסר, ואפילו לדעת החולקים על הרא"ש וס"ל שאינו רשאי לפתוח הוא משום דס"ל דהוי זה נהנה וזה חסר דהא בעי למיקם בהדיה בדינא ודייני אבל כשזה לא חסר כלום כולי עלמא מודים דכופין על מדת סדום משום דהוי זה נהנה וזה לא חסר ומ"ש דבחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דהוי נמי זה נהנה וזה לא חסר ואפילו הכי אין כופין על מדת סדום.
ב) והנה התוס' בב"ק דף כ' ד"ה הא איתהנית כתבו וז"ל אפילו למ"ד בפ"ק דב"ב (דף י"ב) כופין אותו על מדת סדום ויהבינן ליה אחד מיצרא שאני הכא שהיה יכול למונעו מתחלה מלדור בביתו עכ"ל ודברי התוס' תמוהים דאכתי תקשה מ"ש כאן שיכול למונעו לכתחלה מלדור בביתו ואין כופין על מדת סדום ומ"ש דבשאר דוכתי כופין על מדת סדום ואין יכול למונעו לכתחלה והרמ"א בסימן שס"ג סעיף ו' כתב וז"ל ודוקא שכבר דר בו אבל לא יוכל לכופו לכתחלה שיניחנו לדור בו אע"פ דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה לא חסר ה"מ בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות אבל בכי האי גונא דאיבעי בעל החצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצרו היה יכול אלא שאינו רוצה אין כופין אותו לעשות בחנם עכ"ל. ג) ועיין בפ"ת שם סימן שס"ג שכתב וז"ל משמע שדבר שאינו יכול להרויח בו יכול זה לכופו אף לכתחלה ועיין מה שכתבתי לעיל סימן ק"ע סע' א' בד"ה כולם בשם תשובת נו"ב תניינא סימן נ"ד שכתב דפשוט שזה רק להרמב"ם בר"ס קע"ד אבל לדעת הרא"ש וכו' ע"ש גם בתשובת בית אפרים חלק חו"מ סימן מ"ט כתב וז"ל צ"ע על הרמ"א בסימן שס"ג שכתב טעמא כיון דהוי מצי לארווחי אלא דלא בעי והוא מדברי המרדכי אבל מדברי הפוסקים לא משמע כן אלא דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא לא מצי לכופו לכתחלה עיין בנימוק"י ב"ק בשם הרא"ה וכן מוכח להדיא מדברי התוס' ב"ב ד' י"ב ע"ב בשם הריצב"א והר' ישעיה הובא בש"מ ב"ק ד' כ' שתירצו דהא דאיצטריך קרא בבכור דפלגינן ליה אמצרא משום דבעלמא אין כופין על מדת סדום אם הוא מוחה ומונע ע"ש עכ"ל הפ"ת.
ד) והנימוק"י בב"ק בפ' כיצד הרגל על הסוגיא דשם ד' כ' כתב וז"ל מאי הוי עלה כתב הר"א ז"ל אע"ג דקי"ל בעלמא דזה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו על מדת סדום הני מילי בקרקע של שניהם שאין משתמש בשלו כלל אלא שיכול לכופו ממדת הדין שלא לעשותו וכגון השונה כנגד חלונו של חבירו והלה מעכב עליו שלא לסתום אורה שלו והלה רוצה לעשות לו חלונות במקום אחר שלא יפסיד מן האורה כלל כגון זה אמרינן כופין אבל להשתמש בשלו כלל לא אמרו שאם אי אתה אימר כן אין לך אדם שלא יכוף את חבירו על כרחו ע"כ וכן דעת הרא"ש ז"ל והריטב"א ז"ל דכהאי גונא לא אמרינן כופין על מדת סדום עכ"ל הנימוק"י.
ה) ונראה לבאר דברי התוס' שהבאנו לעיל אות ב' דזה כולי עלמא מודים דלא אמרינן כופין על מדת סדום אלא בהנאות בעלמא כמו שכתב הנימוק"י הנ"ל אבל אין כופין לאדם שימכור או יתן חפץ שלו לחבירו, אפילו אם יש לו חפץ לראובן שאין לו שום צורך בו ואפי' דבר שאינו מקפיד עליו כלל ואם בא שמעון ואכלו יפטר מלשלם לראובן כמו שכתב הרמב"ם בכל זאת היינו דוקא בדיעבד שכבר אכלו שמעון, אבל לכתחלה בודאי אין כופין לכולי עלמא שיתן חפציו לאחרים אע"ג שאין הבעלים צריכין להם כלל, והתוס' ס"ל דדירת הבית מקרי ג"כ חפץ בעין דכיון שהקרקע ברשות בעליה עומדת ובשל חברו משתמש הוי כמו שנוטל ממנו חפץ בעין וכמו שאין כופין לראובן שיתן חפציו לשמעון אע"ג שאין צריך להם כך אין כופין לראובן שיניח את שמעון לדור בביתו לכתחלה דזהו הוי נמי כמו חפץ בעין וכמו שכתב הנימוק"י הנ"ל (אף שאין זה לשונו אבל זהו כונתו) לכן לא הקשו התוס' מ"ש כאן דבחצר דלא קיימא לאגרא אין כופין ובכתובות דקי"ג בסוגיא דטחינא ורחיא כופין כדאיתא בחו"מ סימן שי"ח שהבאנו לעיל או מ"ש דב"ב ד' ז' דכופין כדאיתא בחו"מ סימן קנ"ד סע' ג' שהבאנו לעיל או בשאר סוגיות הש"ס דמשמע שכופין על מדת סדום וכאן בחצר דלא קיימא לאגרא אין כופין, זה לא קשיא להו לתוס' משום דפשיטא להו שיש לחלק בין חפץ בעין לשאר הנאות דעלמא וכיון דדירת הבית נחשבה כמו חפץ בעין לכן אין כופין אבל בשאר הנאות כגון בההיא דכתובות ד' קי"ג וב"ב ד' ז' ובשאר דוכתי כופין על מדת סדום.
ו) לכן לא הקשו התוס' בב"ק הנ"ל רק מב"ב ד' י"ב דאיירי שם ג"כ לענין חפץ בעין דאיירי התם לענין שני אחים או שני שותפים שיש להם שתי שדות בשותפות ושותף א' מהם יש לו שדה שהיא סמוכה להשדות המשותפות וביקש שיתנו לו חלקו שתהא סמוכה לשדה שלו, ואיכא למ"ד דכופין על מדת סדום ומחויב השותף השני לוותר חלקו שיש לו בהשדה הסמוכה הזאת וליתן לחבירו, לכן שפיר הקשו התוס' מ״ש דבחצר דלא קיימא לאגרא אין כופין שיתן חפץ בעין לחבירו ומ"ש דב"ב ד' י"ב דכופין את השותף שיתן חלקו לחבירו, והלא אידי ואידי חפץ בעין הוא.
ז) לכן תירצו התוס' וז"ל שאני הכא שהיה יכול למונעו מתחלה מלדור בביתו עכ"ל פירוש שאינו דומה החפץ בעין שיש לו לראובן בחצרו להחפץ בעין שיש לו להשותף בשתי השדות, דכאן כיון שהחצר והבית הם של ראובן לבד ויש לו לראובן קנין גמור בחצרו ובביתו ולשמעון הדר בו אין שום כח וזכות בחצרו של ראובן, ויש לו רשות למנוע מתחלה לכל אדם מלדור בביתו ובחצרו לכן אי אפשר לכוף את ראובן שיניח את שמעון לדור בביתו שהרי אם נכוף אותו הרי אנו מוציאין מראובן החפץ בעין שיש לו בקנין גמור שיכול למנוע לכל מי שירצה מלדור בביתו, ואנו נותנים אותו לשמעון שאין לו זכות בו, ובאופן כזה קי"ל דאין כופין לשום אדם שיתן החפץ בעין שלו לחבירו, משא"כ בשותפין שיש להם שתי שדות בשותפות נוכל שפיר לכוף לאחד מן השותפין שיסלק את כחו וזכותו משדה אחת ויתנה לחבירו שהשדה הזאת סמוכה למצר שלו, דכיון שאין השדה שלו לגמרי רק הם בשותפות, ומתחלה קודם שעלה הגורל שהשדה הזאת היא שלו אין בכחו למנוע את חבירו מלהשתמש בשדה זו המשותפת לשניהם רק אחר שיעלה הגורל שהשדה היא שלו לגמרי אז תהיה שלו בקנין גמור ולא מקודם לזה לכן אם אנו כופין לראובן שיתן את הזכות משדה זאת לשמעון לא מקרי הפקעה והוצאה חפץ בעין ע"י כפיה כיון שגם קודם לזה לא היה לראובן קנין גמור למנוע את שמעון מן השדה ולשמעון היה קנין קצת שראובן לא היה יכול למונעו לכן לא מקרי זה הוצאת דבר הבעין מראובן לשמעון לכן ס"ל להאי מ"ד דכופין על מדת סדום ויהבינן ליה אחד מיצרא, וזה דוקא אליבא דרבה דס"ל כופין על מדת סדום בשני אחים או שותפים שהרי אליבא דרבה הקשו התוס' בב"ק קושיתם ותירצו תירוצם, אבל אליבא דרב יוסף דפליג עליה דרבה שם בב"ב ד' י"ב וס"ל שאין כופין משום דאמרי אחי מעלינן ליה עלויא כנכסי דבי בר מריון ע"ש בתוס' שהוא מהאי טעמא שכתבנו שאין כופין על מדת סדום רק בהנאה בעלמא אבל לכוף אדם שימכור אי יתן חפציו דבעין אין אנו כופין, א"ל דס"ל לרב יוסף דאע"ג שאין זה הפקעה גמורה שהרי אין לו לראובן כח למנוע את שמעון ולשמעון יש לו מחצית השדות האלה מ"מ ס"ל לרב יוסף דמקרי הפקעה ואין כופין לראובן שימכור זכותו לשמעון דלענין דבר הבעין אין כופין על מדת סדום למכור או ליתן.
ח) ודע שנחלקו הפוסקים בההיא דרבה ורב יוסף הנ"ל הלכה כדברי מי דעת הרא"ש שם בב"ב ד' י"ב והובא בטור וב"י שהלכה כרב יוסף שאין כופין כהאי גונא וכן הוא הגירסא בגמ' שלפנינו והלכתא כרב יוסף אך הרמב"ם פסק שכופין ליתן לו אחד מיצרא וכתב בב"י סימן קע״ד שגירסת הרמב"ם לא היה והלכתא כרב יוסף לכן פסק כרבה שכופין אם שתי השדות שוות, ומרן בשו"ע פסק ג"כ כהרמב"ם שכופין, אך הרמ"א שם סע' א' הביא דעת הרא"ש והטור שאין כופין וכן הביא שם דעת המרדכי דהוי ספיקא דדינא וכל דאלים גבר.
ט) ודוקא בהאי גונא דאחים או שותפים הוא דנחלקו אם כופין או לא אבל אם יש לו לראובן שדה אחת בין שתי שדותיו של שמעון ורצה שמעון שראובן יחליפו על שדהו בזה מודים כולי עלמא שאין כופין את ראובן להחליף שדהו כדי שיהיו שדותיו של שמעון סמוכות יחד על מצר אחד דכלל הוא בידינו שאין כופין על מדת סדום למכור או להחליף או ליתן, ודוקא בפלוגתא דרבה ורב יוסף שאין זה הפקעה גמורה מפני שיש לשני השותפים חלק בשתי השדות וכמו שכתבנו לעיל התם ס"ל לרבה דכופין משא"כ כשאינן שותפין כלל אין כופין אותם להחליף.
פרק ט
א) ונראה דאפילו לדברי הרמ"א בסימן שס"ג סע' ו' שכתב בשם המרדכי דמשו"ה אין כופין בחצר דלא קיימא לאגרא משום דאי בעי בעל החצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצרו היה יכול אלא שאינו רוצה לכן אין כופין אותו לעשות בחנם, א"כ לכאורא משמע דסבירא ליה דאפילו ליתן דבר הבעין נמי כפינן היכא שאינו יכול ליהנות ולהרויח, שהרי דירת הבית מקרי דבר דבעין כמו שכתבנו לעיל בשם התוס' ואפילו הכי כתב הטעם דמשו"ה אין כופין את בעל הבית שיניח את אחרים שידורו בביתו משום דאי בעי בעל הבית ליהנות ולהרויח היה יכול, א"כ משמע דבמקום דלא שייך האי טעמא כופין על מדת סדום שיתן את שלו לאחרים.
ב) מ"מ נראה שאי אפשר בשום אופן להעלות על הדעת לומר כן שיכופו לבני שיתנו או שימכרו את שלהם ולא שמענו ולא ראינו בשום מקום שנאמר כופין על מדת סדום בהאי גונא אלא נראה דס"ל להמרדכי ולהרמ"א דדירת הבית לא מקרי חפץ בעין לענין זה, דהרי יש אומרים דבאמת כופין על מדת סדום בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר משום דהוי זה נהנה וזה לא חסר, ובדבר הבעין כו"ע מודים שאין כופין על מדת סדום למכור או ליתן או להחליף וכיון דס"ל דלא הוי דבר בעין לכן צריכין לומר דמשו"ה אין כופין משום דאי בעי ליהנות ולהרויח היה יכול
ג) ואולי גם התוס' ס"ל באמת דדירת הבית לא מקרי דבר בעין והא דמשמע מדבריהם דדירת הבית מקרי דבר בעין, משום דהתוס' אזלי אליבא דמ"ד דזה נהנה וזה לא חסר חייב משום דמצי למימר הא איתהנית לכן אליבא דידיה ס"ל להתוס' דדירת הבית מקרי דבר בעין שהרי מחויב לשלם, אבל לדידן דקי"ל שהוא פטור מלשלם יוכל היות דדירת הבית לא מקרי דבר בעין כלל לענין זה ושפיר יש לנו לכופו על מד סדום שיניח את חבירו בביתו אי לאו טעמא שכתבו המרדכי והרמ"א דמשום הכי אין כופין משום דאי בעי ליהנות ולהרויח היה יכול ליהנות ולהרויח.
ד) והנימוק"י בשם הרמ"ה שכתב הטעם דמשו"ה אין כופין על מדת סדום משום דלהשתמש בשל חברו לא אמרינן כופין משמע דלא ס"ל ג"כ כהא דהרמ"א ודעת המרדכי שהטעם שאין כופין משום דאי בעי ליהנות ולהרויח היה יכול, בכל זאת אפשר דגם הוא לא אמר אלא אליבא דמה דס"ל להגמ' עכשיו דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ודירת הבית הוי דבר בעין, אבל לפי האמת דקי"ל הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר יוכל היות דדירת הבית לא מקרי דבר בעין לכן צריכין לומר הטעם דאי בעי ליהנות ולהרויח היה יכול, וכן כתבנו לעיל דהרמ"ה לפי האמת סובר דכופין על מדת סדום גם בחצר דלא קיימא לאגרא ודברי הרמ"ה שכתב כאן דאין כופין הוא אליבא דמ"ד שצריך להעלות לו שכר אך אנן לא קי"ל כהרמ"ה בזה רק קי"ל בחצר דלא קיימא לאגרא שאין כופין, ובב"ב ד' קמ"ז משמע דדירת הבית מקרי דבר שאינו בעין שאין קנין חל עליה ע"ש לענין האומר ידור פלוני בביתי לא אמר כלום אפילו כשהוא שכיב מרע ע"ש ואע"פ שאין ראי' גמורה משם לענין כפית דזה נהנה וזה לא חסר שהרי כשאמר יאכל פלוני פירות דקל זה ג"כ לא מהני לענין קנין ולענין כפיה מסתמא אין כופין מ"מ זכר לדבר יש דדירה מקרי דבר שאינו בעין.
ה) היוצא מכל מה שכתבנו דבדבר הבעין אין כופין על מדת סדום למכור או ליתן או להחליף ובזה כולי עלמא מודים, ולענין שדות השותפין אם יש לשותף אחד שדה אחת אצל השדות המשותפות ורוצה שיתנו לו חלקו סמוך לשדהו בזה נחלקו רבה ורב יוסף והרמב"ם והרא"ש ומרן המחבר והרמ"א, דרבה ודכוותיה פוסקים הרמב"ם ומרן המחבר ז"ל וסבירא להן שכופין את שותפו שיתן לו אחד מיצרא ורב יוסף ס"ל שאין כופין וכן פסק הרא"ש, אבל אם יש לו לראובן שדה אחת בין שתי שדותיו של שמעון אין כופין לראובן שיחליף שדהו עם שמעון כדי שיהא לשמעון שתי שדות סמוכות זו לזו דקי"ל שאין כופין למכור ולהחליף ולענין דירת הבית קי"ל ג"כ דאפילו בחצר דלא קיימא לאגרא אין כופין את בעל החצר שיניח את אחרים שידורו בביתו והטעם שאין כופין מדברי התוס' והנימוק"י משמע משום דדירת הבית הוי כמו דבר שבעין שאין כופין, אך מדברי הרמ"א והמרדכי משמע דדירת הבית לא הוי כמו דבר בעין, והטעם שאין כופין הוא משום דאי בעי ליהנות ולהרויח בה היה יכול לכן אין כופין, ואפשר להעמיס בדברי התוס' והנימוק"י כדברי הרמ"א והמרדכי, ויוכל היות כי לענין דינא אין שום חילוק בין טעם הרמ"א והמרדכי שכתבו דמשו"ה אין כופין משום דאי בעי ליהנות ולהרויח היה יכול לבין טעם התוס' והנימוק"י משום דהוי דבר בעין דלעולם בחצרו וביתו יש שני הטעמים האלה דאי בעי ליהנות ולהרויח הוי מצי וגם הוי דבר בעין, ואם יצויר חצר או בית שלא יהא רשות לבעליו להשכירו וליהנות ולהרויח יוכל היות דלא מקרי תו דבר בעין לענין הבעלים כיון שאין להם רשות להשכיר וליהנות ולהרויח.
ו) ולפי דברינו נדחו דברי הנו"ב מהדו"ת סימן כ"ד שהבאנו לעיל פרק ח' סימן ג' בשם הפ"ת שכתב שאין דברי הרמ"א אמורים רק לשיטת הרמב"ם בסימן קע"ד אבל לדברי הרא"ש דס"ל באחין ושותפין שאין כופין על מדת סדום א"כ אפילו היכא דאי בעי ליהנות ולהרויח לא היה יכול ג"כ אין כופין, ולפי דברינו נדחו דברי הנו"ב דז דוקא באחין ושותפין יען שיש לו להשותף השני קנין גמור בגוף השדה לכו אין לכופו למכור ולהחליף דבדבר הבעין אין כופין על מדת סדום אבל בנידון הרמ"א שאין שם רק דירת הבית ואין שם דבר בעין כלל שהרי הבית נשאר ביד בעליו לכן צריך לטעמא שכתב הרמ"א דאי בעי ליהנות ולהרויח היה יכול ואפילו הרא"ש נ"כ יודה לדברי הרמ"א, וגם יתר דברי הפ"ת שהביא בשם ספר בית אפרים שהקשה על הרמ"א מדברי התוס' והנימוק"י ג"כ לא קשה מידי, דיוכל היות שגם הם ס"ל כטעם המרדכי והרמ"א כמו שכתבנו לעיל ואם אפילו אינם סוברין כהמרדכי מ"מ נקט הרמ"א טעמו של המרדכי משום דלענין דינא אין שום נ"מ ביניהם ונקט הרמ"א טעמו של המרדכי שדבריו מפורשים בטעמם משא"כ דברי התוס' והנימוק"י שדבריהם סתומים ואפשר להעמיס בדבריהם גם טעמים אחרים לכן לא הביאם הרמ"א מאחר שאין נפקותא לענין דינא
ו) ובזה מיושב עוד דהנה קי"ל בסימן שט"ז דהמשכיר בית לחברו לזמן קצוב ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר יכול להשכיר אם אין בני ביתו מרובין וכן כתב מרן המחבר בסוף סימן שט"ז לענין ספינה שאם פרקה בחצי הדרך ומצא השוכר מי שישכור אותה עד המקום שפסק יכול להשכירה לאחר ואין לו עליו אלא תרעומות וכן כתבו הפוסקים בסימן שי"א לענין יין זה שיוכל להחליף ביין אחר עיין לקמן מ"ש בזה ואלו לענין הבעלים המשכירם או את החמור או את הבית כתבו הש"ך בסימן שי"א ס"ק י"א והקצוה"ח שם והמל"מ פ"ה מה שכירות הל' ג' שבעל הספינה ובעל החמור אינן יכולין להחליפו בספינה אחרת או בחמור אחר כשאמר חמור זה או ספינה זו, והדבר צריך ביאור מ"ש דהשוכר יכול לשטת ממשא למשא ומאדם לאדם דאע"ג שהשכירו ליין זה או לאדם זה מ"מ יכיל השוכר להשכיר לאדם אחר אם אין בני ביתו מרובין או להחליף ליין אחר ומ"ש שהמשכיר אינו יכול לשטת מספינה או מחמור לחמור או מבית לבית.
ח) ובדברינו ניחא דבכל מקום קי"ל כופין מל מדת סדום, אך בדבר הבעין אין כופין לאדם שימכור או יתן או יחליף את שלו וכיון שיש לו להשוכר קנין שכירות בספינתו של חברו או בחמורו הוי כאלו יש לו חפץ בעין ואין כופין לאדם שיחליף חפציו בחפץ אחר, משא"כ ביין ובמשא שאין קנין לבעל הספינה בהיין ובהמשא ואין קנין להמשכיר בהאדם השוכר לכן כופין אותו על מדת סדום שיוליך משא אחרת או יניח לדור לאחרים אם אין ב"ב מרובין ועיין בקצוה"ח בזה, ועיין בפ"ת שכתב שהגאון רעק"א חולק על זה ואינו מצוי אצלי כעת לעיין בו.