משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דשליחות ומילי
פרק א
א) והנה הקצוה"ח סימן קפ"ב ס"ק א' כתב וז"ל דשליח של אדם כמותו לא אמרינן אלא במידי דעשיה דאז הוה ליה מעשה שלוחו כמותו אבל במידי דליכא עשיה לא אמרינן שליח של אדם כמותו וכמו"ש הרא"ש בפירושו לנדרים (ד' ע"ב) בהא דעושה שליח להפר נדרי אשתו דפריך בגמ' והא לא שמיע ליה וכתב שם וז"ל ושמיעת אפוטרופוס אינו כשמיעת הבעל ואע"פ שעשאו שליח להפר במידי דממילא לא שייך מינוי שליחות עכ"ל הקצוה"ח שם ומזה דייק הקצוה"ח דהגוף של השליח אינו נעשה כגופו של המשלח דאם נעשה גופו של השליח כגופו של המשלח אמאי לא יכול לעשות שליח על השמיעה דנחשב שמיעתו של השליח כשמיעתו של המשלח אלא ודאי דהגוף של השליח אינו נעשה כגופו של המשלח רק מעשיו של השליח נחשבו כמעשה המשלח לכן אינו יכול לעשות שליח להניח תפילין בעדו וללבוש ציצית ע"ש בקצוה"ח.
אך לדברינו שכתבנו בענין שליחות פרק א' שהגוף וגם המעשה אינו נחשב על המשלח היינו שגופו של השליח אינו נעשה כגופו של המשלח וכן מעשיו של השליח אינן כמעשיו של המשלח רק הפעולה הרוחנית שפעל מעשה השליח זהו נחשב על המשלח וכמו שהארכנו בזה לעיל א"כ יש תימה אמאי לא יכול הבעל למנות שליח על השמיעה היינו שתפעול שמיעת השליח כאלו הבעל בעצמו שמע כמו שפועלים כתיבת הגט ונתינתו וכל מעשיו של השליח כאלו המשלח עשאם א"כ מדוע לא תפעול גם שמיעת השליח כאלו המשלח שמע.
ב) והנה באמת אין הדבר מוסכם ששמיעת השליח אינה מועילה וז"ל הר"ן שם בנדרים ד' ע"ב על קושית הגמ' והא לא שמיע ליה כתב על זה הר"ן וז"ל וכי תימה לעולם אימא לך דבעי שמיעה ושאני הכא דאיכא שמיעה דאפוטרופוס וכיון דשלוחו של אדם כמותו הוה ליה כאלו שמע הבעל תירצו בתוס' בשם הרב ר' יוסף ז"ל דליתא דאם איתא דבעיא שמיעה מי איכא מידי דבעל לא מצי מיפר ושליח מצי משוי דהא מהאי טעמא גופיה אוקים לה להך ברייתא במס' נזיר (ד' י"ב) כר"א דס"ל דאדם מפר נדרי אשתו קודם שתדור דאי לרבנן וכו' מי איכא מידי דאיהו לא מצי מיפר כיון דאכתי לא נדרה אשתו ושליח מצי משוי הלכך שפיר מוכח דלא בעי שמיעה דכי שמע אפוטרופוס מאי הוה כיון דבעל לא מצי מיפר דהא לא שמע שליח נמי לא מצי מיפר עכ"ל הר"ן.
ג) אלמא דס"ל להר"ן דשייך דין שליחות לענין שמיעה דדוקא משום טעמא דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח לכן אין הבעל יכול למנות שליח לשמיעה קודם ששמע הבעל משו"ה אינו מועיל הפרת השליח אבל אי היה ס"ל דיכול אדם למנות שליח אפילו במידי דלא מצי עביד מהני שפיר שמיעת השליח אלמא דאפילו בלא מעשה רק מידי דממילא יכול ג"כ למנות שליח והוא או משום דגוף השליח הוה כמו גוף המשלח או משום דהפעולה הרוחניית שפעלה שמיעת השליח פועלת על המשלח א"כ מדברי הר"ן יש תיובתא על דברי הקצוה"ח הנ"ל דהקצוה"ח דייק דגוף השליח אינו כגוף המשלח מזה שאין יכול למנות שליח על השמיעה ומדברי הר"ן שמענו שמועיל שליחות על השמיעה דלא כהקצוה"ח.
ד) ודברי הרא"ש שמביא הקצוה"ח בשמו דבמידי דלית בה מעשה ליכא דין שליחות תמוהין וז"ל הרא"ש שם בנדרים (ד' ע"ב) והא לא שמע ליה ושמיעת האפוטרופוס אינה כשמיעת הבעל ואע"פ שעשאו שליח להפר דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות ובנזיר מוקים לה כר"א דאמר בעל מיפר עד שלא נדרה וכיון דאיהו מצי מיפר מצי נמי משוי שליח להפר נדרים של עתיד וכבר שנינו לעיל דלר"א אין הפרה מועלת עד ששמע הילכך פריך מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי עביד דמכח הך פירכא מוקי לה הש"ס בנזיר כר"א עכ"ל הרא"ש, ודברי הרא"ש סתרי אהדדי דמסוף דבריו משמע דס"ל כהר"ן דפירכת הש"ס והא לא שמיע ליה הוא משום האי טעמא דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח וכיון דהבעל לא שמע ואינו יכול להפר לכן אינו יכול לעשות שליח אבל אי לאו האי טעמא יכול למנות שליח אפילו על השמיעה אע"ג דהוי מידי דממילא ובתחלת דברי הרא"ש משמע דקושית הש"ס היא משום דשמיעה הוי מידי דממילא ואין אדם יכול למנות שליח במידי דממילא אפילו בלאו האי טעמא דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח.
ה) וז"ל הרשב"א בנדרים שם ד' ע"ב ואיכא למידק אשמעתין מאי קא קשיא ליה אפוטרופוס ואיצטריך לאוקמיה בדאמר לכי שמענא הפר, והא איכא שמיעת אפוטרופוס דשמיעתו כשמיעת הבעל דשלוחו של אדם כמותו ותירצו בתוס' בשם הקונטרס דלענין שמיעה אינו נעשה שליח, ובשם הרב ר' יוסף תירצו דבנזיר פ"ד מוקי לה להך פלוגתא כר"א וכו' וכיון דאיהו לא מצי מיפר מהשתא אלא לכשישמע א"כ אף הוא לא משוי שליח להכי דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד השתא לא משוי שליח עליה עכ"ל הרשב"א הרי חזינן שהרשב"א תירץ בזה שני התירוצים חדא כהר"ן משום דכיון שלא שמע הבעל ולא מצי להפר לכן אינו יכול לעשות שליח, עוד תירץ משום דלענין שמיעה אינו יכול למנות שליח והוא כמו"ש הרא"ש בתחלת דבריו, א"כ יש להעמיס ג"כ בהרא"ש שנתכוין לשני התירוצים כהרשב"א חדא משום דהוה מידי דממילא ואינו יכול למנות שליח על השמיעה משום דהוי מידי דממילא ועוד תירץ הרא"ש תירוץ ב' ובנזיר מוקים לה כר"א וכו' והוא כמו שתירצו הרשב"א והר"ן משום דכיון דהבעל לא שמע עדיין ואינו יכול להפר לכן אינו יכול לעשות שליח משום דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד אינו יכול למנות שליח.
ו) עכ"פ חזינן דהר"ן וכן הרשב"א בתירוצו השני וכן הרא"ש ס"ל דאדם יכול למנות שליח על השמיעה אע"ג דהוי מידי דממילא א"כ יש תימה על הקצוה"ח שתפס בפשיטות כאלו לא היה שום חולק בזה רק הדבר פשוט שאין אדם יכול למנות שליח על מידי דממילא, ועל זה בנה הקצוה"ח את בנינו דגופו של השליח אינו כגוף המשלח, ובאמת הדבר אינו כן שהרי הר"ן פשיטא ליה שאדם יכול למנות שליח אפילו במידי דממילא וכן הרא"ש והרשב"א בתירוצם השני ס"ל כן דאדם יכול למנות שליח על השמיעה אע"ג דהוי מידי דממילא, ואם מדברי הרא"ש בתירוץ הראשון יש הוכחה דגופו של השליח אינו כגופו של המשלח ולכן אינו מועיל שליח במידי דממילא א"כ יש הוכחה איפכא מדברי הר"ן ומתירוצו השני של הרא"ש וכן מדברי הרשב"א שתירוצו השני דס"ל שאדם יכול למנות שליח אפילו במידי דממילא א"כ מוכח מדבריהם שגופו של השליח הוא כגופו של המשלח ואמאי שבק הקצוה"ח דברי הר"ן ותירוצם השני של הרא"ש והרשב"א שידוע בדברי הפוסקים כי התירוץ השני הוא העיקר ותפס הקצוה"ח לעיקר את תירוץ הראשון של הרא"ש דר"ל שאדם אינו יכול למנות במידי דממילא והוכיח מזה דגופו של השליח אינו כגופו של המשלח והוא תימה על הקצו"ה.
ז) עכ"פ חזינן דהר"ן והרשב"א בתירוצו השני והרא"ש בתירוץ השני כולהו ס"ל דאדם יכול למנות שליח כל השמיעה וע"פ דברינו שכתבנו לעיל אין הטעם משום דגופו של השליח הוא כגופו של המשלח רק הטעם הוא משום דהפעולה הרוחנית שפעלה השמיעה זהו נחשבת על המשלח כמו בכל מקום דקי"ל שלוחו של אדם כמותו דהפירוש הוא לדברינו שהפעולה הרוחנית שפעל השליח זה מחשבינן על המשלח וגם השמיעה אע"ג דהוי מידי דממילא לא גרע משאר כל הדברים דקי"ל שלוחו של אדם כמותו.
פרק ב
א) ונראה דאפילו לפי תירוץ הרא"ש והרשב"א בתירוצם הראשון שכתבו שאין אדם יכול למנות שליח על השמיעה משום דהוי מידי דממילא אין הטעם כמו שכתב הקצוה"ח משום שהגוף של השליח אינו כגוף של המשלח דזה בודאי לא איכפת לן כלל כמו שכתבנו לעיל דנהי דגופו של כשליח אינו כגוף המשלח מ"מ כיון דהפעולה הרוחנית שפעלה שמיעת השליח זהו נחשב על המשלח כמו שכתבנו לעיל יש לנו לומר שיועיל שפיר שמיעת השליח כשמיעת המשלח.
ב) אלא נראה שהטעם הוא דס"ל כמו שכתבו התוס' ושאר מפרשים שאין אדם יכול למנות שליח שישבע בעדו או ידור נדר בעדו או יקבל נזירות בעדו משום דהוי מילי ולא מימסרין לשליח, וס"ל דהא דאמרינן מילי לא מימסרין לשליח אין פירושו דוקא משליח א' לשליח ב' אלא אפילו בשליח א' ג"כ לא מימסרן מילי לשליח עיין תוס' נזיר ד' י"א דיה דהוה מתנה ע"מ שכתוב בתורה שכתבו פשיטות דנזירות אי אפשר לקיים ע"י שליח וכן הביאו האחרונים בשם הרמב"ן בב"ב ד' קכ"ו שאין מועיל נזירות ע"י שליח עיין חתם סופר חלק יו"ד סימן שכ"א וכ"כ מר"ן הב"י בא"ח סימן תל"ד דנדר אינו מועיל ע"י שליח וכתב מר"ן כב"י דזהו טעמו של הר"ן דס"ל דהפקר אינו מועיל ע"י שליח משום דס"ל דהפקר דין נדר יש לו וכמו שאינו מועיל נדר ע"י שליח כך אינו מועיל הפקר ע"י שליח וכ"כ הפני יהושע בכתובות ד' ע"ד ובגיטין ד' ע"ה דנדרים ושבועות אינם מועילים ע״י שליח ועיין בזה בשדי חמד אסיפת דינים מערכת חמץ ומצה סימן ה' אות כ"ז ושם בכללים מערכת ה' אות צ"ג ובפסקי מהרא"י סימן רנ"ד ומביאו הנו"ב חלק יו"ד ס' קמ"ז מהדורא תנינא והכ"נ סוף כלל שליחות אות ל"ה ועיין יד אברהם ביו"ד בהגהות סימן רל"ד ויש מחלוקת בזה אי מהני נזיר ושבועה ונזירות ע"י שליח או לא וטעם האומרים שאין השליחות מועילה בנדרים ושבועות ונזירות כתב החתם סופר חלק יו"ד סימן שכ"א וז"ל וראיתי בלשון הר"ן פרק התקבל בגיטין שכתב מילי לא מימסרן לשליח שאין בדברים כח להיות חוזרים ונמסרים עכ"ל הר"ן וכו' והנה בכל התורה שלוחו של אדם כמותו ושליח עושה שליח ועל כרחך היא דמילי לא מימסרן לשליח משום דלא ילפינן שליחות אלא מקדשים וגירושין ותרומה ובטלו איכא מעשה אבל מילי גרידא לא אשכחן עכ"ל הח"ס ועיין רש"י בגיטין ד' ע"א ע"ב ד"ה דאמר מילי מימסרן לשליח שכתב וז"ל דרך ארץ הוא לעשות שליח דברים והוי נמי בדברים שלוחו של אדם כמותו עכ"ל רש"י אלמא דלמאן דאמר מילי מימסרן משליח א' לשליח שני הוא משום דס"ל שיש תורת שליחות בדברים ושליח הראשון הוא כמו המשלח לכן יוכל השליח הראשון למסור הדברים לשליח השני א"כ שמעינן ממילא דמאן דס"ל מילי לא מימסרן משליח א' לשליח שני הוא משום דס"ל שאין תורת שליחות בדברים ועל השליח הראשון אין שם שליחות עליו ולא אמרינן גביה שלוחו של אדם כמותו יען שאין בו מעשה רק דברים בעלמא ובדברים בלא מעשה לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו כמו שכתב הח"ס דשלוחו של אדם כמותו ילפינן מקדשים וגירושין ותרומה ובכולהו יש בהם מעשה אבל למנות שליח בדברים לבד בלא מעשה לא מצינו לכן אין אדם עושה שליח לישבע בעדו או לקבל נזירות בעדו מפני שאין בהם מעשה ולא הוה רק דברים ובדברים לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו.
ג) וז"ל הר"ן ס"פ התקבל ד"ה והקשה הרמב"ן שכתב שם דאם איתא דמילי מימסרן לשליח כיון ששלוחו של אדם כמותו כשהסופר והעדים שומעין מפי השליח הרי הן כאלו שומעין מפי הבעל עכ"ל הר"ן אלמא דקאי על שליח ראשון דמילי לא מימסרן מהמשלח לשליח הראשון ולא קאי דוקא משליח ראשון לשליח שני.
ד) וכיון דחזינן דלא אמרינן שלוחו של אדם כמותו אלא היכא דאיכא מעשה דהוי דומיא דגירושין וקדשים ותרומה אבל היכא דליכא מעשה רק דברים לבד כגון נדרים ושבועות ונזירות או האומר לשלוחו אמרו לפלוני ופלוני ויכתוב לפלוני ופלוני ויחתום לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו, א"כ מכ"ש לענין שמיעה דליכא שם לא שום מעשה ולא דבור א"כ בודאי לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו לכן כתבו הרא"ש והרשב"א בתירוצם הראשון שאין לעשות שליח על השמיעה ושמיעתו של השליח אינו כשמיעת הבעל משום שאין שם מעשה כלל דשמיעה גרעה מדבור דבדבור איכא למ"ד דעקימת שפתיו הוי מעשה עיין ב"מ ד' צ' אבל בשמיעה דליכא מעשה כלל בודאי מיגרע גרע ולא שייך שם שליחות, ואין הטעם כמו"ש הקצוה"ח משום שהגוף של השליח אינו כגופו של המשלח דזה לא איכפת לן כלל משום דהפעולה הרוחנית שפעלה שמיעת השליח יש לחשבו ויש להועיל כאלו הבעל שהוא המשלח שמע כמו בכל מקום דקי"ל שלוחו של אדם דהפירוש הוא כך דהפעולה הרוחנית שפעל השליח יש לחשבו על המשלח אלא הטעם הוא דכיון דליכא מעשה לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו כמו בשבועות ונדרים ונזירות משום דלא הוי דומיא דגירושין ותרומה וקדשים ואפילו למאן דס"ל דבשבועות ונדרים יכול לעשות שליח היינו משום דעכ"פ דבור איכא ויש לומר דעקימת שפתיו הוי מעשה אבל בשמיעה דהוי מידי דממילא כו"ע מודים דלא מצי משוי שליח.
ה) ומ"ש הח"ס דתרומה מקרי מעשה אע"ג דתרומה סגי במחשבה ולכל הפחות בדבור צריך לומר דכיון שעל ידי דבורו או מחשבתו חייל תיכף שם תרומה ושיריים נאכלין מקרי מעשה וכן הקדש מקרי מעשה כיון דבדבורו חייל הקדש על החפץ והנהנה מעל תיכף א"כ הוה מעשה כדאיתא בתמורה ד' ג' דא"ל ר"י לתנא לא תתני ומימר משום דבדבורו עשה מעשה ופירש"י שעושה מחולין קדשים לכן הוה מעשה ולוקה אפילו למ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו א"כ הקדש נמי בדבוריה נעשית מעשה לכן משכחת הקדש ע"י שליח כדאיתא בג"מ נדרים ל"ו דמדעת בעלים יוכלו להפריש פסח וחטאת וכן בפסחים ד' פ"ח בסוגיא דהאומר לעבדי משמע ג"כ שיש שליחות בהקדש [וליכא למימר דעבד עדיף דידו כיד רבו כמו שכתבנו לעיל בשם התוס' קידושין ד' מ"ב וס' ב"א דדוקא במידי דממונא עבד עדיף משא"כ במצוה שליח עדיף], אבל הפקר לא מקרי מעשה כמו שכתב הר"ן בפסחים שאינו יכול להפקיר ע"י שליח, אבל כשאדם עושה שליח לישבע בעדו או לקבל נזירות בעדו דכיון שלא נעשית שום מעשה בדבורו של השליח כמו בהקדש ותרומה שנכנסו תיכף ההקדש והתרומה ברשות הכהנים וברשות ההקדש לכן אין שליחות מועיל בשבועות ונזירות משום דהוי דברים לבד בלא שום מעשה כלל, וכן בהפקר, והטעם כיון שלא נכנס החפץ לרשות הבעלים מקרי מילי ולא מעשה ואינו דומה להקדש ותרומה שתיכף בעת אמירת השליח יצא מרשות בעלים ובא לרשות הכהנים וברשות ההקדש לכן מקרי מעשה ולא דבור משא"כ בהפקר דאע"ג שיצא מרשות הבעלים תיכף בדבורו כיון שלא בא לרשות הזוכה תיכף לכן לא הוי רק מילי עיין קצוה"ח סימן רמ"ג ס"ק א' בענין הפקר אם הוא מדין נדר או לא ואם תיכף כשהפקיר יוצא מרשות הבעלים או לא ועיין שדי חמד בכללים מערכת ה' סימן ק' מה שכתב בזה ועיין בדברינו לקחן פרק ו' מה שכתבנו בזה בס"ד.
ו) ולכאורא יש להקשות מ"ש דהעושה שליח להפקיר מיקרי מילי ולא מימסרן לשליח משום דע"י דבורו של השליח עדיין לא נכנס החפץ לרשות אחר ולכן מיקרי מילי ומ"ש דהעושה שליח למכור חפציו קרקע או מטלטלין לא מיקרי מילי ויכול שפיר לעשות שליח והלא לכאורא שניהם שוין דהלא על השליח אין לעשות שום מעשה רק לומר להלוקח לך משוך וקני או לך חזק וקני ובדבורו של השליח עדיין לא יצא החפץ מרשות הבעלים ומכ"ש שלא נכנסו לרשות הלוקח בדבורו של השליח נמצא שהשליח לא נתמנה רק על דבור לבד ולא על שום מעשה א"כ יש לנו לומר דהוי מילי ולא מימסרן לשליח כמו בהפקר, מ"מ נראה דלא דמיין להדדי דהעושה שליח למכור נהי שלא נתמנה השליח לעשות שום מעשה בידו מ"מ השליח נתמנה להוציא החפץ מרשות הבעלים ולהכניסו לרשות הלוקח וזה מיקרי מעשה בתרומה והקדש מה שהחפץ יוצא מרשות הבעלים ונכנס לרשות הגבוה ולרשות הכהנים א"כ גם כאן מיקרי מעשה מה שהחפץ יצא מרשות המוכר לרשות הלוקח אע"ג דלא דמיין אהדדי דבתרומה והקדש יוצא מרשות הבעלים ונכנס לרשות הגבוה ולרשות הכהנים תיכף בדבורו של השליח לכן מיקרי מעשה משא"כ בעושה שליח למכור דנהי שיש רשוות להשליח להוציא החפץ מרשות הבעלים ולהכניסו ברשות הלוקח מ"מ לא ע״י דבורו של השליח לבד יצא החפץ מרשות הבעלים לרשות הלוקח רק ע״י מעשיו של הלוקח שמשך והחזיק יוצא החפץ מרשות לרשות, מ"מ כיון דעכ"פ נתמנה השליח להוציא את החפץ מרשות הבעלים ולהכניסו לרשות הלוקח לכן לא מקרי מילי רק מעשה מיקרי מה שהשליח נותן רשות להלוקח לילך ולמשוך ולהחזיק ולהוציא החפץ מרשות הבעלים משא"כ בהפקר שלא נתמנה השליח להכניס את החפץ לרשות אחר והמחזיק והמושך אח החפץ לאו בהרשאת השליח קעביד רק ממילא ומדעת עצמו קעביד אבל השליח לא נתמנה להכניס את החפץ לרשות הקונה רק להוציא את החפץ מרשות הבעלים נתמנה השליח ולא להכניס לרשות הזוכה רק שהזוכה זכי ביה בדעת עצמו ולא בהרשאת השליח לכן הפקר לא מיקרי מעשה ולא נקרא רק מילי ולא מימסרן לשליח.
ז) ולכאורא היה נראה לחלק בין הפקר למכירה בזה דהעישה שליח למכור נהי שלא נתמנה השליח לעשות שום מעשה בידיו מ"מ נתמנה השליח ליתן רשות להלוקח לעשות מעשה למשוך או להחזיק א"כ נתמנה השליח על מעשה החזקה או המשיכה של הלוקח משא"כ בהפקר דליכא שם שים מעשה כלל, שהרי הזוכה שעשה מעשה המשיכה או החזקה לאו הרשאת השליח קעביד רק מדעת עצמו קעביד לכן לא מקרי מעשה כלל זה אי אפשר לומר רק אליבא דשמואל (ד' ס"ו בגיטין) דאומר אמרו כשר אבל לדידן דקי"ל כר' יוסי אי אפשר לומר כן דכיון שהשליח בעצמו לא נתמנה לעשות שים מעשה בעצמו לא מיקרי מעשה בזה שנתמנה לצוות ולומר לעשות מעשה והא למה זה דומה לאומר אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו דקי"ל כר' יוסי בגיטין ד' ס"ו דהוה מילי ולא מימסרן לשליח משום שהשליח הראשון לא נתמנה לעשות מעשה רק על ענין דברים ובדברים לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו כמו שכתבנו לעיל בשם רש"י והר"ן אלמא דאע"ג שהשליח ניתן רשות לסופר ולמדים לעשות מעשה היינו לכתוב ולחתום מ"מ מקרי מילי כיון שהשליח בעצמו אינו עושה שום מעשה רק שנותן רשות לאחרים לעשות מעשה א"כ במוכר נמי כיון שהשליח אינו עושה שום מעשה רק שנותן רשות להלוקח לעשות מעשה אית לן לומר שזה מיקרי מילי ולא מימסרן לשליח, אלא ע"כ צריך לומר כדאמרן דמה שהשליח נתמנה להוציא החפץ מרשות הבעלים ולהכניסו לרשות הלוקח זה מיקרי מעשה ולא מילי.
פרק ג
א) ודע דמהרי"ט ח"א סימן קכ"ז כתב שאין אדם יכול לעשות שליח להקדיש משום דמילי לא מימסרן לשליח, ובשו"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק יו"ד סימן קמ"ז כתב על דברי מהרי"ט האלה וז"ל אלא גוף דברי מהרי"ט במחילת כבודו דברי שגגה הם, ומאוד אני תמה על גדול כמותו איך פלטה קולמוסו דברי שגיאה כזה, דמה דאמרינן ומילי לא מימסרן לשליח היינו שאין השליח יכול לעשות שליח אחר במקומו כן מפורש ברש"י במס' גיטין ד' כ"ט ע"א בד"ה רבא אמר דלא משוי שליח שלא מסר להם אלא דברים ואין בדברים כח להיות חוזרים ונמסרים לאחר עכ"ל ע"ש וכו' אבל מיד המשלח בעצמו יכול למסור דברים לשליח עכ"ל הנו"ב שם וכן בספר מחנה אפרים הביא ג"כ דברי מהרי"ט הנ"ל ותמה עליו ג"כ כמו שתמה בס' נו"ב דהא דמילי לא מימסרן לשליח אינו אלא משליח א' לשליח ב' אבל המשלח בעצמו יכול שפיר לעשות שליח בדברים ע"ש בס' מח"א.
ב) והנה מ"ש הנו"ב והמח"א דמילי לא מימסרן לשליח לא אמרינן רק משליח או לשליח שני אבל המשלח יוכל שפיר לעשות שליח בדברים כבר כתבנו לעיל בשם רש"י בגיטין ד' ע"א ע"ב ד"ה דאמר מילי מימסרן לשליח שכתב וז"ל דרך ארץ הוא לעשות שליח דברים והוי נמי בדברים שלוחו של אדם כמותו עכ"ל רש"י וז"ל הר"ן סוף פרק התקבל ד"ה והקשה הרמב"ן וכו' דאם איתא דמילי מימסרן לשליח כיון ששלוחו של אדם כמותו כשהסופר והעדים שומעין מפי השליח הרי הן כאלו שומעין מפי הבעל עכ"ל הר"ן, אלמא דס"ל לרש"י והר"ן דהא דמילי לא מימסרן לשליח היינו גם מהמשלח להשליח הראשון ולא קאי דוקא מהשליח הראשון להשליח השני והוא מבואר היטב לעיל שמעתתא זו פרק א' אות ב' ואות ג' ע"ש.
ג) והא דכתב רש"י בגיטין בד' כ"ט ובד' ס"ו דמילי לא מימסרן לשליח היינו משליח א' לשליח שני היינו משום דהגמ' איירי בזה במסירת, הדברים משליח א' לשליח ב' לכן פירש"י לפי הענין משליח א' לשליח ב' אבל באמת תליא זה בזה דאפילו מהמשלח להשליח הראשון ג"כ אינו יכול לעשות שליח דברים ותליא בזה דאם נאמר שיש תורת שליחות בדברים ומילי מימסרן לשליח א"כ השליח הראשון הוא כמו המשלח בעצמו לכן יכול שפיר השליח הראשון למסור להשליח השני ואם נאמר דמילי לא מימסרן מהמשלח להשליח א"כ השליח הראשון לא נעשה כמותי של המשלח לכן לא יכול השליח הראשון למסור לשליח השני, וכ"כ לעיל שדעת התוס' בנזיר י"א והרמב"ן בב"ב ד' קכ"ו והב"י באו"ח סימן תל"ד והפ"י בכתובות ד' ע"ד ובגיטין ד' פ"ה שאין מועיל שליחות בשבועות ונדרים ונזירות והפקר והיא ג"כ משום דמילי לא מימסרן לשליח וכ"כ הח"ס יעוד הרבה אחרונים דמילי לא מימסרן לשליח הוא אפילו מהמשלח להשליח הראשון ג"כ לא מימסרן מילי ומכ"ש מהשליח הראשון להשליח השני, היוצא מכל זה שדברי מהרי"ט אינן דברי טעות ושגגה כמו שחשבו הנ"ב והמח"א הנ"ל.
ד) אך מ"ש מהרי"ט שם שאין אדם יכול לעשות שליח להקדיש משום דמילי לא מימסרן לשליח בזה לא דבריו דהקדש בודאי לא מיקרי מילי כמו שכתבנו לעיל דכיון דע"י דבורו נעשית מעשה שהרי תיכף בשעה שהקדיש יוצא החפץ מרשות הבעלים לרשות הגבוה והנהנה מעל תיכף לכן לא הוי מילי רק הוי מעשה כדאיתא בתמורה ד' ג' וכן בנדרים ד' ל"ו ובפסחים ד' פ"ח כמו שהבאנו לעיל והוי כמו תרומה שמועיל שליחות בתרומה ואף שאחרונים דחקו ליישב דברי מהרי"ט גם בזה בכל זאת דבריהם דחוקים מאוד ולא נהירין דבריו בזה רק כי שפיר יכיל אדם לעשות שליח להקדש כמו שיכול לעשות שליח לתרום תרומתו משום דלא הוי מילי רק מעשה אבל שבועות ונזירות שפיר הוי מילי ואין אדם יכול לעשות שליח לישבע בעדו או לידור נדר בעדו או לקבל נזירות בעדו משום דהוי מילי ולא מימסרן לשליח.
פרק ד
א) והנה הטיב שם סימן קמ"ז הקשה על דברי מהרי"ט הנ"ל דפשיטא ליה דמילי לא מימסרן לשליח וז"ל והלא בחו"מ סימן רמ"ד יש פוסקים דאומר אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו כשר אלמא דלא אמרינן מילי לא מימסרן לשליח אלא היכא שאינו מפרש שעושה שליח למילי אבל אם אמר בפירוש שיהיה שלוחו למילי שפיר הוי שליחות אף למילי וא"כ כשעושה השליח בפירוש שישבע בעבורו לא שייך לומר להני פוסקים דלא חל השליחות עכ"ד.
ב) אך המעיין בדברי הפוסקים יראה שאין זה קושיא כלל על דברי מהרי"ט שהרי שיטת המכשירין באומר אמרו בחו"מ סימן רמ"ד הוא דעת הרמב"ן שמביאו הר"ן בגיטין סוף פרק התקבל ע"ש בטור ודעת הרמב"ן הוא דבאומר אמרו לא מיפסל משום מילי דלא מימסרן לשליח שאין זה מילי רק הוי כמו שממנה שלוחים שלא בפניהם דמהני ולא מיבעיא אם המשלח פירש ואמר אמרו לסופר פלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני עדים ויחתמו דבודאי זה מקרי שהמשלח הבעל או הנותן ממנים שלוחים את הסופר פלוני והעדים פלוני ופלוני רק שהמינוי הוא שלא בפניהם ואין זה מילי רק שליחות גמור שלא בפניהם אלא אפילו כשאומר הבעל או הנותן סתם אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו וכן עשו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו לא הוי מילי רק הוי מינוי שליחות שלא בפניהם והיה לנו לומר שיועיל בין בגיטין בין בשאר שטרות ומ"מ אינו מועיל בגיטין לאו משום דהוי מילי אלא משום גזירת הכתוב וז"ל הרמב"ן דשאני גט דכיון דבעינן לשמה ובעינן נמי וכתב לה כלומר שיכתבנו הבעל אין הסופר והעדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו אבל בשאר הדברים עושה אדם שליח שלא בפניו וכו' וההיא דאמרינן מתנה הרי היא כגט לענין מילי לא מימסרן לשליח איתמר אבל באומר אמרו לא שייך אלא בגיטי שים וכו' אפילו באומר אמרו סתם עכ"ל הרמב"ן המובא בר"ן ס"פ התקבל וכ"כ הדרישה והפרי חדש באה"ע סימן ק"ד וכן משמעות הטור אה"ע סימן קמ"א דדעת הרמב"ן הוא דאומר אמרו לא הוי מילי רק הוי מיני שליחות אפילו אומר אמרו סתם נמי הוי מינוי שליחות שלא בפניו לכן מהני בשאר דברים מלבד בכתיבת וחתימת גיטי נשים שאינו מועיל מגזירת הכתוב אע"ג דלא הוי מילי א"כ כשאומר אדם לשלוחו שישבע בעדו או יקבל נזירות בעדו בודאי מיקרי מילי ואינו מועיל אפילו לשיטת הרמב"ן בחו"מ סימן רמ"ד שהוא דעת היש מכשירין באומר אמרו דדוקא התם מהני אומר אמרו דכיון דהוי מינוי שליחות לכתוב ולחתום משו"ה לא הוי מילי רק מעשה גמור מקרי כיון שהבעל והנותן מינה בעצמו את הסופר והעדים לכתוב ולחתום לכן לא הוי מילי דמה לי אם מינה אותם בפניהם או שלא בפניהם משא"כ בשבועות ונזירות כיון דעכ"פ מילי הוי ומילי לא מימסרן לשליח לכן אינו מועיל שליחות בנזירות ושבועות שאין שום חילוק לענין מילי בין אם ממנה אותם ועושה אותם שלוחיה למילי או שאינו מפרש שעושה אותם שליח למילי אין שום חילוק בזה דלא כמו"ש הנו"ב ואין החילוק רק בזה דכיון דדעת הרמב"ן הוא דאומר אמרו הוי מינוי שליחות א"כ לא הוו מילי שהרי מינה אותם לעשות מעשה לכתוב ולחתום משא"כ בשבועות ונזירות דעכ"פ מינה אותם לדברים לבד ומילי לא מימסרן לשליח לכן לא מהני.
ג) ודעת הרא"ה והר"ן ס"פ התקבל הוא דבאומר אמרו גם כן הפסול הוא משום דהוה מילי ולא מימסרן לשליח, ולדידהו לא מיבעיא כשאומר סתם אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו בודאי לא מקרי מינוי שליחות רק הוי מילי ולא מימסרן לשליח אלא אפילו כשאומר הבעל או הנותן אמרו לסופר פלוני ויכתוב ולעדים פלוני ופלוני ויחתמו ג"כ מקרי מילי ולא מקרי מינוי שליחות ולא מימסרן לשליח ופסול בין בגיטין בין בשאר שטרות רק כשאומר בפירוש בלשון מינוי היינו שאומר הנני ממנה את פלוני סופר ויכתוב ולפלוני ופלוני עדים ויחתמו אז מקרי מינוי שליחות ולא מילי וכשר בין בגיטין בין בשאר שטרות דהוי מינוי שליחות שלא בפניהם, וסברא הראשונה בחו"מ סימן רמ"ד דס"ל דאפילו אומר אמרו פסול בשאר שטרות ס"ל ג"כ כדעת הרא"ה והר"ן וסייעתם.
ד) והנה לענין אומר אמרו איתא בגמ' ד' ס"ו דלרבי יוסי פסול אפילו באומר אמרו ואיתא שם דשמואל ס"ל כר"י בחדא ופליג עליה בחדא היינו כשאומר לשלשה תנו גט לאשתי ולא אמר אמרו ס"ל לשמואל דפסול משום דמילי לא מימסרן לשליח אבל כשאומר אמרו ס"ל לשמואל דכשר והרי"ף והרא"ש פסקו כר"י דאפילו באומר אמרו ג"כ אינו גט ולא פסקו כשמואל דמכשיר באומר אמרו משום דרב אשי בד' ע"ב ס"ל כן דהרי זה גט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו וכתב מרן הב"י בשם הר"ן שכן הוא גם דעת בה"ג ור"ח ז"ל אבל פוסקים אחרים ס"ל דאומר אמרו הוה ספק כיון דשמואל מכשיר באומר אמרו ולא חזינן אמורא דפליג עליה בהדיא לכן הוי ספק וכתב מרן הב"י שכן הוא דעת הר"ן והר"י והרמב"ן וכן דעת בעל התרומות והמרדכי, וסמ"ג וסמ"ק והכלבו והרמ"ה דהוה ספק מגורשת באומר אמרו משום שחששו להא דשמואל דמכשיר באומר אמרו.
ה) ולשיטת הרמב"ן ניחא דאע"ג דלענין גיטין קי"ל דאומר אמרו הוי ספק מגורשת א"כ לכאורא יש לנו לומר ג"כ לענין שבועות ונזירות דהוי ספק אי מילי מימסרן לשליח או לא, מ"מ אין זה קושיא לשיטת הרמב"ן כמו שכתבנו לעיל דאומר אמרו הוי מינוי שליחות שלא בפניהם ולא הוי מילי שהרי הבעל ממנה לסופר ולעדים לעשות מעשה ול הוי מילי משא"כ בנזירות ושבועות הרי ממנה את השליח לדברים בעלמא לישבע או לנזור בעדו והוי מילי ולא מימסרן לשליח, והספק הוא אם הלכה כר"י דפסול באומר אמרו משום גזירת הכתוב כנ"ל להרמב"ן או הלכה כשמואל דמכשיר באומר אמרו ולית ליה האי קרא למיפסליה אבל עכ"פ מילי לא הוי משו"ה יש להסתפק להכשירו אבל במקום דהוי מילי בודאי לא מימסרן לשליח לכן בשבועות אינו מועיל.
ו) אך יש להקשות לשיטת הרא״ה וסיעתו דס"ל דאומר אמרו הוי נמי מילי ומשו"ה ס"ל לר"י דפסול אפילו באומר אמרו משום דהוי מילי ולא מימסרן לשליח ולא ס"ל לר"י דהוי מינוי שליחות שלא בפניהם רק ס"ל לר"י דהוי מילי א"כ לדידן דמספקא לן אם הלכה כר"י או כשמואל דפליג עליה בחדא ומכשיר באומר אמרו ע"כ לכאורא הספק הוא אם מילי מימסרן לשליח או לא, וכיון דמספקא לן אם מילי מימסרן לשליח או לא א"כ לענין נזירות ושבועות נמי אית לנו לומר כן דהוי ספיקא דדינא אם מועיל נזירות ושבעות ע"י שליח או לא, ואמאי משמע מדבריהם דבודאי אינו מועיל נזירות ושבועות ע"י שליח והלא אית לן לומר דהוי ספק.
ז) ונראה לתרץ חדא דהפוסקים המחמירין באומר אמרו וס"ל דהוי ספק גירושין יוכל היות שלא החמירו רק לענין גט משום חומרא דאשת איש אבל בעלמא פשיטא להו דהלכה כר' יוסי שרב אשי דהוא בתרא ס"ל כותיה דמילי לא מימסרן לשליח אפילו באומר אמרו, וכן משמע מדברי הרמב"ם שהרי בפ"ב מה"ל גירושין מספקא ליה להרמב"ם באומר אמרו אם נתבטל הגט או לא כמו"ש בשמו מר"ן הב"י באה"ע סימן ק"כ ואלו בפ"ד מה' זכיה פסיקא ליה להרמב"ם דאומר אמרו לאו כלום הוא לענין מתנה ע"ש ועיין בטור וב"י בחו"מ סימן רמ"ד ומשמע דאפילו אם נתן עבדו במתנה לאחר בהאי שטרא דאומר אמרו ואח"כ תפס המקבל את העבד ג"כ לאו כלום הוא אלמא דפשיטא ליה להרמב"ם דהלכה כר' יוסי דמילי לא מימסרן לשליח אפילו באומר אמרו א"כ ע"כ צריך לומר דמה שהחמיר הרמב"ם בה"ל גירושין לחוש להא דשמואל דמילי מימסרן לשליח באומר אמרו אין זה רק משום חומרת אשת איש ולא בעלמא א"כ לכל הפוסקים הנ"ל שחששו להחמיר כשמואל דמילי מימסרן לשליח באומר אמרו איכא למימר ג"כ דדוקא משום חומרת אשת איש החמירו כן אבל בעלמא מודים כולי עלמא דהלכה כר' יוסי וכרב אשי דמילי לא מימסרן לשליח אפילו באומר אמרו א"כ בנזירות ושבועות שפיר פסקו הפוסקים הנ"ל דמילי לא מימסרן לשליח ולא חששו להא דשמואל.
ח) עוד יוכל היות דהרא"ה תלמידו של הרמב"ן לא פליג על רבו הרמב"ן אלא בפירוש דברי ר' יוסי ולא בדברי שמואל, דר' יוסי ס"ל דאומר אמרו אינו גט ובגמ' איתא דר' יוסי ס"ל דמילי לא מימסרן לשליח א"כ ס"ל להרא"ה דמשו"ה פוסל ר' יוסי באומר אמרו משום דהוי מילי וס"ל דלא הוי מינוי שליחות שלא בפניו, ולא ניחא ליה להרא"ה לומר כהרמב"ן רבו דס"ל דאומר אמרו הוי מינוי שליחות שלא בפניו ומה דפסל ר"י באומר אמרו הוא מטעם אחר שכתב הרמב"ן מדעתו דכתיב כתב ונתן כנ"ל כי זה לא נראה לו להרא"ה לחדש טעמים חדשים מדעתנו מה שלא הוזכר בגמ', וכיון דבגמ' הוזכר הטעם דפוסל ר"י משום דמילי לא מימסרן לשליח ור"י פוסל אפילו באומר אמרו לכן אע"ג דדעתו של הרמב"ן רבו הוא דאומר אמרו לא הוי מילי רק הוי מינוי שליחות שלא בפניהם מ"מ ס"ל להרא"ה תלמידו דר"י לא ס"ל כן רק דאומר אמרו ג"כ הוי מילי כדי שלא נצטרך לחדש טעמים מדעתנו רק דאומר אמרו הוי מילי ומשום זה פסל ר' יוסי.
ט) אבל בדברי שמואל שמכשיר באומר אמרו וס"ל לשמואל ג"כ דמילי לא מימסרן לשליח בלא אומר אמרו כדאיתא בגיטין דף כ"ט ודף ס"ו יוכל היות שגם הרא"ה מודה לדברי רבו הרמב"ן דטעמא דשמואל דמכשיר באומר אמרו הוא משום דלא הוי מילי רק הוי מינוי שליחות שלא בפניהם, ובזה פליג שמואל על ר"י דר"י ס"ל דאומר אמרו הוי מילי ולא מינוי שליחות ושמואל ס"ל דאומר אמרו הוי מינוי שליחות ולא הוי מילי, ובדברי שמואל דמכשיר באומר אמרו אם נימא שהטעם הוא משום דהוי מינוי שליחות לא נצטרך לחדש מדעתנו שום טעמים חדשים, א"כ הפוסקים הנ"ל דמספקא להו אם הלכה כשמואל דמכשיר באומר אמרו או כר"י דפוסל באומר אמרו אין הספק אם מילי מימסרן לשליח או לא דזה בודאי ס"ל גם לשמואל דמילי לא מימסרן לשליח כדאיתא בגמ' ד' כ"ט וד' ס"ו אלא הספק הוא אם אומר אמרו הוי מינוי שליחות שלא בפניו או הוה מילי, אבל בנזירות ושבועות דבודאי הוה מילי לכן לא מימסרן לשליח דדוקא באומר אמרו דיש מקום לומר דהוי מינוי שליחות לעשות מעשה ולאו מילי נינהו אבל נזירות ושבועות בודאי הוה מילי ולא מימסרן לשליח כנ"ל.
ו) עוד יוכל היות דאפילו אם נימא דטעמא דשמואל דמכשיר באומר אמרו הוא משום דס"ל דבאופן זה היכא שאמר להם אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו מילי מימסרן לשליח, דדוקא אם אמר להם סתם תנו גט לאשתי אז דוקא אינם רשאים לומר לסופר לכתוב ולעדים לחתום משום דמילי לא מימסרן לשליח באופן זה שלא אמר להם בפירוש אמרו, וכן הפוסקים דמספקא להו אם הלכה כר"י או כשמואל הוא ג"כ מהאי טעמא דמספקא להו אולי מילי מימסרן לשליח באופן זה שאמר להם בפירוש אמרו, ולאו משום מינוי שליחות שלא בפניו, מ"מ בנזירות ושבועות יוכל היות דמודים כולי עלמא דמילי לא מימסרן לשליח דלא כהנו"ב שהבאנו לעיל שהוכיח מזה לענין נזירות ושבועות דכיון דמהני אומר אמרו אלמא דלא אמרינן מילי לא מימסרן לשליח אלא היכא שאינו מפרש שעושה השליח למילי אבל אם אמר בפירוש שיהא שלוחו למילי שפיר הוה שליחות אף למילי א"כ כשעושה שליח בפירוש שישבע בעבורו לא שייך לומר דלא חל השליחות כן הבאנו לעיל בשם הנו"ב שמוכיח שמועיל שליחות לנזירות ושבועות ממה שמועיל שליחות באומר אמרו, ויוכל היות דלא כדבריו דעד כאן לא ס"ל לשמואל דמועיל שליחות באומר אמרו משום דנהי שלא עשה אותם שלוחים לעשות מעשה בעצמם מ"מ כיון דעכ"פ עשה אותם שלוחים לצוות לאחרים לעשות מעשה לכן מועיל שפיר, והא למה זה דומה לעשה שליח למכור חפציו קרקע ומטלטלין שלו דמועיל השליחות אע"ג שאין על השליח לעשות שום מעשה רק ליתן רשות להלוקח לילך למשוך ולהחזיק לכן מועיל השליחות אלמא אע"ג דהשליח אינו עושה שום מעשה בעצמו מ"מ כיון שמצוה לאחרים לעשות מעשה מהני כיון שהמשלח מינה אותו לשליח על זה לא מיקרי מילי רק מעשה גמור מקרי, א"כ באומר אמרו נמי כיון שהמשלח מינה אותו שליח על זה שיאמר לאחרים לעשות מעשה מקרי מעשה ולא מילי, משא"כ בשבועות ונזירות דליכא שם שום מעשה כלל רק דברים בעלמא לכן אע"ג שמינה אותו בפירוש על זה מ"מ אינו מועיל דהוי מילי ולא מימסרן לשליח.
יא) עיין לעיל פ"ב אות ו' ואות ז' שכתבנו טעם אחר להא דאדם יכול לעשות שליח למכור ולא הוי מילי משום שיש רשות להשליח להוציא החפץ מרשות הבעלים לרשות הלוקח ולא משום שנותן רשות להלוקח לעשות מעשה, וזהו למאי דס"ל אומר אמרו הוי מילי אבל לשמואל דס"ל אומר אמרו לא הוי מילי שפיר יש לומר כמו שכתבנו דמשום הנתינת רשות להלוקח לעשות מעשה לכן לא הוי מילי.
יב) ועיין טור אה"ע סימן קמ"א שכתב וז"ל דלא אמרינן מילי לא מימסרן לשליח אלא כשמוסר לו דבר לעשותו אינו יכול למוסרו לאחר כגון מי שעשה שליח לחתום גט שאינו יכול לומר לאחר לחותמו אבל כשאמר לו בהדיא לומר לאחר לחותמו יכול לעשותו כדאמרינן לקמן באומר לשנים אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתמו דלא הוי מילי עכ"ל הטור שם, ולכאורה משמע דס"ל ג"כ כסברת הנו"ב הנ"ל דכשאמר לו בפירוש שיהא שלוחו למילי הוי שלוחו אף למילי, אך המעיין שם בדרישה אות י"א ובפרישה אות פ"ו יראה שהטעם הוא משום דס"ל כהרמב"ן דאומר אמרו הוי מינוי שליחות ולא מילי וכן פירשו המפרשים הפרי חדש ושאר המפרשים בטור סימן ק"כ דמשום מינוי שליחות נגעו בה אבל בנזירות ושבועות דלא שייך האי טעמא כמו שכתבנו לעיל לכן אין יכול לעשות שליח לשבועות ונזירות.
פרק ה
א) והנה הנו"ב והמח"א ושאר האחרונים הקשו על דברי מהרי"ט הנ"ל דס"ל דאפילו בשליח א' ג"כ אמרינן מילי לא מימסרן מהמשלח להשליח והקשו האחרונים עליו מהא דאיתא בנזיר ד' י"ב ובב"מ ד' צ"ו מחלוקת דר' יונתן ור' יאשיה אם הבעל יכול לעשות שליח להפרת נדרי אשתו דר' יונתן ס"ל דלא מצי משוי שליח דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו ור' יאשיה ס"ל שלוחו של אדם כמותו ואם נימא דמילי לא מימסרן לשליח אפילו בשליח א' מן המשלח א"כ אמאי ס"ל לר' יאשיה דמצי לעשות שליח להפרת נדרי אשתו והלא הוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח ואפילו ר' יונתן דס"ל שאינו יכל לעשות שליח להפרת נדרי אשתו היינו משום גזירת הכתוב דאישה יקימנו ואישה יפירנו אבל בעלמא יכול לעשות שליח על דברים אלמא דמילי מימסרן לשליח.
ב) והח"ס חלק יו"ד סימן שכ"א תירץ על זה דמקצרה עצמה ילפינן דמילי לא מימסרן לשליח אפילו מהמשלח להשליח הראשון ודבריו דחוקים מאוד מחמת כמה טעמים חדא דבגמ' בגיטין ד' ס"ו וע"א וכ"ט שהוזכר האי דינא דמילי לא מימסרן לשליח לא הוזכר שם שום קרא למילף מינה דמילי לא מימסרן לשליח א"כ אין לנו כח לחדש מדעתנו ולפותות מקראי ולומר דמקרא דהפרה ילפינן דמילי לא לא מימסרן לשליח.
ג) ועוד לפי דבריו צריך לומר דלר' יונתן דס"ל לענין הפרה דשלוחו של אדם כמותו ס"ל נמי לענין גיטין דמילי מימסרן לשליח וזהו תימה שהרי דעת הרא"ש בנדרים דף ע"ב ובב"מ דף צ"ו דהוי ספיקא דדינא אם הלכה כר' יאשיה או כר' יונתן לענין הפרה ע"י שליח וע"כ הר"ן וכן דעת הרבה פוסקים דהוי ספיקא דדינא ואלו לעני גיטין פסקו כולם שאם אמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו שהגט בטל משום דמילי לא מימסרן לשליח, ואפילו באומר אמרו הסכימו כמעט כל הפוסקים דהוי מילי ואינו גט כלל, ולהרבה פוסקים המכשירים באומר אמרו הוא משום דס"ל דלא הוי מילי רק הוי מינוי שליחות שלא בפניו כמו שהבאנו דבריהם לעיל אבל היכא דהוי מילי ס"ל דלא מימסרן לשליח ואמאי לא נימא דהוי ספיקא דדינא אם מילי מימסרן לשליח לענין גיטין כיון דתליא זה במחלוקת דר' יאשיה ור' יונתן לענין הפרה והתם הוי ספיקא דדינא א"כ יש לנו לומר גם לענין גיטין דהוי ספיקא דדינא.
ד) עוד הוא דוחק גדול לומר דר' מאיר ור' יוסי דפליגי בגיטין ד' ס"ו אי מילי מימסרן לשליח או לא נחלקו במחלוקת דר' יאשיה ור' יונתן בנדרים אם יוכל להפר ע"י שליח
ה והנה לעיל כתבנו כי דברי מהרי"ט שכתב שהקדש נקרא מילי ולא מימסרן לשליח לא נהירין דבריו בזה כי מכמה סוגיות בש"ס מוכח שיכול אדם לעשות שליח להקדיש ולא נשאר לט רק לתרץ דבריו ודברי הראשונים דס"ל שאין אדם יכול לעשות שלית על דברים כגון לישבע בעדו או לקבל נזירות בעדו משום דמילי לא מימסרן לשליח אפילו לשליח א' מהמשלח לשליח ולאו דוקא משליח א' לשליח ב' כמ"ש לעיל בשם הרמב"ן והתוס' ופ"י ושאר מפרשים שאין אדם יכול לעשות שליח לכל אלה א"כ קשיא מהפרת נדרים דס"ל לר' יאשיה דאדם יכול לעשות שליח דברים וכן ר"י ס"ל כן אי לאו גזרת הכתוב אישה יקימנו.
ו) ונראה דהנה איתא בגמ' שבועות ד' כ"ב ובנדרים ד' ל"ה מחלוקת התנאים אם יש מעילה בקונמות או לא וכתב שם הר"ן דהלכה דיש מעילה בקונמות וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מהל' מעילה הל' ט' דיש מעילה בקונמות אפילו בקונם פרטי נמי ע"ש, א"כ נדרים ג"כ לא מיקרי מילי דהוי לענין זה כמו הקדש דתיכף בשעה שהקדיש קני ליה הקדש והנהנה מעל תיכף לכן לא הוי מילי וכמו תרומה דתיכף בדיבוריה נעשית מעשה שנכנס לרשות הכהנים ולא הוה מילי רק מעשה, א"כ בנדרים נמי כיון דיש מעילה בקונמות ותיכף נכנס החפץ לרשות ההקדש לענין זה שאם עבר על נדרו מעל לכן הוי מעשה ולא מילי וכיון דנדרים מקרי מעשה ולא מילי א"כ הפרת נדרים נמי מקרי מעשה ולא מילי דכשם שהנדר מקרי מעשה מפני שהכניסו ברשות הגבוה כך ההפרה מקרי מעשה מפני שהוציאו מרשות ההקדש והכניסו לרשות הבעלים.
ז) ולפי זה יצא לנו דבר חדש דר' יונתן ור' יאשיה לא פליגי אלא בנדרים ולא בשבועות דדוקא נדרים לא הוי מילי משום דקי"ל יש מעילה בקונמות לכן הוי מעשה ולא מילי אבל בשבועות דליכא מעילה וליכא איסור חפצא כלל רק מילי בעלמא מודים כולי עלמא דאין אדם עושה שליח להפרת שבועות אשתו משום דהוי מילי ולא מימסרן לשליח דכמו דהשבועות בעצמן הוי מילי כן הפרת השבועות הוי מילי ולא מימסרן לשליח לכולי עלמא ובלא שום קרא דאישה יקימנו ואישה יפרנו.
ח) ומה שהבאנו לעיל בדברי הפני יהושע דכתב בכתובות ד' ע"ד ובגיטין ד' ע"ה דנדרים ושבועות אינו מועיל ע"י שליח אלמא דגם נדרים מיקרי מילי, צריך לומר דכונתו הוא למאן דאמר אין מעילה בקונמות דאז הוי נדרים ג"כ מילי כמו שבועות אבל למ"ד יש מעילה בקונמות לא הוי נדרים מילי רק מעשה גמור ולא מילי דיקא נמי דנקט נדרים דומיא דשבועות, ומרן הב"י באו"ח סימן תל"ד שכתב בטעמו של הר"ן דמשו"ה אינו מועיל הפקר ע"י שליח משום דהפקר הוא משום נדר ונדר אינו מועיל ע"י שליח אלמא דס"ל ג"כ דנדר הוי מילי צריך לומר גם כן דכונתו הוא למ"ד אין מעילה בקונמות אין מועיל נדר ע"י שליח משום דהוי מילי, ואע"ג דאנן קי"ל כמ"ד יש מעילה בקונמות מ"מ כיון דבהפקר בודאי אין שם מעילה לכו"ע לכן שייך בודאי ליתן טעם בהפקר ולומר דמשו"ה אינו מועיל הפקר ע"י שליח משום דהפקר הוא משום נדר ונדר מיקרי מילי למ"ד אין מעילה בקונמות ואין מועיל נדר ע"י שליח כיון שאין בו מעילה לא מקרי מעשה רק מילי ולא מימסרן לשליח א"כ לענין הפקר נמי כיון דלכולי עלמא אין מעילה בהפקר לכן לא הוי רק מילי ולא מימסרן לשליח אבל לדידן דקי"ל יש מעילה בקונמות בודאי יוכל לעשות שליח לנדור נדר אבל בשבועות ונזירות אינו יכול לעשות שליח לישבע בעדו דהוי מילי ולא ממסרן לשליח.
פרק ו
א) והנה הקצוה״ח סימן רע"ג כתב וז"ל ועיין ב"ח שכתב ז"ל כתב הרמב"ם ההפקר הרי הוא כנדר ואסור לחזור בו פי' שיחזור ויאמר אני חוזר מדיבורי כיון שלא עשיתי קנין אלא הרי הוא כנדר דכתיב ביה לא יחל דברו ואע"פ שהוא עצמו יכול לזכות בו זה מדין הפקר אבל לא מתורת חזרה עכ"ל הב"ח, והנה מסופקני לפי מה שאבאר דהא דאסור לחזור בו אינו אלא משום דהוי כמו נדר שאסור לחזור א"כ נראה דהפקר אינו עושה קנין דאי עושה קנין מאי ענין נדר לכאן הא תיפוק ליה דכבר יצא מרשותו אלא ע"כ נראה דהפקר אינו עושה קנין אלא הא דאינו יכול לחזור בו היינו מתורת איסור בל יחל, וא"כ הפקיר ומת אפשר דהוא של היורשים כיון דאינו אלא משום נדר והנודר ומת אין היורשים מחויבים לקיים נדרו כמבואר בסימן ר"ט ס"ד ברמ"א עכ"ל הקצוה"ח.
ב) ודבריו תמוהין דהפקר בודאי יוצא מרשות המפקיר תיכף כשהפקיר כדאיתא בנדרים דף מ"ג לענין מודר הנאה מחבירו והיו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשום מתנה והלה מותר בה אם אין עמהם אחר מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי הם מופקרים לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר עכ"ל המשנה ופסקו כל הפוסקים כת"ק עיין טור ושו"ע יו"ד סימן רכ"א שמתיר להפקיר והלה יאכל ואם נאמר שלא יצא החפץ מרשות המפקיר וליכא עליה רק איסורא בעלמא אמאי יהא מותר לאכול כשהפקיר והלא נהנה מאיש שאסור להנות ממנו, ואפילו ר' יוסי דאוסר לאכול כשהפקיר רצה הגמ' מתחלה לומר דטעמא דר' יוסי הוא דקסבר הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא מרשות נותן לרשות מקבל אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה פירוש שאינו יוצא החפץ מרשות הבעלים עד שיזכה בו אחר הלכך אם שקיל המודר מעל הסלע הרי נהנה מהמדיר כן רצה הגמ' מתחלה לומר בטעמא דר"י דאוסר בהפקר ודחי הגמ' ומסיק דר' יוסי נמי ס"ל דתיכף כשהפקיר יוצא מרשות המפקיר וטעמיה דר' יוסי דאוסר הוא משום מעשה דבית חורון ע"ש אלמא דכולי עלמא ס"ל דאם לא יצא החפץ ע"י ההפקר מרשות המפקיר שהוא המדיר אז המודר אסור לאכלו ומה דשרינן לאוכלו הוא משום דס"ל דתיכף כשהפקיר יוצא החפץ מרשות המפקיר א"כ ממילא כשהפקיר ומת בודאי ההפקר קיים והיורשים יכולים לזכות בו כמו אדם אחר ואם קדמו אחרים וזכו בהם בודאי זכו כיון שכבר יצא החפץ מרשות המפקיר עיין בקצו"ה מה שדחק בגמ' דשבת סוף פ"ק דנר גיגית וקדרה אפקורי מפקיר להו וכן בפ' ר"א דמילה לענין ציצית הואיל ובידו להפקירן ופירש"י דנפיק מרשותיה ותו לא רמי חיוביה עליה ע"ש בקצוה"ק שדחק בזה איך יצא החפץ מרשות המפקיר ע"י ההפקר, ובדברינו הנ"ל אין זה שום דוחק כמו שהבאנו מהגמ' דנדרים הנ"ל דר' יוסי ורבנן שניהם ס"ל שיצא החפץ תיכף מרשות המפקיר ע"י ההפקר וכן פסקו כל הפוסקים לכן מותר הפקר במודר הנאה.
ג) והנה מה שדחק ליה להקצוה"ח לומר כן שההפקר אינו מוציא לגמרי מרשות הבעלים הוא דכיון שכתבו הרמב"ם ושאר פוסקים דהפקר הוא מטעם נדר ואסור לחזור בו א"כ מסתמא הפירוש הוא דהוי כנודר צדקה לעניים שאין עניים שום קנין תיכף והכסף לא יצא תיכף מרשות הבעלים רק מצוה רמיא עליה לקיים דבריו שנדר לצדקה לכן כשמת אין היורשים מחויבים לשלם נדרו וכן כתב שם הקצוה"ח בפירוש וז"ל דכיון דהפקר אינו יוצא מרשותו אלא שאסור לחזור בו וא"כ הזוכה בו מיד הבעלים הוא זוכה כמו נודר לעניים דהעניים הזוכים בו מיד הבעלים המה זוכין עכ"ל הקצוה"ח. ד) אבל באמת נראה שאין הדבר כן דבירושלמי בפ"ו דמס' פאה ה"א נחלקו ר"י ור"ל בטעמא דהפקר ר' יוחנן יליף לה מפאה דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם וס"ל לב"ש יש עזיבה אחרת שהיא כזו לעניים ולא לעשירים וב"ה ס"ל מיעט רחמנא אותם דדוקא פאה היא לעניים ולא לעשירים אבל העזיבה האחרת דהיינו הפקר בעינן שיהא בין לעניים בין לעשירים ור"ל יליף לה משמיטה ע"ש ומסתמא הלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל א"כ ילפינן הפקר מפאה לכן שפיר כתב הרמב"ם דהוי כמו נדר ואסור לחזור בו וגם עובר בבל תאחר כדדרשינן (ר"ה ד' ה' וד' ו') כי דרש ידרשנו מעמך מעמך זה לקט שכחה ופאה וכן הוא בנדרים ד' ו' לענין יד מספקא ליה לגמרא אם יש יד לפאה מי אמרינן כיון דאיתקיש לקרבנות מה קרבנות יש להם יד אף פאה יש לה יד וכו' עכ"פ חזינן דלקט שכחה ופאה יש להם דין נדר ואסור לחזור בהם כמו נדר ובכל זאת יוצא תיכף הלקט שכחה ופאה מרשות הבעלים וכשמת בודאי מחויבים היורשים לקיים ליתן להעניים את הלקט שכחה ופאה ואין דינו כשאר צדקה שאין היורשים מחויבים לקיים דברי אביהם דדוקא שאר צדקה אינו יוצא מרשות הבעלים בדבור פיו ואין עליו רק חיוב לכן כשמת האב אין היורשים מחויבים ליתן לעניים משא"כ בלקט שכחה ופאה שכבר יצא מרשות האב תיכף בשעת אמירתו של האב וזכו בו העניים תיכף לכן כשמת זכו בו העניים בשלהם כי לא נכנס ברשות היורשים במיתת האב כיון שכבר יצא מרשותם בחיי האב.
ה) וראיה ברורה לזה מהא דאיתא במשנה נדרים ד' פ"ג קונם שאני נהנה לבריות אינו יכול להפר ויכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה וכן פסקו כל הפוסקים אלמא דאע"ג שאסורה היא להנות מכל אדם שבעולם מ"מ שריא ליהנות מלקט שכחה ופאה דלאו של בריות הן אלא של הפקר הן, ואם נימא שדינו של לקט שכחה ופאה כשאר צדקה בודאי נהנית היא משלהם שאסורה היא מהם, וכיון דהפקר ילפינן מדין פאה לכן דינו כמו פאה דאיכא איסור נדר לחזור בו כמו בלקט שכחה ופאה ובכל זאת יוצא תיכף מרשות המפקיר כמו בלקט שכחה ופאה דתיכף נעשה הפקר.
ו) א"כ ההיא דשבת דף י"ח דאמרינן שם דלב"ש דאית ליה שביתת כלים בשבת גיגית נר וקדרה ושפוד אפקורי מפקיר להו ניחא בפשיטות דכיון שיוצא תיכף מרשות הבעלים לכן שרי ואין אנו צריכין לדוחקו של הקצוה"ח שכתב דמשום הפקר ב״ד הוא, ובאמת דבריו תמוהים שהרי התוס' בשבת שם ובנדרים דף מ"ה כתבו בפירוש דמשום הפקר ממש הוא ולא משום הפקר ב"ד הפקר וגם הרשב"א בחדושיו שם שהביא הקצוה"ח בשמו שכתב דמשום הפקר ב"ד הוא היינו משום שהוקשה לו קושיות אחרות חדא דבעינן הפקר בפני שלשה ועוד דלאו כולי עלמא ידעי להפקיר לכן כתב הרשב"א דמשום דלב ב"ד מתנה עליהם נגעו בה, אבל קושית הקצוה"ח לא הקשה הרשב"א היינו לומר מה מועיל הפקר להצילו מאיסור שביתת כלים והלא הפקר אינו מוציא מרשות הבעלים רק דינו כמתנות עניים בעלמא זה לא הקשה הרשב"א אלמא דגם הרשב"א ס"ל דהפקר מוציא מרשות הבעלים דלא כהקצוה"ח.
ז) וכן לענין שביתת בהמתו כתבו ג"כ התוס' בשבת שם י"ח ובנדרים דף מ"ה שיפקירנה וכ"כ הטור או"ח ובשו"ע שם סימן רפ"ו אלמא דהפקר מוציא תיכף מרשות הבעלים דאם לא יצא תיכף מרשות הבעלים ע"י הפקירו לא ינצל בזה מאיסור שביתת בהמתו והוא דלא כהקצוה"ח.
ה) וכן הא דאיתא בשבת דף קל"א לענין ציצית הואיל ובידו להפקירן הוא ג"כ מהאי טעמא שכתבנו דכיון שהפקיר יצא תיכף החפץ מרשות הבעלים ופטור מציצית אפילו למ"ד כלי קופסא חייב בציצית.
ט) והקצוה"ח תמה שלא מצא מקור לזה דהפקר מדין נדר ותימה על תמיהתו כיון דהפקר ילפינן מלקט ופאה דהוי מתנות עניים ודינן כנדר כנ"ל לכן גם הפקר דינו כנדר.
ו) ומזה שכתבו מרן הב"י והר"ן דהפקר אינו ע"י שליח משום דהוי מילי יש להוכיח לכאורה דהפרשת פאה ג"כ ליתא ע"י שליח כיון דהפקר יליף לה מפאה וכשם דהפקר הוי מילי כן גם הפרשת פאה הוי מילי ולא מימסרן לשליח ולא עיינתי בזה כעת ויש לחלק כיון דשדהו מחויבת בפאה וממון עניים מעורב בתבואתו לכן זכו העניים תיכף בשעת הפרשה וכיון שזכו בו כל העניים א"כ הוי הפרשתו מעשה גמור שמוציא התבואה מרשות הבעלים ומכניסם לרשות העניים כמו תרומה ומכירה ומתנה דהוי מעשה גמור. משא"כ בהפקר דנהי שבהפקירו מוציא החפץ מרשות הבעלים מ"מ כיון שאינו מכניסם לרשות שום אדם לכן הוי מילי ולא מימסרן לשליח וכמו שכתבנו לעיל
פרק ז
א) ודברי הב"י בסימן תל"ד צ"ע במה שכתב דטעמא דהפקר אינו ע"י שליח משום דהפקר הוא משום נדר ונדר אינו מועיל ע"י שליח בשלמא לדברי הקצוה"ח ניחא דכיון דהפקר הוא משום נדר לכן ההפקר אינו מוציא מרשות הבעלים ואינו עליו רק איסורא בעלמא כמו שבועות לכן הוי מילי ולא מימסרן לשליח א"כ שייך שפיר למיתלא טעמא דאינו מועיל הפקר ע"י שלוחו משום שהוא מטעם נדר, אבל לדברינו שהוכחנו וביררנו שההפקר מוציא שפיר מרשות הבעלים מיד כשהפקיר ומה שההפקר נקרא מילי הוא מפני שלא נכנס החפץ לרשות הזוכה לכן לא הוי מעשה רק מילי א"כ אין שום נפקא מינה אם הפקר הוא מטעם נדר או לא דאם אפילו נימא שההפקר אינו מטעם נדר מ"מ עכ"פ לא נכנס החפץ לרשותו של שום אדם ואם אפילו הפקר מטעם נדר מ"מ יצא החפץ מרשות הבעלים א"כ מאי נפקא מינה אם הפקר הוא מטעם נדר או לא, עיין לעיל פרק ב' אות ה' ו' ז' ע"ש.
ב) והנה מרן הב"י בסימן תל"ד באו"ח הביא דעת הר"ן דיש אומרים שאין אדם יכול לבטל חמצו ע"י שליח דכיון דביטול מתורת הפקר נגעו בה משו"ה השליח לא מצי מבטל שהרי אם יאמר אדם לחבירו הפקר אתה נכסי אינו יכול, ואח"כ כתב מרן הב"י שני טעמים לחלק דאע"ג דביטול מדין הפקר נגעו בה ואינו יכול להפקיר ע"י שליח מ"מ יכול שפיר לבטל ע"י שליח טעם א' כתב דכיון דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאלו ברשותו בגלוי דעתא דלא ניחא ליה דליהוי זכותיה בטיה כלל סגי, טעם ב' כתב וז"ל אי נמי טעמא דבהפקר לא מהני שליחות היינו משום דהפקר יש לו דין נדר כדמוכח בפ"ק דנדרים דף ז' וכדכתב הרמב"ם בהלכות נדרים וכיון דדין נדר יש בו משו"ה לא מהני שליחות שהאומר לחבירו קבל עליך נדר זה בשליחותי שאהא אסור בו אינו כלום אבל ביטול שאינו ענין לנדר שפיר מהני ביה שליחות עכ"ל מרן הב"י.
ג) וטעמו הראשון הוא פשוט ומובן אבל טעמו השני צריך ביאור לפי מה שהארכנו עד כה וכתבנו שהטעם שאינו מועיל שליחות בנדרים ושבועות ונזירות הוא משום דלא הוי מעשה רק מילי ומילי לא מימסרן לשליח. א"כ סוף סוף יקשה לנו אמאי תועיל שליחות בביטול חמץ והלא אינו אלא מילי ולא מעשה ומילי בלא מעשה לא מימסרן לשליח, ומה הועיל מרן הב"י בחילוק זה שכתב והפקר הוא מטעם נדר ובביטול לא שייך נדר ומאי איכפת לן אם שייך נדר בביטול חמין או לא כיון דעכ"פ מילי הוי ולא מעשה ומילי לא מימסרן לשליח אית לן לומר שלא יועיל שליחות בביטול חמץ כמו שאינו מועיל שליחות בשבועות ונזירות מהאי טעמא דהוי מילי ולא מימסרן לשליח, וכמו שאינו מועיל שליחות בגיטין כשאמרו לטופר וכתב ולעדים וחתמו משום דהוי מילי ולא מימסרן לשליח אלמא אע"ג דלא שייך גם שם ענין נדר מ"מ לא חצי משוי שליח משום דהוי מילי ולא מימסרן לשליח א"כ בביטול חמץ נמי דהוה מילי אית לן לומר שלא יוכל לעשות שליח לבטל.
ד) ונראה דס"ל למרן הב"י שיש חילוק בין קיום עליו לביטול ענין והיינו דאע״ג דקי"ל מילי לא מימסרן לשליח היינו לקיים את הענין כגון לישבע בעדו או לידור נדר בעדו או לומר לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו גט לאשתו דכל זה מקרי קיום ענין ואין בכח השליח לעשותו בשביל המשלח שיהא קיים הענין כאלו המשלח עשה רק כשהשליח עושה מעשה אז אמרינן דשלוחו של אדם כמותו אבל במילי כשהשליח אינו עושה מעשה רק דברים בעלמא אין בכחו של השליח לקיים ענין בשביל המשלח, וכל זה הוא בקיום ענין אבל בביטול ענין יכול גם השליח החלש הזה בלא שום מעשה לבטל את הענין וכן בכמה מקומות מצינו דוגמתם שנקל ביותר לבטל ענין מלקיים ענין כגון קנין בטעות קי"ל דחוזר וכן קנין באונס לאו כלום הוא אלמא שיש בכח הטעות והאונס לבטל את הקנין אבל לעשות קנין ולבנות אין בכחם כגון כשאדם ראה חפץ של הפקר ורצה ליליך ולהחזיק בו והטעהו חבירו ואמר לו שאין זה החפץ של הפקר או שאנסו חבירו ולא הניחו להחזיק בו ולא החזיק בו או אפילו החזיק בו רק שלא נתכוין לזכות מחמת הטעות הזה שסבר שאינו של הפקר ג"כ קי"ל ביבמות דף נ"ב דהעודר בנכסי הגר וכשסבור שהוא שלו לא קנה אלמא שיש בכח הטעות והאונס לעשות ממעשה ומחשבה כמו שאינם אבל אין בכח הטעות והאונס לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחשב אלמא כי לבטל ענין הוא בנקל יותר מלקיים ענין, לכן ס"ל למרן הב"י דהא דאמרינן מילי לא מימסרן לשליח היינו דוקא לקיים ולבנות איזה ענין אבל לסתור ולבטל שפיר אמרינן מילי מימסרן לשליח.
ה) לכן כתב מרן הב"י דטעמא דהפקר לא מהני שליחות היינו משום דהפקר הוא משום נדר וכו' אבל בביטול חמץ דלא שייך נדר שפיר מהני שליחות, פירוש דבריו דטעמא דהפקר לא מהני שליחות הוא משום דהפקר אינו סילוק זכותו בעלמא או מחילה וביטול כחו בעלמא רק דהפקר הוא מטעם נדר כדאיתא בנדרים וברמב"ם, דודאי אם היינו אומרים דהפקר אינו אלא סילוק וביטול זכותו של המפקיר אז בודאי היה מועיל שליחות בהפקר דנהי דהוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח מ"מ היה מועיל השליחות דכיון שהשליח בא לבטל ולסלק זכיתו של הבעלים ולבטל ולסלק מועיל אפילו שליח של דברים בעלמא דלבטל ענין קי"ל מילי מימסרן לשליח, אבל כיון דהפקר הוא מטעם נדר והשליח בא לקיים ענין היינו לעשות ולקיים ענין הנדר וכיון דהוי מילי לכן לא מימסרן לשליח דלקיים ענין קי"ל לא מימסרן מילי לשליח ומסיים הב"י אבל בביטול חמץ דלא שייך נדר מהני שפיר שליחות, פירוש דבביטול חמץ ליכא קום מעשה כלל רק ביטול לבד שאין שם שום נדר כלל רק שמבטל את החמץ לכן מהני שליחות דבביטול ענין אמרינן שפיר מילי מימסרן לשליח א"כ מתורץ גם הקושיא הנ"ל שהקשינו מפני מה תלה הב"י אם הפקר הוא מטעם נדר או לא דשפיר תליא בזה דאם היה מטעם סילוק או מחילה או ביטול זכותו וכחו בודאי היה מועיל ע"י שליח דמילי מימסרן לשליח בהאי גונא כשהוא בביטול ענין כנ"ל.
ו) ובזה יש לתרץ מה שהקשו הנו"ב והמח"א ושאר אחרונים על דברי מהרי"ט הנ"ל דס"ל דאפילו בשליח א' ג"כ אמרינן מילי לא מימסרן לשליח והקשו עליו ממחלוקת דר' יונתן ור' יאשיה שנחלקו לענין הפרה אם יכול לעשות ע"י שליח ואי לאו קראי כו"ע ס"ל דמצי משוי שליח להפרה ואמאי הא הוי מילי ולא מימסרן לשליח כמו שהבאנו לעיל הקושיא הנ"ל, ובדברינו דהשתא ניחא דעד כאן לא אמרינן מילי לא מימסרן לשליח אלא לקיים ולבנות איזה ענין אז אמרינן דשליח דברים לאו כלום הוא ואינו בכחו לבנות איזה ענין אבל לסתור ולבטל את הנדר שפיר אמרינן מילי מימסרן לשליח וכיון דב הפרה לבטל בא השליח את הנדר ולא לקיים בא השליח לכן אמרינן שפיר מילי מימסרן לשליח כהאי גונא.
ז) ובזה שכתבנו יש ליישב עוד קושיא אחרת שראיתי בהגהות חידושי רעק"א ביו"ד סימן רל"ד סע' ל' דמרן המחבר פסק שם וז"ל אין יכולים לעשות שליח לא להקמה ולא להפרה וכתב רעק"א שם וז"ל וכן הוא לשון הטור וכתב עלה הב"י פלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן פרק נערה ופסק שם הרא"ש הלכה כר' יאשיה דמחמיר עי"ש, ותמוה דהא לענין הקמה הוי ר' יאשיה להקל דע"י שליח לא הוי הקמה גם בנ"י פ"ח דב"מ בסוגיא דשאלה בבעלים כתב בשם הר"ן כיון דליכא הכרע במילתא קי"ל לחומרא וגבי נדרים לא מצי מיפר ע"י שליח וגבי שאלה בבעלים פטור דהממע"ה וכן הביא בשו"ע חו"מ (סימן שמ"ו ס"ו בהגה) א"כ ממילא לענין הקמה יש לפסוק דע"י שליח הוי הקמה וצע"ג וכו' ובאמת התמיה נופלת על הרא"ש דכתב בפשיטות דר' יאשיה הוא המחמיר וביותר על הטור דפסק דאינו יכול לקיים ע"י שליח וצ"ע עכ"ל הגאון רע"א וכן כתב בתשובותיו סימן מ"ז ומביאו הפ"ת שם סימן רל"ד סק"ד.
ח) היוצא מזה דס"ל להגאון רעק"א זצ"ל דר' יונתן ור' יאשיה דפליגי לענין הפרה אם יכול לעשות שליח להפר נדרי אשתו פליגי נמי לענין הקמה דלר' יונתן יכול לקיים ע"י שליח כי היכא דיכול להפר ע"י שליח ולר' יאשיה אינו יכול לקיים ע"י שליח כמו שאינו יכול להפר לכן קשיא ליה כיון דמספקא לן אם הלכה כר' יאשיה או כר' יונתן היה לנו לומר שניזל לחומרא הכא והכא ולקיים יכול ע"י שליח אבל להפר אינו יכול ע"י שליח, וכמו לענין שאלה בבעלים דאיתא בגמ' ב"מ ד' ל"ו דתליא נמי במחלוקת דר' יונתן ור' יאשיה הנ"ל אם מיקרי שאלה בבעלים ע"י שליח או לא ופסק הרמ"א בסימן שמ"ו סע' ו' בחו"מ שמועיל שאלה בבעלים ע"י שליח מהאי טעמא כיון דהוי ספק אם הלכה כר' יונתן או כר' יאשיה לכן אמרינן כל ספיקא דממונא לקולא לנתבע והמוציא מחבירו עליו הראיה א"כ לענין הקמה נמי אית לן לומר דהוי ספק ויכול לקיים ע"י שליח, ובאמת הדבר תמוה כי עינתי בדברי הראשונים ולא מצאתי שם מי שיאמר דמחלוקת ר' יונתן ור' יאשיה הוא גם לענין הקמה כמו לענין הפרה, ובדברינו שכתבנו לעיל ניחא דדוקא לענין הפרה הוא דפליגי ר' יונתן ור' יאשיה וס"ל לר' יונתן דמצי משוי שליח להפר אע"ג דהוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח מ"מ כיון דהשליחות הוא לבטל את הנדר ולסתור אותו לכן ס"ל לר' יונתן דמצי משוי שליח אפילו לענין מילי וכן ר' יאשיה אי לאו קרא דאישה יקימנו ואישה יפרנו הוה אמינא דמצי משוי שליח להפרה כיון שהוא לבטל ולסתור, אבל לענין הקמה כו"ע מודים שאינו יכול לעשות שליח על דברים כיון שהוא לבנות ולקיים אמרינן שפיר מילי לא מימסרן לשליח לכן פסקו הטור והמחבר בשו"ע בפשיטות שאין אדם יכול לעשות שליח לא להקמה ולא להפרה אע"ג דהוי ספק אם הלכה כר' יונתן או כר' יאשיה מ"מ לא יכול להקים דבזה כולי עלמא מודים דלענין הקמה אינו יכול לעשות שליח.
ט) וכן ניחא מאי דפשיטא להרא"ש דר' יאשיה לחומרא דלא כהגאון רעק"א דס"ל דאע"ג דלענין הפרה הוא ר' יאשיה לחומרא דס"ל שאינו מפר ע"י שליח ור' יונתן ס"ל דיכול להפר ע"י שליח מ"מ לענין הקמה הוה איפכא דלר' יונתן הוה לחומרא דיכול לקיים ע"י שליח כמו דיכול לבטל ע"י שליח ור' יאשיה לקולא שאינו יכול לקיים ע"י שליח, ובדברינו ניחא כיון דלענין הקמה לא פליגי ר' יאשיה ור' יונתן ותרווייהו ס"ל שאינו יכול לקיים ולא פליגי רק לענין הפרה לכן הוה ר' יאשיה לחומרא.
י) ולפי זה יצא לנו דין חדש דבמחילה או בסילוק מודים כו"ע דמצי משוי שליח אע"ג דהוי מילי ולא מימסרן לשליח מ"מ כיון דהוי לבטל ולסתור יכול לעשות שליח, וכן משמע בחו"מ סימן י"ב בסמ"ע שם ס"ק ט"ו ובש"ך שם ס"ק י"א שדחקו בטעם הדבר דפשרה צריכה קנין ובלא קנין יכול אפילו התובע לחזור בו אע"ג שנתרצה למחול ומחילה אינה צריכה קנין מ"ה יכול התובע לחזור בו משום דהוי כמו טעות וכדי שלא יטעון אח"כ הדיינים הטעו אותי בדבריהם לכן בעי קנין, ומשמע אבל בלאו האי טעמא לא צריך קנין במחילת הפשרה אע"ג שהתובע לא מחל בפירוש רק ע"י שליח היינו שהדיינים פוסקים שהתובע ימחול כך וכך והנתבע יתן כך וכך וכיון דמילי לא מימסרן לשליח יש לנו לומר שהמחילה לא תועיל ע"י שליח אלא ודאי כיון דהוי לבטל שיעבודו לכן יכול לעשות שליח דלבטל ולסתור שפיר מצי משוי שליח אפילו לענין מילי נמי מימסרן לשליח כהאי גונא דהוי לבטל ולסתור וכן בחו"מ סימן קכ"ג סע' ד' פסק לענין הבא בהרשאה שמחל או מכר או שעשה פשרה לא עשה ולא כלום שזה יאמר לו להקיר שדרתיך ולא לעשייתו לפיכך אם התנה עמו בין לתיקון בין לעשות אפילו אם מחל לו מחול וכ״ש אם פירש לו מחילתך כמחילה עכ"ד מרן שם בש״ע אלרא שהשליח יכול למחול אע"ג דילי לא מדמסרן לשליח והוא מטעמא שכתבנו כיון שהוא לסתור ולבטל שעבודו לכן מילי מימסרן לשליח, ואין לומר דהרשאה שאני דעדיף משליח דעלמא משום שכותב לו זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לכן מועיל ויכול למחול שהרי שלו הוא מוחל ואינו שליח כלל רק כסף המלוה הוא שלו לכן יכול למחול, אך זה אינו דמסקינן והלכתא שליח שוייה אלמא שדינו כשליח ולא כבעל דבר ואינו מועיל האי מילתא שכותב לו דון וזכי ואפיק לנפשך לקנות לגמרי, ועיין חו"מ סימן קכ"ב וקכ"ג דאיכא כמה גוני דלא שייך שם שום קנין כלל כגון בהלואה במלוה על פה וכיוצא בהם ואינו אלא שליח בעלמא ואפילו הכי מועיל מחילה בשליחות אע"ג דהוי מילי ולא מימסרן לשליח אלא ודאי צריך לומר שהטעם הוא דכיון דהוי לסתור ולבטל שיעבודו לכן מועיל אפילו שליח דברים,
יא) ולכאורה יש לומר דמשו"ה מהני ולא אמרינן בזה מילי לא מימסרן לשליח משום דהוי כעושה שליח למכור דלא הוי מילי משום שנתן לו רשות לשליח להוציא החפץ מרשות מוכר ולהכניסו ברשות לוקח לכן לא הוי מילי רק מעשה גמור א"כ כאן לענין שיעבוד נמי כיון שהמלוה נתן רשות לשלוחו להוציא את השיעבוד מרשותו וליתן ליד הלוה לכן לא הוי מילי רק מעשה גמור דדוקא הפקר מיקרי מילי ולא מעשה משום דהוצאה איכא מרשות בעלים וליכא הכנסה לרשות אחרת לכן הוי מילי משא"כ מתנה ומחילה דאיכא הוצאה גמורה מרשות לרשות לכן הוי מעשה גמור ולא מילי.
יב) אך זה אינו דמחילה לא מיקרי דיהיב מידי המלוה ללוה רק מיקרי, מבטל שיעבודו בעלמא דהרי קי"ל בקידושין ו' וד' מ"ז ובאה"ע סימן כ"ח ס"ז דהמקדש במלוה אינה מקודשת משום דלא יהיב לה מידי בשעת קידושין ואם נימא דמחילת השיעבוד מיקרי דיהיב מידי המלוה ללוה אמאי אינה מקודשת והלא יהיב לה מידי שהוא השיעבוד נותן לה המקדש בשעת קידושין ואמאי אינה מקודשת במלוה, ועיין יו"ד סימן רכ"ב לענין מודר הנאה דמותר לפרוע חובו ע"ש ומשמע ג"כ דשיעבוד מיקרי דלא יהיב לו מידי דבודאי אם לוי אסור מלהנות מראובן יהא ראובן בודאי אסור לומר לשמעון הילך מנה ויהא שדך קנויה ללוי דזה בודאי מיקרי שלוי נהנה מראובן שנתן לו המנה ולא אמרינן בזה מפייס הוינא ליה לשמעון והיה נותן לי את שדהו בלא מעותיך ואפילו אם ידעינן בודאי שלוי היה יכול לפייס את שמעון שיתן לו שדהו במתנה מ"מ אסור כיון דעכ"פ השתא זכי לו בשדה זו משום מעותיו של ראובן בודאי אסור ובפורע חובו שרי ראובן לפרוע לשמעון חובו של לוי ויפטר לו משמעון ע"י הפרעון שפרע ראובן בעדו אע"ג שלוי אסור להנות מראובן אלא ודאי דעיקר הטעם דפריעת חוב מותר במודר הנאה משום דלא יהיב לא מידי ולא זכה לוי בשום דבר חדש ע"י פריעת ראובן, והא דצריך לטעם דמפייס הוינא ליה ומחל לי משום דהיכי דהוי ברי אפילו במבריח ארי חייב ואסור במזיד הנאה כמ"ש בתוס' בב"ק נ"ח ולהכי צרך להאי עשתא דרפ״ם הוינא ליה ולא הוי ברי הזיקא לכן שרי במודר הנאה ועיקר טעם ההיתר הוא משום דלא מטי ליה שום ריוח חדש להלוה ע"י מחילת המלוה וע"י פריעת הנודר לכן שרי.
יג) וכן בנדרים ד' ל"ג משמע ג"כ כמו שכתבנו דחשיב ליה פורע חובו כמבריח ארי מנכסי חבירו והיינו כמו שכתבנו דחשיב שלא בא ללוה שום דבר חדש רק שהבריחו ארי מנכסיו היינו שהמלוה הוא הארי הניגשו והדוחקו לשלם שליח לענין מחילה את הארי הזה הבריח הפורע ולא יותר ואם נימא דמחילה חשיב כמו מתנה שיצא החפץ מרשות הנותן לרשות המקבל א"כ אין זה מבריח ארי בעלמא רק הוי כנותן לו מתנה גמורה שאסור במידר הנאה אלא ודאי דמחילה לא הוי רק הכל שיעבידו של מלוה לחוד ולא הר רק ודלי ולא לשליח הכל רק דהר לסתור ולבשל שפיר דשר שליח.
יד) ובזה מהא לי מה דהר קשיא לי דהנה פורע חובו קי״ל דמותר במודר הנאה כמו שפסק מרן בשו"ע יו"ד סימן רכ"א ס"ב וכתב הש"ך שם סעי' ז' וכן כתב שם הט"ז משום דמפייס הוינא ליה. והיה מוחל לי והוא מירושלמי פ' אין בין המודר וכן, הביאו הפוסקים ועיין חו"מ סימן קכ"ח לענין פורע חובו של חבירו אם הוא חייב או לא אלמא דמשום הך טעמא דמפייס הוינא ליה שרי במודר הנאה ואלו ביו"ד סימן רכ"א סעיף ה' פסק לענין מודר הנאה ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה מפני שמהנהו שמגביה עליו את המים, ושם באותו הסעיף אם היו שניהם חופרים בכרם ביחד לא יחפור בשורה הקרובה לו מפני שמהנהו שמרפה הקרקע לפניו אבל ברחוק ממנו מותר, וכן פסקו כל הפוסקים והוא מדברי הגמ' בנדרים ד' והוא לכאורה תמוה דיותר בנקל ימצא איש אשר והנהו בזה שיגביה עליו את המים באמבטי קטנה או ירפה לפניו את הקרקע בכרם ממה שימצא איש שימחול לו חוב של מאה מנה, ואם בפורע חובו קי"ל דשרי במודר הנאה חשום דמצי אמר ליה לא עשית לי שום טובה והנאה בזה שפרעת חובי כי בלא פריעתך הייתי אני מפייס לי ומחל לי א"כ מכ"ש שיכול הרוחץ והחופר לומר לא עשית לי שום טובה והנאה במה שהגבהת את המים או שרפית את הקרקע כי גם בלא מעשיך הייתי מפייס לאנשים אחרים שיגביהו את המים או ירפו את הקרקע, וכן נמצאו כמה דברים קלי ערך שאסורים במודר הנאה מפני שהם נחשבים להנאה אע"ג שיכול למצוא בנקל אנשים רבים לפייסם שיעשו לו כזה ובכל זה אסור ואלו בפורע חובו שרי מהאי טעמא מפני שיכול לפייס את המלוה וימחול לו לכן לא נחשב הנאה, אלא ודאי כדאמרן דמחילת החוב לא נחשב רק מבריח ארי שנתבטל שיעבודו של המלוה ולאו מידי יהיב הפורע והמוחל להלוה וזהו עיקר ההיתר דשרי במודר הנאה משא"כ בההיא דאגביה עליו את המים או מרפה הקרקע לפניו דמטיא ליה הנאה חדשה למודר לכן אסור במודר הנאה, והאי טעמא דמפייס הוינא ליה לא צריך אלא שלא יהא ברי היזיקא דהיכא דהוי ברי היזיקא חייב אפילו במבריח ארי כמו"ש התוס' ב"ק נ"ח ולכן אסור במודר הנאה אי לאו טעמא דמפייס הוינא ליה ומחל לי.
טו) היוצא מזה דמחילה לא מקרי רק ביטול השיעבוד ולא מקרי שנותן לו מידי ואין זה כמו מתנה דמיקרי מעשה כי אין כאן הכנסה לרשות הלוה ולא הוי רק מילי דאית לנו לומר דמילי לא מימסרן לשליח אי לאו טעמא שכתבנו לעיל דלבטל ולסתור דבר שפיר יוכל לעשות שליח אפילו לענין מילי.
טז) ועיין משנה למלך פ"ה מהל' מלוה הל' י"ד שחקר במודר הנאה דשרי לפרוע חובו של המודר הנאה אם רשאי המדיר בעצמו למחול חובו של המודר ועיין מזה בהגהות בית לחם יהודא ביו"ד סימן רכ"א מה שכתב בזה.
יז) ולפי מה שכתבנו דמחילה אינו אלא ביטול שיעבידו של המלוה ואינה כמו מתנה יש להוכיח מזה דמהני מחילה אפילו בשל כרחו של הלוה דמיד שמחל לו פסק שיעבידו תיכף ואין לו כח ללוה לעכב את מחילתו של המלוה דדוקא אם היינו אומרים דמחילה הוא נתינת השיעבוד שנותן המלוה ללוה שייך לומר דליתא בע"כ כמו כל מתנה דליתא בע"כ של המקבל מתנה אבל כיון דמחילה אינו אלא סילוק וביטול שיעבודו של המלוה לכן מהני אפילו בע"כ של הלוה דתיכף פקמ שיעבודו של המלוה עיין מחנה אפרים ה' זכיה והפקר סימן י"א שכתב דמחילה אם מהני בע"כ של לוה במחלוקת שנויה דלדעת הריטב"א בקידושין ט"ו לא מהני מחילה בע"כ אך דברי המח"א לא נהירין לי כי הריטב"א לא כתב דמחילה הוי כמתנה אלא גבי עבד דהוי דבר בעין אבל בחוב בעלמא מודים כולי עלמא דמהני מחילה בע"כ וכן הביא שם המח"א בשם מרן הב"י בחו"מ סימן קצ"ה שכתב בשם הרשב"א בפירוש שמועיל מחילה בע"כ.
פרק ח
א) והנה בב"מ ד' צ"ו לענין שאלה בבעלים איתא התם אמר ליה רבינא לרב אשי האומר לשלוחו צא והשאל לי עם פרתי מהו בעליו ממש בעינן וליכא או דילמא שלוחו של אדם כמותו ואיכא, ומסיק הגמ' שליח פלוגתא דר' יונתן ור' יאשיה פירוש כי היכא דפליגי לענין הפרת נדרים דלר' יונתן כמו דס"ל שלוחו של אדם כמותו לענין הפרה הכי נמי שלוחו של אדם כמותו לענין שאלה בבעלים, ולר' יאשיה כשם שאין השליח יכול להפר כך לענין שאלה בבעלים לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו, עיין שם בתוס' שהקשו איך תליא זה בזה שאלה בבעלים בהפרה ע"ש בתוס' מה שתירצו בזה.
ב) ולולי דברי התוס' היה נראה לומר דהטעם דס"ל לר' יאשיה דלא אמרינן לענין הפרה שלוחו של אדם כמותו לאו מיתורא דקראי הוה כמו"ש התוס' אלא ממשמעותא דקרא דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרט וס"ל לר' יאשיה דשלוחו של אדם כמותו לא אמרינן לענין מילי אפילו לבטל את הענין נמי לא אמרינן שלוחו כמותו וכיון דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרט היינו דבעינן שהבעל יפר והבעל יקיים אבל איש מן השוק אינו יכול לא להפר ולא לקיים לכן אינו יכול לעשות שליח להפר דשליח נמי כאיש זר דמיא וכאדם מן השוק הוא דס"ל דמילי לא מימסרן לשליח כלל אפילו לסתור ולבטל ענין ור' יונתן ס"ל דשלוחו של אדם כמותו משום דס"ל לר' יונתן דלסתור ולבטל ולהפר שפיר אמרינן דשלוחו של אדם כמותו.
כ) והנה כשאומר אדם לשלוחו צא והשאל עם פרתי אם נאמר שהשואל פטור משום דשלוחו של אדם כמותו והוה כאלו המשאיל בעצמו השאיל את עצמו עם פרתו יש להקשות על זה איך מועיל השליחות כיון דקי"ל דגופו של השליח אינו כגוף המשלח אית לן לומר שלא יועיל אע"ג דכאן איכא עשה שהשליח עושה וא"כ יש לנו לומר דהוי כמו כל שליחות דעלמא, דמעשה השליח נחשב על המשלח או דהפעולה הרוחנית שפעלה מעשה השליח זהו נחשב על המשלח מ"מ יש לט לומר שלא יועיל ואינו דומה לשאר כל השליחות דעלמא דאמרינן דמעשיו שהשליח עושה נחשב על המשלח או דפעולה הרוחנית שפעלה המעשה זהו מחשבינן על המשלח דדוקא בעלמא אמרינן כן מפני שהשליח בעת שעושה את מעשיו החזקה או המשיכה או נתינת הגט וקידושין עושה הכל כדי שיקנה המשלח ועושה אותם בשביל המשלח לכן נחשב מעשיו על המשלח, אבל כאן באומר לשליח צא והשאל עם פרתי דמעשיו של השליח אינו עושה בשביל המשלח המשאיל אלא בשביל השואל הוא עושה לכן אין לחשוב מעשיו על המשלח שהרי אינו עושה מעשיו בשביל המשלח וכיון שאין שם שום מעשה בשביל המשלח א"כ מה דאמרינן שם שלומו של אדם כמותו הוא משום דגופו של השליח נעשה כמו גופו של המשלח שהוא המשאיל לכן נפטר השואל כיון דגוש של השליח הוא כמו גופו של המשלח א"כ הוה כאלו המשלח בעצמו השאיל עצמו אל השואל, וזה ליכא למימר כמו שהארכנו בזה לעיל דליכא למימר שגופו של השליח יהא נחשב כגופו של המשלח א"כ תמוה אמאי מיקרי שאלה בבעלים כשאומר אדם לחבירו צא והשאל עם פרתי.
ג) ואלמלי היה בשכר עדיין יש מקום לומר דמשו"ה מועיל משום דמעשיו של השליח נחשבו כאלו המשלח עשה היינו שהשואל מחויב לשלם להמשאיל שכר פעולת השליח ומעשיו של השליח נחשבים שפיר על המשלח כאלו עשאם המשלח או דפעולה הרוחנית שיש בתוך מעשיו של השליח היינו שכרו זהו נחשב על המשלח כאלו המשלח עשאם, ואין זה מידי דממילא רק הוי כמו קנין חזקה או משיכה וגיטין וקידושין דאמרינן דמעשה השליח נחשבים על המשלח כיון שהמשלח מקבל שכר ע"י מעשה השליח.
ד) אבל כיון דכל שאלה היא בחנם דמשו"ה מיקרי שואל כל הנאה שלו משום דבחנם משאילו אבל אם היה משלם לו שכר לא היה מיקרי שואל רק שוכר, נמצא דמעשיו של השליח אינם פועלים שום דבר לצורך המשאיל שהוא המשלח א"כ תמוה אמאי תועיל שאילת השליח שתהא שאילה כיון דקי"ל לכולי עלמא דגופו של השליח אינו כגוף המשלח.
ה) והנה התוס' בב"מ ד' צ"ט ד"ה באומר הכישה במקל כתבו דהא דאמרינן לענין עבד דהאומר לעבדו צא והשאל עם פרתי דהוי שאילה בבעלים איירי כגון שנשאל הרב עם פרחו ושלח את העבד במקומו לכן הוי שאילה בבעלים כיון שהעבד עומד במקום הבעלים, ומדברי התוס' משמע דלענין שליח דהוי נמי שאילה בבעלים כשאומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי איירי נמי בהאי גונא דמתחלה התנו שהבעלים ישאלו עצמן עם פרתן ואח"כ שלח שליח במקומו לכן הוי שאילה בבעלים כיון שהשליח עומד במקום הבעלים, אבל כשלא התנו מתחלה שהבעלים ישאלו עצמן עם פרתם רק שלח שליח עם פרתו לא הוי שאילה בבעלים דאי לאו הכי יקשה ממתניתין דתנן שלח ביד שלוחו של משאיל או ביד עבדו העברי השואל חייב ואמאי חייב יפטור השואל מטעם שאילה בבעלים למ"ד דבשליח נמי שייך דין שאלה בבעלים לכן צריך לומר ע"כ דשאלה בבעלים דשליחות לא הוי רק היכא דהתנו מתחלה שהמשאיל ישאול את עצמו ואח"כ שלח שלוחו אבל כששלח שלוחו מעיקרא לא הוי שאילה בבעלים, ונהי דלענין שליח לא שייך הטעם שכתבו התוס' לענין עבד כששאלו עבדו ופרתו ולא השאיל העבד במקום הבעלים דהוי כשאל שתי פרות דשליח אין גופו קנוי לרבו כעבד וכפרה מ"מ אינו מועיל גם בשליח כששאל פרתו ושלח שלוחו ולא התנה מתחלה שהבעלים ישאלו עצמן, ואדרבה שליח גרע מעבד, דהעבד ידו כיד רבו דמי ואפילו כשלא שאל את הבעלים מתחלה ושלח העבד עם פרתו ע"כ העבד מכח הבעלים בא וכידם דמי ויש מקום לומר שיועיל ויהא קרוי שאילה בבעלים, לכן הוצרכו התוס' לומר דאפילו הכי אינו מועיל משום דהוי כמו שהשאילו שתי פרות אבל בשליח שאינו כיד הבעלים והוא בר חורין לעצמו פשיטא הוא דהיכא שלא התנו הבעלים מתחלה להשאיל את עצמן רק שלחו שלוחם בודאי לא הוי שאילה בבעלים כיון שאין השליח במקום הבעלים וגם ידו של השליח אינו כיד הבעלים לכן פשיטא דלא הוי שאילה בבעלים.
ו) וכיון שהבעלים חייבו את עצמן להשאל עם פרתם וע"י השליח ששלחו נפטרו הבעלים מהבטחתם לכן הוי שפיר שלוחם כמותם דנהי דגופו של השליח אינו כגוף המשלח וגם מעשיו של השליח אינם בשביל המשלח שהרי אינו עושה המעשים בשביל המשלח רק בשביל השואל עושה השליח את מלאכתו מ"מ אמרינן בזה שלוחו של אדם כמותו דבמעשיו של השליח נפטר המשלח מהבטחתו והוי שפיר מעשיו של השליח בשביל המשלח לפוטרו מהבטחתו, אבל אין זה רק מילי בעלמא כיון שהמשלח שהוא המשאיל אינו מקבל שום שכר רק בחנם הוא וגם פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום ואם המשאיל ירצה להפטר מחיובו יכול להפטר בלא מעשיו של השליח, רק בדברים בעלמא שיכול לחזור בו רק מפני שהמשלח אינו רוצה לחזור בו ורוצה לקיים דבריו לכן מעמיד הוא את השליח במקומו נמצא דמעשיו של השליח לא הוי רק מילי בעלמא מה שהשליח פוטר את המשלח מדבריו ומהבטחתו.
ז) והנה הש"ך בסימן ס"ו ס"ק קכ"ו כתב וז"ל והיינו טעמא דקרא דכשהבעלים עמו לא הוה ליה שומר עליו כלל אלא הוה ליה כאיניש דעלמא עכ"ל הש"ך אלמא דכח של בעלים עמו לבטל הוא היינו דכשהבעלים עמו במלאכתו נתבטל קנין השאלה והוי כאיניש דעלמא שאינו שומר כלל ונפטר אפילו בפשיעה לכן הוי שאילה בבעלים דומה ממש להפרת נדרים דכמו שהפרה באה לבטל את הנדר כך שאלה בבעלים באה לבטל את חיוב וקנין השאלה לכן ס"ל להגמ' דשאלה בבעלים תליא במחלוקת דר' יונתן ור' יאשיה דפליגי לענין הפרת נדרים דלר' יונתן דס"ל דמצי משוי שליח להפרה והוא משום דס"ל דנהי דמילי לא מימסרן לשליח היינו לקיים ענין ולבנותו הוא דאינו מועיל שליח דברים אבל לסתור את הנדר ולבטלו מועיל שפיר אפילו שליח של מילי כמו שכתבנו לעיל, א"כ לענין שאילה בבעלים נמי ס"ל לר' יונתן שיכול לעשות שליח לבטל את קנין השאלה ע"י שליח אע"ג דהשליח של שאלה בבעלים לא הוי רק מילי כמו שכתבנו לעיל מ"מ כיון שבא לסתור ולבטל את קנין השאלה מהני שפיר שליח של מילי, אבל לר' יאשיה דס"ל לענין הפרת נדרים שאין אדם יכול לעשות שליח להפר נדרי אשתו אלמא דס"ל דמילי לא מימסרן לשליח כלל אפילו לענין לסתור ולבטל את הנדר א"כ לענין שאילה בבעלים נמי לא מיקרי שאילה בבעלים ע"י שליח כיון דהוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח אע"ג דהוי לבטל ענין ולסותרו מ"מ אינו מועיל שליח מילי לר' יאשיה כמו שאינו מועיל שליח דברים לענין הפרה אע"ג דהוי נמי לבטל ולסתור.