משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דשליחות
פרק א
א) כתב מרן המחבר בשו"ע או"ח סימן רס"ג סע' י"ז וז"ל יש אומרים שמי שקבל עליו שבת קודם חשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה עכ"ל וכתב שם בס' שערי תשובה וז"ל ובשו"ת פני יהושע הנדפס חלק יו"ד סימן ג' בסופו כתב שזה תלוי במחלוקת הפוסקים לענין שליח לדבר עבירה אם בעינן שליח בר חיובא עכ"ל פירוש דלשיטת הפוסקים דס"ל דכל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא מחייב שולחו א"כ כאן נמי אין השליח רשאי לעשות מלאכה בשביל מי שכבר קבל שבת כיון שהשליח עדיין לא קבל שבת ואין השליח בר חיובא לכן מיחייב שולחו, ודברי המחבר לא אתיין רק לשיטת הפוסקים דס"ל אם השליח הוא אי בעי עביד אי בעי לא עביד אע"פ שאינו בר חיובא לא מיחייב שולחו עיין שו"ע חו"מ סימן קפ"ב בראש הסימן ובש"ך שם שהביא מחלוקת הפוסקים בזה אי הלכה כרבינא או כר' סמא בב"מ ד' יוד ע"ש.
ב) ויש להקשות על דברי הפ"י הנ"ל דא"כ איש טמא שאמר לטהור בוא למקדש בשבילי להביא לי חפץ משם יש לנו ג"כ לומר שהמשלח יהא מחויב כרת משום ביאת מקדש כיון שהשליח לאו בר חיובא הוא הרי מיחייב שולחו, וכן כהן שאמר לישראל לך לבית הקברות בשבילי להביא לי חפץ משם יש לנו לומר ג"כ שהכהן יתחייב במלקות משום טומאת בית הקברות כיון שהשליח לאו בר חיובא הוא שהרי טומאת בית הקברות לאיש שאינו כהן וכן ביאת מקדש לאיש טהור היתר גמור הוא כמו עשיית מלאכה בערב שבת למי שלא קבל עליו את השבת, ולדברי הפ"י הנ"ל שהמשלח חייב משום שהוא כבר קבל עליו את השבת ואסור לעשות מלאכה לכן כיון שהשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו א"כ כאן נמי כיון שהמשלח אסור לבוא לבית הקברות או למקדש יתחייב שולחו כיון שהשליח אינו בר חיובא וכן בהרבה ענינים כיוצא בהם יש להקשות כן לדברי הפ"י הנ"ל,
ג) ונראה לתרץ כל הקושיות הנ"ל וכן קושית הפ"י תהא מתורצת בזה ודברי מרן המחבר אתיא אפי' לשיטת הפוסקים דס"ל דכל היכא דהשליח לאו בר חיובא מחייב שולחו ודלא כדברי הפ"י הנ"ל.
דהנה העולם מפרשים דהא דאמרינן שלוחו של אדם כמותו פירושו הוא דהמעשה שהשליח עושה נחשב כאלו המשלח עשאו, כגון ראובן שאמר לשמעון שלוחו לך וחזק בקרקע פלוני בשבילי והלך שמעון והחזיק בה בחזקה דנעל גדר ופרץ הרי המעשים האלה בעצמם אנו מחשבינן כאלו ראובן המשלח עשאם ולכן קנה המשלח כיון שהוא בעצמו עשה את מעשה החזקה דנעל גדר ופרץ דהא קי"ל שלוחו של אדם כמותו, וכן גבי קידושין כשעשה ראובן לשמעון שליח לקדש את האשה אנו מחשבינן מסירת הטבעת שמסר שמעון השליח ליד האשה כאלו ראובן המשלח מסרה להאשה וכן גבי מעילה וטביחה דאיתרבי דיש שליח לד"ע ג"כ הפירוש הכי דעצם מעשה הטביחה של השליח נחשב כאלו ראובן המשלח עשאו ולכן חייב המשלח דו"ה כן מפרשים העולם הא מילתא דקי"ל שלוחו של אדם כמותו
ד) אכן נראה שבאמת אין הפירוש כן שיהא נחשב מעשה השליח כאלו המשלח עשאו דהנה אמרינן בב"ק ד' ע"א ובפ' אלו נערות ד' ל"ג דהשוחט בשבת חייב דו"ה ומסיק הגמ' דאיירי ששחט ע"י שליח והשליח חייב מיתה משום שבת והמשלח חייב דו"ה משום שהבהמה גנובה היתה, א"כ תקשה על מעשה השחיטה הזאת שהבהמה הגנובה נשחטה בשבת מי שחטה השליח או המשלח אם תאמר שהמשלח שחטה אמאי חייב השליח מיתה משום שבת כיון שהמשלח שחטה הרי לא עשה השליח מאומה ואמאי חייב מיתה משום שבת, ואם תאמר שהשליח שחטה לכן הוא מחויב מיתה משום שבת א"כ תימה אמאי חייב המשלח דו"ה כיון שהמשלח לא עשה ול"כ, דנהי דמרבינן מאו ותחת לרבות את השליח שהשליח שליח חייב דו"ה ע"י מעשיו של השליח מ"מ לא מרבינן רק שיהא דינו של דו"ה כמו בכל התורה כולה דקי"ל שלוחו של אדם כמותו, ואע"ג דאיכא עבירה בטביחת בהמה גנובה וקי"ל אין שליח לד"ע מ"מ רבי קרא מאו ותחת לרבות את השליח דאמרינן כאן שלוחו של אדם כמותו כמו בכל התורה כולה, וכיון דפירוסה של הא דקי"ל שלוחו של אדם כמותו הוא דמחשבינן את מעשיו של השליח כאלו המשלח עשאם וכיון שהשליח מחויב מיתה משום שבת הרי אנו רואין שמעשה הטביחה לא נחשב כאלו המשלח עשאה א"כ אמאי חייב המשלח דו"ה כיון שלא עשה מאומה, סוף דבר כיון דכאן ליכא רק חד מעשה השחיטה ולא שני מעשים, א"כ איכא לאקשויי ממה נפשך אין לחייב רק את אחד מהם ולא את שניהם יחד השליח והמשלח, דאם נחשוב את המעשה על השליח יש לפטור את המשלח ואם נחשוב את מעשה הטביחה על המשלח יש לפטור את השליח, ואיך מחייבינן לשני בני אדם בשביל מעשה אחד.
ה) אלא נראה לפרש דהא דקי"ל שלוחו של אדם כמותו אין הפירוש דהמעשה בעצמו שהשליח עושה זה נחשב שהמשלח עשאו כגון גבי קנין שדה כשהשליח חופר את הקרקע לקנותה לא אמרינן שנחשב כאלו המשלח חפרה רק הפעולה הרוחנית שפעלה החפירה זאת נחשבה על המשלח, והיינו דהנה למדנו מקרא דכשבא אדם לקנות שדה צריך לחפור בה וכשבא לקנות אשה צריך למסור לידה כסף קידושין ואח"כ למדנו מקרא דשלוחו של אדם כמותו והיינו כשהשליח חופר את הקרקע אזי קנה המשלח כאלו הוא חפר בה ואע"ג שהמשלח לא עשה מאומה ולא חפר בה כלל וגם מעשיו של השליח לא נחשבו כאלו המשלח עשאם מ"מ קנה המשלח כאלו חפר בה דשלוחו של אדם כמותו וכן כשהשליח מוסר הכסף ליד האשה אזי האשה מקודשת לראובן כאלו הוא מסר הכסף לידה כי זהו הדין שלמדנו מקרא דשלוחו של אדם כמותו, וכן גבי טביחה דרבי קרא דשלוחו של אדם כמותו והיינו שהמשלח חייב דו"ה ע"י טביחתו של השליח ג"כ לא אמרינן שנחשוב מעשה הטביחה בעצמה על המשלח שהוא טבחה רק הפעולה שפעלה הטביחה דהיינו החיוב של דו"ה זהו מחשבינן על המשלח ומחייבינן ליה לשלם אף שלא עשה שום מעשה כלל רק ע"י מעשיו של השליח מחייבינן ליה להמשלח דזהו הדין דקי"ל שלוחו של אדם כמותו.
ו) א"כ אתי שפיר ההיא דפרק אלו נערות הנ"ל שהשליח שעשה המעשה ושחט בשבת חייב מיתה משום שבת והמשלח חייב דו"ה, אע"ג שהמשלח לא עשה כלום והוא לא טבחה מ"מ פעולה הרוחנית שפעלה הטביחה דהיינו החיוב של דו"ה זהו נחשב על המשלח כמו בכל התורה דמחשבינן המעשה על השליח והפעולה על המשלח, ואע"ג דכאן פעלה מעשה השחיטה של השליח שתי פעולות א) חיוב מיתה משום שבת ב) חיוב דו"ה משוה שהבהמה גנובה היתה מ"מ החיוב מיתה אי אפשר לחשבו על המשלח דהרי אין שליח לד"ע ולא אמרינן בדבר עבירה שלוחי של אדם כמותו, רק הפעולה שפעלה הטביחה לחייבו בדו"ה בזה אמרינן שלוחו של אדם כמותו כמו בכל התורה משום דאיתרבי מאו ותחת לרבות את השליח לכן חייב המשלח
ז) ודע שיש שני מיני עבירות, הראשון שהענין מצד עצמו הוא ג"כ עבירה אפי' אם לא יעשנו אדם בן דעת רק חש"ו ג"כ עבירה נעשתה כגון רציחה דאפילו אם האדם נהרג ע״י חש״ו אע"ג דלא שייך שם לומר שנעשתה עבירה מחמת שהשוטה עבר אמימרא דרחמנא דכתיב לא תרצח שהרי התורה לא הזהירה רק לאנשים בני דעת ולא לשוטים ותינוקות, מ"מ מקרי שנעשתה עבירה שהרי עכ"פ נהרג אדם וזה היה עיקר הקפידה מה שהזהירה התורה על לא תרצח מפני שרצתה שלא יהרג אדם, ודאי אם אדם בן דעת יהרוג את האדם אזי נעשתה העבירה בכפילות חדא מצד המעשה בעצמה שנהרג אדם, ועוד מה שאדם בן דעת עבר על מימרא דרחמנא שהזהירו בלאו דלא תרצח, אבל אם חש"ו עברו והרגו את האדם לא נעשתה העבירה בכפילות רק מצד הענין בעצמו מה שנהרג אדם אבל עבירה אמימרא דרחמנא אין כאן כיון שאינם בני דעת, מ"מ עבירה מקרי מצד הענין בעצמו כדלעיל.
ח) ויש עוד מין עברה שניה שאין שום קפידא מצד הענין בעצמו רק מצד העושה כגון איסור מלאכה בשבת ויום טוב שלא הקפידה התורה על המלאכה בעצמה כגון על השדה שלא תהא קצורה ועל הנר שלא יהא דלוק רק עלינו בני ישראל הקפידה התורה שאנחנו לא נקצור את השדה בשבת ויו"ט ואנחנו לא נדליק את הנר על זאת הקפידה התורה ולא על הענין בעצמו, ומובן מזה שאם חש"ו עשו מלאכה בשבת ויו"ט לא נעשתה שום עבירה כלל לא מצד הענין בעצמו ולא מצד העושה כיון שאינם בני דעת ולהם לא הזהירה התורה כלל הרי לא עברו אמימרא דרחמנא וגם עבירה מצד הענין בעצמו אין שם כיון שלא הקפידה התורה על השדה שלא תהא קצורה ועל הנר שלא יהא דלוק ואם אדם בן דעת עבר וחלל שבת או יו"ט אזי לא נעשתה העבירה בכפילות, דמיקרי עבירה רק מצד העושה מה שאדם בן דעת עבר אמימרא דרחמנא ולא מצד הענין בעצמו.
ט) ודע שאם כהן נשא גרושה ג"כ נעשתה עבירה בכפילות, ראשונה מה שעבר הכהן אמימרא דרחמנא מה שהזהירו התורה גרושה לא יקח, ושנית מה שהתורה לא רצתה שנשי כהנים תהיינה גרושות שעיקר קפידת התורה מה שהזהירה את הכהנים שלא יקחו גרושות הוא מפני שהתורה לא רצתה שנשי כהנים תהיינה גרושות ובודאי אפילו אם יש לו לכהן אשה גרושה באופן שלא עבר בשעת הנשואין אמימרא דרחמנא כגון שהיה אונס וכדומה לזה מ"מ כיון דעכ"פ יש לו לכהן אשה גרושה מקרי שנעשתה עבירה, וכן בהקפת הראש כיון דמלא תקיפו דרשינן אחד המקיף ואחד הניקף במשמע, הרי אנו רואין שיש גם שם העבירה בכפילות האחת מצד העושה והשנית מצד שהתורה לא רצתה שבני ישראל יהיו מוקפי ראש.
י) ובזה יש לתרץ קושית הפני יהושע הנ"ל שהקשה אמאי שרי לראובן שקבל שבת לומר לשמעון שלא קבל שבת עשה מלאכה בשבילי והלא כיון שאין השליח בר חיובא אית לן למימר שיתחייב שולחו, ובדברינו ניחא דודאי אם היה פירושו של מה דאמרינן שלוחו של אדם כמותו היינו שהמעשה בעצמו שהשליח עושה זהו נחשב שהמשלח עשאו שפיר יש להקשות שיתחייב המשלח שהרי עשה מלאכה לאחר קבלת שבת, אבל לפי דברינו שהוכחנו דהמעשה בעצמו לא מחשבינן בשום מקום על המשלח, ומה דאמרינן שלוחו של אדם כמותו פירושו הוא שהפעולה היוצאת מהמעשה זהו מחשבינן על המשלח כגון אם יוצא מהמעשה קנין או חיוב וכדומה לזה מחשבינן להו על המשלח, א"כ צריכין אנו לראות מקודם אם מעשה השליח פעלה איזה חיוב ופעולה ואז נחשבהו על המשלח, והנה בזה אנו רואים כי מעשה השליח לא פעלה שום חיוב כלל שהרי עשיית המלאכה בחול היתה כי השליח לא קבל שבת עדיין וכיון שמעשיו של השליח לא פעלו שום חיוב כלל אין לנו מה לחשב על המשלח.
יא) דדוקא אם אדם יעשה שליח לחלל את עצם יום השבת שפעל מעשה השליח לחייב מיתה את מי שהוא משום חילול שבת אזי יש מקום לומר שפעולת המעשה נחשבת על המשלח אי הוה ס"ל יש שליח לדבר עבירה, וכן כשעושה שליח להרוג את הנפש או כהן שעושה שליח לקדש לו אשה גרושה או העושה שליח להקיף את האדם, אפילו באופן שאין השליח בר חיובא מ"מ כיון שנעשית פעולת העבירה ממעשיו שהרי נהרג אדם והרי יש לו לכהן אשה גרושה והרי הישראל מוקף ראש שהתורה לא רצתה בכל זה היינו שהתורה רצתה שבני ישראל לא יהיו נרצחים ונשי כהנים לא יהיו גרושות ובני ישראל לא יהיו מוקפי ראש א"כ נעשתה עבירה ע"י מעשיו של השליח לכן יש מקום לדון על מי לחשוב את העבירה אם על השליח או על המשלח כיון דעכ"פ נעשתה עבירה אפילו כשאין השליח בר חיובא שהרי בהענין בעצמו יש עבירה מה שנהרג אדם ומה שיש לו לכהן אשה גרושה ומה שישראל הוא מוקף ראש, אבל כשאיש טמא עושה שליח לאיש טהור שיכנס עבורו בעזרה ויביא לו חפץ בשבילו וכן כשכהן עשה שליח לישראל שיכנס עבורו לבית הקברות ויביא לו איזה חפץ או כשאדם שכבר קבל עליו את השבת עושה שליח לאיש אחר שלא קבל עליו עדיין את השבת שיעשה מלאכה בשבילו שבכל אלה לא נעשית שום עבירה כלל וכלל שהרי איש טהור נכנס לעזרה וישראל נכנס לבית הקברות והמלאכה נעשתה בחול. א"כ אמאי יתחייב המשלח כיון שכבר הוכחנו שהמעשה של השליח לא נחשב על המשלח רק פעולת המעשה זאת נחשבה על המשלח וכאן אין שום פעולת המעשה שהרי המעשה היתר גמור הוא ואין מה לחשוב על המשלח, ועיין בנו"ב חלק אה"ע מהדו"ק סוף סימן ע"ה וסימן פ' אות י"ח וסימן פ"ב אות י"ג דמשמע מדבריו שאם ישראל אמר לכהן אכול תרומה כיון שהשליח לאו בר חיובא הוא שהרי כהן מותר בתרומה היה מתחייב שולחו אי לאו טעמא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וכן אם איש טמא אומר לאיש טהור אכול קדש או בוא למקדש בשבילי היה מתחייב שלוחו אי לאו טעם הנ"ל ע"ש והוא כסברת הפ"י הנ"ל ולדברינו אין זה שום שייכות לשליח לדבר עבירה כיון שהוא היתר גמור ולא נעשתה שום פעולת איסור ע"י.
פרק ב
א) כתב התוס' רי"ד בקידושין ד' מ"ב וז"ל יש מקשים א"כ לכל דבר מצוה יועילו מעשה השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפלין עבורי ולאו מילתא היא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו היאך יפטר הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום בודאי בגירושין וקידושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שכותב בגט אנא פלוני פטרית פלונית וכן נמי באשה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו וכן בפסח הוא אוכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם אבל בסוכה ה"נ יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן לולב וציצית וכל המצות עכ"ל התוס' רי"ד. והקצוה"ק סימן קפ"ב ס"ק א' הקשה על דברי התוס' רי"ד הנ"ל וז"ל וקשיא לי דהא בשליחות לד"ע אי לאו דגלי לן קרא דאין שליח לד"ע הוי ליה בדין שליחות ואע"ג דאין המשלח עושה כלום ולשמאי הזקן ס"ל דעושה שליח להרוג את הנפש דשליח של אדם כמותו כדאיתא רפ"ב דקידושין ואין המשלח עושה כלום עכ"ל הקצוה"ק שם, ובאמת קושיית הקצוה"ח על דברי תוס' רי"ד קושיא עצומה היא, וכן מצינו גבי מעילה שנתרבה מקראי שהמשלח מעל אע"פ שאין המשלח עושה כלום, וכן אמרינן בקידושין ד' מ"ג שהאומר לשלוחו אכול את החלב ובעול את הערוה שהשליח חייב והמשלח פטור אפי' לשמאי הזקן משום שלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב, משמע דוקא משום האי טעמא שהשליח נהנה לכן אין המשלח חייב אבל אם לא נהנה השליח היה המשלח חייב אע"ג שהמשלח לא עשה כלל בזה אלמא שיש דיני שליחות אפי' במקום שהמשלח אינו עושה מאומה.
ב) ועוד יש להקשות לדברי התוס' רי"ד אמאי לא יכול אדם לעשות שליח בכל ברכת הנהנין שחבירו יברך בעדו בשליחותו ויצא בזה המשלח ידי חובתו ויהא מותר לאכול אפילו אם המשלח לא שמע את הברכה ג"כ יש לנו לומר שיצא בו שהרי אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה והברכה מתירתו באכילה, א"כ הרי יש לו גם להמשלח מה לעשות בזה כמו בשחיטת הפסח וזריקתו כי מפני זה ששוחטין את הפסח וזורקין את הדם לשם ראובן לכן שרי ראובן לאכול את הפסח ומקרי בשביל זה שיש לו להמשלח מה לעשות א"כ כאן נמי כיון שהמשלח הותר לאכול ע"י ברכתו של שלוחו אמאי לא יוכל לעשות שליח שהרי יש לו להמשלח מה לעשות כמו גיטין וקידושין ושאר קנינים ואכילת פסח ואפי' הכי קי"ל שאין עושין ע"י שליח דלא כתוס' רי"ד.
ג) והקצוה"ח סימן קפ"ב ס"ק א' תירץ על קושית תוס' רי"ד הנ"ל דאע"ג דאמרינן שלוחו של אדם כמותו מ"מ אין הגוף של השליח כגופו של המשלח דדוקא מעשיו של השליח נחשבו כאלו המשלח עשאם אבל הגוף של השליח אינו כגופו של המשלח וסיים וז"ל אבל בתפלין כשהשליח מניח תפלין הנחה זו שהוא עשיה חשוב כאלו המשלח עשה הנחה זו אבל אכתי לא הניח התפלין על ראשו אלא על ראש שלוחו דאין גוף השליח כגוף המשלח, ומשו"ה בציצית ותפלין וסוכה נהי דהוה ליה עשיית השליח כעשיית המשלח כיון דגוף שלוחו לא הוי כגופו לא עשה המעשה בגופו אלא בגוף שלוחו, אבל בפסח וקידושין וגירושין שחיטת הפסח ומעשה קידושין וגירושין הוה ליה כאלו עשה הוא הרי הוא נגמר המעשה עכ"ל הקצוה"ח שם.
ד) ולפענ"ד גם תירוצו של הקצוה"ח אינו עולה יפה דהרי גבי גט כתיב ונתן בידה וקי"ל דהאשה עושה שליח לקבלה ובודאי אם היה כתוב בקרא תקח הגט שפיר יש לומר דהאשה יכולה לעשות שליח לקבלה דמעשה הקיחה של השליח נחשב כאלו האשה לקחה אע"פ שלא לקחה בידה שהרי ידי השליח אינן כידי המשלח רק מעשה השליח לבד זהו נחשב שהמשלח עשה, מ"מ מהני משום שלא כתיב תקח בידה רק תקח הגט וכמו גבי שחיטת הפסח דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ויכול לעשות שליח אע"פ שאין ידי השליח כידי המשלח מ"מ מהני שחיטתו שהרי לא כתיב ושחטו בידיהם רק ושחטו סתמא וכיון שמעשיו של השליח הם כמעשיו של המשלח שפיר מהני, אבל השתא דכתיב גבי גט ונתן בידה או ברשותה, ולפי דברי הקצוה"ח שהיד עצמו של השליח לא נעשית כידו של המשלח תקשה אמאי מתגרשת כשבא הגט ליד שלוחה לקבלה, והלא לא בא הגט לא בידה ולא ברשותה וקרא כתיב ונתן בידה ומה מועיל מה שמעשיו של השליח לקבלה הוא כמעשיה מ"מ כיון דעכ"פ לא בא הגט לידה או לרשותה אית לן לומר שלא תתגרש בו.
ה) עוד תימא שהרי כתוב בכל נוסחי סדרי גיטין של שליחות להולכה שהבעל אומר לשליח שיהא ידך כידי ופיך כפי ודבורך כדבורי ועשייתך כעשייתי ונתינתך כנתינתי עיין סדר הגט בשו"ע אה"ע סימן קנ"ד סכ"ח ובסדר גט שני של מהר"ם סימן כ' שכתבו כן וכן הוא בשאר סדרי גיטין, ולפי דברי הקצוה"ח תימא והלא לא נעשה ידו של השליח כידו של המשלח ולא פיו של השליח כפיו של המשלח רק עשייתו של השליח נעשית כעשייתו של המשלח וכן נתינתו של השליח נעשית כנתינתו של המשלח א"כ למה ידבר המשלח דברי רוח שאין להם שחר אין לו לומר רק שיהא עשייתך כעשייתי ונתינתך כנתינתי ואין לו להזכיר בדבריו ידך כידי ופיך כפי דברים אשר לא כן המה, ועוד כי דבריו הנ"ל של הבעל יוכלו להיות למחסור ולגרעון להגט כי ע"י זה שנתבטלה שליחותיו לענין ידו ופיו שע"כ אינן נעשין ידו כידו ופיו כפיו מטעם הנ"ל אולי נתבטל ע"י זה גם מינויו שאמר עשייתך כעשייתך ונתינתך כנתינתי אליבא דמ"ד קני את וחמור דלא קני, וכן כתב הרמ"א בחו"מ סימן ר"ג ס"י לענין שאם החליף בקנין חליפין מעות ומטלטלין או מעות וקרקעות ביחד דיש אומרים הואיל שהקנין נתבטל אצל המעות נתבטל ג"כ אצל המטלטלין והקרקעות, אלא ודאי משמע דס"ל ש״ד השליח נעשה כיד המשלח ופי השליח נעשה כפי המשלח דלא כדברי הקצוה"ק.
ו) עוד תימא על דבריו אמאי לא יכול אדם לעשות שליח שיקח לולב בשבילו שהרי בלולב כתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, הרי לא נכתב בקרא רק מעשה הקיחה ולא הוזכרו הידים, והוי כמו בקידושין דכתיב כי יקח איש אשה או לענין קנין שדה דכתיב נתתי כסף השדה קח ממני הרי הוזכרה קיחה או בגירושין לענין מעשה הבעל שנאמר וכתב לה ספר כריתות ונתן, ויכול לעשות שליח משום כי מעשה הקיחה שעשה השליח נחשב כאלו המשלח עשה וכן מעשה הכתיבה והנתינה של השליח נחשב כאלו הבעל כתב ונתן דמעשיו של השליח נחשבים על המשלח כמו שכתב הקצוה"ח, א"כ כאן נמי לענין לולב דכתיב נמי האי לישנא כמו בקידושין אמאי לא יכול לעשות שליח, בשלמא בתפלין ניחא משום שנאמר וקשרתם לאות על ידך ולטטפות בין עיניך וכיון שידו של השליח וראשו אינן כשל המשלח משו"ה אינו יכול לעשות שליח לענין תפלין, אבל לענין לולב כיון שלא, הוזכרה היד בתורה רק מעשה הלקיחה הוזכר בתורה, אמאי אינו יכלל לעשות שליח כיון שמעשיו של השליח נחשבים על המשלח כאלו הוא עשאם, כמו בקידושין שהוזכרה הקיחה בתורה וכן במקח וממכר הוזכרה הקיחה בתורה נתתי כסף השדה קח ממני, וכן בגט הוזכרו כתיבת הבעל ונתינתו בתורה וכן בשחיטת הפסח הוזכרה שחיטתו בתורה ויכול לעשות שליח אע"פ שמובן הדבר שכל אלה אי אפשר בלא ידים ובכל זאת כיון שלא הוזכרו הידים בפירוש בתורה יכול לעשות שליח א"כ גבי לולב נמי כיון שלא הוזכרו הידים בתורה אמאי לא יכול לעשות שליח לפי דברי הקצוה"ח.
ז) עוד שמעתי מקשים על דברי הקצוה"ח הנ"ל מהא דאמרינן בקידושין ד' מ"ב דאפילו לשמאי דס"ל דיש שליח לד"ע מ"מ מודה שמאי באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהשליח חייב ושולחו פטור שלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב ע"ש בגמרא, ולדברי הקצוה"ח דס"ל שהגוף של השליח אינו נחשב כגופו של המשלח, אין שום מקום לחייב את המשלח על החלב שאכל השליח ובלאו האי טעמא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן פטור המשלח שהרי אין החלב בא בתוך גופו של המשלח כיון שגופו של השליח אינו כגוף המשלח ואיסור מאכלות אסורות ליכא רק אם בא מאכל האיסור בתוך מעיו של האוכל וא"כ למה לן טעמא לפטור את המשלח משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן תיפוק ליה שהמשלח לא עשה כלום, אלא ודאי משמע שגופו של השליח ובטנו ובית בליעתו וממיו כולם הם נחשבים כאלו הם של המשלח לכן היה מהראוי שהאומר לחבירו אכול את החלב יתחייב המשלח מפני שנחשב כאלו המשלח אכלו, ומשום זה, צריכא הגמ' למימר הטעם לפוטרו למשלח משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, וכיון שגופו של השליח הוא כגופו של המשלח הדרא קושיא לדוכתיה אמאי לא יוכל אדם לומר, לחבירו שיניח תפלין בעדו וישב בסוכה בעדו כיון שגוף השליח הוא כגוף המשלח וכן ראשו וידו של השליח הם כראשו וידו של המשלח נמצא שהניח התפלין על ראשו וידו של המשלח וגופו של המשלח ישב בסוכה ואמאי לא יצא בו המשלח.
ח) לכן נראה לי לבאר דהנה כבר ביארנו לעיל בס"ד שפירוש של הא דקי"ל שלוחו של אדם כמותו היינו אע"פ שהמעשה בעצמו שעשה השליח לא נחשב כאלו המשלח עשאו מ"מ הפעולה הרוחנית שפעל המעשה זהו נחשב על המשלח כגון הקידושין או הגירושין או קנין השדה או החיוב זה נחשב מל המשלח אבל המעשה בעצמו לא מחשבינן על המשלח רק על השליח.
ובזה יש לבאר מה שכתוב בנוסחי סדרי גיטין שהבאנו לעיל שהבעל אומר לשליח שתהא ידך כידי ופיך כפי, היינו הפעולה שתצא מידך תפעול לגרש כמו ידי ופעולת הגירושין שתצא מפיך תפעול לגרש כמו פי שהרי הפעולה הרוחנית שיצאת ממעשה השליח זאת נחשבת על המשלח, וכן כשעושה שליח לאכול חלב או נבילה וטרפה ושאר איסורים חייב המשלח אליבא דשמאי דס"ל יש שליח לדבר עבירה אי לאו טעמא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, והוא ג"כ מזה הטעם דכיון דפעלה אכילת השליח פעולת החיוב היינו חיוב כרת משום חלב או חיוב מלקות משום נבילה וטרפה זה מחשבינן ליה על המשלח כדקי"ל בכל מקום שלוחו של אדם כמותו והיינו שפעולת החיוב נחשבת על המשלח.
ט) וכדי לתרץ קושית תוס' רי"ד הנ"ל שהקשה מפני מה לא יכול אדם לומר לשליח הנח תפלין בשבילי או שב בסוכה בשבילי צריכין אנו להקדים הקדמה אחת וקצת מזה כבר כתבנו לעיל, דהנה יש שני מיני עבירות, א) שהענין מצד עצמו הוא עבירה ואפי' אם לא יעשנה אדם בן דעת רק חרש שוטה וקטן ג"כ היא עבירה כגון רציחה דאפי' אם נהרג אדם ע"י חש"ו מ"מ מקרי שנעשתה עבירה שהרי עכ"פ נהרג אדם וזה היה עיקר הקפידה מה שהזהירה התורה על לא תרצח מפני שרצתה שאדם לא יהרג לכן אע"ג דלא שייך לומר שנעשתה עבירה מחמת שהשוטה עבר אמימרא דרחמנא דכתיב לא תרצח שהרי התורה לא הזהירה כלום לשוטים ותינוקות רק נאנשים בני דעת, מ"מ מקרי שנעשתה עבירה שהרי עכ"פ נהרג אדם, והב) אם הענין מצד עצמו אינו עון כלל ואין קפידא במעשה הנעשה מצד עצמו כגון לוא הזהרתנו התורה שלא נזרוק צרור לים שאין קפידא על הענין אם הצרור מונח בים או לא רק הקפידא הוא על האדם שהוא לא יזרוק צרור בים אז אמרינן דדוקא אם אדם בן דעת זרק את הצרור לים נעשתה עבירה בזריקתו כיון שעבר אמימרא דרחמנא שהזהירו שלא יזרוק אבל אם חש"ו עשו את המעשה הנ"ל מקרי לא נעשתה עבירה כלל.
י) א"כ אם אדם בן דעת הרג את הנפש הרי נעשתה העבירה בכפיות חדא מצד המעשה בעצמו שהתורה רצתה שתרם לא יהרג וכרוכה וקשורה בה עבירה אפילו אם העושה אינו בר דעת רק חרש שוטה וקטן, ועוד הרי אדם בן דעת עבר אמימרא דרחמנא דכתיב לא תרצח, דאפילו אם לא היה קפידא בהענין בעצמו כמו בזריקות צרור לים שהזכרנו לעיל ג"כ עבירה מקרי משום שעבר על אזהרת הכתוב א"כ אם אדם בן דעת הרג את הנפש נקבצו ובאו שתי העבירות ביחד א) מצד הענין בעצמו, ב) מצד העושה.
יא) ויש עבירה שאין בה קפידא על הענין בעצמו כגון חילול שבת ויו"ט שלא הקפידה התורה על השדה שלא תהא חרושה וזרועה ועל הבגד שלא יהא תפור רק עלינו בני ישראל הקפידה התורה שלא נעשה מלאכה בשבתות ויו"ט אבל על הענין בעצמו אין שום קפידא ואם חש"ו עשו מלאכה בשבת ויו"ט לא נעשתה שום עבירה כלל לא מצד הענין בעצמו ולא מצד העושה כיון שאינן בני דעת ולהם לא הזהירה התורה כלל הרי לא עברו אמימרא דרחמנא, לכן אם אדם בן דעת עבר וחילל שבת או יו"ט אוי לא נעשתה העבירה בכפילות רק מצד העושה מה שהאדם בן דעת עבר אמימרא דרחמנא.
יב) ולפי מה שכתבנו לעיל שהמעשה בעצמו שעשה השליח לא נחשב כאלו המשלח עשאו רק הפעולה שפעל המעשה זאת מחשבינן על המשלח א"כ אם ראובן עשה שליח לשמעון שיהרוג את הנפש אליבא דשמאי דס"ל יש שליח לדבר עבירה והמשלח חייב משום שפעולת הענין נחשבה עליו, יש לחקור בנידון זה שפעל המעשה שתי פעולות רעות, חדא מה שבהענין בעצמו יש פעולה רעה כי נהרג אדם, ועוד פעולה רעה פעלה מעשה הרציחה של השליח מה שאדם בן דעת עבר על לאו דלא תרצח, א"כ יש לחקור איזו פעולה רעה מהמעשה מקבל המשלח אם פעולת החיוב שקשורה וכרוכה בתוך המעשה עצמה בלי אמצעיות השליח ומדלגינן ליה להשליח רק הפעולה הרעה מהמעשה בעצמו שנהרג אדם מקבל המשלח, או דילמא המשלח מקבל את הפעולה הרעה שפעלה פעולת הרציחה על השליח שעבר בלאו דלא תרצח מיניה דיליה דשליח ולא מדלגינן ליה לשליח כי אין המשלח מקבל את הפעולה הרעה שכרוכה וקשורה בתוכיות המעשה והענין שנהרג אדם רק הפעולה הרעה שעשה המעשה על השליח שעבר בלאו דלא תרצח זהו קבלה המשלח.
יג) ונפקא מינה אליבא דשמאי הזקן דס"ל יש שליח לד"ע אם התרו בו במשלח ולא בשליח דאם נאמר דפירושה של הא דקי"ל שלוחו של אדם כמותו היינו שהמשלח אינו מקבל את פעולת החיוב שיש בתוך הענין בעצמו שנהרג אדם רק הוא מקבל את פעולת החיוב שפעלה על השליח לחייבו מיתה ומיניה דידיה דשליח מקבל המשלח את החיוב מיתה א"כ בעינן דוקא שהתרו בו בשליח דאז גורם עון הרציחה של השליח חיוב מיתה ומיניה דידיה דשליח מקבל המשלח את החיוב מיתה, אבל אם התרו רק במשלח ולא התרו ביה בשליח הנה לא פעל המעשה שום פעולת מיתה על השליח דהרי לא התרו ביה לכן גם המשלח פטור דלא עדיף המשלח מיניה דשליח דאתא מכחו, אולם אם נאמר דפירושה של שלוחו של אדם כמותו הוא שהמשלח מקבל את הפעולה הרעה שפעל מעשה השליח בעצם הענין היינו שנהרג אדם ומדלגינן ליה לשליח א"כ לא איכפת לן מה דלא אתרו ביה בשליח שהרי מ"מ נהרג אדם ונעשתה פעולת החיוב והמשלח חייב מיתה כיון שהתרו ביה במשלח אע"פ שלא התרו ביה בשליח.
יד) עוד יש נפקא מינה כגון אם אמר ראובן לשמעון שלוחו צא וקצור שדה בשבילי בשבת דאם נאמר דשלוחו של אדם כמותו פירושו דהפעולה שפעל המעשה על השליח זהו מקבל המשלח מיניה דידיה דשליח, א"כ הכא שפעל המעשה חיוב מיתה על השליח מקבלה המשלח והמשלח חייב מיתה אליבא דשמאי דס"ל יש שליח לדבר עבירה, אבל אם נאמר דשלוחו של אדם כמותו פירושו הוא שהעבירה והחיוב מיתה שכרוכה וקשורה בתוך הענין בעצמו בלא אמצעית השליח זהו מחשבינן על המשלח, א"כ כאן בחילול שבת שבתוך המלאכה בעצמה אינה קשורה שום עבירה שהרי לא הקפידה התורה על השדה שלא תהא קצורה כמו שהקפידה התורה על שפיכות דמים שהאדם לא יהרג רק עיקר הקפידא על האדם שהוא לא יהא קוצר בשבת ורק גוף השליח הקוצר הוא שגורם חיוב מיתה וכיון דאמרינן שהמשלח אינו מקבל מן השליח את חיובו, רק את החיוב הקשור וכרוך בהענין בעצמו ומדלגינן ליה לשליח וכיון שבחילול שבת אין שום פעולה רעה קשורה וכרוכה בתוכיות הענין בעצמו בלא אמצעית השליח לכן פטור המשלח.
טו) ויש להביא ראיה דמדלגינן ליה לשליח והמשלח מקבל את פעולת החיוב שיש בתוך הענין בעצמו מהא דאמרינן בב"מ ד' יוד היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו ומסיק שם הגמ' דכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה או איש דאמר לאשה אקפי לי קטן כיון דהשליח לאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו וא"כ יש ראי' מזה שהמשלח מקבל את פעולת החיוב שקשור וכרוך בתוך הענין בעצמו בלא אמצעית השליח רק מדלגינן ליה לשליח ושפיר יש לחייב את המשלח אע"פ שמעשיו לא גרמו שום חיוב על השליח שהרי השליח לאו בר חיובא הוא מ"מ חייב המשלח שהרי בהענין בעצמו קשור בו חיוב ועבירה שהרי לא רצתה התורה שבני ישראל יהיו מוקפי ראש וכן לא רצתה התורה שנשי כהנים יהיו גרושות כשם שהתורה רצתה שאדם לא יהרג כמו שכתבנו לעיל, אבל אי אמרינן דפירושו של הא דקי"ל שלוחו של אדם כמותו הוא דהפעולה הרעה שפעל מעשה השליח על השליח זאת מקבל המשלח א"כ כאן דהשליח לאו בר חיובא הוא ולא פעל המעשה שום חיוב על השליח אמאי מחייב שולחו.
טז) עוד ראי' שהרי בגיטין וקידושין ליכא למימר שפעולת המעשה שפעלה בשליח זהו נחשב על המשלח, שהרי האשה הזאת המגורשת אשתו של המשלח היא ולא אשתו של השליח ואיך יפעלו הגירושין מתחלה על השליח ואח"כ יקבל המשלח מיניה דידיה דשליח אלא ודאי צריך לומר דפעולת הגירושין שכרוכה וקשורה בעצם נתינת הגט זאת מחשבינן על המשלח ומרלגיק לשליח וכן בקידושין לא נוכל לומר שמתחלה מקודשת האשה לשליח ומיניה דידיה דשליח מקבל המשלח שהרי יוכל היות שהשליח הוא אביה או אחיה של האשה דלא תפסי בה קידושין, אלא ודאי צריך לומר שהמשלח לא את הפעולה שפעל המעשה על השליח הוא מקבל, אלא מקבל הוא את הפעולה שכרוכה וקשורה בתוכיות הענין וקידושין וגירושין שנולדו ממעשה השליח זהו מקבל המשלח ומדלגינן ליה לשליח. ולפי זה יצא לנו דין חדש דאפילו אליבא דשמאי הזקן דס"ל יש שליח לדבר עבירה מ"מ אם ראובן אמר לשמעון לך וקצור שדה בעדי בשבת פטור המשלח דכיון דאמרינן דפירושו של שלוחו של אדם כמותו לאו היינו דמחשבינן הפעולה שפעל המעשה על השליח נחשב על המשלח, רק שפעולת החיוב שכרוכה בעצם המעשה כהריגת הנפש וכדומה זהו מחשבינן על המשלח וכיון דבחלול שבת ליכא פעולה רעה בתוך עצם המעשה רק שגורם על השליח חיוב מיתה לכן פטור המשלח ובזה יש לתרץ קושית הגאון רע"א בס' דרוש וחידוש על מ"ש רש"י בכתובות ד' ל"ג וכי זה חוטא וזה מתחייב והא קי"ל בקידושין ד' מ"ב דאין שליח לדבר עבירה והקשה הגאון הנ"ל וז"ל וקשה על פירושו דהא מהכא גופא מוכח דאי יש שליח לדבר עבירה מחויב המשלח מיתה והוה קי"ל בדרבה מיניה עכ"ל ובדברינו ניחא דאפילו אם היינו אומרים דיש שליח לדבר עבירה מ"מ אין המשלח חייב מיתה משום שבת, דהרי התם בחלול שבת מיירי דאפילו לשמאי הזקן דס"ל יש שליח לד"ע, מ"מ בחילול שבת מודה שמאי, דאין שליח לד"ע לכן מוכרח רש"י, להביא ממרחק לחמו מהא דקי״ל בקידושין שאין שליח לד"ע.
יז) וכמו שיש שני מיני עבירות כמו שביארנו לעיל כן יש שני מיני מצוות הא' כגון פדיון שבוים ופקוח נפש וכדומה דעיקר קפידת התורה היתה שהשבוי יפדה והמסוכן יחיה ואפי' אם חש"ו פדו את השבוי והחיו את הנפש מקרי ג"כ שנעשתה מצוה במעשיהם, אף דלא שייך לומר שנעשתה מצוה ע"י זה שהשוטה קיים מצות ה' ופקודתו שמרה רוחו שהרי התורה לא הזהירה רק לאנשים בני דעת ולא לשוטים ותינוקות כי מעשיהם של חש"ו לא מעלין ולא מורידין מ"מ מקרי שנעשתה מצוה שהרי עכ"פ נפדה השבוי ונתרפא המסוכן שזה היתה עיקר קפידת התורה שצותה לנו עליהם שרצתה שהשבוי יהא נפדה והמסוכן יתרפא ואם אדם בן דעת קיים מצות התורה אפילו אם צותה התורה שנזרוק צרור לים אף שאין קפידא בעצם הענין אם הצרור מונח בים או לא מ"מ כיון שהתורה צותה לנו לעשות כך בודאי מקרי שנעשתה מצוה בזריקתו לים שהרי נתקימה מצות התורה שצותה לנו על זה.
יח) עוד יש מין מצוה שניה כגון מצות תפלין ומצות לולב וכדומה שלא הקפידה התורה על הלולב שלא יעמוד בלא נטילה או על התפלין שלא יעמדו בלא הנחה רק עיקר קפידת התורה היא על בן ישראל שיניח תפלין ויטול לולב לכן דוקא אם אדם בן דעת הניח תפלין אזי נקרא שנתקיימה מצות ד', אבל אם חש"ו הניחו תפלין או נטלו לולב לא מקרי כלל שנתקיימה מצות ד', שהרי מעשיהם לא מעלין ולא מורידין ולשוטים ותינוקות לא צותה התורה כלל וכלל שום מצוה והנחתם דומה כמי שמניח על עצים ואבנים, וכיון שכן אם אדם בן דעת הניח תפלין או נטל לולב לא נתקיימה רק מצוה אחת היינו מצד העושה מה שאדם בן דעת קיים מצות ד' אבל לא נתקימה שום מצוה מצד הענין בעצמו שהרי בהענין בעצמו אין שום מצוה קשורה בו ואינה דומה המצוה הזאת למצות פדיון שבוים או פקוח נפש שבתוך הענין בעצמו קשורה בו מצוה מה שנפדה השבוי ונתרפא המסוכן.
יט) א"כ בודאי יכול אדם לעשות שליח לפדות את השבוי או לפקח את הנפש כמו בהפרשת תרומה וכדומה והמצוה נקראת על שם המשלח שהרי כבר כתבנו לעיל דפירושו של הא דקי"ל שלוחו של אדם כמותו הוא שאין המעשה בעצמו נחשב על המשלח רק פעולת המעשה הוא דמחשבינן על המשלח ובין אם נאמר שהפעולה שכרוכה וקשורה בהענין בעצמו הוא דמחשבינן על המשלח ובין אם נאמר שפעולת הענין שפעל המעשה על השליח הוא דמחשבינן על המשלח בין כך ובין כך יכול אדם לעשות שליח בפדיון שבוים ופקוח נפשות והפרשת תרומה שהר יש בהם מצות כפולות היינו בהענין בעצמו יש מצוה וגם העושה קיים מצוה ועל כיוצא בזה אמרו חז"ל מצוה בו יותר מבשלוחו א"כ משמע שגם ע"י שלוחו קיים את המצוה רק שמצוה מן המובחר להתעסק בעצמו בהמצוה ולא ע"י שליח דאי נימא דדוקא ע"י עצמו מקיים אדם את המצוה אבל ע"י שלוחו ליכא מצוה כלל א"כ לא שייך לומר מצוה בו יותר מבשלוחו כיון שע"י שלוחו ליכא מצוה כלל, אלא ודאי שגם ע"י שלוחו קיים את המצוה והוא דוקא בפדיון שבוים ופקוח נפש וכדומה שיש מצוה בהענין בעצמו מבלי השקף על עושה מעשה המצוה.
ב) אבל אם עשה אדם שליח להניח תפלין בשבילו או ליטול לולב בשבילו אזי תליא בהחקירה שחקרנו לעיל אם המשלח מקבל את הפעולה מן השליח או מן הענין בעצמו דאם נאמר שהמשלח מקבל את הפעולה שפעל המעשה על השליח אזי יוצא המשלח בהנחה זו שהרי פעל המעשה הזה על השליח לקום מצות תפלין ולולב א"כ מיניה דידיה דשליח מקבל המשלח והמשלח יוצא ידי מצות תפלין ולולב, אבל אם נאמר שאין המשלח מקבל מיניה דידיה דשליח רק מן המעשה בעצמו ומדלגינן ליה לשליח, א"כ דוקא פקוח נפש ופדיון שבוים שבתוך המעשה בעצמו קשורה וכרוכה מצוה והרי רצתה התורה בהענין והמצוה בעצמה וחפצה שהשבוי יפדה והמסוכן יתרפא התם שייך לומר שהמצוה שקשורה בתוך המעשה מקבל המשלח, אבל גבי תפלין ולולב וכדומה שבתוך הענין בעצמו אין שום מצוה כלל רק שגורמת מצוה על העושה שהוא השליח, וכיון שהמשלח אינו מקבל את הפעולה מהשליח רק מהמעשה בעצמו לכן לא יצא המשלח ידי מצות תפלין ולולב יען כי בהמעשה בעצמו אין שום מצוה ופעולה טובה.
כא) וכיון שכבר הוכחנו ובררנו לעיל בראיות שהמשלח אינו מקבל את פעולת המעשה מהשליח רק מהמעשה בעצמו כמו בקידושין וגירושין או כשאין השליח בר חיובא א"כ מתורץ בזה קושית תוס' רי"ד הנ"ל שהקשה אמאי אין יכולים לעשות שליח על תפלין ולולב וכדומה, דכיון שהמשלח מקבל את הפעולה מהמעשה ולא מהשליח לכן אינו יכול לעשות שליח על תפלין ולולב וכדומה יען שאין שם פעולת מצוה בהמעשה בעצמו.
פרק ג
א) אך עדיין הדבר צריך ביאור דהרי אמרינן בקידושין ד' מ"ג אליבא דשמאי דס"ל יש שליח לדבר עבירה מודה שמאי באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהשליח חייב והמשלח פטור לפי שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב, א"כ משמע דדוקא מהאי טעמא מיפטר המשלח משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן אבל אי לאו האי טעמא היה המשלח חייב על אכילת חלב ובעילת ערוה של השליח, ולפי דברינו תימא הוא והלא דין מאכלות אסורות דומה לחילול שבת שלא הקפידה התורה על החלב ועל הנבלה שתהא קיימת ואיש לא יאכלנה רק עלינו בני ישראל הקפידה התורה, שלא נאכל את החלב והנבלה ושאר מאכלות אסורות כמו שלא הקפידה התורה על המלאכה שלא תעשה בשבת רק עלינו בני ישראל הקפידה התורה שלא נעשה מלאכה. וכמו דאמרינן דלענין חילול שבת מודו כולי עלמא שהמשלח פטור על מעשה השליח משום דליכא עברה, בתוך הענין בעצמו א"כ במאכלות אסורות נמי כיון דליכא עברה בהענין בעצמו יש לנו לומר שהמשלח יפטר שהרי המשלח מקבל את פעולת העבירה והחיוב שיש בתוך הענין בעצמו ולא את העבירה והחיוב שגרמו מעשיו על השליח רק מדלגין ליה לשליח, וכיון דליכא במאכלות אסורות עבירה וחיוב בתוך הענין בעצמו אמאי חייב המשלח.
ב) דבשרמא לענין עריות איכא למימר ש"ש שם שתי עבירות כמו בשפיכות דמים שרצתה התורה שהענין לא יארע לעולם וגם אנחנו לא נעשה, שהרי קי"ל לענין ע"ז וגילוי עריות וש"ד שיהרג ואל ימכור אלמא דאפילו באונס ג"כ אינו רשאי לעבור על עון דגלוי עריות כמו בשפיכות דם, ואם נאמר שעל הענין בעצמו לא הקפידה התורה כלל אם יארע רק עלינו הקפידה התורה שלא נעשה כמו בחילול שבת, א"כ מהראוי שהתורה לא תקפיד רק אם נעשה ברצון דזה מקרי עובר על דברי תורה אבל באונס לא שייך לומר שעוברים על דברי תורה כיון שהעשיה היתה באונס אלא ודאי צריך לומר שהקפידה התורה גם על הענין שלא יארע לעולם כמו בשפיכות דמים לכן ניחא דאע"ג שבאונס אין כאן איסור מצד העושה מ"מ יהרג ואל יעבור כמו בשפיכות דמים משום שיש בעריות איסור מצד הענין בעצמו אבל ממאכלות אסורות קשיא דהרי שם לא אמרינן יהרג ואל יעבור וליכא איסור מצד הענין בעצמו ואמאי חייב המשלח.
נ) ונראה דגם במאכלות אסורות הקפידה התורה על שני דברים כמו שהקפידה התורה על שפיכות דמים על הנהרג שלא יהרג ועל הרוצח שלא ירצח ועיקר הקפידא הוא על הנהרג שלא יהרג, כן עיקר הקפידא במאכלות אסורות הוא שלא יהיו בגוף בן ישראל כדכתיב בסוף פ' שמיני בענינא דמאכלות אסורות ולא תטמאו בהם ונטמתם בם ודרשינן ביומא (ד' לט) אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם מפני שמטמטם את הלב ואם עכו"ם או חש"ו תחבו מאכלות אסורות לתוך בית הבליעה של ישראל בודאי נעשתה עבירה כיון שהתורה רצתה שהענין לא יארע שיהא מאכל איסור לתוך גופו של ישראל, ואם אדם כן דעת אכל מאכלות אסורות נעשה האיסור בכפילות א) מצד האוכל שעבר אמימרא דרחמנא שהזהירו תורה על זה ב) מה שהמאכל האיסור הוא בתוך גופו של ישראל ואפי' בגופו של ישראל קטן ג"כ לא רצתה התורה שיהיו שם מאכלות אסורות אע"ג שהקטן לא עבר אמימרא דרחמנא שהרי לא הזהירה התורה את הקטנים מ"מ מקרי שנעשתה עבירה מה שהמאכל האסור הוא בתוך גופו של קטן.
ד) וכן כתב הרמ"א ביו"ד סימן פ"א ס"ז שהקטן לא יאכל דברים האסורים כי כל זה מזיק לו בזקנותו וכן כתב שם הש"ך ס"ק כ"ו אע"ג דקטן אוכל דברים האסורים מדרבנן אין אביו מצוה להפרישו היינו מדינא אבל מ"מ יפרישו מפני שמזיק לו בזקנותו שמטמטם את הלב וגורם לו טבע רע עכ"ל הש"ך וגדולה מזו כתב שם הרמ"א שאפילו אם המינקת תאכל דברים האסורים או שהיא נכרית ג"כ מזיק לו לתינוק לעת זקנותו, אלמא דאפילו הוא קטן ולא עבר אמימרא דרחמנא מ"מ מקרי שנעשתה עבירה מה שמאכל האיסור בא בגוף הישראל קטן וכיון דאיכא עבירה בהענין בעצמו לכן חייב המשלח כמו בשפיכות דמים שהרי החיוב והעבירה שקשורה בתוך המעשה בעצמו בלא דבקות השליח זה מקבל המשלח.
ה) ובדברינו אלה שכתבנו יש לתרץ עוד קושיא אחרת מה שראיתי מקשים לפי מה דקי"ל ביו"ד סימן ב' שחיטת עכו"ם נבילה משום שנאמר וזבחת ואכלת היינו ממי שהוא מוזהר על הזביחה רשאי אתה לאכול משחיטתו לאפוקי עכו"ם שאינו בר זביחה היינו שאינו מוזהר על השחיטה אסור לאכול משחיטתו, והקשו לפי זה אמאי יהא מותר לאכול משחיטת קטן אפילו גדול עומד על גביו כדאיתא ביו"ד סימן א' ס"ה דמותר לאכול משחיטת קטן כשאחרים עומדים על גביו והלא הקטן ג"כ אינו מוזהר על שום איסור ועל שום מצוה ורשאי לאכול נבילות וטרפות כעכו"ם ואין ב"ד מצוין להפרישו א"כ מקרי הקטן אינו בר זביחה כמו עכו"ם ואמאי שרי לאכול משחיטתו כשאחרים עומדין על גביו, ובדברינו ניחא דקטן אוכל נבילות נהי דלא עבר אמימרא דרחמנא מ"מ מקרי שנעשתה עבירה ע"י מה שהנבילה באה בגוף בן ישראל המטמטמת את הלב ומולידה באוכלה טבע רע כמו שאם חש"ו הרגו את הנפש מקרי שנעשתה עבירה שהרי עכ"פ נהרג אדם והתורה הקפידה על זה שלא רצתה שאדם יהרג, כן מקרי נעשתה עבירה אם הקטן אכל נבילה או תחבו הקטן לתוך בית הבליעה של ישראל גדול שהרי עכ"פ הנבילה בתוך גופו של ישראל והתורה לא רצתה בזה שתהא הנבילה בתוך גופו של ישראל לכן מקרי שפיר הקטן בר זביחה ואינו דומה לעכו"ם שאינו בר זביחה כלל שהרי אם העכו"ם אכל נבילה מקרי שלא נעשתה שום עבירה כלל שהרי אין שום קפידא מה שהנבלה באה בגוף העכו"ם לכן מקרי אינו בר זביחה כלל משא"כ הקטן מקרי בר זביחה שהרי אם אכל נבילה מקרי שנעשתה עבירה מה שהנבילה היא בגופו לכן מקרי שפיר בר זביחה ומותר לאכול משחיטתו כשאחרים עומדים על גביו.
ו) ובזה יש ליישב מה ששמעתי מקשים דהנה ביבמות ד' קי"ד אמרינן לענין אכילת דם ולענין אכילת שקצים ורמשים שאסור להאכיל את הקטן בידים וכן אמרינן שם לענין טומאה שהגדולים מוזהרים על הקטנים שלא לטמא אותם בידים ומשמע שם שהוא מדאורייתא מדמקשה שם הגמרא ג' קראי ל"ל ומתרץ הגמ' דשלשתן צריכי וכן משמע בב"י באו"ח סימן שמ"ג ובשאר פוסקים שהוא מדאורייתא וכן בכל איסורים שבתורה משמע שם דאין להאכיל את הקטן בידים מדאורייתא א"כ יש להקשות אמאי שרי להאכיל את הקטנים ביום הכפורים בידים כדאיתא בשו"ע או"ח סימן תרט"ז ס"א ומ"ש אכילת יוהכ"פ משאר איסורים ואיך מתירין איסור דאורייתא במקום דליכא סכנתא רק צערא בעלמא. ובדברינו ניחא דלא ילפינן מדם ושקצים ורמשים רק מאכלות אסורות דדמיין להם היינו שיש בם איסור בכפלות א) מצד האוכל שעבר אמימרא דרחמנא ב) מצד הענין בעצמו שהתורה לא רצתה שיהא המאכל האסור בגוף ישראל מפני שמטמטם את הלב ומוליד בו טבע רע דוקא התם הוזהרו הגדולים על הקטנים שלא להאכילם בידים אבל אכילת יוהכ"פ שהמאכל מצד עצמו הוא מאכל היתר ואינו מטמטם את הלב ומה שהמאכל הוא בגוף ישראל אין קפידא בזה רק כשהגדול אוכל נעשתה חדא עבירה מצד שהגדול בר דעת עבר אמימרא דרחמנא וכשהקטן אוכל ביוהכ"פ לא נעשתה שום עבירה לכך לא הוזהרו הגדולים על הקטנים וליכא איסור דאורייתא להאכיל את הקטן ביוהכ"פ וא"כ אפילו איסורא דרבנן ליכא דבמקום צערא לא גזרו ביה רבנן.
ז) והנה המגן אברהם באו"ח סימן תרט"ז ס"ק ב' כתב לענין חינוך הקטן בתענית יוהכ"פ דלא שייך חיטך אלא באב ולא באיש אחר ומ"מ גם איש אחר אסור להאכיל את הקטן בידים דהוי כמאכילו נבילות בידים ע"ש, ולכאורה ק' דזהו סותר למה שכתבנו אך לכאורה גם בלא דברינו הנ"ל דברי המ"א תמוהים שהם סותרים למה שכתב הרמ"א בפירוש בסימן תרט"ז ס"א שמותר להאכיל את הקטן בידים גם הם נגד המנהג שנהגו כל העולם להאכיל את הקטנים בידים ביום הכפורים, אך אין זה תימא כלל כי דברי הרמ"א סובבים הולכים במקום שמותר הקטן לאכול ואין בו איסור אפילו מדרבנן לכן שרי להאכילו אפילו בידים אבל המ"א מיירי במקום שהקטן מחויב להתענות מדרבנן לכן אסור להאכילו בידים מדרבנן כמו שאר איסורי דרבנן, ונהי שאיסור דאורייתא אין כאן כמו שכתבנו לעיל דכיון שהמאכל מצד עצמו הוא היתר לכן אינו דומה לשקצים ורמשים או לדם שאסור להאכיל את הקטן בידים, ומותר להאכיל את הקטן בידים ביוהכ"פ מ"מ איסורא דרבנן איכא במקום שהקטן מחויב להתענות מדרבנן אסור להאכיל את הקטן בידים מדרבנן.
פרק ד
א) כתב הש"ך בחו"מ סימן שפ"ב וז"ל ומדברי הרא"ש שהבאתי מוכח דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למולו וחייב הוא בעצמו למולו דומיא דכיסוי הדם דמי ששפך הוא יכסה וכו' וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול ולדעתי הם מבטלים מצות עשה ומצוה גדולה של מילה ויש לב"ד לבטל הדבר הזה עכ"ל הש"ך וכן הד"מ ביו"ד סימן רס"ד כתב וז"ל כתב בא״ז אם האב מוהל אסור ליתן למוהל אחר, וצ"ע מ"ש ממצוה אחרת דיכול לעשות שליח במקומו עכ"ל הד"מ וכן התבואות שור סימן כ"ח ס"ק י"ד האריך להשיג על הש"ך וכתב דשפיר יש לעשות שליח למול את הבן ולכסות את הדם ע"ש והקצוה"ח סימן שפ"ב ס"ק ב' האריך לדחות את דברי התב"ש והסכים לדברי הש"ך שאין האב רשאי לעשות שליח למול את בנו וכן אסור לו להשוחט לעשות שליח לכסות את הדם ע"פ דברי התוס' רי"ד הנ"ל שכתב שאי אפשר לומר לשלוחו שב בסוכה עבורי או הנח תפלין עבורי משום שהמצוה שחייבו התורה לעשות בגופו היאך יפטר ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום דדוקא בקידושין ובגירושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח דהא כותב בגט אנא פלוני פטרית פלונית וכן נמי בקידושין מהני שליח כי למי האשה מקודשת הלא להמשלח והיא אשתו וכן בפסח המשלח אוכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם אבל אם השליח ישב בסוכה או נטל לולב לא קיים המשלח כלום וכן בכיסוי הדם כיון שהתורה הטילה חיוב עליו מי ששפך יכסה אם השליח יכסה לא קיים המשלח כלום וכן במילה כיון שמוטל על האב למול את בנו הרי זה דומה לתפלין וסוכה וציצית דאינו בשליחות ע"ש בקצוה"ח ועיין פרי מגדים חיו"ד במשבצות סימן כ"ח ס"ק ח' ובפלתי סימן כ"ח ס"ק ג' וביו"ד סימן רס"ד בפ"ת שם ס"ק א' ע"ש.
ב) ולי נראה דלכל הטעמים שכתבנו לעיל יכול אדם לעשות שליח למול את בנו ולכסות את הדם, הנה לדברי התוס' רי"ד הנ"ל יכול לעשות שליח בדברים האלה כמו שיכול אדם לעשות שליח בתרומה שהרי התוס' רי"ד בעצמו כתב הטעם דמשו"ה יכול אדם לעשות שליח בתרומה מפני שהפירות הם של המשלח והיינו דכיון שפירות הטבל עושים חיוב על המשלח להפריש והשליח מפריש את התרומה ועושה מעשה בפירות האלה העושים החיוב לכן נחשב כהמשלח עצמו ונעשה שליח א"כ גבי מילה נמי כיון שהבן עושה חיוב על האב למולו והשליח עושה מעשה בו נחשב כהמשלח עצמו ונעשה שליח וכן לענין כיסוי הדם כיון שהדם ששפך השוחט עושה חיוב על השוחט לכסות והשליח עושה מעשה בהם לכן נחשב כהמשלח עצמו ושפיר יכול השוחט לעשות שליח לכסות, ואינו דומה לציצית ותפלין ולולב וכיוצא בהם דאף אם עשה השליח את המצוה בתפלין ולולבו של המשלח מ"מ לא קיים המשלח את המצוה משום שהתפלין והציצית והלולב הם אינם עושים את החיוב על המשלח רק ממילא חייב המשלח משום מימרא דרחמנא לכן מקרי שהמשלח לא עשה כלום ולא נשאר עליו מאומה מה לעשות אבל בתרומה ובמילה ובכיסוי הדם שחיובו של המשלח בא מחמת תבואתו ומחמת הדם והשליח עושה מעשה בהם לא מקרי שהמשלח אינו עושה מאומה רק מקרי שעדיין נשאר על המשלח מה לעשות ושפיר יכול לעשות שליח כמו בגיטין וקידושין דמשום שנשאר עדיין על המשלח מה לעשות לכן יכול לעשות שליח כן הוא בתרומה ומילה וכיסוי הדם.
ג) ובקידושין ד' ע' משמע שיכול אדם לעשות ולקיים מצות מעקה ע"י שליח דאיתא שם אתא אשכחיה דקעביד מעקה אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה ופירש"י שגנאי הוא ושפלות לדור שכפופים לזה שאין לו מי שיעשה מלאכתו עכ"ל ואם נימא דמצות מעקה אי אפשר לקיימה ע"י שליח א"כ אין זה גנאי ושפלות מה שהוא עושה את המעקה בעצמו אדרבה הרי הוא מחויב לעשות את המעקה בעצמו ואי אפשר ע"י אחר, אלא ודאי מצות מעקה אפשר לקיים ע"י שליח לכן גנאי הוא מה שעושה את המלאכה בעצמו, ואע"ג דקי"ל מצוה בו יותר מבשלוחו מ"מ גברא רבא כרב נחמן שעסק בתורה תמיד לא היה לו לעשות המעקה בעצמו אם היה לו מי שיעשהו מלאכתו כדאיתא בשו"ע יו"ד סימן רמ"ו ס' י"ח שאם היה לפניו עשיית מצות ות"ת אם אפשר לעשות את המצוה ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו עכ"ל אבל אם לא היה באפשרי לקיים ע"י שליח הא אין זה גנאי אלא וראי כי מצות מעקה אפשר לקיים ע"י שליח והוא ג"כ מהאי טעמא כיון שהשליח עושה מעשה בהבית אשר חייב את המשלח לעשות מעקה לכן לא מקרי שהמשלח אינו עושה מאומה א"כ במילה ובכיסוי הדם ג"כ יכול לעשות שליח.
ד) ולכאורה היה נראה לחלק ולומר דשאני תרומה דכיון שהתבואה הוא של המשלח וקנוי לו בקנין גמור וממנו יהיב ליה לכהן לכן לא מיקרי שהמשלח אינו עושה מאומה שהרי ממונו יהיב לכהן וטובא עביד המשלח, משא"כ במילה וכיסוי הדם שאין הבן קנוי לו לאב בקנין גמור ואין הבן ממונו של אב רק דרחמנא חייביה למולו א"כ אם האב יעשה שליח לא עשה האב מאומה שהרי לא נתן כלום משלו, וכן בכיסוי הדם אין הדם ממונו של השוחט כמו שהתרומה היא ממונו של המשלח ולכן אין השוחט רשאי לעשות שליח לכסות הדם לדברי התוס' רי"ד.
ה) אך זה אינו שהרי למ"ד מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין א"כ התרומה אינה של המשלח גם קודם הפרשה ולאו ממונו דמשלח הוא ולאו מידי יהיב ליה לכהן ואמאי יכול לעשות שליח בתרומה, והלא המשלח לא עשה כלום שהרי לא חסר לו ממון (עיין קידושין ס"פ האיש מקדש ד' נ"ח ובשאר דוכתי בענין מתנות שלא הורמו) ולא מידי יהיב משלו, אלא ודאי כיון שהשליח עושה מעשה בגוף התבואה שעשתה חיוב על המשלח לכן לא מקרי שהמשלח לא עשה מאומה א"כ גבי מילה וכיסוי הדם נמי כיון שהשליח עשה מעשה בבן המשלח ובדם העוף של השוחט אשר בשבילם נתחייבו האב והשוחט למול ולכסות לכן לא מיקרי שהמשלח אינו עושה מאומה אע"ג דלא נקנים להאב והשוחט בקנין גמור.
ו) וכן במעקה אין אנו צריכין שיהא המעקה דוקא משל המשלח אלא אפילו אם היה המעקה מעצים של הפקר ולא נתכוין לזכות בהם להמשלח וכן המשלח כיון בפירוש שלא לזכות בהם ואפילו הכי קיים המשלח מצות מעקה אע"פ שלא יהיב המשלח מידי משלו ולא חסר מממונו כלום ואפילו הכי לא מיקרי שלא עשה המשלח מאומה, והוא משום שהבית הוא של המשלח והבית הלא עושה חיוב עליו לעשות מעקה והשליח עושה מעשה בהבית הזה לכן לא מיקרי שהמשלח אינו עושה מאומה, א"כ גבי מילה וכיסוי הדם נמי לא מיקרי שהמשלח אינו עושה מאומה כיון שהשליח עושה מעשה בבנו של המשלח ובדם העוף של השוחט שהם עשו חיוב על המשלח לכן שפיר יש לעשות שליח במילה ובכיסוי הדם לדברי התוס' רי"ד.
ז) ולכאורה יש מקום לומר אכתי דלא דמי מילה וכיסוי הדם לתרומה ומעקה, דבתרומה ומעקה נהי שעצם התרומה והמעקה אינן של המשלח למ"ד מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכן המעקה לא בעינן שיהא דוקא בהעצים של המשלח מ"מ התבואה הנשארת יש בה לענין שיכול לעשות שליח תרתי לטיבותא חדא שגרמה חיוב על המשלח להפריש תרומה, ועוד שהתבואה קנויה היא בקנין גמור להמשלח וממונו הוא וכן במעקה יש תרתי לטיבותא לענין הנ"ל, משא"כ במילה וכיסוי הדם נהי שהבן והדם עושים חיוב על האב למול את בנו ולכסות הדם מ"מ אין בהם רק חדא לטיבותא מה שהם עושים חיוב על האב והשוחט למול ולכסות, אבל אין הבן קנוי בקנין גמור לאביו ואין בו דין ממון כלל וכן אין הדם קנוי בקנין גמור להשוחט ואין בו דין ממון לכן מקרי שהמשלח לא עשה מאומה בזה ואינו יכול לעשות שליח.
ה) אכן לא נראה לחלק בזה דכיון שהאב הוא מחויב למול את בנו, לענין מצות מילה יש לו לאב זכיה גמורה בבנו ודמיא כאלו היה הבן קנוי לאביו לגמרי וכן בכיסוי הדם כיון דזכיא ליה רחמנא לשוחט במצות כיסוי הדם היה שלו לגמרי לענין מצות כיסוי, וכן במעקה אפילו הפקיר את הבית אח"כ אי נימא שהוא מחויב במצות מעקה כמו במפקיר נזקיו למ"ד מפקיר נזקיו חייב עיין ב"ק ד' כ"ט יכולים הבעלים לעשות שליח כי עדיין נקראים הבעלים הראשונים בעלים ביה אע"ג שאין הממון שלהם מ"מ כיון שהם מחויבים לעשות מעקה נקראים בעלים ויכולים לעשות שליח שאינו נקרא שהמשלח אינו עושה מאומה כיון שהשליח עושה מעשה בחפצי הבעלים וכן פסקו מרן המחבר ורמ"א בחושן משפט סימן שפ"ב לענין שאם היה לו לאדם שיר שעומד להריגה מפני שהיא מ"ק את הבריות ואילן העומד לקציצה מפני שהוא מזיק את הרבים או שיש לו בן למול או ששחט חיה ועוף וקדם איש אחר ושחט את השור או קצץ את האילן או מל את הבן או כסה את הדם מחויב לשלם לבעלים שהרי הפקיעם מלעשות מצוה אלמא שיש לו להאב ולהשוחט זכיה גמורה בבנו ובדם, שהרי האחר מחויב לשלם לאב ולשוחט שגזל מצוה שלהם אלמא דאע"ג שאין להאב ולשוחט קנין גמור בבנו ובדם הכיסוי מ"מ בדבר השייך למצות מילה ולמצות כיסוי יש לו קנין גמור משו"ה מחויב לשלם להם מה שגזל מהם לכן בדין הוא שיכול לעשות שליח במילה ובכיסוי הדם כמו בתרומה דכדידיה דמיא.
וכן בההיא דשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה יכול לעשות שליח כמו בתרומה ובמעקה שהרי השליח עושה בשל הבעלים ואפילו אם הבעלים הפקירו אח"כ את השור והאילן ואין הממון שלהם מ"מ אי נימא שעדיין רמיא חיובא עליהם להרוג את השור ולקוץ את האילן יכולין הבעלים שפיר לעשות שליח דכיון דחיובא רמיא על המשלח לקוץ את האילן ולהרוג את השור הוי כאלו היה שלו לגמרי ונקרא שהשליח עושה בשל המשלח ויכול לעשות שפיר שליח.
ט) ודוגמא לזה מצינו לענין תרומת מעשר שיש להם להבעלים רשות להפריש תרומת מעשר ממעשרו של הלוי אע"ג שאין המעשר שלו כדאיתא בגיטין ד' ל' אבא אלעזר בן גמלא אומר ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה וכשם שיש לו לבעל הבית רשות לתרום תרומה גדולה כך יש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר, ומסתמא יכולין הבעלים לעשות שליח להפריש תרומת מעשר כמו שיכולים להפריש בעצמם תרומת מעשר יכולין ג"כ לעשות שליח שהרי איתקושי איתקוש להדדי תרומת מעשר ותרומה גדולה וכן משמע בירושלמי תרומות פ"א ה"א דאיתא התם מכיון שיאמר לו כור מעשר יש לך בידי נעשה שלוחו ע"ז אלמא שיש רשות לבעל הבית לעשות שליח לתרום תרומת מעשר אלמא דאע"ג שהמעשר אינו של ישראל שהרי של הלוי הוא, וגם אין הישראל מחויב להפריש תרומת מעשר ממעשרותיו של הלוי מ"מ כיון דעכ"פ יש לו רשות לישראל לתרום תרומת מעשר לכן נחשב כדידיה ויכול לעשות שליח מכ"ש במילת הבן ובכיסוי הדם דחיובא רמיא על האב למול ועל השוחט לכסות, א"כ בודאי נחשב כדידיה ויכול לעשות שליח לדברי התוס' רי"ד.
י) וכן לדברי הקצוה"ח שהבאנו לעיל מסתברא ג"כ דיכול לעשות שליח למול את בנו ולכסות את הדם, שהרי לדברי הקצוה"ח נחשב מעשה השליח כאלו המשלח עשאו רק גופו של השליח אינו נחשב כגופו של המשלח, וכיון שמעשה השליח נחשב כאלו המשלח עשאו א"כ בכיסוי הדם שנאמר וכסהו בעפר נחשב מעשה הכיסוי שהשליח עושה כאלו המשלח עשאו, וכן במילת הבן נחשבה המילה שעושה השליח כאלו המשלח עשאה כמו בשחיטת הפסח וכתיבת הגט ונתינתו ליד האשה מחשבינן מעשה השחיטה של השליח כאלו המשלח שחט ומעשה כתיבת הגט ונתינתו ליד האשה מחשבינן כאלו המשלח כתב ונתן ליד האשה א"כ במילה ובכיסוי הדם נמי מעשה הכיסוי והמילה שעשה השליח יש לנו לחשוב כאלו המשלח עשאם ואינו דומה לתפלין דקי"ל שאינו יכול לעשות שליח דהתם שאני כיון דכתיב וקשרתם לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך וכיון שגופו של השליח אינו כגופו של המשלח לכן אינו יכול לעשות שליח שהרי מצות תפלין הוא שיהא על היד ובין העינים של המניח וכיון שטפו של השליח אינו כגוף המשלח א"כ אין התפלין על ידו ובין העינים של המשלח לכן אינו יכול לעשות שליח, אבל במצוה ובמילתא דלא כתיבא באורייתא אלא המעשה לבדה כגון שחיטת הפסח ומילת בנו וניסוי הדם וכתיבת הגט ונתינתו וקנין שדה וקידושי אשה בהם בודאי יכול לעשות שליח כיון שמעשיו של השליח נחשבו כאלו המשלח עשאם לדברי הקצוה"ח (ועיין מה שכתבנו לעיל בדברי הקצוה"ק, ודברי הקצוה"ח בסימן קפ"ב, סתרי לה להאי דכתב בסימן שפ"ב שהרי בסימן קפ"ב פליג הקצוה"ח על דברי התוס' רי"ד ובסימן שפ"ב מסכים הקצה"ק לדברי התוס' רי"ד).
יא) וכן לפי מה שכתבנו לעיל דמשו"ה אין אדם יכול לעשות שליח להניח תפלין ולולב וציצית משום שפעולת הענין שכרוכה בתוכיות הענין נחשב על המשלח ולא פעולת הענין שמעשה השליח פעל על השליח שקיים מצות ה'. וכיון שבהנחת תפלין ולולב וציצית אין פעולה טובה בעצם המעשה בלא דביקות השליח לכן איננו יכול לעשות שליח בתפלין ולולב וציצית רק בפדיון שבוים ופקוח נפשות שיש מצוה בתוכיות הענין בזה יכול אדם לעשות שליח, א"כ במצות מילה בודאי יכול אדם לעשות שליח שהרי יש מצוה בתוכיות הענין שרצה ה' שבני ישראל לא יהיו ערלים שהרי הערלה היא חרפה לישראל, א"כ יכול אדם לעשות שליח שהרי אם אפילו מדלגינן ליה לשליח ג"כ נוכל לחשוב את פעולת הענין שכרוכה בתוכיות הענין על המשלח כמו פקוח נפש ופדיון שבוים, ואפילו במצות כיסוי הדם ג"כ אנו רואים שיש בזה שני דברים א) מה שרצתה התורה שאנחנו נכסה את הדם ב) שהקפידה התורה ג"כ על הדם שיהא מכוסה כמו שהקפידה התורה על השבוי שיהא נפדה ועל המסוכן שיתרפא וטל בני ישראל שיהיו חתומים באות ברית קדש כן הקפידה התורה על דם חיה ועוף שיהיו מכוסים שהרי אם כסהו הרוח הוא פטור מלכסות, וכן אם השוחט היה קטן מומחה ואחרים עומדין על גביו ג"כ מחויב הקטן לכסות כדדרשינן ושפך וכסה מי ששפך יכסה וכיון שהשוחט הוא קטן הרי הוא מכסה את הדם עיין בזה בתבואת שור סימן כ"ח ס"ק ד' ועיין דרכי תשובה סימן כ"ח ס"ק ס"ב.
יב) ואי נימא שלא הקפידה התורה על הדם שיהא מכוסה רק על האדם הקפידה התורה שבני ישראל יכסו את הדם כמו בתפלין וציצית ולולב, א"כ איך יהא הקטן מחויב לכסות והלא התורה לא נתנה רק לבני דעת ולא לשוטים ותינוקות ומעשיהם של חרש שוטה וקטן לא מעלין ולא מורידין ואיך מחויב הקטן בכיסוי הדם אלא ודאי צריך לומר שהקפידה התורה ג"כ על הדם שיהא מכוסה לכן שייך לומר שהקטן יכסנו כמו אם הקטן פדה את השבוי או פקח את הנפש בודאי אמרינן ג"כ שנעשתה מצוה מצד המעשה בעצמו שהמסוכן נתרפא והשבוי נפדה ונהי שאין בזה קיום המצוה מצד העושה יען שהעושה הוא קטן מ"מ יש בזה קיום המצוה מצד עצם המעשה מה שהדם הוא מכוסה שהרי גם על זה הקפידה התורה שיהא הדם מכוסה לכן אם כסהו הרוח הוא פטור מלכסות כמו שאם נתרפא החולה ממילא או שהשבוי יצא לחפשי ממילא שוב אין על שום ישראל מצות פקוח נפש ומצות פדיון שבוים שהרי אין כאן שבי ואין כאן מסוכן, אבל אי נימא שאין קפידא בהדם אם הוא מכוסה או מגולה אמאי יפטר מלכסות אם כסהו ההוא היה לנו לומר שיגלה את הדם ויקיים מצות כיסוי הדם, כמו אם הרוח יכסה, את התפלין והלולב בודאי הוא מחויב לגלות את התפלין והלולב ולהוציאן מן העפר אשר כסה אותם ולקיים מצות ה' וכיון שיש בכיסוי הדם קיום מצות ד' בתוכיות הענין בלא דביקות השליח שפיר יש עשות שליח, היוצא מזה כי לפי כל שלשת הטעמים הנ"ל שפיר יכול האדם למנות שליח למול את בנו ולכסות את הדם הן לפי טעם התוס' רי"ד הן לפי טעם הקצוה"ק הן לפי הטעם אשר כתבנו לעיל.
יג) ויוכל להיות שגם הש"ך בחו"מ סימן שפ"ב והא"ז שמביא הד"מ ביו"ד סימן רס"ד שהבאנו לעיל מודים לזה שכתבנו שיכול לעשות שליח למול את בנו ולכסות את הדם, ומה שכתבו הש"ך והא"ז הנ"ל שאינו רשאי ליתן לאיש אחר לא אמרו רק כשנותן לחבירו בתורת מתנה או בתורת כיבוד אבל כשנותן לו בתורת שליחות בזה מודים כולי עלמא שיכול לעשות שליח, שהרי בודאי חילוק גדול יש בין תורת שליחות לתורת מתנה וכיבוד, שהרי בכל הדברים דקי"ל שלוחו של אדם כמותו שיש בכחו לעשות שליח, מ"מ בעינן שהשליח יתכוין לזכות בעד המשלח אבל אם השליח נתכוין לזכות לעצמו בהחפץ של הפקר או בשאר דברים בודאי לא קנה המשלח כיון שהשליח לא נתכוין לזכות בעדו וכן אפילו במצוות שיכול אדם לעשות שליח מ"מ בעינן שהשליח יתכוין שהוא עושה את המצוה בשביל המשלח, אבל אם השליח לא נתכוין לכך שהמשלח יקיים את המצוה בעשייתו של השליח הרי לא מקרי שלוחו של המשלח רק מקרי שהוא עושה המצוה לעצמו ועקר שליח שליחותיה אבל ע"י שליחות מודים גם הש"ך והא"ז שיכול לעשות שליח במילה ובכסוי, הדם, לכן דייקו הש"ך והא״ז בדבריהם וכתבו שאינו רשאי ליתן את בנו לאחר למולו אלמא דלא מיירי מדין שליחות כלל רק מדין מתנה איירי והש"ך סיים שם וז"ל וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול ולדעתי הם מבטלים מצות עשה ומצוה גדולה של מילה עכ"ל הש"ך אלמא דמדין מתנה וכיבוד איירי הש"ך שהשליח נתכוין לזכות לעצמו אבל מדין שליחות לא איירי הש״ך כלל כי בזה מודים כולי עלמא שיכול אדם לעשות שליח למול את בנו ולכסות את הדם דשלוחו של אדם כמותו.
פרק ה
א) וראיתי בס' חכמת אדם כלל ח' ושם בבינת אדם סימן ד' שהאריך בזה להסכים שאין אדם יכול לעשות שליח למול את בנו ולכסות הדם כיון שהוא חובת הגוף על האב למול את בנו וחובת הגוף על השוחט לכסות הדם לכך אינו יכול לעשות שליח, וז"ל שם ומה שהביאו ראיה מתרומה דמצוה דיליה הוא ואפילו הכי יכול לעשות שליח יש לומר שאני תרומה שאינו חובת הגוף שאם אינו רוצה לאכול מתבואה אין צריך להפריש וכן שחיטת הפסח אע"ג דאם הוא עושה פסח המצוה מוטלת עליו לשוחטו ואפילו הכי יכול לעשות שליח שאני התם שהרי יכול למנות את עצמו עם אחר אבל מילה שהיא חובת הגוף וכן השוחט לאחר ששחט חל עליו חובת הגוף לכסות שפיר יש לומר דאיננו יכול לעשות שליח עכ"ל ובדברי הב"א האלה יש לתרץ בפשיטות קושית התוס' רי"ד הנ"ל שהקשה אמאי אינו יכול לעשות שליח במצות תפלין וסוכה ולומר לשלוחו הנח תפלין או שב בסוכה בעדי או נטול לולב עבורי ובדבריו ניחא דכל מצוה שהיא חובת הגוף על האדם ואי אפשר להפטר ממנו בשום אופן אין אדם יכול לעשות שליח דדוקא במצוות שאפשר לו לאדם להפטר מהם ואינם חובה הגוף על האדם כגון תרומה ושחיטת הפסח וכיוצא בהם שאפשר לו להפטר ממצותן שהרי יכול למכור את תבואתו ויכול למנות עם איש אחר על פסחו שם יכול לעשות שליח אבל בכיסוי הדם ומילה ותפלין ולולב וציצית וסוכה וכיוצא בהם כיון שהם חובת הגוף על האדם ואי אפשר להפטר מהם לכן אינו יכול לעשות שליח.
ב) וכן במצות מעקה שכתבנו לעל דמוכח מהגמ' דקידושין הנ"ל שיכול לעשות שליח איכא למימר שהוא ג"כ מהאי טעמא מפני שיכול להקנות את ביתו לאחר ויפטר מלעשות מעקה, וכן ההיא דשורי הרגת דב"ק (ד' צ"א) אפשר ג"כ לבטל את המצוה וליפטר ממנה ע"י זה שימכור שורו ומאור נטיעותיו לכן יכול שפיר לעשות שליח א
ג) אך דברי החכמת אדם לא נהירין לי כלל דממה שיש רשות לאדם לעשות, שליח לשחוט את פסחו שפיר יש להביא ראי' שיכול אדם למנות שליח לקיים המצוה כגון תפלין ולולב וסיכה וכיוצא בזה ומה שכתב הח"א דשאני שחיטת הפסח שהרי יכול למנות את עצמו עם אחר ויכל לפטר את עצמו מן מצות שחיטה ומשמע לפי דבריו שאם ישראל נמנה עם אחר על הפסח אז לא רמיא עליה מצות שחיטה כלל והשוחט אח"כ את הפסח על דעת עצמו הוא שוחט ואין דבריו נראין דמגמרא דקידושין ד' מ"ב לא משמע כן ונעתיק לשון הגמרא הניחא לרבי יהושע בן קרחה דנפקא ליה שלוחו של אדם כמותו, מושחטו אותו] אלא לרבי יונתן דמפיק ליה להאי קרא לדרשא אחרינא מנא לן [דשלוחו של אדם כמותו] דתניא ר' יונתן אומר מניין שכל ישראל יוצאים בפסח אחד שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל הקהל כולם שוחטים והלא אין שוחט אלא אחד אלא מכאן שכל ישראל יוצאים בפסח אחד שליח בקדשים מנא ליה ומשני הגמ' מיניה ופירש"י מיניה מן המקרא עצמו דמ"מ אחד מהן שוחטו בשליחותם, ומשמע דאם נמנה עם אחרים רמיא על כל אחר ואחד מצות שחיטה אלא שאחד שוחטו בשליחות חבריו וא"כ אין לחלק בין פסח לשאר מצוות דחובת הגוף וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה אמתי לא יכול אדם לעשות שליח להניח תפלין עבורו או ליטול לולב ולישב בסוכה עבורו ולמול את בנו ולכסות את הדם אע"ג שהמצוה הוא חובת הגוף שאי אפשר להפטר ממנה מ"מ יהא רשאי אדם לעשות שליח כמו בשחיטת הפסח שהיא ג"כ חובת הגוף שאי אפשר להפטר ממנה ואפי"ה יכול לעשות שליח.
פרק ו
א) והנה התבואות שור ביו"ד סימן כ"ח ס"ק י"ד הביא ראיו' לדבריו שיכול אדם לעשות שליח למול את בנו ולא מקרי מבטל מצות עשה מהא דאמרינן בשבת ד' קל"ג לענין מילה בצרעת דאתא קרא דימול להורות דאפילו כשאומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו קא מיכוין ופריך בגמ' ואי איכא אחר ליעבד אחר דאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מולא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה עכ"ל הגמ' פירוש דכאן מקרי נמי יכול לקיים שניהם שהרי אפשר שימול האיש האחר ולא האב. ואי נימא כדברי הש"ך שאם האב נותן את בנו לאיש אחר למולו מקרי שהאב מבטל מצות עשה א"כ איך מקרי זה אפשר לקיים שניהם והלא לא נתקיים המצוה דרמיא על האב למולו לכן אתי עשה דמצות אביו ודחי לא תעשה דצרעת אלא ע"כ צריך לומר דכיון שהאב עושה שליח למול את בנו מקרי שפיר שהאב מקיים העשה ומקרי אפשר לקיים שניהם ע"ש.
ב) ובחכמת אדם כלל ח' סימן ז' דחה ראי' זו וכתב דגוף המצוה היא שימולו את הבן ויכסו את הדם, ומה דרמיא על האב למול ועל השוחט לכסות אינו אלא ענף מצוה שימול האב ויכסה השוחט וענף מצוה אינו דוחה לא תעשה לכך מקרי זה אפשר, לקיים שניהם ע"ש
ג) ולא נהירין דבריו דבכמה דוכתא אשכחן דענף מצוה דוחה לא תעשה כמו המצוה בעצמה, שהרי בגמ' דיבמות ד' ו' ז' משמע דיתורא דבכל מושבותיכם בקרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם אתי להורות דאין עשה דשרפת בת כהן דחי לא תעשה דלא תבערו אש בשבת ואי לאו דגלי לן קרא הוה אמינא דשריפת בת כהן דחי שבת משום דאתי עשה דכתיב וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ודחי לא תעשה דשבת אע"ג שאפשר לקיים שניהם היינו שהרי ב"ד יכולין לשורפה בחול לאחר השבת ולא נעקרה העשה אם לא ישרפנה בשבת, ומה שמוטל חיוב. על ב"ד שלא להמתין עד למחר אינו אלא ענף מצוה משום דאסור לענות את הדין ואסור להחמיץ את המצוה אבל עיקר המצוה יכול לקיים אחר השבת ואפילו הכי אי לאו קרא דבכל מושבותיכם היה דוחה שבת דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת משום דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא, אלמא דאפילו ענף מצוה ג"כ דוחה לא תעשה לא מקרי אפשר לקיים שניהם רק כשיכול לקיים שניהם בלי שום איסור כלל ובלי שום ביטול איזה ענף מצוה כלל אבל כיון שצריך לבטל ולעבור על האיסור דקי"ל דאסור לענות את הדין אי דאסור להחמיץ את המצוה או דאסור לבטל את החיוב שהטילה התורה על האב למול את בנו לשיטות הש"ך דמקרי מבטל מצות עשה בודאי לא מקרי אפשר לקיים שניהם, וכיון דחזינן מגמ' דשבת הנ"ל דמקרי אפשר למול את הבן ע"י אחר ומקרי בשביל זה אפשר לקיים שניהם, א"כ ראי' ברורה הוא מזה לשיטת התב"ש שיכול לקיים מצות מילה ע"י שליח ומקרי אפשר לקיים שניהם דקיי"ל שלוחו של אדם כמותו וקיים האב מצות מילה.
ד) ולכאורה עדיין יש להקשות אכתי אמאי מקרי אפשר לקיים שניהם כשימול איש אחר ולא האב אפילו אי נימא דיכול לעשות שליח ושלוחו של אדם כמותו, והלא כיון דקי"ל מצוה בו יותר מבשלוחו אכתי מיקרי שלא קיים את המצוה כתיקונה אם יעשנה ע"י אחר ואית לן למימר יבא עשה לידחה לא תעשה כיון דעכ"פ מצוה קעביד ומקיים מצות עשה במילת בנו אית לן לומר שידחה לא תעשה דצרעת דכמו דאמרינן דאתי עשה דשרפת בת כהן ודחי לא תעשה דחילול שבת ואין אומרים נמתין עד למחר ויקיימו שניהם משום דאסור לענות את הדין ואסור להחמיץ את המצוה, ואע"ג דזה לחוד לא היה מועיל לדחות לא תעשה דשבת מ"מ מועיל זה הטעם כיון דעכ"פ מקיים מצות עשה בשרפת בת כהן בשבת לכן יכול לקיים כתיקונה בלי שום דחיה כלל ויכול לשורפה בשבת, א"כ כאן נמי אע"ג דזה הטעם לחוד מה דאמרינן מצוה בו יותר מבשלותו לא אלים לדחות את הלא תעשה דצרעת מ"מ כיון דעכ"פ מקיים מצות עשה כשמל את בנו ויכול לקיים את המצוה כתיקונה בלי מגרעת וחסרון אית לן למימר שימול האב בעצמו וידחה את הלא תעשה דצרעת, כי מי יפיס ויבדיל הי מצוה מיניהו עדיפא אי הא דאסור לענות את הדין ואסור להחמיץ את המצוה או הא דמצוה בו יותר מבשלוחו
ה) ומזה יש ראי' לדברי התב"ש באידך מילתא שכתב שם סימן כ"ח ס"ק י"ד דלא אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו רק דוקא היכא דקעביד שליח לא בדרך שמכבד לאחר לזכות במצוה רק נראה כאינו רוצה לטרוח בעצמו להכי אין המצוה כ"כ כאלו טרח בעצמו אבל בדרך כבוד שמכבד למי שמהדר אחר המצוה לקיימה על כיוצא בזה אמרינן ביומא ד' ל"ט דדמי למי שמודד אפרסמון שאומרים לו בא ונתבסם אני ואתה שהוא גרם המצוה והאחר עושהו ומתבסמים שניהם עכ"ל ושם בסוף הדבור הנ"ל סיים התב"ש וז"ל וכ"ש אם הוא גדול שיש ג"כ כבוד למצוה על דרך שאמרו רז"ל בסוטה ד' י"ג הניחו לו כבודו בגדולים יותר מבקטנים אבל דרך שליחות לא כמו"ש לעיל דמצוה בו יותר מבשלוחו וכ"ש שלא יטול ממון למכור את המצוה ועל זה נאמר אמת קנה ואל תמכור עכ"ל.
ו) ובבינת אדם סוף סימן ז' השיג עליו וכתב וז"ל ואמנם מה שכתב התב"ש דבדרך כיבוד מותר כדי שתעשה המצוה בגדולים דבר זה לא שמענו ולא ראינו בשום פוסק ומה שהביא ראי' מסוטה דבני יוסף הניחו למשה לעסוק בעצמות יוסף דאמרו כבודו בגדולים זה דוקא לענין קבורת מת שהקבורה הוא משום כבודו של מת וכו' אבל בכל המצות כל אחד ואחד מישראל ראוי לכל המצות, ותמה על עצמך אם יהיה לאחד שופר ולולב ואדם חשוב במקום אחר אין לו וש' נאמר כבודו בגדול ויתן השופר והלולב להחשוב והוא יבטל מן המצוה לדעתי ישתקע הדבר ולענ"ד אין חילוק בין זה לשוחט עכ"ל.
ז) ולדעתי אלו ואלו דברי אמת וצדק, והיינו שאם ירצו השוחט או האב לכבד לאיש אחר לכסות את הדם ולמול את הבן שלא בתורת שליחות רק בתורת כיבוד במתנה היינו שהם יעשו המצוה לעצמם בודאי בזה צדקו דברי הבינת אדם שאין אומרים לו לאדם חטא והתבטל מקיום מצוה כדי שיזכה חבירך כי מאי אולמיה דהאי מהאי וכי בשביל שהוא גדול וחשוב יותר מהאב והשוחט לכן יזכה הוא במצוה שלא זכתהו התורה והלא כל ישראל ראויין הם לקיים את כל התורה חוקיה ומשפטיה כמו שהקשה הבינת אדם אך אם לא יכבדו את האיש האחר בתורת מתנה ונדבה שיתכוין לזכות בהמצוה לעצמו רק יכבדו אותו בתורת כיבוד דשליחות היינו שהאיש האחר ימול את בנו של ראובן או יכסה את הדם ויכוין לזכות בהמצוה בעד האב והשוחט ולא לעצמו כמו ראובן שעושה שליח לשמעון שיקנה קנין לראובן ולא לעצמו, בזה צדקו דברי התב"ש דדוקא כשהדם עושה שליח לחבירו משום שאין המשלח רוצה לטרוח בעצמו בהמצוה בזה אנו אומרים מצוה בו יותר מבשלוחו שהרי המצוה מחזי עליו כמשא כשעושה שליח להקל מעליו טורח המצוה ואינו נכון לעשות כן לכתחילה, אבל אם ראובן עושה שליח לשמעון למול את בנו או לכסות את הדם לא משום שראובן רוצה להקל מעליו טורח המצוה רק משום כי שמעון הוא איש נכבד וחשוב וזהו כבודה של המצוה שיתעסק בה נכבד וחשוב בזה לא אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו כיון דראובן עכ"פ לא הפסיד המצוה דקי"ל שלוחו של אדם כמותו והמשלח וכן השליח שניהם נתכוונו ששמעון השליח עושה המצוה לא לעצמו רק בעד ראובן וראובן לא נתכוין להקל מעליו טורח המצוה ואין המצוה מחזי עליו כמשא רק שרוצה לכבד את המצוה שיתעסק בה אדם גדול וחשוב לכן לא אמרינן בזה מצוה בו יותר מבשלוחו וצדקו בזה דברי התב"ש.
ח) לכן ניחא ההיא דשבת ד' קל"ז שהבאנו לעיל דכיון שהאב נותן לאיש אחר למול את בנו מחמת איסור קציצת בהרת ולא משום שאינו רוצה לטרוח בהמצוה לכן אין בזה משום מצוה בו יותר מבשלוחו.
ט) עוד יש להביא ראי' לדבריו דגם ענף מצוה אם יעברו מקרי אי אפשר לקיים שניהם ואתי עשה ודחי ל"ת כיון דעכ"פ מצות עשה קא מקיים דאמרינן בפסחים ד' פ"ג לענין שריפת נותר שאין שורפין לא בשבת ולא ביו"ט ופריך הגמ' וניתי עשה דבאש תשרופו ונידחי ל"ת דמלאכת יו"ט ומתרץ הגמ' דגלי קרא דלא דחי או לתנא דבי חזקיה משום דכתיב עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו או לאביי משום דכתיב עולת שבת בשבתו או לרבא משום דכתיב הוא לבדו וכן הוא בשבת ד' כ"ד ובשאר דוכתי אלמא דאי לאו דגלי קרא דלא דחי היינו אומרים בזה אתי עשה ודחי ל"ת אע"ג שאפשר לקיים שניהם שהרי אפשר להמתין עד למחר וכל מקום שאפשר לקיים שניהם לא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה אלא ודאי דלא מקרי אפשר לקיים שניהם משום שאסור להחמיץ את המצוה אע"ג שאין זה אלא ענף מצוה ולא עיקר המצוה מ"מ דחי כיון דעכ"פ מצוה קא מקיים בשרפתו, א"כ כאן נמי לענין מילת האב מה שמחויב למול את בנו אף שאין זה רק ענף מצוה מ"מ אי נימא שאם מל איש אחר מקרי שהאב ביטל מצות עשה א"כ בודאי אית לן למימר דמקרי אי אפשר לקיים שניהם וכיון דחזינן מהגמ' שזה נחשב אפשר לקיים שניהם מה שימול את בנו ע"י אחר שמעינן מזה דהאב לא ביטל שום מצוה ושום ענף מצוה כשעושה שליח למול את בנו דלא כס' בינת אדם הנ"ל ועיין תוס' יבמות ד' ה' ד"ה כולה מה שכתבו לענין שרפת קדשים ושריפת בת כהן ועיין תוס' שבועות ד' ג' ד"ה ועל הזקן שכתבו ג"כ לענין עשה דמצורע דדחי ל"ת דשילוח הקן ואין אומרים נמתין עד שימצא אחר ע"ש.
י) עוד יש להביא ראי' לדברינו שאפילו אם הוא בענין שיכול להפטר מן המצוה ולא יעבור על גוף המצוה רק על ענף המצוה מ"מ מקרי אי אפשר לקיים שניהם דהא עיקר ילפותא דילפינן בכל התורה דאתי עשה ודחי לא תעשה הוא מכלאים בציצית כדאיתא ביבמות דף ד' ובשאר דוכתי והתם אפשר לו להפטר מן המצוה ולא יעבור על עיקר המצוה שהרי אפשר לו לעשות קרן אחת עגולה ולא יהא בבגד רק ג' כנפות כדאיתא בשו"ע או"ח סימן יו"ד ס"ט או אפשר לו לעשות שיהא הרוב מתבר ולא יהא לו ד' כנפות ויפטר מן הציצית כדאיתא בשו"ע או"ח סימן יו"ד ס"ז וא"כ לפי מה דקי"ל ציצית חובת טלית לענין זה היינו כשאין לו בגד של ד' כנפות אינו מחויב לעשות ציצית א"כ לא יעבור על מצות ציצית אם יעשה לו בגד שאין לו ד' כנפות וא"כ כשהוא עושה בגד של ד' כנפות ונתחייב בציצית יהא אסור לעשותו מכלאים כיון שאפשר לו שלא לעבור על הלאו וגם שלא לעבור על העשה הרי אפשר לו לקיים שניהם ואמאי אתי עשה דציצית ודחי ל"ת דכלאים, אלא ודאי כיון דעכ"פ יש בזה איסור קל וענף מצה מה שאינו לובש בגד של ד' כנפות כדאיתא במנחות ד' מ"א דבעידנא דריתחא ענשינן אעשה והוא מקיים מצות עשה כשלובש את הציצית לכן דאי עשה דציצית את הל"ת דכלאים, א"כ כאן נמי לענין מילת השב לוא אמרנו שהאב מבטל ענף מצוה כשנותן לאיש אחר למול את בנו בודאי לא היה מקרי אפשר לקיים שניהם וכיון דחזינן בגמ' שבת (ד' קל"ג) שהבאנו לעיל דמקרי אפשר לקיים שניהם שמעינן מזה שיכול אדם לעשות שליח למול את בנו דלא כדברי הבינת אדם וכן לענין כיסוי הדם יכול ג"כ השוחט לעשות שליח דחד טעמא הוא כמו שכתבנו לעיל דפעולת הענין נחשב על המשלח.