משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דתוכוחה · פרק ה
א) ובדברינו נוכל לתרץ ג"כ קושיא אחרת שהקשו האחרונים על העיטור וסיעתו דס"ל דבדבר דמפורש בתורה לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' והקשו עליהם מהא דאיתא בשבת דף נ"ה שאמר הקב"ה לגבריאל לרשום על מצחן של הצדיקים תיו של דיו וכו' ואמרה מדת הדין היה להם למחות ולא מיחו, אמר הקב"ה גלוי וידוע לפני שאם מיחו בידם לא קבלו מהם ואמרה לפניו מדה"ד אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי, ומשמע שאם היה גלוי לפניהם היה הדין נותן שישתקו ולא ימחו בידם, וזהו תימה רבתי לכל הפוסקים שהבאנו לעיל דס"ל דכשהחוטא הוא מזיד מ"מ מחויב להוכיחו אפילו בדבר שאינו נשמע עיין לעיל פרק א' מאות ח' והלאה ואי איירי שהחוטאים הם שוגגין ומשו"ה אם היה גלוי לפניהם שלא ישמעו היה הדין נותן שישתקו ולא ימחו מטעם מוטב שיהיו שוגגין וכו' א"כ תימה על בעל העיטור וסיעתו דהרי בבית ראשון היו בהם ג' עבירות החמורות ע"ז וג"ע וש"ד דמפרשן איסורן בתורה ולא אמרינן בהם מוטב שיהיו שוגגין וכו' והסמ"ק וכן האחרונים תירצו דלעולם איירי שהחוטאים מזידים היו כדמשמע פשטא דמילתא ומ"מ יש חילוק בין דבר הנשמע בין דבר שאינו נשמע דבדבר הנשמע נתפס האדם שיש בידו למחות ולא מיחה כאלו הוא עשה את העברה מטעם ערבות דכל ישראל ערבין זה בזה, משא"כ בדבר שאינו נשמע נהי דעובר על עשה דהוכיח תוכיח אם לא מיחה בהם מ"מ מיתה אינן חייבין ושפיר עביד קוב"ה שצוה לרשום תיו של דיו שיחיו, עיין בדבריהם דזהו הקיצור העולה מדבריהם אף שאין זה לשונם.
ב) ובדברינו נוכל לומר דבאמת שוגגין היו כדמשמע מתוס' שבת ד' נ"ה ד"ה ואע"ג ע"ש, וכאן אפילו בעל העיטור וסיעתו מודים דאמרינן מוטב שיהא שוגגין וכו' אפילו בדבר המפורש בתורה כיון שלא היה ביד הצדיקים למחות בידם ולעצרם מלחטוא ע"י קנסות ועונשין שהרי יד השרים והסגנים היה במעל הזה ראשונה, וגם ידעו בודאי שבאמת שוגגין היו לשיטת התוס' משו"ה אפילו בדבר המפורש בתורה אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' ואפילו עשה דתוכחה ליכא כמו שביארנו לעיל בעובדא דישעי' ומנשה שלא הוכיחו ג"כ מזה הטעם שלא לגרע אותו משוגג למזיד כיון דידע בודאי דשוגג הוא וגם אין בידו לעצרו מלחטוא אמרינן אפילו בדבר המפורש בתורה מוטב שיהיו שוגגין וכו'
ג) ולכאורה היה אפשר לומר דזהו ג"כ סברת הר"ן שמחלק בין יחיד לרבים, והיינו כמו שכתבנו בדברי הרמב"ם משום דאי אפשר להעמיד שוטרים בכל בית ובית לכן אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' וכתבנו לעיל דזה הטעם לא שייך אלא במקום שהרבים הם החוטאים ובדבר המסור לכל אבל בחטא של שנים או שלשה אנשים פרטיים או בדבר שאינו מסור לכל לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין משום דלא שייך שם האי טעמא דאי אפשר להעמיד שוטרים וכו' א"כ יש לכאורה מקום לומר דזהו ג"כ טעמו של הר"ן, אך אי אפשר לומר כן מכמה טעמים, חדא דהרי הר"ן קאי על מילתא דר' אילעא ור' אבא והם איירו במזיד ולא בשוגג כמו שכתבנו לעיל דהרי יליף לה מדכתיב אל תוכח לץ, ולץ מזיד הוא, ב) כיון דהר"ן מחייבו עכ"פ להוכיחו ברבים פעם, אחת א"כ עשה אותם מזידין א"כ איזו הפסד יגיע אם ימחה בהם יותר, ואין זה דומה למה שכתבנו בדברי הרמב"ם, דהתם כיון דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' אינו מתחיל להוכיחן כדי שלא לעשותן מזידין משא"כ כאן כיון דסוף סוף מוכיחן פעם אחת עושה אותן מזידין אמאי לא ימחה בהם עד שיפרשו כיון דאיירי שיש כח להפרישן מן האיסור ע"י הכאות ועונשין, ג) זה בעצמו דוחק גדול לפרש כן דברי ר' אילעא ור' אבא ורב שמואל ור"י שנחלקו עד היכן תוכחה עד הכאה או קללה או נזיפה ועל דבריהם קאי הר"ן, וא"כ נצטרך לומר דאיירי שיש עצה ותחבולה להפרישן מן האיסור ע"י עונשין והכאות וקנסות וזה לא משמע כן אלא משמע דאיירו בדבר שאינו נשמע כלל ואין שם מצה ותחבולה להפרישן מן האיסור.