משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דתוכוחה · פרק ג
א) ועדיין הדבר צריך ביאור לפי מה שכתבנו בשם הפוסקים דהא דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' איירי שאין בידינו למחות שלא יעברו כלל, והחילוק בין דבר המפורש בתורה בין דבר שאינו מפורש בתורה אינו אלא דבדבר המפורש בתורה אמרינן דמסתמא מזידין הם ובדבר שאינו מפורש בתורה אמרינן דמסתמא שוגגין הם, אבל כשיש בידנו למחות מחויבים למחות אפילו כשעושה בשוגג אפילו באיסור דרבנן, ומכ"ש באיסור דאורייתא אפילו כשאינו מפורש בתורה, דכיון שיש בידינו למחות שלא יעברו לא בשוגג ולא במזיד לא אמרינן בכי הא מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידים כן כתבנו בשם הפוסקים, א"כ תימה אמאי סיים הרא"ש שם בביצה בדברי העיטור מחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי, כי ז"ל הרא"ש שם כתב בעל העיטור דוקא במידי דאתא מדרשא כגון תוספות עינוי דיוהכ"פ, אבל במידי דכתיבא באורייתא בהדיא מחינן בהו וענשינן להו דפרשי עכ"ל הרא"ש, והלא תימה הוא דכיון שיש כח ביד ב"ד למחות ולענוש עד דפרשי, אמאי ישתקו ב"ד ויניחום לעבור איסורי דרבנן ואיסורי דאורייתא דלא מפרשי בהדיא בתורה, והלא מצינו כמה פעמים בש"ס שהכו מכת מרדות וכפו בנידויין ובשמתות שלא יעברו אפילו איסורי דרבנן ומכ"ש שיש להם למחות ולענוש שלא יעברו אפילו איסורי דרבנן ומכ"ש שיש להם למחות ולענוש שלא יעברו איסורי דאורייתא אפילו אינן מפורשים בתורה בהדיא.
ב) ובלא דברי הרא"ש ג"כ תימא הוא שהרי האמת ידעינן כי בימי חכמי הגמ' היה התוקף והכח ביד ב"ד של ישראל לכוף בשוטים ועקרבים להעמיד משפטי הדת על תלה, א"כ סוף סוף יקשה אמאי הניחו חכמי הגמ' לעבור איסורין בזמניהם ואמרו מוטב שיהיו שוגגין וכו', והלא כיון שיש כח ביד ב"ד שבזמניהם לכוף ולענוש שלא יעברו לא בשוגג ולא במזיד היה להם למחות ולענוש עד דפרשי, ומה הועילו הרא"ש ושאר פוסקים שהבאנו לעיל שכתבו דאיירי באופן דידעינן בודאי שלא יקבלו דברינו ולא ישמעו לנו, והלא כיון שהיה כח ביד ב"ד בזמניהם לכוף ולענוש שלא יעברו לא בשוגג ולא במזיד אמאי אמרו מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין,
ג) וז"ל מרן החת"מ בס' שדי חמד באסיפות דינים מערכת ה' אות ב' ס"ק ה' ז"ל כתב מרן חיד"א במחזיק ברכה סימן תר"ח אות ב' בשם שיטה מקובצת לביצה על ד' ל' וז"ל הריטב"א בשם רב גדול אשכנזי שהעיד בשם רבותיו הצרפתים ובכללם ר"י והרב מרוטנברג שלא נאמרו דברים אלו אלא לדורותם, אבל בדור הזה שמקילין בכמה דברים ראוי לעשות סייג לתורה אפילו מדרבנן מחינן וקנסינן להו עד דלא ליעבדו לא בשוגג ולא במזיד ושכן הוא במדרש ירושלמי עכ"ל, מדבריהם משמע ג"כ דאיירי באופן שיש עדיין עצה ותחבולה לקנוס ולמחות שלא יעברו כלל לא בשוגג ולא במזיד, א"כ הדרא קושיא לדוכתה אמאי ישתקו ב"ד בדורותם ויעלימו עיניהם ויניחום עבור עבירות בשוגג איסורי דרבנן ואיסורי דאורייתא דלא מפרשי בקרא בהדיא, כיון שיש ביד ב"ד למחות שלא יעברו לא בשוגג ולא במזיד היה להם לעשות כל טצדקי שיש בידם לעשות.
ד) וז"ל הרמב"ם פ"א מהל' שביתת עשור הל' ז' נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקדש אין ממחין בידן שלא יבאו לעשות בזדון שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו, והנח להם שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וכן כל הדומה לזה עכ"ל, וכתב הה"מ וז"ל וכתב רבינו וכן כל הדומה לזה וכו' והכוונה בכל דבר שאינו מפורש בכתוב ונהגו בו היתר ומסור לכל עכ"ל משמע מדברי הה"מ שמשוה דעת הרמב"ם עם דעת העיטור וסייעתו שיש חילוק בין דבר המפורש בתורה בין דבר שאינו מפורש בתורה דבדבר המפורש בתורה לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
ה) ובדברי הרמב"ם האלה יש לישב הכל, דהנה לעיל פ"ב אות ה' ו' כתבנו בשם הסכמת הפוסקים כולם דהא דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' איירי דוקא באופן שברור לנו שלא ישמעו לקול המוכיחים אז אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' אבל באופן שיש ספק אם ישמעו או לא אז לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו', כן הוכחנו לעיל פרק זה אות א' ב' ג' מדברי הפוסקים דאפילו אם יש עדיין עצות ותחבולות ע"י הכאות ועונשין וקנסות להפרישן מן האיסור שלא יעברו לא בשוגג ולא במזיד מ"מ כיון שלא ישמעו בתוכחה בדבור בעלמא אפילו הכי אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין עיין לעיל פרק זה אות א' ב' ג' ע"ש.
ו) הילכך זהו טעם החילוק בין דבר המפורש בתורה בין מצוה שאינה מפורשת בתורה כמו תוספות יוהכ"ה וכדומה או מילתא דרבנן, דבדבר שאינו מפורש בתורה לא מחינן בהו מכמה טעמים, א) דכיון דלא מפרשי איסורין בתורה בהדיא לא ידעו בהו אינשי וחזקתן שוגגין הם כמו שכתבנו לעיל בשם הרשב"א משו"ה לא מחינן בהו כדי שלא לגרע אותם להוסיף על חטאם משוגג למזיד, ב) כיון דלא מפרשי איסורן בתורה ולא משמע להו לאינשי קרוב הדבר שלא ישמעו לקול מוכיחם בדבורא בעלמא כיון שהורגלו בכך, ג) כיון דבאמת איסורו קיל כיון שאינו אלא מדרבנן או אפילו מצוה דאורייתא כתוספות יוהכ"פ ג"כ איסורו קיל מאיסור דאורייתא המפורש בתורה, ואי אפשר שיהיו שוטרים בביתו של כל אחד ואחד להכות להפריש את כולם ע"י קנסות ועונשין כמו שכתב הרמב"ם אע"ג דאפשר להעמיד שוטרים בשנים או שלשה בתים ולמנוע אותם שלא יעברו כלל לא בשוגג ולא במזיד מ"מ שקלו חכמים בפלס ומאזני דעתם הרחבה שהמחאה והעונש הזה יגרום הפסד יותר משכר, כי עכשיו עושין כלם בשוגג, ואם ימחו בידם ויענשו אותם אף שע"י זה יצילו לשנים או לשלשה אנשים שלא יעברו כלל לא בשוגג ולא במזיד מ"מ לעמת זה יגרמו הפסד גדול, מה שעל ידי מחאתם ועונשם יעברו כל שאר העם במזיד חוץ מב' או ג' אנשים האלה משו"ה החליטו חז"ל ואמרו מוטב שיעשו כלם בשוגג, משיעשו כל שאר העם במזיד חוץ משנים או שלשה שלא יעברו כלל
ז) וכל זה הוא בדבר שאינו מפורש בתורה או במילתא דרבנן אבל בדבר המפורש בתורה יתהפכו בהם כל הטעמים הללו לגריעות ולהחמיר, ומשו"ה לא אמרינן בהו מוטב שיהיו שוגגין וכו' הטעם הראשון יתהפך להחמיר בהם דכיון דמפרשי איסורן בתורה בהדיא כולי עלמא ידעי בהם וחזקתן מזידים הם, ומשו"ה אין לחוש למחות בהם אולי יתוסף משוגג למזיד כיון דבלאו הכי מזידים הם, הטעם הב' לא שייך בהם כיון דאיסורן מפורש בתורה משמע להו שפיר לאינשי וחמירא בעיניהם וקרוב הדבר שישמעו לקול מוכיחים, הטעם הג' נתהפך בהם, כיון דאיסורן מפורש בתורה איסור חמור הוא משו"ה עדיף לן הצלת שנים או שלשה אנשים שנגרום להם שלא יעברו כלל לא בשוגג ולא במזיד, מחששא שנחוש שמא יבואו שאר העם לעשות במזיד, משו"ה מחינן וענשינן ע"י קנסות ועונשין שלא יעברו כלל לא בשוגג ולא במזיד, אע"ג שאין בידינו להעמיד שוטרים רק בשנים או שלשה מקומות ולכל שאר העם יוכל היות שנגרום להם שיתוסף חטאם משוגג למזיד, מ"מ ההצלה עדיפא כיון דאיסור חמור הוא, משו"ה מחינן בהו שפיר להציל את האנשים מאיסור חמור אע"ג דכל שאר העם יבואו לעשות במזיד ע"י מחאתנו.
ח) אך צ"ע אם באמת דבר שאינו מפורש בתורה הוא קיל מדבר המפורש בתורה שהרי כל מילתא דאורייתא דילפינן בי"ג מדות או אתיין מדרשא דאורייתא ממש הן, ויש אריכות דברים בזה, וצ"ע, ואולי תוספות יוה"כ קיל משום שאינו אלא מצות עשה שאינו מפורשת בתורה דהרי ילפינן לה (ביומא ד' פ"א) מדכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחרש בערב או מדכתיב מערב עד ערב והקרא מיעטה בהדיא מעונש ומאזהרה כדאיתא ביומא שם משו"ה קיל משא"כ באיסור ל"ת אפילו אינו מפורש בתורה ג"כ לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וצ"ע.
ט) ואפילו אם נניח שאין שום קולא בדבר שאינו מפורש בתורה מדבר המפורש בתורה וחומרתן שוה, מ"מ יש ליישב ג"כ קושייתנו הנ"ל ע"פ דברי הרמב"ם שהבאנו לעיל אות ד' שכתב דאי אפשר להעמיד שוטרים בביתו של כל אחד ואחד, והחילוק בין דבר המפורש בתורה בין דבר שאינו מפורש בתורה הוא בזה, דבדבר שאינו מפורש בתורה כיון דלאו כולי עלמא ידעי בהון וחזקתן שוגגים הם, ואי אפשר להעמיד שוטרים בכל בית ובית משו"ה שתקינן ולא מחינן בידייהו כלל, אע"ג שיש כח ביד ב"ד להכות ולענוש ויצילו לשנים או לשלשה אנשים שלא יעברו כלל לא בשוגג ולא במזיד מ"מ יגרמו הפסד גדול ע"י זה שכל שאר העם יעברו במזיד מלבד ב' או ג' אלה, משו"ה החליטו חז"ל ואמרו מוטב שיעשו כולם בשוגג משיעשו כולם במזיד לבד ב' או ג' שלא יעברו כלל.
י) וכל זה הוא דוקא בדבר שאינו מפורש בתורה שחזקתן שוגגים הם משא"כ בדבר המפורש בתורה שחזקתן מזידין הם כמו שכתב הרשב"א ושאר מפרשים שהבאנו לעיל פ"ב אות ז' וט' ואין שום הפסד יוצא מן המחאה והעונש שהרי לא נתוסף החטא כיון דבלאו הכי מזידין הם, משו"ה מוטל עלינו למחות ולהכות ולענוש שלא יעברו כלל, אע"ג שאין בידינו להציל רק לשנים או לשלשה מהם כיון שאין בידינו להעמיד שוטרים בכל בית ובית, בכל זאת עבדינן כל מה שיש בכחנו לעשות כיון שאין שום היזק וחטא מגיע מזה כיון דסוף סוף מזידין הם, ובזה ג"כ מיושב הכל ואין אנו צריכין לטעמא דדבר שאינו מפורש בתורה קיל באמת מדבר המפורש בתורה ודו"ק.
יא) ולכאורא יש ליישב בזה גם הקושיא הראשונה שהקשינו לעיל אות א' על מילתא דר' אילעא דאמר כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע ור' אבא אומר חובה וכו' והקשינו לעיל מכמה סוגיות שבש"ס ובזה יש לתרץ ולומר דר' אילעא ור' אבא איירו שהחוטא הוא שוגג ומשום מוטב שיהיו שוגגין וכו' נגעו בה ומשו"ה מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע כדי שלא לעשותו מזיד, אבל אם החוטא הוא מזיד אז מצוה להוכיחו אפילו מאה פעמים עד הכאה או קללה כיון שאין שום היזק מגיע מן התוכחה כיון דבלאו הכי הוא מזיד, ומשו"ה השמיטו הרמב"ם בפ"ו מהל' דעות משום דסמך עצמו על מה שכתב בפ"א מה"ל שביתת עשור דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, אך כל זה הוא לכאורא אבל באמת ליכא לאוקמה למילתא דר' אילעא ור' אבא כשהחוטא הוא שוגג, שהרי ר' אבא יליף לה מדכתיב אל תוכח לץ פן ישנאך ובשוגג לא שייך לקרותו לץ כיון דלפי דעתו היתירא הוא, וכן נאמר זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון אלמא דלץ מקרי מי שעושה בזדון ולא העושה בשוגג א"כ ליכא לתרץ כנ"ל.