משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דתוכוחה · פרק ב
א) גרסינן בביצה פ' המביא דף ל' אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין והאידנא דקא חזינן דעבדי הכי ולא אמרינן להו ולא מידי, אמר ליה ולטעמיך הא דאמר רבא לא ליתב אינש אפומא דלחיא דילמא מיגנדר ליה חפץ ואתי לאתויי והא הני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה ולא אמרינן להו ולא מידי אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, הכא נמי הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא, ולא היא ל"ש בדאורייתא ול"ש בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספות יוה"כ דאורייתא היא ואכלו ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי עכ"ל הגמ' שם.
ב) וכתב העיטור בהלכות יו"ט מחלוקת י"ג וז"ל ומסתברא דוקא בדאורייתא כגון תוספת עינוי אבל מידי דאורייתא ולא מדרשא לא עכ"ל וכן כתב הרא"ש בביצה דף ל' וז"ל כתב בעל העיטור דוקא במידי דאתא מדרשא כגון תוספות עינוי דיוהכ"פ, אבל במידי דכתיבא באורייתא בהדיא מחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי עכ"ל וכן כתב הר"ן שם בבילה וז"ל מיהו איכא מאן דאמר דדוקא מידי דלא כתיב בהדיא כתוספות עוני אבל במידי דכתיב בהדיא בדאורייתא מחינן בהו עכ"ל, וכן כתב מרן הרמ"א באו"ח סימן תר"ח ס"ב וז"ל וה"ה בכל דבר איסור אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין ודוקא שאינו מפורש בתורה אע"פ שהוא דאורייתא, אבל אם מפורש בתורה מוחין בידם ר"ן פ"ד דביצה והרא"ש בשם העיטור עכ"ל.
ג) ויש לתמוה על החילוק הזה שחילקו הפוסקים בין דבר המפורש בתורה בין דבר שאינו מפורש בתורה, ממה נפשך במאי מיירי אי איירי באופן שיש כח ביד ב"ד למחות בידם שלא יעברו את האיסור לא בשוגג ולא במזיד, א"כ אמאי יעלימו ב"ד את עיניהם וישתקו מלמחות בידם שלא יעברו כלל לא בשוגג ולא במזיד אפילו באיסור דרבנן ומכ"ש באיסור דאורייתא אפילו אינו מפורש בתורה, והלא מצינו כמה פעמים בש"ס שהכו מכת מרדות, ונידו ושמתו אפילו על איסורין דרבנן, א"כ היה להם להכותם ולהעניש אותם גם כאן בנידוים ובשמתות וחרמות שלא יעברו לא בשוגג ולא במזיד כיון דאיירי שיש כח ביד ב"ד מאת הממשלה לעשות כראות עיניהם, ואמאי העלימו ב"ד את עיניהם ושתקו ולא מיחו ואמרו מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין.
ד) ואי איירי באופן שאין כח ביד ב"ד למחות בידם שלא יעברו כלל, ומשו"ה אמרו טוב הוא שיעברו שוגגין ולא יעברו מזידין, א"כ תימא אמאי חילקו הפוסקים וכתבו דבדבר המפורש בתורה לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' והלא כיון דאיירי שאין כח ביד ב"ד להפריש אותם מן האיסור שלא יעברו כלל לא בשוגג ולא במזיד, א"כ מה יעשו ב"ד בדבר המפורש בתורה ובמה יכריחו ב"ד את העוברין שלא יעברו כיון דאיירי שאין בכח יד ב"ד לעשות מאומה, וכיון דעכ"פ יעברו את האיסור המפורש בתורה, א"כ אמאי לא נימא ג"כ טוב שיעברו בשוגג משיעברו במזיד אטו משום דחמיר איסורו שמפורש בתורה נימא שטוב הדבר שיעברו מזידין משיעברו שוגגין אין אלו אלא דברי תימה.
ה) הנה נידון הספק אשר נסתפקנו במאי מיירי, יש להביא ראיה מדברי הפוסקים דאיירי שאין כח ב"ד למחות בידם שלא יעברו כלל, הנה הרא"ש בביצה פ' המביא בהאי דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין כתב הרא"ש וז"ל והני מילי במידי דידעינן בודאי דלא מקבלי מינן אבל במידי דלא ידעינן מחייבינן למחות בידם עכ"ל וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל ו' סימן ג' וז"ל אם ברור לו שלא יקבלו ממנו לא יזהירם כדאמרינן (ביצה ל'), והא תוספות יוהכ"פ דאורייתא והני נשי אכלי ושתו עד שחשיכה ולא מחינן בהו, אבל אם מסופק יזהירם להציל נפשו עכ"ל.
ו) וכן כתבו התוספות שבת דף נ"ה ד"ה ואע"ג דלא מקבלי נוכחינהו, היינו היכא דספק אי מקבלי כדאמר בסמוך לפניהם מי גלוי, אבל היכא דודאי לא מקבלי הנח להם מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין כדאמרינן בהמביא כדי יין (ביצה ל) ובפ' שואל (קמ"ח) גבי תוספות יוהכ"פ עכ"ל התוס' שם וכן כתבו התוס' בב"ב ד' ס' ד"ה מוטב, וכן בתוס' ע"ז דף ד' כתבו ג"כ דהא דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין איירי בדבר שידוע דלא מקבלי ע"ש, וכן כתב הש"מ בפ' (המביא דף ל') דאיירי באופן דידעינן דלא מהני בהו מחאה התם אמרינן מוטב שיהיו שוגגין. ומרן החת"מ בספר שדי חמד אסיפות דינים מערכת ה' אות ע' ס"ק ג' הביא גם כן בשם הסמ"ק דבדידעינן דלא מקבלי אם החוטא שוגג אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' עכ"פ מדברי כולם למדנו דלא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין רק באופן שיודע בודאי שלא יקבלו תוכחתו, א"כ נשארה קויתינו במקומה כיון שקצרה יד ב"ד להושיע ולהצילם שלא יעברו כלל, אמאי לא נימא אפילו באיסור המפורש בתורה טוב שיעברו בשוגג משיעברו במזיד.
ו) ומדברי הרשב"א דביצה ד' ל' למדתי תירוץ לזה, כי ז"ל שם וקא אכלי ושתו עד שחשכה גרסינן ולא גרסינן משחשכה וכו' ועוד דבכי האי ודאי אמרינן להו ומתין בידייהו, דע"כ לא אמרו אלא במה שאינו מבואר בתורה אלא אתי מדרשא כי הכא דדרשינן תוספות יוה"כ מבערב עד ערב תענו את נפשותיכם והא לא משמע להו לאינשי וקיל להו ושוגגין ולא מזידין אבל אלו אכלן משחשכה אמרינן ומחינן עכ"ל הרשב"א שם.
ח) מדבריו שמענו כי זהו החילוק בין דבר המפורש בתורה בין דבר שאינו מפורש בתורה, דבדבר שאינו פורש בתורה אמרינן דמסתמא שוגגין הם ומוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין, ומשו"ה אין מוחין בידם שלא לעשותם מזידים, כיון דאיירי בדבר אשר בודאי לא יקבלו ממנו ולא ישמעו לנו כמו שכתבתי לעיל אות ה' ו' בשם הפוסקים א"כ למה נוסיף על חטאם לשיתם מזידים חנם, אבל בדבר המפורש בתורה אמרינן דמסתמא מזידים הם דדבר המפורש בתורה כולי עלמא ידעי בהון, וכיון דסוף סוף מזידים הם ולא יוסיפו בחטאם משום המחאה משו"ה מחינן בהו אע"ג דהוי דבר שאינו נשמע, דס"ל להרשב"א כדעת הרמב"ם והחינוך והסמ"ג והרא"ם והריטב"א והסמ"ק שכתבנו לעיל דס"ל דאפילו בדבר שאינו נשמע מחויב להוכיח עד הכאה או קללה אי עברי במזיד ושמעינן מזה דהרשב"א חולק ג"כ על הר"ן שחילק בין רבים ליחיד, דהרי בסוגיא דביצה ברבים איירי ואפילו הכי ס"ל להרשב"א שמחויב להוכיחם כשעוברים במזיד, או בדבר המפורש בתורה דחזקתן מזידים הם.
ט) ומעתה נוכל לומר דזהו טעמם של העיטור והרא"ש שחילקו בין דבר המפורש בתורה בין דבר שאינו מפורש בתורה הוא ג"כ מהאי טעמא שכתב הרשב"א דבדבר המפורש בתורה מסתמא מזידים הם ובדבר שאינו מפורש בתורה מסתמא שוגגים הם, וכן מצאתי בדברי מרן החת"מ בשדי חמד באסיפת דינים מערכת ה' אות ב' ס"ק ג', שכתב וז"ל וכתב הרב דברי מנחם בסימן תר"ח הגב"י אות א' (ד"ה ואיך שיהיה) בשם הרב פאת ים בד' ט"ל ע"ב דהרב העיטור והריטב"א שניהם לדבר אחד נתכוונו דדוקא במידי דאיכא למיתלי דשוגגין הם היא דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין אבל כשהם מזידים מחינן בהו ומטעם זה הוא שחילק הרב העיטור דדוקא במידי דאתא מדרשא הוא דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין דלאו כולי עלמא דיני גמירי ואיכא למימר דשוגגין הם אבל במידי דכתיבה בהדיא בדאורייתא דכולי עלמא ידעי לה ודאי מזידים הם ומחינן בהו עכ"ל מרן החת"מ והוא ממש כמו שכתבנו בדברי הרשב"א.
י) ובזה שכתבנו בטעם העיטור והפוסקים שחילקו בין דבר המפורש בתורה בין דבר שאינו מפורש בתורה, יתורץ ג"כ קושיא אחרת מה שיש להקשות עליהם דביבמות (ד' מ"ט) בעובדא דישעיה ומנשה איתא אמר ישעיה ידענא ביה דלא מקבל מה דאימא ליה ואי אימא ליה אישוייה מזיד עכ"ל הגמ', א"כ תימה והא רציחה הוא דבר המפורש בתורה ״לא תרצח" ובדבר המפורש בתורה מחויב להוכיח לשיטת העיטור והפוסקים הנ"ל אפילו כשיודע בודאי שלח יקבלו ממנו, ואמאי לא הוכיחו ישעיה למנשה, ואין לתרץ דמשום הכי לא הוכיחו ישעיה משום דחשב לברוח ולהמלט על נפשו כדאיתא התם אמר שם איבלע בארזא, דא"כ למה לי האי טעמא דאישוייה מזיד תיפוק ליה דכיון שיש לו המלטה והצלה שלא יהרג אין לו להניח שיהרגוהו אלא ודאי משמע דבשעה שחשב ישעיה להוכיח את מנשה משום טעמא שלא לעשותו מזיד החליט אז שאין לו הצלה והמלטה מידו כמו שהוכיח סופו על תחלתו שהרי הרגו מנשה הרי דבאמת לא היה בכח ידו של ישעיה לברוח ולהמלט מידו של מנשה, ובכל זאת לא הוכיח ישעיה את מנשה, ולא הצדיק את עצמו והוא משום טעמא כדי שלא לעשותו מזיד, א"כ תימה הוא דכיון שהוא דבר המפורש בתורה לא תרצח היה לו לישעיה להוכיח את מנשה אפילו כשיודע בודאי שלא יקבלו ממנו כמו שכתבנו לעיל בשיטת העיטור והפוסקים.
יא) ובדברי הרשב"א הנ"ל ניחא דכיון דכל טעם החילוק של דבר המפורש בתורה אינו אלא דמסתמא מזיד הוא, א"כ בהאי עובדת דישעיה ומנשה כיון דעכ"פ שוגג היה מנשה כדמוכח מהסוגיא, וגם מדקאמר ואי אימא ליה אישוייה מזיד מכלל דאם לא יאמר לו ישאר שוגג, וכיון דעכ"פ שוגג הוא משום הכי לא הוכיחו ישעיה דהרי שייך טעמא דמוטב שיהא שוגגין וכו' אפילו באיסור לא תרצח המפורש בתורה וכיוצא בו אפילו לשיטת העיטור וסייעתו.