משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דתוכוחה · פרק א
א) איתא ביבמות (דף ס"ה) ואמר ר' אילעא משום ר"א ב"ר שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, ר' אבא אמר חובה שנאמר אל תוכת לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך עכ"ל הגמ', ויש להקשות על זה מהא דאמרינן בב"מ (דף ל"א) הוכח אפילו מאה פעמים משמע, וכן הוא בערכין דף ט"ז מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו שנאמר הוכח תוכיח, הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו תלמוד לומר תוכיח מ"מ עכ"ל הגמ', וכן כתב החינוך מצוה רל"ט בשם הספרא וז"ל ואמרו בספרא מנין שאם הוכחתו ארבע וחמש פעמים ולא חזר שאתה חייב לחזור ולהוכיחו ת"ל הוכח תוכיח עכ"ל, וזהו תימא כיון שכבר הוכיחו הרבה פעמים ולא קבל ממנו אין לך דבר שאינו נשמע גדול מזה שהרי כבר הוכיחו חמשים או ששים פעמים ולא קבל ממנו, ואמאי חייב להוכיחו עוד יותר, והלא אמרינן כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה או חובה שלא לומר דבר שאינו נשמע.
ב) והנה הר"ן בסוף פרק הבא על יבמתו הקשה על מלתא דר"א דאמר כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע וכו' כתב הר"ן וז"ל והקשו ז"ל מהא דאמרינן במס' ערכין שחייב להוכיח עד שיכנו או יקללנו, התם ביחיד אבל לרבים לא, והא דאמרינן במס' שבת דף נ"ה לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא ואמר לא מקבלי מינאי, ואמרינן אפילו הכי לוכחינהו מר התם הוא שלא הוכיחם כלל אלא שהיה מכיר בהם שלא ישמעו ומשום דאולי ישמעו או משום שלא יהיה להם פתחון פה חייב להוכיח לפחות פעם אחת עכ"ל הר"ן שם.
ג) היוצא לנו מדברי הר"ן שיש חילוק בין יחיד לרבים דביחיד מחויב להוכיחו אפילו מאה פעמים ויותר עד הכאה או קללה או נזיפה, וברבים אינו מחויב להוכיחם בדבר שאינו נשמע רק פעם אחת ולא יותר וזה שאמרו שמצוה או חובה שלא לומר דבר שאינו נשמע היינו ברבים ומפעם ראשון ואילך.
ד) וע"פ דברי הר"ן האלה סתם מרן הרמ"א את ההלכה בשו"ע או"ח סימן תר"ח וז"ל ואם יודע שאין דבריו נשמעין לא יאמר ברבים להוכיחן רק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו עכ"ל מרן הרמ"א, ובדברי הר"ן והרמ"א מתורץ גם קושיתנו דהא דאמרינן הוכח אפילו מאה פעמים משמע היינו ביחיד והא דאמרינן שמצוה וחובה שלא לומר דבר שאינו נשמע היינו ברבים ומפעם ראשון ואילך,
ה) ויש להקשות על הר"ן דמוקי לה להאי מילתא דר' אילעא ור' אבא דברבים איירו, והלא יליף לה מדכתיב אל תוכח לץ ולץ יחיד הוא, אלמא דאפילו ביחיד ג"כ חובה שלא להוכיחו בדבר שאינו נשמע, ועל מילתא דר' אילעא פירש"י וז"ל דכתיב הוכח תוכיח, להוכיח מי שמקבל הימנו עכ"ל משמע דס"ל לרש"י דמקרא יליף לה ר' אילעא שמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע מדכתיב הוכח תוכיח, והיינו הוכח למי שמקבל תוכחה, והתם נמי ביחיד איירי דהרי כתיב הוכח תוכיח את עמיתך ועמיתך יחיד הוא, אלמא דביחיד ג"כ מצוה שלא להוכיחו אם אינו מקבל תוכחה, ועיין שם במהרש"א.
ו) ועוד דמהאי קרח דהוכח תוכיח ילפינן דמחויב להוכיח אפילו מאה פעמים א"כ יש להקשות ממה נפשך במאי איירי האי קרא אי ביחיד או ברבים אם תאמר דביחיד איירי קשיא להר"ן אמאי אינו מחויב להוכיחו כשאינו מקבל תוכחה, והלא ביחיד מחויב להוכיחו עד הכאה או קללה, ואם תאמר דברבים איירי האי קרא דהוכח תוכיח א"כ אמאי מחייבו קרא להוכיחו אפילו מאה פעמים והלא ברבים אינו מחויב להוכיחם יותר מפעם אחת כשאין דבריו נשמעין כמו שכתב הר"ן.
ז) ועוד דלישנא דגמ' ומשמעות הכתוב לא דייקא כהר"ן דלישנא דגמ' הוא כשם שמצוה לומר וכו' כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע משמע שהמצוה הוא שלא לומר כלל אפילו פעם אחת, וכן לשון הכתוב דכתיב אל תוכח לץ משמע שלא יוכיחנו כלל מדלא כתיב אל תרבה להוכח לץ, ואלו הר"ן מוקי לה דמיירי לרבים ומחויב להוכיחם עכ"פ פעם אחת וצ"ע.
ח) והפשתי בשאר ספרים ופוסקים לידע דעת רבותינו מה הם אומרים בדבר זה, ובדבריהם לא מצאתי שום רמז לחלק בין יחיד לרבים כן מדברי המר תנחומא תזריע פ"ט משמע ג"כ דאפילו לרבים מחויב להוכיח עד הכאה דאיתא התם אמרה לו מדת הדין [להקב"ה] היה בידם [של הצדיקים לפני החורבן] למחות [ברשעים] ולא מיחו, א"ל גלוי וידוע לפני שאם מיחו לא היו מקבלים מהם אמרה לפניו רבש"ע אם גלוי וידוע לפניך לפניהם מי גלוי ולפיכך היה להם למחות בידם ולהתבזות על קדושת שמך ולקבל על עצמן ולסבול הכאות מישראל כמו שהיו הנביאים סובלים מישראל, שהרי ירמיה סבל כמה צרות מישראל וישעיה כמו כן דכתיב גוי נתתי למכים ולחיי למורטים ושאר הנביאים מיד חזר הקב"ה ואמר למלאכי חבלה זקן בחור וגו' עכ"ל המדרש שם, אלמא דאפילו כתוכחת ישעיה וירמיה ושאר הנביאים מחויבים ג"כ להוכיח עד הכאה.
ט) וז"ל הרמב"ם פ"ו מהלכות דעות הל' ז' הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב וכו' שנאמר הוכח תוכיח וכו' אם קבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע עכ"ל הרמב"ם, ויש לתמוה עליו דמדבריו משמע דעד הכאה מצוה להוכיחו, ומהכאה ואילך נפטר מלהוכיחו, אבל עכ"פ איסורא ליכא, והלא ר' אילעא ס"ל דמצוה שלא להוכיחו בדבר שאינו נשמע, ור' אבא ס"ל דחובה נמי איכא שלא להוכיחו משום אל תוכח לץ ובודאי לאחר ההכאה מקרי דבר שאינו נשמע, כיון שהחוטא מכהו ואומר לו איני שומע לך אין לך דבר שאינו נשמע גדול מזה.
י) ובאמת מסוגיא דערכין דף ט"ז משמע כדברי הרמב"ם הנ"ל דאם רוצה להוכיח יותר מכדי חיובו ליכא איסורא אע"ג שכבר הכהו החוטא או קללו או נזף בו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מ"מ ליכא משום אל תוכח לץ, כי שם בערכין נחלקו רב ושמואל ור' יוחנן עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ור' יוחנן אמר עד נזיפה וכו' ושלשתן מקרא אחד דרשו ויחר אף שאול ביונתן ויאמר לו בן נעות המרדות וכתיב ויטל שאול את החנית עליו להכותו וכו' וקפריך הגמ' ולמ"ד נזיפה הכתיב הכאה וקללה שאני התם דאגב חביבותא יתירא דהוה ליה ליונתן בדוד מסר נפשיה טפי עכ"ל הגמ' ואם נימא דלאחר שעשה את חיובו לכל מר כדאית ליה, היינו למ"ד עד נזיפה או עד קללה או עד הכאה, איכא איסורא מלהוכיחו אח"כ משום אל תוכח לץ או מטעם אחר, א"כ תימא איך עשה יונתן איסורא משום חביבותא דדוד, אלא ודאי משמע כדברי הרמב"ם דאף לאחר שעשה והוכיח כחיובו מ"מ עדיין רשות בידו להוכיחו ומשו"ה הוכיח יונתן את אביו יותר מחיובו כיון דליכא איסורא ועכ"פ תימה במאי מוקים לה הרמב"ם האי מילתא דר' אילעא ור' אבא ביבמות דף ס"ה דאמרי דמצוה וחובה איכא שלא לומר דבר שאינו נשמע, כיון דס"ל להרמב"ם דאפילו לאחר שהגיע אל גבול התוכחה ג"כ רשות בידו להוכיח יותר.
יא) ונראה דהרמב"ם ס"ל כפירש"י דטעמא דר' אילעא דס"ל דמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע הוא דיליף ליה מקרא מדכתיב הוכח תוכיח היינו הוכח למי שמקבל תוכחה וא"כ הסוגיות הנ"ל דב"מ וערכין ד' ט"ז והספרא דדרשי מהוכח תוכיח אפילו מאה פעמים, או דרשו אפילו תלמיד לרב מהוכיח תוכיח א"כ לא ס"ל להאי דרשה דר' אילעא דדריש הוכח למי שמקבל תוכחה א"כ אין לנו מקרא לפוטרו מלהוכיח בדבר שאינו נשמע.
יב) ובלאו האי דרשא דהוכיח תוכיח איכא ג"כ למימר דהרמב"ם דחה מהלכה האי מילתא דר' אילעא ור' אבא דיבמות משום הרבה סוגיות הש"ס דפליגי עליהם, כמו שכתבנו לעיל אות א' כיון דס"ל דמחויב להוכיח אפילו מאה פעמים א"כ חזינן דאיכא מצוה אפילו בדבר שאינו נשמע דכיון שכבר הוכיחו ששים או שבעים פעמים דרך משל ולא שמע אליו אין לך דבר שאינו נשמע גדול מזה, א"כ הסוגיא דב"מ דף ל' הסוגיא דערכין דף ט"ז והספרא דמחייבין לאדם להוכיח אפילו מאה פעמים פליגי על ר' אילעא ור' אבא, כן מסוגיא דערכין שהבאנו בסמוך ממה שיונתן הוכיח את אביו לאחר הנזיפה וקללה משמע ג"כ דליכא איסורא להוכיח בדבר שאינו נשמע דלא כר' אילעא ור' אבא, כן ממה דפליגי אמוראי רב ושמואל ור' יוחנן ותנאי ר' אליעזר ור"י ובן עזאי עד היכן תוכחה עד הכאה או קללה או נזיפה משמע ג"כ דאפילו בדבר שאינו נשמע מחויב להוכיחו כל זמן שלא הכהו או קללו או נזפו, משו"ה דחה לה הרמב"ם האי מילתא דר' אילעא ור' אבא משום כל הסוגיות האלה כי כן הוא דרכו של הרמב"ם בכמה דוכתי לדחות סוגיא מהלכה מפני סוגיות אחרות.
יג) וז"ל החינוך מצוה רל"ט מדיני המצוה מה שאמרו רז"ל שחיוב מצוה זו עד הכאה וכו' ומ"מ אמרו רז"ל שאם יראה המוכיח שאין בדברי תוכחותיו שום תועלת נמצא מתוך גודל רשעת החוטא איש אלם ורשע ביותר ומתירא ממנו שמא יעמוד עליו ויהרגנו שאינו חייב במצוה זו באיש כזה, וזהו אמרם ז"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה לשתוק במקום שאין הדבר נשמע לפי שיהיה בענין קלון למוכיח ולא תועלת לאשר הוכח עכ"ל החינוך שם.
יד) ומדבריו למדנו ג"כ שלאחר הכאה וקללה ליכא איסורא להוכיחו דדוקא במקום דאיכא חשש סכנת נפשות שירא שמא יהרגוהו על זה אמרו חז"ל שמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע ויש לומר שעל זה נאמר אל תוכח לץ פן ישנאך והיינו פן ישנאך ויהרגך, ומעתה אין אנו צריכין לומר דס"ל להרמב"ם דלית הלכתא כר' אילעא ור' אבא דיש לומר דגם הרמב"ם ס"ל כר' אילעא ור' אבא דאיכא איסורא לומר דבר שאינו נשמע, רק שמפרש למילתיה דר' אילעא ור' אבא כהחינוך דדוקא במקום סכנת נפשות איכא איסורא להוכיח משום דאז מקרי דבר שאינו נשמע אבל לאחר הכאה וקללה עדיין ליכא איסורא להוכיח רק שנפטר מחיובו כפסק הרמב"ם הנ"ל בפ"ו מהלכות דעות, והא שהשמיט הרמב"ם ולא כתב דבמקום סכנת נפשות אסור להוכיחו כשמעתתא דר' אילעא ור' אבא, הוא משום שהוא מילתא דפשיטא דכיון דאיכא סכנת נפשות איכא איסורא להוכיחו וכבר כתבה הרמב"ם בפ"ה מהל' יסוה"ת שעל כל עבירות שבתורה חוץ משלשה הידועין יעבור ואל יהרג ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו אלמא דאיכא איסורא למסור עצמו לסכנת נפשות במקום שאמרו יעבור ואל יהרג ומשו"ה השמיטו הרמב"ם.
טו) וז"ל המ"א באו"ח סימן תר"ח אבל אם החוטא מזיד נהי דמי שאינו מוכיחו אינו נענש כמותו, מ"מ עובר על מ"ע דהוכיח תוכיח וחייב להוכיח עד שינזוף בו החוטא מכאן ואילך אסור להוכיחו שנאמר אל תוכח לץ וכו' סמ"ג סימן קי"ב פסק כמ"ד עד נזיפה עכ"ל המ"א, וכפי המשמעות לקוחים דברי המ"א מדברי הסמ"ג, והנה אין הסמ"ג תחת ידי לעיין בו, אך מדבריו שהובא במ"א ניכר היטב כי דעת הסמ"ג הוא לאחד ולאגד דברי ר' אילעא ור' אבא דס"ל דאסור לומר דבר שאינו נשמע עם דברי רב ושמואל ור' יוחנן דס"ל שמחויב להוכיח עד הכאה או קללה או לר' יוחנן עד נזיפה, והסמ"ג פסק כר' יוחנן דעד נזיפה מחויב להוכיחו ולא יותר, וס"ל להסמ"ג דכל קודם נזיפה לר"י או קודם הכאה וקללה לרב ושמואל עדיין אינו נקרא דבר שאינו נשמע, ומחויב להוכיחו אפילו מאה פעמים רק לאחר הנזיפה לר"י או לאחר הכאה וקללה לרב ושמואל, אז נקרא דבר שאינו נשמע ואסור להוכיחו משום אל תוכח לץ, ומשום זה דייק הסמ"ג וכתב וחייב להוכיחו עד שינזוף בו (והיינו משום דפסק כר' יוחנן עד נזיפה) וסיים מכאן ואילך אסור להוכיחו שנאמר אל תוכח לץ אלמא דס"ל להסמ"ג דמילתא דר' אבא קאי על בתר נזיפה לר"י וה"ה לאחר הכאה או קללה לרב ושמואל.
טז) ומצאתי להג"מ בפ"ו מהל' דעות שכתב ג"כ בשם הרא"ם דאפילו בדבר שאינו נשמע מחויב להוכיחו משום מ"ע דהוכיח, שכתב וז"ל אמנם אם ודאי לו שלא יקבלו אז נראה דפטור וכו' ורא"ם כתב דמעונש פטור אבל מעשה דהוכח הוכיח לא איפטר עכ"ל.
יז) היוצא לנו מזה דדעת הרמב"ם והחינוך והסמ"ג והרא"ם דכשם דאיכא מ"ע דהוכח תוכיח אפילו מאה פעמים עד הכאה או קללה בדבר הנשמע, כך איכא מ"ע דהוכח תוכיח אפילו מאה פעמים עד הכאה או קללה בדבר שאינו נשמע ואין שום חילוק בין יחיד לרבים דלא כהר"ן, ואלא מה אני מקיים מה שאמרו חז"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה או חובה שלא לומר דבר שאינו נשמע, החינוך מוקי לה בירא שמא יהרגנו, והסמ"ג מוקי לה לאחר הכאה או קללה, ותירצנו בדעת הרמב"ם דיוכל היות דס"ל כהחינוך, עוד תירצנו דהרמב"ם ס"ל דלית הילכתא כר' אילעא ור' אבא דס"ל דמצוה או חובה שלא לומר דבר שאינו נשמע, כי נדחו דבריהם מתוך הרבה סוגיות שבש"ס דמוכח דאפילו בדבר שאינו נשמע ג"כ מחויב להוכיח עד הכאה או קללה, כמו שכתבנו לעיל אות א' ואות י'.
יח) והרי"ף בפ' אלו מציאות הביא סוגית הגמ' דיבמות ד' סה) דמצוה וחובה שלא לומר דבר שאינו נשמע, ותיכף אח"כ הביא מחלוקת דרב ושמואל ור"י עד היכן תוכחה עד הכאה או קללה או נזיפה ומסמיכות דבריו משמע דס"ל להרי"ף כדעת הסמ"ג דעד הכאה או קללה או נזיפה לכל מר כדאית ליה מקרי דבר הנשמע ומהכאה או קללה או נזיפה ואילך מקרי שאינו נשמע, ופירושא קמפרש לה הרי"ף מה שאמר מתחלה שמצוה או חובה שלא לומר דבר שאינו נשמע, מה נקרא דבר הנשמע ומה נקרא דבר שאינו נשמע לפוטרו ממ"ע דתוכחה לזה מסמיך לה הרי"ף האי מילתא רב ושמואל ור"י עד היכן תוכחה עד הכאה או קללה או נזיפה, להודיענו בא דמהכאה או קללה או נזיפה ואילך מקרי דבר שאינו נשמע ומצוה וחובה שלא להוכיחו כדעת הסמ"ג ואולי ס"ל להרי"ף כדעת החינוך דדוקא כשמתירא שמא יהרגנו אסיר להוכיחו אבל בדבר שאינו נשמע דעלמא דליכא סכנת נפשות חייב להוכיחו עד הכאה או קללה או נזיפה, ומשו"ה מסמיך לה הרי"ף מילתא דר' אילעא ור' אבא למילתא דרב ושמואל ור"י להודיענו בא דאיכא מצות תוכחה אפילו בדבר שאינו נשמע עד הכאה או קללה או נזיפה ולא עד שיגיע לסכנת נפשות כדעת החינוך.
יט) אבל בודאי אין דעת הרי"ף לדחות מהלכה האי סוגיא דיבמות דמצוה וחובה שלא לומר דבר שאינו נשמע, דא"כ לא היה הרי"ף מביאה כלל, כן אין דעת הרי"ף כהר"ן דס"ל שיש חילוק בין יחיד לרבים, דא"כ לא הוה מניחו בלא שום רמז כלל לחלק בין יחיד לרבים, כי היה לו להרי"ף לרמז שיש חילוק בין יחיד לרבים אם היה דעת הרי"ף כהר"ן.
ב) ומצאתי למרן החח"ס בספר שדי חמד באסיפת דינים מערכה ה' אות ב' ס"ק ג' שהביא בשם הריטב"א בש"מ בביצה פ' המביא ד' ל' וז"ל דדוקא במידי דקים לן דעבדי בשוגג דבכי הא אין אנו נתפסין בעון משום דלא מהני בהו מחאה, אבל במילתא דקים לן דידעי דאיסורא הוא ועבדי במזיד ליתא להאי טעמא דמוטב שיהיו שוגגין ואי לא מחינן בהו מתפסינן עלייהו דהא ישראל ערבים זה לזה עכ"ל הרי חזינן דס"ל להריטב"א דאפילו בדבר שאינו נשמע ולא מהני בהו מחאה, מ"מ אי עברי במזיד מחויב למחות, והתם אפילו ברבים איירי דהרי קאי על סוגית הגמ' דביצה פ' המביא דאיירי ברבים ואפילו הכי מחויב למחות אפילו בדבר שאינו נשמע, אלמא שאין שום חילוק בין רבים ליחיד דלא כהר"ן
כא) ומרן החת"מ בספר שדי חמד מביא כמו כן בשם הסמ"ק דבדידעינן דלא מקבלי אם החוטא שוגג אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' ואם הוא מזיד חייב להוכיחו אלא שאינו נענש כדמוכח מסוגיא דשבת ד' נ"ה דאם היה גלוי לפניהם היו פטורין והיינו מעונש אבל עשה דהוכחה איכא וכו' עכ"ל והתם נמי איירי ברבים דהאי סוגיא דשבת ד' נ"ה בחטא הרבים איירי, ואפילו הכי אי עברי במזיד מחויב להוכיחן אפילו בדבר שאינו נשמע, הרי חזינן שגם הסמ"ק לא חילק בין רבים ליחיד ודלא כהר"ן, וכן מדברי הרשב"א בביצה ד' ל' משמע ג"כ שאין חילוק בין רבים ליחיד דלא כהר"ן, ולקמן (אות כ"ח וכ"ט) יובא דברי הרשב"א באריכות קצת בס"ד, ע"ש.
היוצא לנו מזה דהרמב"ם והחינוך והסמ"ג והרא"ם והריטב"א והסמ"ק והרשב"א כולהו ס"ל דאפילו בדבר שאינו נשמע ג"כ מחויב להוכיח עד הכאה או קללה או נזיפה כשעוברים במזיד, ואין שום חילוק בין יחיד לרבים דלא כהר"ן שמחלק בכך.