משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דשליחות · פרק כז
א) איתא בכתובות ד' ע"ד שאין תנאי מועיל בחליצה וקמסיק הגמ' שפיר קאמרת מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן תנאה דאפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם הוי תנאה תנאה דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם לא הוי תנאה והא ביאה דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם וקא הוי תנאה התם משום דאיתקיש הויות להדדי עכ"ל הגמ' התם.
ב) והדבר צריך טעם מפני מה לא יוכל אדם לעשות שליח בחליצה בשלמא לטעמו של הקצוה"ח דס"ל דדוקא המעשה שהשליח עושה זה נחשב על המשלח אבל גופו של השליח אינו כגופו של המשלח ניחא דכיון שהגוף של השליח אינו כגוף המשלח לכן ליכא שליחות בחליצה דהרי בעינן וחלצה נעלו מעל רגלו וכאן ליכא רגלו וכן בעינן וירקה בפניו וכאן ליכא בפניו כיון שרגליו ופניו של השליח אינן כשל המשלח לכן אינו מועיל, ואפילו לדברי הקצוה"ח גם כן יש לתמוה אמאי לא תוכל היבמה לעשות שליח לחלוץ שהרי אצלה לא הוזכר בקרא רק מעשה ולא גוף שנאמר ואמרה וחלצה ורקקה והוי כמו מעשה של וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה או המעשה של שחיטת הפסח כיון שהגוף לא הוזכר בקרא בהדיא יכול לעשות שליח אע"ג שהדבר מובן מאליו שכותבין ביד ונותנין ביד ושוחט ביד מ"מ יוכל לעשות שליח כיון שהיד לא הוזכר בקרא בפירוש א"כ לענין חליצה דידה נמי אמאי לא תוכל לעשות שליח כיון דלגבי דידה לא הוזכר בתורה שום גוף רק עניני מעשה לבד.
ג) ולדברי התו' רי"ד ג"כ יש להקשות הא תינח סוכה לולב ציצית תפלין וכדומה להם יש לומר שלא נשאר, על המשלח לעשות מאומה, אבל מה יאמר בחליצה שאף אם נאמר שיכול לעשות שליח מ"מ נשאר ג"כ על המשלח מה לעשות ואמאי לא תוכל האשה לעשות שליח לקיים מצות חליצה או היבם אמאי לא יכול לעשות שליח לחולצו והלא עדיין נשאר אצל המשלח מה לעשות שהרי האשה משתריא לעלמא ע"י החליצה והרי היא קונה את עצמה ע"י זה והוי כמו גיטין וקידושין שהשליח עושה מעשה בנתינת הגט או הקידושין וע"י זה היא נקנית לעצמה או לבעלה ובשביל זה מקרי שהשליח הוא המקדש והמגרש או קונה את השדה או מקנה אותה אע"פ שבאמת לא עשה המשלח מאומה גם בקידושין וגירושין וקנינים מ"מ מקרי לדברי התוס' רי"ד שגם המשלח עשה מעשה הקידושין והגירושין והקנינים והוא מפני כי ע"י מעשיו של השליח קנה או הקנה את השדה או את האשה ונתחדש דבר אצל המשלח כי מעיקרא קודם מעשיו של השליח לא היה להמשלח שדה או אשה או האשה היתה אגודה בו ועכשיו לאחר מעשה הקנין יש לו שדה ולאחר מעשה הקידושין יש לו אשה ולאחר הגירושין נתקת האגודה שבינו לאשתו והיא הותרה לעלמא וזה המעשה יש ג"כ בחליצה אצל המשלח שהרי קודם החליצה היתה אגודה בו והיתה אסורה להנשא לשוק ועתה לאחר החליצה הרי היא מותרת לשוק ונתקת האגודה שבינו לבינה א"כ הרי יש מעשה ג"כ על המשלח מה לעשות ואמאי לא יוכלו יבם ויבמה לעשות שליח בחליצה כמו בגיטין וקידושין ושאר קנינים.
ד) וכן על דברינו שכתבנו בשמעתתא זו לעיל פרק ג' וד' יש להקשות מדוע לא יוכלו לעשות שליח בחליצה כיון שיש פעולת ענין ההיתר בלא דביקות השליח שהרי היא מותרת לשוק ע"י החליצה ואפילו אי מדלגינן לשליח ג"כ יש פעולת ענין ההיתר בתוכיות הענין בלא דביקות השליח כמו גבי גיטין שמעשה ההיתר שהאשה ניתרת לעלמא זה מחשבינן על המשלח א"כ גבי חליצה נמי דמעשה ההיתר שהיבמה ניתרת לשוק זה יש לחשוב על המשלח ואמאי אין שליחות בחליצה.
ה) ויש לתרץ בזה כמה תירוצים, חדא יש לומר דכיון דילפינן בפ' אלו נאמרין (סוטה ד' ל"ב ול"ג) דקריאה דחליצה הוא בלשון הקדש דוקא היינו שצריכין לקרות בחליצה כמו שנאמר בקרא, ואסור לשנות את לשון הקריאה ממה שנאמר בקרא כדאיתא התם או משום דכתיב ככה דהוי עיכובא או מקרא אחר כדאיתא התם א"כ מחויבים לקרות בחליצה כמו שנאמר בקרא לא חפצתי לקחתה ומאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי א"כ אם היבם יעשה שליח איך יקרא השליח לא חפצתי לקחתה, שהרי בגיטין וקידושין יש חלוק בין אם מגרש ומקדש ע"י שליח או ע"י עצמו דאם הבעל מגרש אומר הרי את מגורשת ממני ומותרת לכל אדם ואם ראובן עושה את שמעון שליח לגרש אומר שמעון הרי את מגורשת מראובן ואינו אומר מגורשת ממני וכן בקידושין כשראובן עצמו מקדש אומר הרי את מקודשת לי ואם שמעון השליח מקדש אשה לראובן אזי אומר השליח הרי את מקודשת לראובן וכן בכל הקנינים כן הוא וכן בחליצה אלמלא היה רשות לקרות בכל לשון אזי היה ראוי שאם ראובן היבם עושה שליח לחלוץ יקרא השליח ראובן אינו חפץ לקחתה ואם האשה רחל עושה שליח לחלוץ אזי היה מהראוי שהשליח שלה יקרא מאן יבמתה של רחל להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמה אבל איך יקרא השליח של ראובן לא חפצתי לקחתה שהרי לאו עליה רמיה לקחתה ואיך יקרא השליח של רחל מאין יבמי שהרי היבם לאו יבם של השליח הוא רק יבם של רחל הוא ואיך יקרא לא אבה יבמי והלא יבמה היה לו לומר שהוא מוסב על רחל ולא יבמי מוסב על השליח וכיון דהשליח אינו יכול לקנות בלשון הזה הכתוב בתורה לכן ליכא חליצה ע"י שליח ואע"ג דקי"ל קריאה לא מעכבה כדאיתא יבמות ד' ק"ד ושו"ע אה"ע סימן קס״ט ס' מ"ג מ"מ ראויה לקריאה בעינן וכיון שאין השליח ראוי לקריאה הוי כמו אולם ואילמת שאינן חולצין כדאיתא בגמ' שם ובשו"ע אה"ע סימן קס"ט ס' מ"ג.
ו) עוד יש לתרץ על הקושיא הנ"ל מפני מה אינה מועילה שליחות בחליצה דאיתא בגמ' בכמה דוכתי יבמות ד' כ' וד' ג' ובשאר דוכתי כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאין עולה ליבום אינו עולה לחליצה וכיון דיבום ליכא ע"י שליח לכן גם חליצה ליתא ע"י שליח דחליצה במקום יבום קאי חדא מילתא היא וגם הקריאה דחליצה מענין יבום היא שהרי היבם קורא לא חפצתי לקחתה שהוא שאינו רוצה ליבמה היבמה קוראה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי שהוא ג"כ מענין יבום ואח"כ וחלצה נעלו מעל רגלו שהוא חליצה אלמא דחליצה ויבום חדא מילתא היא וחליצה במקום יבום קאי וכיון דיבום ליתא ע"י שליח לכן גם חליצה ליכא ע"י שליח, ועיין יבמות ד' כ' מענין חייבי לאוין.
ז) עוד יש לתרץ דמשו"ה אינה מועילה שליחות בחליצה משום דאיתא ביבמות (ד' מ"ד ודף ק"א) וקראו לו זקני ולא שלוחם אלמא שאין שליחות מועילה בחליצה ואע"ג דפשטות הגמ' משמע דלענין ב"ד קאמר שהב"ד אינן יכולים לעשות שלית לקרות לו ולדבר אליו שדרך ב"ד בכל מקום לשלוח שליח ב"ד ולקרוא אל בעלי הדינין לכן מיעט קרא כאן וקראו לו ולא שלוחם היינו שהב"ד בעצמם יקראו אל היבם ולא שלוחם ואין ראיה מכאן שהחולץ והחולצת לא יוכלו לעשות שליח, בכל זאת יש לומר דאכולי מילתא קאי היינו שכל הדין של הענין היינו של הב"ד והיבם והיבמה והחולץ והחולצת ליתא בשליחות, והגאון מלבי"ם בביאורו על התורה דברים כ"ה ביאר דדרשת הגמ' הוא מדהוה ליה למכתב וקראו זקני עירו לו ולמה הפסיק בתיבת
שוב מצאתי בח"ס חלק או"ח סימן קפ"ב בסוף התשובה שכתב לענין חליצה ע"י שליח וז"ל ובגוף ענין החליצה כתובות ע"ד ע"א דלא מהני שליח נראה לי היינו טעמא משום דיבום אינו אלא בביאה ולא שייך שליחות בביאה משו"ה החליצה שהיא במקום היבום אי אפשר ע"י שליח עכ"ל. והוא כמו שכתבנו לעיל בהתירוץ השני שתירצנו
ע״ש בתשובה הנ"ל שהאריך לענין אם בעינן לקיחה לכל אחד ואחד בשאר הימים וסיים וז"ל יהיה איך שיהיה לעיקר הדין נלע"ד דבשארי יו"ט נמי בעינן לקיחה לכל אחד ואחד כנ"ל ולפלא בעיני שלא הביא כלל דברי התוס' סוכה דף כ"ט בריש פרק לולב הגזול ד"ה בעינן הדר וליכא שכתבו בפירוש דבשאר הימים בעינן ג"כ לקיחה לכל אחד ואחד.
שלו' בין וקראו לזקני עירו שהרי זקני עירו מוסב על וקראו אלא לכך הסמיך לו' לוקראו שהקריאה יהיה ״לו״ בעצמם של ב"ד ולא שליח ב"ד, ע"ש בדברי הגאון הנ"ל א"כ יש לומר שיש למעט מזה גם שלוחו של החולץ דאם נימא שהחולץ יש לו רשות להעמיד שליח סוף סוף יהי' מליץ בין ב"ד ובין לו' שהוא החולץ ובקרא נאמר שהקריאה יהי לו בעצמם של ב"ד ולא יהא מליץ בין הקוראים שהם ב"ד ובין החולץ הנקרא לו' א"כ שמעינן מזה שפיר שהחליצה אי אפשר להיות ע"י שליח.
ח) תלמיד ותיק אחד שאלני על הגמ' כתובות הנ"ל ד' ע"ד דאיתא התם דקידושי ביאה ליתא ע"י שליח מ"ש דבועל את הערוה חייב המשלח אליבא דשמאי דס"ל יש שליח לד"ע אי לאו טעמא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן כדאיתא בקידושין ד' מ"ג וכאן ליכא למימר זה נהנה וזה מקנה לא אמרינן או זה נהנה וזה קונה לא אמרינן דבקנינים קי"ל דהאומרת תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת כדאיתא בקידושין ד' ז' ע"ש דין ערב ודין עבד כנעני ודין שניהם, והשבתי לו חדא משום שאין שליח לדבר עבירה דבבעילתו היא מקודשת להמשלח ואסורה להשליח משום אשת איש, שנית אסורה לשליח משום בעילת זנות, ג' דקניני האשה הם כקניני שדה כדאיתא בריש כתובות ד' ב' בגמ' ובתוס' דהאשה היא שדה של הבעל ושדה נקנה בכסף ושטר וחזקה וכסף דאשה הוא כמו כסף דשדה ושטר דאשה הוא כמו שטר דשדה וביאה דאשה הוא במקום חזקה בשדה שמשתמש בשדהו כדרך שאדם משתמש בשלו, והנה בשדה של ראובן יוכל ראובן להשתמש כל ימיו ע"י שליח לכן מועיל קנין חזקה בשדה של ראובן ע"י שליח משא"כ באשה דכשהיא מקודשת לראובן אסורה לשליח משום אשת איש א"כ ביאתו של השליח לא הוי כדרך תשמישו ואין כאן חזקה כלל לכן אינו מועיל.
ושם בתשובה הנ"ל סימן קפ"ב הביא קושיא מס' כפות תמרים שהקשה על הא דאמרינן בברייתא סוכה דף מ"א ודף מ"ג ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד. למה לי קרא תיפוק ליה דכל מצות שבגופו של אדם לא שייך שליחות דמ"ש לולב מהנחת תפילין ושופר וכדומה עכ"ל ע"ש מה שכתב בזה. ונראה דהאי דרשה דולקחתם דאמרינן שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד לא למעוטי שליחות אתא רק למעוטי ב"ד הגדול אתא היינו שלא נאמר שב"ד הגדול הם לבדם יקחו את הלולב וכן כתבו התוס' במנחות דף ס"ה לענין ספירת העומר שדרשו וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד וכתבו התוס' וז"ל גבי יובל כתיב וספרת לך דאבית דין קאמר להו רחמנא ושמא סופרין ומברכין כמו שאנו מברכין על ספירת העומר עכ"ל התוס'.