משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דשליחות · פרק כג
א) והנה האחרונים הביאו ראי' מדברי הנימוק"י בפ"ק דב"מ דס"ל ג"כ דבעינן שלוחו של בעל הממון וז"ל הנימוק"י (בב"מ על המשנה דף י"א ראה אותן רצין אחר המציאה) וחצר המשתמרת דלא בעינן שיהא עומד בצדו צריכא טעמא דהא לאו משום יד הוא דמהני כמו בגט דהתם בעינן עומד בצד חצרה וגם לא מטעם שליחות כדפירש הרנב"ר ז"ל שאי אפשר לזכות מתורת שליחות אלא א"כ נעשה שלוחו של בעל הממון ובמציאה ליכא בעל הממון שיהא זה שלוחו ולא שייך לומר בחצר כדאמרינן גבי מגביה מציאה לחבירו מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה עכ"ל הנ"י שם א"כ משמע מדברי הנ"י האלה דאפילו בשליחות נמי בעינן שלוחו של בעל הממון שהרי חצרו של אדם אי אמרינן דמשום שליחות איתרבאי הוו שלוחו ממש שעשאו לחצרו שליח בשעה שקנה את החצר או ירש אותו, ולא אתינן עלה מדין זכיה שהרי בזכיה לא עשה לוי את שמעון לשליח שיזכה בעדו החפץ מראובן משא"כ בשליחות או בחצרו של אדם שהמשלח ובעל החצר עשו בפירוש את השליח והחצר שיהיו שלוחים להם לכן מועיל החצר אפילו לדבר עבירה כדאיתא בב"מ דף י' לענין גניבה כיון דשליח לאו בר חיובא או כיון דבע"כ מותיב בה לכן מיחייב שלוחו וכל זה לא שייך אלא בשליחות כשעשאו שליח בפירוש אבל אם לא עשאו שליח בפירוש לא שייך זכיה בדבר עבירה אלמא דחצר מקרי שליח גמור ולא מדין זכיה מועיל חצרו של אדם רק מדין שליחות ובכל זאת כתב הנ"י דחצרו של אדם אינו יכול לזכות במציאה משום דחצר משום שליחות איתרבאי ובעינן שלוחו של בעל הממון אלמא דאפילו בשליחות ג"כ בעינן שלוחו של בעל הממון ולא בזכיה לחוד וזהו תיובתא לכאורה על דברינו שכתבנו לעיל דלא בעינן שלוחו של בעל הממון אלא בזכיה ולא בשליחות שהרי מדברי הנ"י האלה שמענו דאפילו בשליחות ג"כ בעינן שלוחו של בעל הממון.
ב) ונראה לתרץ דהנה לכאורא משמע שהנ"י פליג על דברי התוס' בב"מ ד' ע"א ד"ה בשלמא סיפא, דמדברי התוס' משמע דלא בעינן שלוחו של בעל הממון אלא בממון שאין של מציאה והפקר אבל בממון של הפקר ומציאה יכול כל אדם לזכות בעד חבירו ולא בעינן שלוחו של בעל הממון במציאה ובהפקר, ואלו מדברי הנ"י הנ"ל משמע דאפילו במציאה והפקר בעינן ג"כ שלוחו של בעל הממון לכן הקשה הנ"י איך יקנה החצר במציאה והלא בעינן שלוחו של בעל הממון ועיין מה שכתב בזה הנתיבות סימן ק"ה ס"ק ב' ודבריו דחוקים מאוד ע"ש.
ג) עוד יש לדקדק בלשון התוס' דב"מ ד' ע"א בדבור המתחיל בשלמא שכתבו וז"ל דאפילו שיוכל לזכות לחבירו במציאה הכא אין קבלתו מן הנכרי זוכה לישראל חבירו עכ"ל א"כ משמע מלשון זה דלא ברירא להו להתוס' אם יכול לזכות לחבירו במציאה או לא, דזהו הלשון שכתבו התוס' דאפילו שיוכל לזכות לחבירו במציאה דהיינו דאפילו אם נימא שיוכל לזכות לחבירו במציאה הכא אין קבלתו מן הנכרי זוכה לישראל חבירו דאם נימא דברירא להו להתוס' הך מלתא דבמציאה והפקר יכול אדם לזכות בעד חבירו לא היה להם לומר האי לישנא דאפילו שיוכל לזכות לחבירו במציאה רק היה להם לומר דדוקא במציאה יכול אדם לזכות לחבירו ולא כאן כשהממון הם של בעלים, א"כ צריך ביאור במה נסתפקו התוס' אם יכול לזכות לחבירו או לא ובמה תליין צדדי הספק בזה.
ד) עוד יש לדקדק בדברי הנ"י הנ"ל דכיון דקי"ל דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה רק במקום דשייך מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, וכיון דסיים הנ"י וז"ל ולא שייך לומר בחצר כדאמרינן גבי מגביה מציאה לחבירו דמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, וכיון דפסיקא ליה להנ"י דבחצר לא שייך לומר מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה א"כ היה לו להנ"י לומר בפשיטות דמשו"ה לא יכול אדם לקנות מציאה בחצרו אליבא דמאן דאמר חצר משום שליחות איתרבאי משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ולמה לו להנ"י לחפש ולומר טעמים אחרים משום דבעינן שלוחו של בעל הממון שלא הוזכר כלל בגמ' האי טעמא טפי היה לו להנ"י לומר הטעם, משום דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים שהוזכר בגמ' בהדיא האי טעמא עיין מה שכתב בזה הנתיבות סימן ק"ה ס"ק ב'.
ה) ונראה דמ"ש התוס' בב"מ דף ע"א הלשון דאפילו שיכול אדם לזכות במציאה ולא כתבו הלשון בפשיטות שיוכל אדם לזכות במציאה ומשמע דלא פסיקא להו להתוס' האי מילתא הוא מפני דבאמת יש פלוגתא בגמ' ב"מ ד' י' אם מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו או לא, ואיכא למ"ד דלא קנה חבירו משום דהוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה, ולדידיה באמת אין שום חלוק בין אם שמעון בא לזכות בממונו של ראובן בעד לוי הבע"ח או אם שמעון בא לזכות בחפצי הפקר או מציאה בשביל לוי דבשניהם לא קנה לוי משום דבעינן שבעל הממון או החב הם יעשו את שמעון שיהא שלוחו של לוי וכיון שהם אינם עושים את שמעון לשליח ללוי לכן לא קנה לוי דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה וכמו שכתבנו לעיל דהא דבעינן שיהא השליח שלוחו של בעל הממון ואם לאו לא קנה ותופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דלא קנה חדא מילתא היא דמי שהממון שלו ממש או שמגיע לו היזק בתפיסות הם נקראים בעלי ממון לענין זה וכל זמן שהם אינם ממנים שליח אין כח ביד איש אחר למנות שליח לתפוס לכן להך שיטתא אין חילוק בין אם שמעון בא לזכות בחפציו של ראובן בשביל לוי בין אם בא שמעון לקנות חפצי הפקר או מציאה לצורך לוי דבשניהם לא קנה לוי משום דבעינן שלוחו של בעל הממון או החב וכיון דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לכן לא קנה לוי, וכל זה הוא אליבא דמ"ד דס"ל המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו והתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, אבל אליבא דמ"ד דס"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו משום דס"ל דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה לדידיה יש חלוק בין אם בא שמעון לזכות בממונו של ראובן בשביל לוי אזי בעינן שלוחו של בעל הממון היינו שבעל הממון יעשהו שליח אבל אם שמעון בא לתפוס דבר הפקר או מציאה בשביל לוי לא בעינן שלוחו של בעלי הממון היינו שכל העולם מקריין בעלי ממון בזה מפני שמגיע להם הפסד בתפיסתו מ"מ לא בעינן שלוחו של בעלי הממון אליבא דידהו כיון דס"ל דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה חבירו.
ו) לכן כתבו התוס' לשון המסופק ולא כתבו בהחלט רק כתבו האי לישנא דאפילו שיכול לזכות לחבירו במציאה הכא אין קבלת הנכרי זוכה לישראל חבירו וכוונתם דאפילו למ"ד התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה והמגביה מציאה לחבירו לדידהו קנה חבירו מ"מ הכא שהממון הוא באמת של הנכרי בקנין גמור לכן אין כח לישראל לקבל ולזכות לישראל חבירו מן הנכרי דלדידיה שפיר יש חילוק בין שהממון הוא של ראובן ממש או שהוא חב לראובן, נמצא שדברי התוס' שכתבו דבמציאה והפקר יכול שמעון לזכות בשביל ראובן לא נאמרו רק למ"ד דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה משום שיש כח למנות שליח לחוב לאחרים או אפילו למ"ד דלא קנה וס"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו משום מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה אבל אליבא דמ"ד דס"ל התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה כלל או אפילו לדידן דקי"ל דבמציאה המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו משום מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה רק שהוא במקום דלא שייך האי מיגו כגון בחצר למ"ד דמשום שליחות איתרבאי או באופן אחר אם לא שייך מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה מודים גם התוס' דשמעון לא יוכל לזכות בעד לוי דבר מציאה והפקר דבזה בעינן שלוחם של בעלי הממון שמגיע להם ההפסד שהם נקראים בעלי ממון בזה וכיון שהם אינם עושים אותו שליח לכן לא קנה חבירו.
ז) נמצא לפי זה דהתוס' והנ"י לא פליגי אהדדי שהרי הנ"י בחצר איירי דלא שייך שם לומר מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה כמו שסיים שם הנ"י בפירוש וכיון דאיירי חצר מודים גם התוס' דבעינן שלוחו של בעל הממון אפילו במציאה והפקר דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה בכהאי גונא דלא שייך מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, ומתורץ בזה ג"כ מה שהקשינו לעיל אמאי נקט הנ"י טעמא משום דבעינן שלוחו של בעל הממון לכן אינו יכול לקנות מציאה ע"י חצירו אמאי לא נקוט הנ"י טעמא משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לכן לא קניא ליה חצירו משום דלא שייך כאן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ובדברינו יתורץ זה דחדא טעמא הוא דמשום שהוא חב לאחרים בתפיסתו ואין אדם יכול לתפוס לבע"ח לחוב לאחרים שלא ברשות בעלי הממון אשר מגיע להם היזק בתפיסתו לכן בעינן שלוחו של בעל הממון.
ח) וממילא מתורץ בזה הקושיא הנ"ל שהקשינו מדברי הנ"י לדברינו שכתבנו דלא בעינן שלוחו של בעל הממון אלא בזכיה ולא בשליחות והלא מדברי הנ"י משמע דגם בשליחות בעינן שלוחו של בעל הממון שהרי כתב הנ"י דמשו"ה אין אדם קונה מציאה ע"י חצירו משום דחצר משום שליחות איתרבאי ובעינן שלוחו של בעל הממון ובמציאה כיון שאין שם בעל הממון לכן לא קנה אלמא דגם בשליחות בעינן שלוחו של בעל הממון, ובדברינו ניחא כמו שכתבנו לעיל בדוקא אם לוי עשה שליח לשמעון לקנות מראובן או לקבל מתנה ממנו כיון שאינו עושה שליח לחוב לראובן שהרי אם ירצה ראובן לא ימכר לו ולא יתן לו מאומה לכן יכול לוי לבד למנות שליח לזה ואינו צריך לשליחותו של ראובן, אבל אם לוי עושה שליח לשמעון לתפוס מראובן שלא מדעתו לחוב עלי חובותיו או להגביה מציאה למ"ד התופס לבע"ח במקום זב לאחרים דלא קנה ובמקום דלא שייך לומר מיגו דזכי פשיה זכי נמי לחבריה בזה מודים כולי עלמא שאין ביד למנות שליח לחוב לאנשים אחרים עד שבעלי הממון אשר להם הפסד בתפיסתו הם יעשוהו שליח לתפוס וכל זמן הממון לא עשוהו שליח אינו יכול לתפוס, הלכך כיון ה"נ איירי לענין מציאה בחצרו דלא שייך שם לומר מיגו דזכי פשיה זכי נמי לחבריה והוא עושה שליח לחצרו לחוב לאחרים מודים בזה כולי עלמא דבעינן שלוחו של בעל הממון אפילו בשליחות נמי כיון שעושהו שליח לחוב לאחרים ותופס במקום שחב לאחרים לא קנה, וכמו שכתבנו לעיל פרק כ"א אות ב' ואות ג' ע"ש.