משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דשליחות · פרק יג
א) והנה לעיל הבאנו דדנו עבד כנעני אין צריך שליחות וזכיה מהא דקידושין ד' כ"ג דאיתא שם דאפילו לר"מ דס"ל חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות מ"מ יוצא בכסף ע"י אחרים שלא מדעת העבד משום דעבד קבלת רבו גרמה לו, אך הרי"ף שם בקידושין והרמב"ם בפ"ה מה' עבדים ד"ב כתבו דהא שהעבד יוצא לחירות בכסף ע"י אחרים שלא מדעת העבד הוא מטעם דזכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות וזכין לאדם שלא בפניו ומשמע אבל אם העבד עומד וצווח שאינו רוצה לצאת לחירות אינו יוצא בכסף ע"י אחרים והוא נגד הגמ' הנ"ל שהרי לר"מ דס"ל חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות הוי כאלו מוחה העבד בפירוש ועומד וצוח ואומר שאינו רוצה לצאת לחירות ואפילו הכי יוצא לחירות משום האי טעמא דקבלת רבו גרמה לו א"כ אפילו בעומד וצווח נמי אית לן לומר שיצא העבד לחירות משום דקבלת רבו גרמה לו, ובאמת כן פסקו הרא"ש וש"פ דאפילו בעומד וצווח ג"כ העבד יוצא לחירות בכסף ע"י אחרים משום דקבלת רבו גרמה לו עיין בזה בטור יו"ד סימן רס"ז ובב"י שם ובשו"ע יו"ד סימן רס"ז סע' כ"ו ובש״ך שם ס"ק מ"ג, א"כ תימא למה פסקו הרי"ף והרמב"ם דטעמא דעבד יוצא לחירות בכסף ע"י אחרים הוא משום דזכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות אבל בעומד וצווח לא מהני, והלא מהגמ' דקידושין הנ"ל מוכח דאפילו בעומד וצווח ג"כ העבד יוצא בו לחירות.
ב) ונראה דאע"ג שהעבד יוצא לחירות בין בשטר בין בכסף מ"מ יש חלוק ביניהם דבשטר כיון שהגיע השטר ליד העבד יוצא לחירות אפילו עומד וצווח שאינו רוצה להשתחרר מ"מ יוצא לחירות כמו בגט אשה שמתגרשת בעל כרחה אפילו עומדת וצווחת שאינה רוצה להתגרש מ"מ כיון שהגיע הגט לידה הרי זו מגורשת שהרי גט שחרור דמיא לגט אשה גם לענין שאר דיניהם, אך יציאת העבד לחירות ע"י כסף מה שנותנים לרבו והעבד יוצא לחירות כיון שהכסף לא בא לרשות העבד וגם רבו בשעה שמקבל הכסף לעצמו מקבלם ולא בעד העבד נמצא שהכסף לא בא לרשות העבד ולא בידו לכן אע"פ שמהני קבלת רבו מה שמקבל את הכסף מהני להוציא את העבד מרשות רבו שהרי בשביל זאת קבל הרב את הכסף שיצא בו לחירות מ"מ אם העבד עומד וצווח שאינו רוצה לזכות את עצמו לא יצא העבד לחירות רק כל המחזיק זכה בו כמו גר שמת והניח עבדים ולא רצו לזכות בעצמן שכל המחזיק בהם זכה בהם כמו"ש התוס' בקידושין ד' כ"ג בעובדא דיהודא הינדואה יעו"ש בתוס' ד"ה ואיכא דאמרי וכו' בסוף הדבור כתבו שם וז"ל וכיון שהיה משעבד עצמו למר זוטרא לא היה חפץ לזכות בעצמו והוי כמו קטן לאבא שאול עכ"ל פירוש דכיון שהעבד שיעבד עצמו למר זוטרא לכן הוי כמו שאמר העבד שאינו רוצה לזכות בעצמו וכל הקודם בו זכה כמו קטן לאבא שאול שכל המחזיק בו זכה בו, א"כ כאן נמי כיון שהרב קבל כסף שיצא עבדו לחירות והעבד עומד וצווח שאינו רוצה להשתחרר לכן נפקע זכות רבו ממנו ואינו עוד אדון עליו כמו גר שמת אך העבד אינו משוחרר יען שלא רצה להשתחרר לכן כל המחזיק בו זכה בו.
ג) אך כל זה הוא דוקא אם העבד עומד וצוח שאינו רוצה להשתחרר, אבל אם העבד אינו אומר מאומה אזי קנה העבד את עצמו לחירות כמו גר שמת והניח עבדים גדולים ולא אמרו שאינם רוצים לצאת לחירות דאמרינן שקנו עצמן בני חורין דמסתמא ניחא להו להשתחרר שהרי זכות הוא לעבד להשתחרר לכן קנו עצמן בני חורין בכסף ע"י אחרים דמסתמא ניחא להו לצאת לחירות וזכין לאדם שלא בפניו.
ד) ונראה פשוט דאע"ג שנחלקו ר"מ ורבנן (בגיטין ד' י"א) לענין האומר תן שטר שחרור זה לעבדי דר"מ ס"ל דחוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות ורבנן ס"ל זכות הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות וקי"ל זכין לאדם שלא בפניו מ"מ בההיא דאבא שאול דקי"ל כוותיה דס״ל לענין גר שמת והניח עבדים גדולים קנו עצמן בני חורין בזה מודה אפילו ר"מ דזכות הוא לו ומסתמא קנו עצמן בני חורין כיון דגדולים הם ויש להם יד ולא אמרינן כיון דר"מ ס״ל דחוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות א"כ גם גדולים לא יצאו לחירות במיתת האדון דהוי כעומד וצווח שאינו רוצה לצאת לחירות זה לא אמרינן כן רק אמרינן דאפילו ר"מ מודה בזה דגדולים קנו עצמן בני חורין וכן בההיא דכסף ע"י אחרים שכתבנו לעיל דדמיא לגר שמת מודה ג"כ ר"מ שיוצא העבד לאירות שלא מדעתו משום דאמרינן זכות הוא לעבד בכהאי גונא שיצא לחירות רק בעומד וצווח שאינו רוצה לצאת לחירות התם אין העבד יוצא לחירות בגר שמת והניח עבדים גדולים או בההיא דכסף ע"י אחרים אבל בסתמא כל זמן שאינו אומר דלא ניחא ליה יוצא לחירות אפילו לרבי מאיר.
ה) תדע שהרי לא אישתמיט שום תנא או אמורא או פוסק שיאמר דהאי מילתא דאבא שאול ורבנן תליא במחלוקת דר"מ ורבנן ולר"מ דס"ל חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות אפילו גדולים לא קנו עצמן בני חורין זולת כשאומרים בפירוש דניחא להו לצאת לחירות ולא בסתמא, אלא ודאי כדאמרן דלא תליא זה בזה כלל דאפילו ר"מ ס"ל להא דאבא שאול דאפילו בסתמא קנו עצמן בני חורין וחלוקים רבים יש לחלק בין ההיא דר"מ ורבנן דס"ל לר"מ דחוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות לבין ההיא דאבא שאול ורבנן וגם לבין ההיא דאו בכסף ע"י אחרים דס"ל לכולי עלמא ואפילו לר"מ דזכות הוא לעבד בכהאי גונא לצאת לחירות.
ו) חלוק א' דדוקא בההיא דמזכה גט שחרור בעד עבדו ס"ל לר"מ חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות דהתם העבד מכיר ויודע מי הוא אדונו ומרוצה בו, אבל בההיא דגר שמת או בההיא דבכסף ע"י אחרים שאם העבד לא ירצה לזכות בעצמו אזי יהיה דינו שכל המחזיק בו זכה בו ואין העבד יודע מי יזכה בו ומי יהי' בעליו דיכל היות כי הזוכה בו יהיה רשע ובליעל אשר יתעמר בו בפרך ולא ירפהו עד בלעו רוקו אנן סהדי דניחא ליה להעבד הזה לזכות בעצמו ולצאת לחירות משיהיה כל המחזיק בו זכה בו.
ז) חלוק ב' כי בגמ' (גיטין ד' י"ג) איתא דטעמא דר"מ דס"ל דחוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות הוא מפני שאוסרו בשפחה כנענית, א"כ לא שייך האי טעמא רק כשמזכה לו להעבד גט שחרור ע"י אחרים דהתם איכא למימר האי טעמא שהרי כל זמן שהוא עבד הוא מותר בשפחה כנענית ולאחר שישתחרר הוא אסור בשפחה כנענית אבל בהאי מילתא דאבא שאול ורבנן או בההיא דכסף ע"י אחרים כיון דעכ"פ יצא העבד מתחת יד רבו ואין עליו רשות רבו וכל זמן שלא זכה בו אחר בודאי הוא אסור בין בשפחה בין בבת חורין שהרי אינו עבד גמור ולא בן חורין גמור א"כ לא שייך לומר שהעבד לא יזכה בעצמו משום שחוב הוא לו שיוצא לחירות מפני שאסור בשפחה כנענית כיון דאפילו אם לא יזכה בעצמו ג"כ אסור בשפחה א"כ איזה חוב הוא לו מה שיזכה בעצמו ואדרבה אם יזכה בעצמו יהא מותר בבת חורין ועכשיו קודם הזכיה הוא אסור בשתיהם בשפחה ובבת חורין, מאי אמרת דמשו"ה חוב הוא לו מה שיזכה בעצמו ויצא לחירות דהנה אם לא יזכה בעצמו ויזכה בו אחר לשם עבד יהא מותר בשפחה כנענית כמקדם אולם אם העבד יזכה בעצמו לצאת לחירות לא יבא לעולם לידי היתר בשפחה, אך זה אינו שהרי זה אין ביד העבד שיזכה בו אחר ויכול להיות כי לעולם לא יזכה בו אחר ויהא אסור בשפחה ובבת חורין כל ימיו א"כ נוח לו להעבד שיכה בעצמו ויצא לחפשי ויהא מותר בבת חורין מלהיות אסור בשתיהם.
ח) ועיין רמ"א ביו"ד סימן רס"ז סעי' ס"ה שכתב דבעבד קטן דקי"ל כל הקודם בו זכה אם לא זכה בו עד שהגדיל ולאחר שהגדיל זכה בו בעצמו אותו העבד אין לו תקנה יעו"ש בטור בשם הרמ"ה שכתב וז"ל וכתב הרמ"ה ואם לא זכה בהם שום אדם עד שיגדלו אין להם תקנה שבמיתת הגר לא פקע איסורה מינייהו שהרי כל הקודם בהם זכה וכיון דמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו כי גדלו נמי בתר, הכי אע"ג דפקע ממונא איסורייהו לא פקע דבמאי פקע השתא הא ליכא מיתת האדון דלפקע איסורייהו מינייהו עכ"ל ולדבריהם יוכל להיות שגם בעבד גדול כן הוא שאם מתחלה בשעה שמת הגר אמר שאינו רוצה לזכות בעצמו שהדין הוא שכל הקודם זכה בו אך טרם שזכה בו אחר אמר העבד לאחר שעה או שתים שהוא רוצה לזכות בעצמו יוכל היות שלא יועיל כלום לפי סברת הרמ"ה והטור והרמ"א הנ"ל כיון דבשעת מיתת האדון לא יצא העבד לחירות מפני שלא רצה לזכות בעצמו ובשעה שהעבד נתרצה לזכות בעצמו ליכא מיתת האדון להוציא לחירות כמו"ש לענין עבד קטן כי מה לי אם העבד לא זכה בעצמו בשעת מיתת האדון מחמת שהיה קטן שאין לו יד לזכות בעצמו ומה לי אם העבד לא זכה בעצמו בשעת מיתת האדון מחמת שלא רצה לזכות בעצמו סוף סוף כיון דבשעת מיתת האדון לא יצא לחירות לכן אינם יוצאים לחירות גם אחר כך כי אח"כ ליכא דבר המוציאם לחירות.
ט) ואם נימא שכדברינו כן הוא הנה בההיא דאבא שאול ורבנן ובההיא דכסף ע"י אחרים בודאי אנן סהדי דניחא לעבד בשעת מיתת הגר שיצא לחירות וכן בההיא דכסף ע"י אחרים בודאי ניחא ליה לעבד בשעת קבלת רבו את הכסף שיצא לחירות תיכף שאם לא יתרצה תיכף יש לו לחוש שמא לא יזכה בו שום אדם ולא יהי' לו תקנה לעולם ויהא אסור בשפחה ובבת חורין לכן אין זה דומה למחלוקת דר"מ ורבנן.
י) עוד יש לחלק בין ההיא דר"מ ורבנן לההיא דאבא שאול דעד כאן לא קאמר ר"מ התם דחוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות אלא התם במזכה גט שחרור לעבדו ע"י אחר דאכתי לא יצא העבד מרשות רבו לכן ס"ל לר"מ חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות אבל בההיא דאבא שאול או בההיא דכסף ע"י אחרים כיון דעכ"פ כבר יצא העבד מרשות רבו רק שאם לא יזכה העבד בעצמו אזי יהא דינו שכל הקודם בו זכה ואם נימא דלר"מ לא קנה העבד את עצמו לחירות הרי נצטרך לחדש ולומר דס"ל לר"מ דניחא ליה לאדם להמכר בעבד וזה לא שמענו משום אדם שיאמר רק זה שמענו לר"מ דס"ל חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות אבל לומר ניחא ליה לאדם להמכר בעבד לא שמענו דנימא הכי.
יא) היוצא מדברינו דבההיא דאבא שאול דס"ל גדולים קנו עצמן בני חורין וכן בההיא דכסף ע"י אחרים אם העבד עומד וצווח ואומר שאין רצונו לצאת לחירות אזי אינו יוצא לחירות לרשות עצמו רק וצא מרשות רבו ראשון כיון שמת הבר או כיון שרבו קבל את הכסף לכן יוצא מרשות רבו ראשון ולרשות עצמו לא בא כיון שאין רצונו לזכות בעצמו וכל הקודם בו זכה וזהו דוקא כשעומד העבד וצווח שאין רצונו לצאת לחירות אבל בסתמא כשהעבד שותק בגר שמת דגדולים קנו עצמן בני חורין וכן בההיא דכסף ע"י אחרים עבד יוצא לחירות לפי שזכות הוא להעבד הזה שיצא לחירות ואפילו לר"מ.
יב) ומיושב בזה דברי הרי"ף והרמב"ם שהבאנו לעיל דס"ל דהאי שהעבד יוצא לחירות בכסף ע"י אחרים הוא משום דזכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות אבל בעומד וצווח לא יצא לחירות והקשו עליהם המפרשים כהא דאמרינן שם (קדושין כ"ג) דאפילו לר״מ יוצא העבד לחירות כסף ע"י אחרים משום דקבלת רבו גרמה לו אלמא דאפילו לר"ע דס"ל חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות מ"מ יוצא בכסף ע"י אחרים משום דקבלת רבו גרמה לו אלמא דלאו משום זכיה עלה ובדברינו ניחא דהאי טעמא דכסף קבלת רבו גרדה לו מעיל שיצא העבד מרשות רבו כמו גר שמת רק שעדיין מחוסר שהעבד יזכה בעצמו ולזה מהני טעמא דזכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות כמו שכתבו הרי"ף והרמב״ם אך זה הטעם מהני אפילו לר"מ דס"ל בכל מקום דחוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות מ"מ בההיא דגר שמת דאבא שאול וההיא דבכסף ע"י אחרים מודה אפי' ר"מ דזכות הוא לו שלא יהא כל הקודם בו זכה כמו שכתבנו לעיל לכן שפיר מוקי בקידושין ד' כ"ג אהא דאמרינן שהעבד יוצא בכסף ע"י אחרים אפיא אפילו לר"מ משום דכסף קבלת רבו גרמה לו