משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דשליחות · פרק יב
א) והנה לפי דברי הקצוה"ח יש ראי' ברורה שיש דין עבד כנעני בעכו"מ כיון דלפי דבריו הא דכותבין וקנינא מינה בקנין חליפין הוא מדין עבד כנעני א"כ מהא דכתבו ר"ת והפוסקים שאין לכתוב וקנינא מיניה בעכו"מ משום דאין שליחות וזכיה לעכו"ם, אבל דין עבד כנעני משמע שיש לעכו"ם כמו בישראל דאי אמרת שאין דין עבד כנעני בעכו"ם היה להם להפוסקים לומר שאין דין עבד כנעני בעכו"ם לכן אין העדים יכולין ליתן הסודר בשביל הקונה ולכתוב וקנינא מיניה דאי משום שאין שליחות וזכיה לעכו"ם אין קפידא רק בלשון ולא בעצם הנתינה כמו"ש הקצוה"ק סימן קכ"ג מוטב היה להם לומר הטעם שאין דין עבד כנעני נוהג בעכו"ם לכן אינו מועיל הסודר של העדים ומדלא כתבו הפוסקים כן שמעינן מזה שיש דין עבד כנעני בעכו"ם אך לפי מה שכתבנו דבחליפין לא מהני כלל דין עבד כנעני ומה שכותבין וקנינא מיניה אינו מדין עבד כנעני רק מדין שליחות וזכיה כמו"ש הפוסקים הנ"ל או משום תקנת חז"ל כמו"ש העיטור בשם הגאונים ולא איירו בדין עבד כנעני כלל א"כ אין אנו יודעים אם יש דין עבד כנעני בעכו"ם או לא יען כי מדברי הפוסקים דאיירי לענין וקנינא מיניה אין שום שייכות לדין עבד כנעני לכן צ"ע אם יש דין עבד כנעני בעכו"ם לענין ממון כגון ראובן שאמר לשמעון הילך מאה זוז ויהא שדך קנויה לעכו״ם צ"ע אי קני העכו"ם או לא.
ב) ויש להביא ראי' שאין דין עבד כנעני נוהג בעכו"ם דזהו נראה לי דבר פשוט דיש דין עבד כנעני לענין חיוב כגון אם ראובן אומר לשמעון הילך מאה זוז ותתחייב ללוי מאה זוז בודאי כיון שקבל שמעון את המאה זוז מראובן להתחייב עצמו ללוי מחויב שמעון ללוי מאה זוז ואין לו לראובן על שמעון שום חיוב רק ללוי מחויב שמעון לשלם כמו שאם ראובן היה נותן מאה זוז לשמעון ואומר לו שבזה יקנה לוי שדך שקנה לוי מדין עבד כנעני כך יש דין עבד כנעני לענין חיוב ששמעון מחויב לשלם ללוי ולא לראובן כי מ״ש חיוב מקנין גמור ועוד דבגמ' קידושין ד' ז' איתא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב וכן לענין ממונא אלמא דילפינן קנין מחיוב שהרי הערב הוא מחויב ומשועבד למלוה ומזה יליף הגמ' לענין קידושין וקנין ממון אלמא דדמיין אהדדי קנין וחיוב א"כ כמו שיש דין עבד כנעני לענין קנין כן יש דין עבד כנעני לענין חיוב.
ג) ומזה יש ללמוד שאם ראובן אמר לו לשמעון הילך מאה זוז ותחייב את עצמך ללוי מאה זוז מותר לו לראובן ליקח רבית משמעון כיון דשמעון אינו חייב לו כלום לראובן א"כ האי רבית דשקיל ראובן מיניה דשמעון לאו אגר נטל קשקיל רק מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה שמעון לראובן ולאו שכר המתנת מעות יהיב ליה שמעון לראובן כיון ששמעון אינו חייב כלום לראובן ומותר לראובן ליקח רבית משמעון אבל ללוי אסור ליקח רבית משמעון כיון דשמעון מחויב לשלם ליה ללוי א"כ אגר נטר קשקיל לוי משמעון ושכר המתנת מעותיו קיהיב ליה שמעון ללוי ואע"ג דעיקר המעות מתחלה לאו של לוי היה מ"מ כיון דעכ"פ שמעון מחויב לשלם ללוי המאה זוז ולא לראובן לכן אסור לו ללוי ליקח רבית משמעון אבל לראובן שרי ליקח רבית משמעון.
ד) ואחרי ההקדמות האלה יש להוכיח מסוגית הגמ' דב״מ ד' עלא שאין דין עבד כנעני נוהג בעכו"ם דהכי איתא שם ישראל שלוה מעות מן הנכרי ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור ואם העמידו אצל עכו"ם מותר וכן נכרי שלוה מעות מישראל ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור עכ"ל הברייתא ופריך הגמ' על זה בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות לעכו"ם איהו ניהו דקשקיל מיניה רביתא עד כאן לשונו הגמרא שם.
ה) היוצא מזה דבסיפא אינו אסור אלא משום חומרא בעלמא, והיינו דבסיפא דאיירי שהעכו"ם לוה מעות מישראל ברבית ומצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואפילו העמידו אצל ישראל המלוה הראשון ואמר לו להעכו"ם שיתן לישראל השני מ"מ מצד הדין אין בזה שום איסור דכיון דאין שליחות לעכו"ם לא הוי העכו"ם שלוחו של ישראל הראשון ואין בזה איסור רק משום חומרא בעלמא, וכיון שכן יש ראי' מזה שאין דין עבד כנעני בעכו"ם דאי לא תימא הכי אמאי קאמר הגמ' בשלמא סיפא לחומרא דאפילו אם העמידו אצל הישראל לא הוי האיסור אלא משום חומרא כשנותן העכו"ם המעות לישראל השני ואמאי לא יהא רבית גמור כהאי גונא כיון שאמר לו העכו"ם לישראל השני הילך מנה ותהא מחויב לישראל הראשון א"כ מחויב הישראל השני לשלם המעות לישראל הראשון ולא לעכו"ם הנותן מדין עבד כנעני א"כ מהראוי שהישראל הראשון יהא אסור ליקח רבית מישראל השני מצד הדין ולא מחמת חומרא בעלמא שהרי שכר המתנת המעות קשקיל מיניה הישראל הראשון בשלמא כשלא העמידו אצל הישראל הראשון אע"ג שאמר לו העכו"ם לישראל השני הילך מאה זוז ותחייב את עצמך לישראל הראשון ואית לנו לומר שיהא הישראל הראשון אסור ליקח רבית מישראל השני כיון דמדין עבד כנעני נתחייב הישראל השני לשלם המעות לישראל הראשון א"כ אגר נטר קשקיל מיניה הישראל הראשון מהישראל השני מ"מ ניחא שמותר בלא העמידו אצל ישראל שהרי כונת העכו"ם מה שאומר לישראל השני הילך מאה זוז ותחייב את עצמך לישראל הראשון הוא מפני שהעכו"ם רוצה שהוא יפטר מישראל הראשון ויכנס תחתיו הישראל השני שבודאי אין כונת העכו"ם ששניהם יתחייבו להישראל הראשון בין העכו"ם ובין הישראל השני וכיון שהעכו"ם לא נפטר מישראל הראשון שהרי הישראל הראשון לא נתרצה להחליף את חיובו שיש לו על העכו"ם וליקח תחתיו את החיוב מישראל השני ובלא דעתו של הישראל הראשון אין לו כח להעכו"ם לסלק את חיובו ממנו לכן נתבטלה ג"כ החיוב של הישראל השני לישראל הראשון, ואין הישראל השני מחויב מאומה לשלם לישראל הראשון לכן מותר ליקח רבית מישראל השני שהרי הוא מחויב לשלם לעכו"ם ולא לישראל הראשון.
ו) אבל בהעמידו אצל ישראל הראשון כיון שהישראל הראשון נתרצה בזה שיתן העכו"ם המעות לישראל השני וישראל הראשון יסלק את חיובו מן העכו"ם היינו שהעכו"ם יפטר מלשלם לישראל הראשון וגם העכו"ם נותן המעות לישראל השני ואומר לו הילך המעות ותחייב את עצמך לישראל הראשון א"כ מה איכפת לן שאין שליחות לעכו"ם ולא זכה הישראל הראשון בעצם המעות, והלא כיון שזכה הישראל הראשון בחיוב של הישראל השני ונתחייב הישראל השני לישראל הראשון א"כ אמאי לא יהא אסור מצד הדין והלא אית לן למימר דמצד הדין אסור לישראל הראשון ליקח רבית מישראל השני כיון שהישראל השני מחויב לו לשלם את הקרן לישראל הראשון א"כ אסור ליקח ממנו רבית מדינא ולא משום חומרא בעלמא א"כ אמאי קאמר הגמ' בשלמא סיפא לחומרא אלא ודאי מוכרח הדבר לומר שאין דין עבד כנעני נוהג בעכו"ם לכן כשאמר העכו"ם לישראל השני הילך מאה זוז ותחייב את עצמך לישראל הראשון אין הישראל השני מחויב לשלם מאומה לישראל הראשון לכן מדינא מותר להישראל ליקח רבית מישראל השני ואין בזה איסור רק מצד חומרא בעלמא.
ז) והראי' הזאת יש להביא גם מרישא דברייתא שם דאיתא ישראל שלוה מעות מן העכו"ם ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור ואם העמידו אצל עכו"ם מותר ובגמ' שם דחק הרבה ליישב את הדבר אמאי יהא מותר כשהעמידו אצל עכו"ם והלא כיון דאין שליחות לעכו"ם נמצא שהישראל הראשון קשקיל רבית מישראל השני, ואם נימא שיש דין עבד כנעני בעכו"ם א"כ כשישראל הראשון נותן המעות לישראל השני ואומר לו הילך המעות האלה ובזה תהא מחויב לשלם לעכו"ם א"כ שרי העכו"ם ליקח רבית מישראל השני דמעתה כבר נסתלק הישראל הראשון מחיובו לעכו"ם והישראל השני נתחייב לו להעכו"ם ואמאי יהא אסור ליקח הרבית מישראל השני אלא ודאי מוכרח לומר שאין דין עבד כנעני נוהג בעכו"ם לכן כשאומר הישראל הראשון להישראל השני הילך המעות ותהא מחויב לשלם לעכו"ם אין אמירתו כלום ואין הישראל השני מחויב לעכו"ם כלום ומטעם זה אסור ליקח הרבית מישראל השני.
ח) אך נראה שיש לדחות הראי' הנ"ל ולומר שיש דין ע"כ בעכו"ם והתם שאני דהנה זה נראה פשוט דאע"ג שכתבנו לעיל שאם ראובן נתן מנה לשמעון ואומר לו הילך מאה זוז ותהא מחויב ללוי מאה זוז כתבנו לעיל שראובן מותר ליקח רבית משמעון ולוי אסור ליקח רבית ממנו דכיון דשמעון אינו חייב מאומה לראובן לאו אגר נטר קשקיל מיניה ולוי אסור ליקח רבית משמעון כיון דשמעון חייב לו ללוי א"כ שכר המתנת מעות קשקיל מיניה, מ"מ זהו דוקא אם ראובן לא קצץ עם שמעון שום רבית לכן לא עביד ראובן שום איסור אבל אם ראובן קצץ רבית עם שמעון ואמר לו הילך מאה זוז ויהא בידך שנה ותתן מאה ועשרים ללוי היינו מאה קרן ועשרים רבית בשכר המתנת מעותיו לשנה כולה יתן ללוי בודאי לא עברי לוי על איסור רבית כיון שראובן קצץ עם שמעון מאה ועשרים במאה הרי זה דומה כאלו לקח ראובן את הקרן והרבית מבית שמעון ונתנם ליד לוי דלוי לא עשה שום איסור ביה כי לא עביד מאומה רק ראובן הוא הקוצץ והוא בעושה את האיסור.
ט) וכ"כ התוס' בב"מ ד' נ"ז ד"ה לספק סלתות חז"ל אם נתן מאה זוזי לאדם שיחזיר להקדש מאה ועשרים אסור דאפילו מדאורייתא נראה דאסור דחשיב כאלו מקבל מלוה עצמו כמו (קידושין ז') תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ארב דחשוב כאלו קבלה ממנו עכ״ל התוס' שהו ממש אחר שכתבנו הילכך אם עכו"ם נתן מאה זוז לראובן וקצץ עמו ניביה ואמר לו שיתן הקרן והרבית לישראל אחר אין בזה שום איסור כלל אע״ג דישראל מישראל קשקיל רבית מ"מ כיון שהישראל השני לא קצץ שום רבית עם ישראל הראשון רק העכו"מ הוא הקוצץ עם הישראל הראשון שיתן הקרן והרבית לישראל השני א"כ הוי כאלו קבל העכו"מ הרבית מישראל הראשון ונתנם לישראל השני, וכן איפכא אם ראובן נתן מנה לשמעון וקצץ עמו רבית ואמר לו לשמעון שיתן את הקרן והרבית לעכו"מ יש בזה משום איסור רבית מן התורה דאע"ג דעכו"מ מישראל קשקיל רביתא מ"מ כיון שהעכו"מ מקבל הרבית מחמת קציצת ישראל א"כ הוי כאלו ראובן קבל משמעון ונתן לעכו"מ שאין העכו"מ נוטל הרבית רק ראובן מיניה דשמעון קשקיל רביתא.
י) וכ"כ התוס' בפירוש בב"מ ד' ע"א ד"ה מצאו ישראל שכתבו לענין ישראל שלוה מעות מן הנכרי ברבית מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לעכו"מ כדרך שאתה מעלה לו אסור וז"ל כיון דמלוה מעותיו לחבירו כדי שיפרע לנכרי רבית בשבילו פשיטא דהוי רבית וכו' כיון דמשכר הלואה נותן לנכרי הרבית ע"פ המלוה הרי הוא כנותן למלוה עצמו מדין ערב כמו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב עכ"ל התוס' אלמא בפירוש ממש כדברינו וכן משמע שם דבסיפא דעכו"מ שלוה מעות מישראל ומצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לישראל הראשון כדרך שאתה מעלה לו מותר לישראל הראשון ליקח רבית מישראל השני כיון דע"פ עכו"מ נותן הישראל השני הרבית לישראל הראשון הוי כאלו קבלו העכו"מ בידו ונתנם לישראל הראשון שאין בזה איסור רבית כן משמע שם בתוס' הנ"ל ע"ש והוא ממש כדברינו.
יא) ומתורץ בזה הקושיא שהקשינו לעיל אמאי קאמר הגמ' בשלמא סיפא לחומרא אמאי לא יהא רבית גמור כשהעמידו אצל ישראל כיון שאומר העכו"ם לישראל השני הילך מנה ותחויב את עצמך לישראל הראשון הנה הישראל השני חייב לו להישראל הראשון מדין עבד כנעני נמצא שישראל הראשון לוקח רבית מישראל השני ודמי אגר נטר קשקיל מיניה ובדברינו דהשתא ניחא דבודאי אם העכו"מ הנותן מעות לא קצץ שום רבית עם הישראל השני אלא נתן לו מעות סתם ואמר לו הילך מאה זוז ותחייב את עצמך מאה זוז לישראל הראשון, ואח"כ קצץ רבית הישראל הראשון להישראל השני בודאי היה אסור מן הדין לישראל הראשון ליקח רבית מישראל השני דכיון שישראל השני מחייב לשלם המאה זוז להישראל הראשון נמצא כי דמי אגר נטר קשקיל מיניה.
יב) אבל כאן כיון שמצא הישראל השני להעכו"ם ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו הרי קצצו רבית הישראל השני והעכו"ם ביניהם רק שאמר לו העכו"ם תן הקרן והרבית לישראל הראשון, א"כ הרי זה דומה כאלו קבל העכו"ם הרבית בידו ונתנם לישראל הראשון שאין כאן איסר כלל שהרי העכו"ם מישראל קשקיל רביתא והיה ראוי להיות מותר רק משום חומרא בעלמא אסור וכן ברישא פריך הגמ' שפיר אמאי יהא שרי אפילו כשהעמידו אצל עכו"ם, כיון שהישראל השני קצץ הרבית עם ישראל הראשון ואמר לו שיתן הקרן והרבית לעכו"ם א"כ הוי כאלו הישראל הראשון נטל בידו הרבית ונתן לעכו"ם שזה אסור מדאורייתא מדין ערב כמו שכתבנו לעיל בשם התוספות ד' נ"ז וד' ע"א.
יג) וכיון שאין ראי' משם שאין דין עבד כנעני נוהג בעכו"ם א"כ מסתברא שנוהג בו דין עבד כנעני שהרי התוס' בב"מ ד' ע"א שהבאנו לעיל כתבו שדין ערב נוהג בעכו"ם וכמו שנוהג בו דין ערב מסתמא כך נוהגים דין עבד כנעני כי בגמרא קידושין דף ז' מוכח דבחדא מחתא מחתינהו דין ערב ודין עבד כנעני וכ"כ המחנה אפרים הל' שלוחים סימן ט"ו שיש דין עבד כנעני בעכו"ם.
יד) שוב מצאתי להקצוה"ח סימן קכ"ו ס"ק ט"ו שדייק מהגמ' דב"מ שהעכו״ם לא נפטר מחובו מהישראל הראשון אע"פ שע"פ דבורו נתן להישראל השני וז"ל שם דאם נימא שנפטר העכו"ם יבמה שנותן להישראל השני א"כ היכי אמרינן שם בפ' איזהו נשך וכו' בשלמא סיפא לחומרא והא כיון שנפטר העכו"ם מחובו א"כ תו לא הוי אחריות החוב על העכו"ם רק על הישראל וזה ודאי אסור עכ"ל ולפי דברינו אין מקום לדבריו דאע"פ דרמיא חיובא על הישראל לשלם לישראל הראשון והעכו"ם נפטר מ"מ אין כאן איסור דאורייתא לישראל ליקח רבית מישראל השני כיון שהעכו"ם קצץ הרבית הוי כאלו קבלם העכו"ם בידו ונתנם לישראל הראשון וכמו שהוכחנו זה בראיות ברורות.