משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דשליחות · פרק טז
א) לכן נראה דפירושה של זכיה אינו כמו שמפרשים העולם כמו שכתבנו לעיל רק פירוש אחר יש לה, היינו שאם נשאל מי יש בכחו לעשות ידי שמעון כידי לוי היינו שכל מה שיעשה שמעון בחביל לוי יהיו קיימים, אז נאמר שאין לשום אדם הכח הזה רק ללוי לבדו כי לוי יכול למנות שליח ברצונו שיהא ידי שמעין השליח כידיו, אבל לאדם אחר אין שום כח וזכות למנות שליח ללוי שיהו מעשיו קיימים וזהו דין השליחות שלמדנו מקרא שאדם יכול למנות שליח בשבילו שיהו מעשיו קיימים כמעשה המשלח אבל אדם אחר אינו יכול למנות שליח בשביל חבירו.
ב) ואח"כ למדנו מקראי דין הזכיה, היינו לומר דהא דקי"ל דדוקא לוי מוכרח למנות שליח בעדו אבל איש אחר לא יכול למצות שליח ללוי שיהו ידי השליח כידי לוי זהו דוקא בדבר שהוא חובה ללוי כגון למכור או ליתן את נכסי לוי זהו אין בכח שום אדם למנות שליח לאיש אחר רק המשלח לבדו הוא יכול למנות שליח בשבילו למכור או ליתן נכסיו, אבל במידי דזכות הוא ללוי יכול גם אדם אחר לעשות ידי שמעון כידי לוי ואין אנו צריכין להתמנות לוי כי בודאי ניחא ליה ללוי בזה לכן יכול ראובן ליתן חפץ ביד שמעון ואומר לו זכה בחפץ זה ללוי, ולוי קנה שפיר משום דאמרינן דשמעון נעשה שלוחו של לוי לזכות בעדו ולא משום דאנן סהדי שלוי עשהו לשמעון שליח כי זהו בודאי ליתא כי בשליחות בעינן דעת המשלח בפירוש וכאן ליכא דעתו בפירוש, רק משום שהתורה נתנה רשות לראובן שהוא בעל הממון שהוא ימנה שליח ללוי וראובן עושה את ידי שמעון כידי לוי ושפיר איכא דעת שהרי השליח בדעת ראובן בעל הממון נתמנה.
ג) וכן בדבר הפקר או מציאה דליכא בעל הממון למאן דס"ל התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה או משום מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה כדאיתא בב"מ (ד' יוד) אם שמעון רואה דבר הפקר או מציאה יכול להגביה את המציאה בעד לוי וקנה לוי את המציאה משום דזכין לו לאדם שלא בפניו והמגביה הוא שלוחו של לוי, וגם שם אין פירושו כמו שהעולם מפרשים דאנן סהדי שלוי עשה לשמעון שליח שיזכה בעדו אלא פירושו הוא ששמעון יש בכחו לעשות את עצמו שליח לזכות בעד לוי דבמידי דזכות יש בכחו לעשות את ידיו כידי לוי דזכין לאדם שלא בפניו ואין צריך שלוי ימנה אותו לשליח רק הזוכה בעצמו הוא יכול לעשות את עצמו לשליח של לוי כי זהו הדין שלמדנו מקראי דזכין לאדם שלא בפניו, נמצא כי בדבר מציאה והפקר יכול המגביה לעשות את עצמו לשליח בעד לוי ובדבר שאינו של הפקר רק יש לו בעלים צריך שבעל הממון הוא יעשה את שמעון שיהא הוא שליח ללוי לזכות בעד לוי וכל זה הוא לענין זכיה כשלוי בעצמו לא עשה את שמעון לשליח לזכות בשבילו לכן בעינן שבעל הממון הוא יעשה את שמעון לשליח לזכות ללוי שאם בעל הממון לא יעשה לשמעון שליח לזכות בעד לוי לא היה לוי יכל לקנות דבשליחות בעינן דעת המשלח בפירוש מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם כדאיתא בגמ' ב"מ ד' כ"ב לכן אם ראובן בעל הממון לא היה עושה את שמעון שליח לזכות בעד לוי לא היה לוי יכול לקנות דהרי ליכא דעת המשלח בפירוש לכן בעינן שראובן בעל הממון הוא יעשה את שמעון שליח לזכות בעד לוי משו"ה קנה לוי שפיר דהרי איכא דעת המשלח שהוא המזכה שהוא בעל הממון אבל בשליחות כגון אם לוי עשה לשמעון שליח לקבל מתנה מראובן שראובן הבטיח לחת מתנה ללוי לכן עשה לוי לשמעון שליח לקבלה לקבל את המתנה מראובן ובא שמעון אצל ראובן וספר לו כי לוי עשה אותו שליח לקבלה לקבל את החפץ ממנו שהבטיח לו ואמר לו ראובן שהוא אינו מוחה בהשליחות אשר עשהו לוי אך הוא אינו עושה לשמעון שליח ועל פי הדברים האלה נתן ראובן את החפץ ביד שמעון שהוא שליח ללוי בודאי קנה לוי שפיר אע"ג דשמעון השליח אינו נעשה שלוחו של ראובן בעל הממון מ"מ קנה לוי שפיר דדוקא בזכיה כשלוי לא עשהו לשמעון שליח כפירוש התם בעינן שלוחו של בעל הממון היינו שראובן בעל הממון יעשה את ידי שמעון כידי לוי, אבל בשליחות שלוי עשה לשמעון שליח בפירוש אין אנו צריכין עוד שראובן בעל הממון הוא יעשה לשמעון שיהא ידו כיד לוי דכיון דשמעון השליח נתמנה לשליח בדעת לוי כדין שליחות דבעינן דעת מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם ונעשו ידי שמעון כידי לוי, א"כ אין אנו צריכין עוד להתמנות דראובן היינו שראובן בעל הממון ימנה לשמעון שליח שיהיו ידיו כידי לוי.
ד') ולפי זה אם הנותן הוא עכו"ם יש חילוק בין זכיה לשליחות, היינו שאם לוי המקבל אמר לשמעון הריני עושה אותך שליח לקבל מתנה מעכו"ם שהבטיח לי לתת לי מתנה ובא שמעון אצל העכו"ם והגיד לו כי לוי עשהו שליח לקבל מתנה ממנו ונתרצה העכו"ם להשליחות הזאת ונתן את החפץ לשמעון שיקנה אותו בשליחותו ללוי שפיר קנה לוי את החפץ הזה דנהי דנותן עכו"ם הוא ואין שליחות לעכו"ם מ"מ קנה לוי את החפץ דבשליחות לא בעינן שלוחי של בעל הממון וכיון שלוי עשה לשמעון שליח לקנות בעדו וידי שמעון נעשו כידי לוי הרי עשה לו קנין המועיל בהחפץ הזה.
ה) אך אם לוי לא עשה לשמעון שליח לקנות בעדו מהעכו"ם רק שהעכו"ם נתן את החפץ לשמעון ואמר לו שיזכה בו ללוי לא זכה לוי דכיון שלוי לא עשה לשמעון שליח שיקנה בעוז רק מדין זכיה אתינן עלה היינו שצריך שבעל הממון הוא יעשה את ידי שמעון כידי לוי וכיון שבעל הממון הוא עכו"ם שאינו בר שליחות לכן אין בכחו לעשות את שמעון שיהא שליח ללוי ויהיו ידי שמעון כידי לוי.
ו) ודע דשליחות שהוזכרה בכל הש"ס והפוסקים איירי שהמשלח מינה את השליח בפירוש בפני השליח או אפילו שלא בפניו עיין שו"ע חו"מ מסימן קפ"ב עד סימן קפ"ח ובשו"ע אה"ע סימן ק"מ וקמ"א ועיין סוגיא דגיטין דף ס״ו וס"ז ועיין בר"ן ובשאר מפרשים שם ועיין רא"ש בסוף פ"ב דגיטין סימן כ"ז לענין הממנה שליח שלא בפניו שנחלקו הגאונים בזה ועיין שו"ע אה"ע סימן קמ"א ס' י"ד וס' ל"ה שמרן המחבר פסק דבין שליח לקבלה בין שליח להולכה אינם צריכים שישמעו מפי משלחם שממנים אותם שליח אבל הרמ"א שם וס' ל"ה הביא שיש חולקין בזה ע"ש ואיך שיהיה השליחות בפני השליח או שלא בפניו מ"מ בעינן מינוי בפירוש כגון בקידושין וגירושין בעינן שהאיש יאמר לשליח תן גט לאשתי או קדש לי אשה וכן כשהאשה עושה שליח בעינן שתאמר לשליח התקבל לי גיטי או קבל קידושין בעדי וכן כשעושין שליח שלא בפניו בעינן גם כן שיאמרו בפירוש שעושין את פלוני לשליח ויוליך את הגט לאשתו או יקבל את הגט או יקדש את האשה או יקנה או ימכור אבל אם האשה אמרה לבעלה שלח לי גיטי ע"י איש פלוני ולא אמרה בפירוש שהיא ממנה את האיש פלוני לשליח לקבלה ונתן הבעל את הגט ליד השליח בתורת השליחות שאמרה אשתו ונאבד הגט או נשרף לאחר שבא הגט לד השליח אינה מגורשת כי אין דינו של השליח הזה כשליח לקבלה שתהא האשה מגורשת תיכף כשבא ליד השליח רק דינו כשליח להולכה ואינה מגורשת קודם שבא הגט לידי האשה דכיון שהאשה לא אמרה בפירוש שיהא שליח לקבלה לקבל את הגט בעדה רק אל בעלה אמרה שהוא ישלח לה הגט ע"י איש פלוני לכן אין דינו כשליח לקבלה רק כשליח להולכה.
ז) ואל תתמה על זה שהרי מסוגיא דגמ' דפ' השואל לא משמע כן לענין שואל ומשאיל דאיתא שם (ד' צ"ח) דכשאמר לו השואל למשאיל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך ומתה חייב השואל דקיימא ברשות השואל במשיכת השליח, אלמא דאע"ג שלא דבר כלום השואל עם שלוחו ולא עשאו שליח בפירוש רק השואל אמר אל המשלח שלחה לי ביד איש פלוני מ"מ הוי שלוחו לקבלה וקנה השואל את הפרה השאולה במשיכת השליח א"כ כאן נמי כשאמרה האשה לבעלה שלח לי גיטי ע"י איש פלוני אית לנו לומר דהוי שלוחה לקבלה ותתגרש תיכף כשבא הגט ביד השליח אעפ"י שלא דברה מאומה עם השליח ולא עשתה אותו שליח בפירוש מ"מ אית לן לומר דהוי שלוחה לקבלה.
ח) וכן יש להקשות מההיא דב"ק ד' ק"ד לענין שליח שעשאו בעדים דמשמע התם איפכא דכשאמר המלוה ללוה שלח לי מעותי ע״י פלוני לכולי עלמא הוי שליח ונפטר הלוה תיכף כשבאו המעות ליד השליח כמו שכתבו התוס' שם ד"ה שליח שעשאו ואם הלוה לא דבר עם המלוה כלום רק אמר המלוה לשלותו לך וקבל מעותי מיד הלוה איכא למ"ד דלא הוי שליח אפי' עשאו בעדים ולא נפטר הלוה מאחריות המלוה משום שלא דבר המלוה עם הלוה כלום ועיין חו"מ סימן קכ"א וקכ"ב אלמא דשליחות מקרי דוקא כשדבר המלוה עם הלוה ולא דברו המשלח עם השליח כלום אבל כשדבר המשלח עם השליח לבד לא הוי שליחות והוי הדבר בהיפוך ממה שכתבנו והוכחנו דשליחות בכל מקום מקרי או כשדבר המשלח עם השליח לבד או שמינה את השליח שלא בפניו ועשאו שליח בפירוש.
ט) ונראה דההיא דב"ק לא דמי לשאר שליחות דעלמא דבשאר שליחות שצריך שהמשלח יקנה את גוף החפץ ויהא ידו של השליח כידו של המשלח לכן צריך שהמשלח ידבר עם השליח או יעשהו שלא בפניו שליח בפירוש ואז מהני משיכת השליח לקנות את החפץ כמשיכת המשלח, אבל אם לא דבר כלום המשלח עס השליח ולא עשאו שליח בפירוש לא מהני משיכת השליח לקנות בעד המשלח שהרי לא נעשה שלוחו כיון שלא דברו המשלח עם השליח מאומה ולא עשאו שליח בפירוש רק במקום דהוי זכות גמור קונה השליח בעד המשלח אע"פ שלא דברו המשלח עם השליח ולא עשאו שליח בפירוש דנהי דשליחות אין כאן אבל זכיה אית כאן דזכין לאדם שלא בפניו, אבל ההיא דב"ק לא איירי כלום לענין לקנות את גוף החפץ רק לענין לפטור את הלוה מחיוב האחריות לכן לא תליא מודי בשליחות רק בריצוי המלוה תליא מילתא, לכן כשאמר המלוה ללוה שלח לי מעותי ע"י איש פלוני אע"ג דלא הוי שלוחו כיון שלא דבר המלוה כלום עם השליח ולא עשאו שליח בפירוש מ"מ נפטר הלוה מאחריות המעות ואם נאבדו או נשרפו בדרך פסידא דמלוה שהרי נתרצה המלוה לזה שישלח המעות ע"י איש פלוני, אבל אם לא אמר המלוה ללוה שישלח לו מעותיו ע"י איש פלוני רק שהמלוה עשה שליח בעדים שיביא לו מעותיו אע"ג דהוי שלוחו כיון שדבר המלוה עם השליח מ"מ לא נפטר הלוה מאחריות המעות אליבא דרבה דס"ל דהכי קאמר אינש מהימנא הוא אי סמכת סמוך אי בעית לשדוריה שדר בידיה כדאיתא בב"ק שם דף ק"ד והיינו דס"ל לרבה דכיון שלא אמר ליה המלוה ללוה בפירוש שישלח את המעות ע"י איש פלוני לא נתכוין לפוטרו מאחריות לכן לא נפטר הלוה מאחריות.
י) תדע שכן הוא דההיא דב"ק ד' ק"ד לא מדין שליחות הוא רק מדין סלוק אחריות נגעו בה, שהרי פסקו הטור ומרן בשו"ע סימן קכ"א סע' א' שאם אמר לו המלוה ללוה שלח לי ע"י איש פלוני ושלח נפטר הלוה אע"פ ששלחו ע"י עכו"ם או חרש שוטה וקטן שאינן בני שליחות מ"מ נפטר הלוה כיון שאמר לו שלח לי על ידו אלמא דלאו משום שליחות נגעו בה האי דפטרינן ליה ללוה כשנתן לאיש אשר המלוה צוהו שהרי עכו"ם וחשו"ק לאו בני שליחות הם אלא האי דפטרינן ליה ללוה הוא משום דכיון שנתן לאיש אשר צוהו המלוה מה לו יותר ונפטר הלוה בזה לכן מועיל שם אע"פ שלא דבר המלוה עם השליח כלום דכאן לא בעינן שליחות אבל במקום שצריך לקנות את גוף החפץ מטעם שליחות או בגיטין וקידושין וכל הקנינים ובכל דבר שצריך שליחות צריך שהמשלח ודבר עם השליח ויעשהו שליח. יא) ונראה דכיון כשאמר לו המלוה ללוה שלח לי מעותי ע"י איש פלוני ושלחו על ידו יש חלוק בין אם השליח הוא עכו"ם או ישראל שאם השליח הוא ישראל אזי אם בא הלוה לחזור בו אינו חוזר דנהי שאין על השליח דין שליחות משום שלא דבר המלוה עמו ולא עשהו שליח מ"מ אין הלוה יכול לחזור בו מטעם זכיה דזכין לאדם שלא בפניו וכאן הוי זכות גמור למלוה כיון דאפילו אם השליח לא יזכה בגוף המעות בעד המלוה מ"מ יפטר הלוה מאחריות כיון שע"ס המלוה נתן ליד השליח א"כ זכות הוא למלוה שיזכה בגוף המעות שהרי לא ניתוסף למלוה שום פסידא בזכיית גוף המעות וזכין לאדם שלא בפניו לכן אם בא הלוה לחזור אינו חוזר בו עיין חו"מ סימן קכ"ה אבל אם השליח הוא עכו"ם או חשו"ק שאינן בני שליחות אז אם בא הלוה לחזור בו יכול לחזור בו כיון שלא זכה המלוה בגוף המעות לכן יכול הלוה לחזור בו, ונהי שאם לא חזר בו הלוה נפטר מאחריות המלוה. כיון שע"פ דברי המלוה נתן לעכו"ם או לחשו"ק מ"מ אם בא הלוה לחזור חוזר כיון שאין שליחות וזכיה לעכו"ם.
יב) וההיא דפ' השואל (ב"מ ד' צ"ח) דאמרינן דכשאמר לו השואל שלח לי ע"י איש פלוני נתחייב השואל במשיכת השליח, והקשינו לעיל אמאי יתחייב השואל והלא לא דבר המשלח אל השליח כלל ואין כאן שליחות, יש לתרץ דהנה יש פוסקים דס"ל דמיד שנסתלקו הבעלים משמירתם חייב השומר בשמירתם (עיין חו"מ סימן רצ"א סע' ה' וסימן ש"ז סע' ב' וסימן ש"מ סעי' ד') ולדידהו יש לתרץ בפשיטות דאע"ג שלא דבר השואל כלום עם השליח ולא הוי שלוחו מ"מ חייב השואל דכיון שעל פי דברי השואל נתן המשאיל את פרתו ליד איש פלוני ונסתלקו הבעלים משמירתם לכן חייב השואל באחריות הפרה דאע"ג שאין דין שליחות על האיש הזה מפני שלא דבר המשלח עמו מ"מ חייב השואל באחריות הפרה, ולדידהו אם שלח ע"י עכו"ם או חשו"ק אע"פ שאינן בני שליחות מ"מ חייב השואל שהרי נסתלקו הבעלים משמירתם דלא גרע מאם אמר לו השואל למשאיל הכישה במקל והיא תבוא מאליה שחייב השואל לדעת הפוסקים הנ"ל דמהני סילוק בשומרים כמו"ש הסמ"ע והש"ך בחו"מ סימן ש"מ סע' ז.
יג) אך לשיטת הפוסקים דס"ל דסלוק הבעלים לא מהני לחייב את השואל צריך לומר דמשו"ה חייב השואל במשיכת האיש הזה אע"פ שלא דבר השואל עמו מאומה ואין עליו דין שליחות מ"מ חייב השואל מדין זכיה דזכין לארם שלא בפניו אע"ג שאין זה זכות גמור שהרי אם יזכה השליח בעדו את הפרה יתחייב באחריות ואם לא יזכה הפרה בעדו לא יתחייב באחריותו מ"מ מקרי זכות גמור כיון שהשואל ביקש מהמשאיל שישאל לו וגלי השואל את דעתו דניחא ליה בהשאלתו וניחא ליה שישלח ע"י איש פלוני לכן הוה זכות גמור כיון דניחא ליה לשואל בזה וזכין לו לאדם שלא בפניו לכן חייב השואל במשיכת האיש מטעם זכיה ולא מטעם שליחות, ולפי שיטת הפוסקים האלה דוקא אם שלח לו ע"י איש שהוא בר שליחות אז חייב השואל אבל אם שלחו ע"י עכו"ם או חשו"ק שאינן בני שליחות אין השואל חייב באחריות הפרה דהוי כמו שאמר לו הכישה במקל והיא תבוא שאין השואל חייב. באחריות הפרה לשיטות הפוסקים האלה כדאיתא בחו"מ סימן ש"מ סע' ז'. היוצא מזה דשליחות לא הוי רק אם המשלח דבר עם השליח ועשהו שליח או שעשה אותו שליח בפירוש אפילו שלא בפניו אבל אם אמר הקונה להמקנה שלח לי ע"י איש פלוני ושלחו על ידו לא הוי שליח רק במקום דהוי זכות גמור מועיל מדין זכיה אם בר שליחות הוא אבל במקום שהוא חוב או שהוא עכו"ם וחשו"ק אינו מועיל כלל לא מדין שליחות ולא מדין זכיה ועיין חו"מ סימן כ"א בש"ך סק"ה ובסמ"ע סק"ב ובחתם סופר חלק או"ח סימן ר"א מדין מנהג העולם בשליחות.
יד) והנה ההיא סוגיא דפ' איזהו נשך (ב"מ ד' ע"א) איירי שהמשלח לא דבר עם השליח מאומה דז"ל הגמ' שם ישראל שלוה מעות מן הנכרי. ברבית וביקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור ואם העמידו אצל נכרי מותר, וכן נכרי שלוה מעות מישראל ברבית וביקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר וא"ל חנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור עכ"ל הגמ' אלמא דבסיפא לא איירי שהישראל הראשון דבר עם הישראל השני ועשה אותו שליח לקבל את המעות מיד העכו״ם רק איירי שהישראל השני דבר עם העכו"ם במעמד הישראל הראשון והישראל נתרצה לזה אך לא דבר מאומה לישראל השני לא עשה אותו שליח לכן לא הוי הישראל השני שלוחו של הישראל הראשון כיון שלא דבר עמו מאומה, רק מדין זכיה אתינן עלה היינו שישראל השני זוכה את המעות מיד הנכרי בשביל הישראל הראשון דזכין לו לאדם שלא בפניו וכ"ש בפניו וזכות הוא לו להישראל הראשון שהישראל השני יזכה בעדו את המעות מיד הנכרי שהרי הוא עומד שם ושומע את דברי הישראל השני שמדבר עם העכו"ם ומבקש ממנו שיתן לו מעותיו בשביל הישראל הראשון ונתרצה לזה לכן שפיר כתבו התוס' שם דמשו"ה אינו אלא חומרא בעלמא וליכא איסורא מדאורייתא משום דבעינן שלוחו של בעל הממון וכיון שבעל הממון הוא עכו"ם שאינו בר שליחות לכן ליכא איסורא דאורייתא, והוא כמו שכתבנו לעיל דבזכיה בעינן שבעל הממון הוא יעשה את ידי שמעון הזכה כידי לוי וכיון שבעל הממון הוא עכו"ם שאין לו שליחות וזכיה לכן אין בכחו לעשות את יד שמעון כידי לוי ואע"ג דבשליחות לא בעינן שלוחו של בעל הממון כמו שכתבנו לעיל ואלו דבר הישראל הראשון עם הישראל השני ועשהו שליח בפירוש אזי לא היינו צריכים שהעכו"ם בעל הממון יעשה שליח לישראל השני לזכות לישראל הראשון כיון שהישראל הראשון כבר עשה שליח לישראל השני שיהא ידו כידו לקבל המעות בעדו מהעכו"ם אך יען דאיירי כאן שהישראל הראשון לא דבר מאומה עם הישראל השני ולא עשהו שליח בפירוש לכן צריך שהעכו"ם יעשה את הישראל השני שיהא הוא שלוחו של הישראל הראשון וכיון שאין שליחות זכיה לעכו"ם לכן מדאורייתא ליכא איסורא רק חומרא בעלמא לכן קאמרה הגמ' בשלמא סיפא לחומרא.
טו) וכן משמע סוף הסוגיא דרישא דברייתא מדין זכיה איירי ולא מדין שליחות דהכי איתא שם בסוף הסוגיא רבינא אמר נהי דשליחות לנכרי לית ליה זכיה מדרבנן אית ליה מידי דהוה אקטן, קטן אע"ג דלית ליה שליחת אית ליה זכיה מדרבנן ה"נ לא שנא ע"כ לשון הגמרא אלמא דסוגיא דכאן בזכיה איירי ולא בשליחות ובפרט לפי גירסת הספרים דלא גרסי זכיה מדרבנן אית ליה אלא הכי גרסי רבינא אמר נהי דשליחות לנכרי לית ליה זכיה אית ליה מידי דהוה אקטן, קטן אע"ג דלית ליה שליחות אית ליה זכיה (עיין תוס' כתובות ד' י"א ד"ה מטבילין ותוס' סנהדרין ד' ס"ח ד"ה קטן) אלמא דההיא סוגיא לא איירי בשליחות רק בזכיה שהרי שליחות לית ליה לנכרי ולקטן וזכיה אית להו דאיירי בזכיה ולא בשליחות לכן בעינן שיהא שלוחו של בעל הממון כמו שכתבנו לעיל.
טז) וכן משמע מפירש"י דהאי דקתני ואם העמידו אצל ישראל היינו שהישראל הראשון אמר להעכו"ם שיתן את הכסף לישראל השני ולא איירי שהישראל הראשון עשה שליח להישראל השני שיקבל המעות מן העכו"ם דז"ל רש"י שם בשלמא סיפא דקתני אם העמידו אצל ישראל אסור דמשמע שנכרי זה חשוב שלוחו של ישראל עכ"ל רש"י אלמא דאיירי שהישראל דבר עם הנכרי והוא שלוחו ולא איירי שהישראל השני הוא שלוחו של ישראל הראשון וז"ל הטור ביו"ד סימן קס"ט ואם העמידו אצל ישראל ואמר הישראל הראשון לעכו"ם ליתנם לשני עכ"ל אלמא שפירש ג"כ דאיירי שהישראל הראשון לא דבר עם הישראל השני ולא עשאו שליח לקבל רק שהישראל הראשון אמר לעכו"ם שיתן להישראל השני וכל כהאי לא נעשה הישראל השני שלוחו של הראשון והוי כאשה האומרת לבעלה שלח לי גט ע"י איש פלוני דלא נעשה שליח לקבלה בזה א"כ כאן נמי כשאמר הישראל הראשון לעכו"ם שלח לי מעותי ע"י הישראל השני לא נעשה הישראל השני שלוחו של הישראל הראשון ואם היה העכו"ם בר שליחות וזכיה היה יכול העכו"ם לזכות להישראל השני דזכין לאדם שלא בפניו ומכ"ש בפניו אבל כיון שבעל הממון עכו"ם אין בכחו לעשות את ידי הישראל השני כידי הישראל הראשון לזכות בעדו לכן אינו אלא חומרא בעלמא.