משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דשליחות · פרק טו
א) לכן נראה לי לבאר את דברי התוס' הנ"ל דפ' איזהו נשך ד' ע"א באופן זה דהנה קי"ל זכין לאדם שלא בפניו עיין חו"מ סימן רמ"ג כמה דינים בזה, והוא בש"ס בכמה דוכתי, וכתבו רש"י ותוס' ושאר מפרשים דזכיה הוא מטעם שליחות עיין תוס' כתובות ד' י"א ד"ה מטבילין ותוס' סנהדרין ד' ס"ח ד"ה קטן ותוס' גיטין ד' ס"ד ד"ה שאני ורש"י פסחים ד' צ"א ד"ה איש זוכה ועיין בדברינו לקמן אות יו"ד, והא דאמרינן דזכיה הוא מטעם שליחות לכאורא יש לפרש כמו שהעולם וכמה אחרונים מפרשים שאם ראובן אמר לשמעון הילך חפץ זה וזכה אותו ללוי נעשה שמעון שלוחו של לוי דכיון דזכות הוא ללוי אנן סהדי שלוי, עשה לשמעון שליח שיזכה בעדו והוי כאלו עשה לוי לשמעון בפירוש שליח שיזכה בעדו דזכיה הוא מדין שליחות כן מפרשים העולם וכ"כ כמה אחרונים, אמנם נראה דאי אפשר לפרש כן, חדא דהקצוה"ח סימן רמ"ג ס"ק ח' הביא בשם התה"ד שהקשה איך מועיל הזכיה שלא בפניו דאמרינן אנן סהדי אלו היה יודע שראובן זיכה חפץ בעדו היה עושה לשמעון שליח לזכות והלא קי"ל דבשליחות בעינן דעת המשלח בפירוש משום מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם היינו דבעינן שהמשלח יעשה אותו שליח בפירוש ולא מהני האומדנא לומר שאם היה יודע היה ניחא ליה השתא נמי ניחא ליה כדאיתא בפ' אלו מציאות (ד' כ"ב) וא"כ אמאי מועיל הזכיה מה שאנו יודעים שזכות הוא ללוי לזכות בהאי חפץ ואלו היה יודע לוי שראובן זיכה חפץ בעדו ליד שמעון היה עושה לוי לשמעון לשליח והלא ליכא דעת משלח בפירוש ובשליחות קי"ל דבעינן דעת משלח בפירוש. ב) וז״ל התה"ד כפי שמביאו הקצוה"ח סימן רמ"ג ס"ק א'. וז"ל ואי קשיא לך הא דתניא בפ"ב דב"מ כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה וכו' תרגמא רבא אליבא דאביי דשויה שליח ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שויה שליח מי הויא תרומתו תרומה והא אתם גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אלמא אע"ג דידעינן בתר הכי דניחא ליה במה שתרם אפילו הכי לא הוי שליח כיון דמעיקרא לא לדעת הוי, לא דמי כלל דהתם בשעה שנעשה שליחות לא ידעינן כלל דניחא ליה אלא דאח"כ שמעינן מיניה או דחזינן מיניה דניחא ליה ובעינן למימר דלמפרע הוי שליח הא לא מהני משום דבעינן למידע בשעה שנעשה שליח דזכות הוא לו וניחא ליה וכהני גונא הוי דומיא דאתם דאנן סהדי אי הוי הכא הוי ניחא ליה אבל היכא דבשעה שנעשה שליחות לא ידעינן לא הוי דומיא דאתם עכ"ל התה"ד ולי דבריו תמוהים מ"ש דהיכא דידעינן בשעה שנעשה שליח דזכות הוא לו מועיל שפיר הזכיה משום דהוי דומיא דאתם משום דאנן סהדי דאי הוה הכא הוי ניחא ליה
ג) דהנה זה ידוע שהטעות יש בכחו לבטל מעשה או מחשבה ויש בכח הטעות לעשות ממעשה ומחשבה כאלו אינם, אבל אין בכח הטעות לעשות את הענין שהיה מבלי מעשה ומחשבה כאלו היה כאן מעשה ומחשבה, דרך משל קנין בטעות קי"ל דחוזר וכן נדר טעות הוא בטל, הרי אנו רואים שיש בכח הטעות לבטל את מעשה הקנין והנדר ולעשותם כאלו אינם, אבל אין בכח הטעות לעשות את הענין שהיה מבלתי מעשה ומחשבה הצריכה כאלו עשה וחישב, כגון אדם הרואה חפץ של הפקר ורצה לילך ולזכות בו והטעהו חבירו ואמר לו שהחפץ הזה אינו של הפקר ונמנע ולא זכה בו, בודאי לא קנה את החפץ הזה, ולא אמרינן דכיון דמה שלא עשה שום קנין בהחפץ הוא מפני שטעה וסבר שאין זה של הפקר, ואלמלא הטעהו חבירו היה עושה מעשה הקנין בהאי חפץ, וא"כ אית לן למימר שהטעות יעשה את הענין שהיה בלי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחישב זה בודאי לא אמרינן כן אלא אמרינן דכיון שעכ"פ לא עשה שום קנין בחפץ הזה לכן לא קנה שאין בכח הטעות לעשות את הענין שהיה בלי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחישב.
ו') ולא זו בלבד כשלא עשה שום מעשה לקנותו מחמת שטעה אין בכח הטעות לעשות כאלו עשה מעשה הקנין, אלא אפילו אם עשה מעשה הקנין רק שלא נתכוין לקנותו מחמת טעות שטעה וסבר שאין זה החפץ של הפקר גם כן אין בכח הטעות לעשות כאלו נתכוין לקנות, ביבמות (ד' נ"ב) דהעובד בנכסי הגר וסבור שהוא שלו לא קנה, משום שלא נתכוין לקנותו דאע"ג שעשה מעשה הקנין מ"מ לא קנה כיון שלא נתכוין לקנותו, דאע"ג דמה שלא נתכוין לקנותו בטעות היה יען שטעה וסבר דשלו הוא ואינו של הפקר ואלמלי היה יודע דנכסי הפקר הם היה מתכוין לקנותו מ"מ לא קנה שאין בכח הטעות לעשות את הענין שהיה מבלי כונה ומחשבה כאלו נתכוין לקנות וזהו דבר פשוט מאוד ובמקום אחר הארכנו בכלל הזה שאין בכח הטעות רק לסתור מחשבות ומעשיות ואין בכח הטעות לבנות
ה) וכיון שכן יש להקשות על תירוצו של התה"ד הנ"ל שתירץ דמשו"ה מועיל מה שזכין לאדם שלא בפניו אע"ג דבעינן דעתו לענין שליחות כדאמרינן בפ' אלו מציאות (ד' כ"ב) מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם מ"מ יכול לזכות בשבילו משום דאנן סהדי אי הוי הכא הוי ניחא ליה והוי דומיא דאתם ובדברינו ליתא לתירוצו דכיון דעכ"פ אין לוי יודע עכשיו שראובן נתן חפץ לשמעון ואמר לו זכה בחפץ הזה ללוי אית לן לומר שלא יועיל כיון דקי"ל דבשליחות בעינן דעתו בפירוש ואמרינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם וכאן לא חשב לוי בפירוש שהוא עושה לשמעון שליח לזכות בעדו לכן אינו מועיל מאומה, ונהי דמה שאין לוי עושה לשמעון שליח בפירוש הוא בטעות היינו מפני שאין לוי יודע מאומה ממעשיו דראובן שנתן חפץ לשמעון לזכות בעדו ואלמלי היה לוי יודע שכן הוא המעשה אזי היה לוי עושה לשמעון שליח בפירוש מ"מ כיון דעכ"פ לא ידע לוי מאומה ולא חשב לוי בפירוש ששמעון יהא שלוחו אית לן לומר שאין שמעון שלוחו של לוי מפני שאין בכח הטעות לעשות את הענין מבלי מעשה ומחשבה הצריך לאותו ענין כאלו עשה וחישב דכיון דבשליחות בעינן דעת המשלח בפירוש שיעשהו שליח לכן אין שום סברא לומר שיועיל זכיה שלא בפניו לומר אנן סהדי אי הוה הכא הוי ניחא ליה והיה עושהו שליח כיון שאין בכח הטעות לעשות את הענין מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחישב לכן כיון דעכ"פ לא חשב בפירוש את ענין השליחות אין זה לדעתכם ואין זה דומיא דאתם.
ו) וז"ל הר"ן בריש פ' האיש מקדש ד' מ"ב גרסינן בגמ' אמר רב מניין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ונשיא אחד נשיא א' ממטה תקחו לנחול את הארץ וכו' ע"ש ואיכא דבעי למילף משמעתין דזכייה לאו מטעם שליחות היא דהא אמרינן מעיקרא ותסברא דהא שליחות היא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא כדרבה בר רב הונא א"ר מנין שזכין לאדם כלומר ולא תפשוט מהכא שליחות דזכייה לאו מדין שליחות הוא ומוכחינן מהכא שאע"פ שאין שליחות לקטן אחרים זכין בשבילו מן התורה דלא אשכחן דאימעיט אלא מדין שליחות והיינו דלא אקשינן הכא והא קטנים לאו בני זכייה נינהו כדפרכינן והא קטנים לאו בני שליחות נינהו וליתא מדאמרינן בפ' איזהו נשך (דף ע"א) רבינא אמר דנהי דשליחות לעובד כוכבים לית ליה זכייה מדרבנן אית ליה מידי דהוה אקטן קטן לאו אע"ג דלית ליה שליחות אית ליה זכייה מדרבנן הכא נמי לא שנא ולא היא קטן אתי לידי שליחות עכו"ם לא אתי לידי שליחות וש"מ דאין זכייה לקטן אלא מדבריהם ומשמע נמי מינה דכל מי שאין לו שליחות אין לו זכייה וקטן משום דאתי לכלל שליחות תקט ליה רבנן זכייה ומיהו לא תקיט ליה שליחות דמשום דשליחות מילתא היא דמכי מטי לידיה דשליח לא מצי משלח למיהדר ביה לא אלמוה לזכותיה דקטן כולי האי וכו' וכי תימא אכתי קשיא מדאמרינן בפ' קמא דמכלתין (דף כ"ג) עבד כנעני לר"ש בן אלעזר מהו שיעשה שליח קבל גיטו מיד רבו כיון דגמר לה לה מאשה מה אשה משוי שליח אף עבד נמי משוי שליח או דילמא עבד דאיהו לא מצי מקבל גיטיה שליח נמי לא מצי משוי כלומר דלר"ש בן אלעזר כיון דס"ל שאין העבד יכול לקבל גיטו מיד רבו כדאיתא לעיל שליח נמי לא מצי משוי ואעפ"כ אחרים זוכין בגט בשבילו כדתנן (דף כב) בשטר ע"י אחרים אלמא דזכייה ע"י אחרים לאו מטעם שליחות הוא דהא אפילו למאי דמסקא שלא תהא שליחות לעבד יש לו זכייה ע"י אחרים יש לי לומר דלא דמי דאין ודאי דכל מי שאין לו יד למנות שליח אף אחרים אין זוכין בשבילו מדאורייתא כהא דקטן אבל עבד מה שאינו יכול לקב גיטו לר"ש בן אלעזר ומספקינן לדידיה נמי דלא לימצי לשוויי שליח לאו משום שאין לו יד דהא הו"ל גיטו וידו באין כאחד וכו' אלא דטעם דרשב"א משום דגמר לה לה מאשה מה אשה עד שיצא גט לרשות שאינה שלו כלומר של בעל דאשה אין גופה קנוי לבעל אף עבד עד שיצא גט לרשות שאינה שלו כלומר של אדון ועבד גופו קנוי לאדון הלכך בעינן יד אחרים וכיון שמה שאין העבד עושה שליח אינו מטעם שלא תהא לו יד אחרים יכולין לזכות בגט בשבילו שהרי יצא גט לרשות שאינו של אדון אבל קטן שאין לו יד בעצמו כלל אף אחרים אין זוכין לו מן התורה עכ"ל הר"ן.
ז) ודברי הר"ן תמוהים כיון דס"ל דזכיה ושליחות חדא מילתא היא סוף סוף יקשה אמאי פשיטא ליה לר' שמעון בן אלעזר דזכיה אית ליה לעבד כנעני ושליחות מספקא לו אם יש לו או לא כיון דזכיה ושליחות חדא מילתא היא ומה תיקן ומה תירץ הר"ן בזה שכתב דהעבד נשתנה דינו מקטן שהעבד יש לו יד בעצמו והקטן אין לו יד כלל, והלא כיון דזכיה ושליחות חדא מילתא היא תקשה לן ממה נפשך אם יש לו זכיה לעבד משום שיש לו יד בעצמו ואינו דומה לקטן א"כ שליחות נמי יהא לו ואמאי מספקא ליה להגמ' אם יש לו שליחות, ואם מספקא לן אם יש לו שליחות או לא משום שהוא בעצמו לא יכול לקבל את גיטו לכן לא יכול למנות שליח א"כ זכיה נמי לא יהא לו, סוף דבר כיון דשליחות וזכיה חדא מילתא היא אין שום טעם לומר דזכיה פשיטא לן שיש לו לעבד ושליחות מספקא לן.
ח) ועוד דאם נפרש הא דאמרינן זכיה מטעם שליחות הוא כמו שהעולם מפרשין היינו דאנן סהדי כי אילו היה יודע לוי שראובן נתן חפץ ביד שמעון לזכות ללוי היה לוי עושה שליח לשמעון א"כ הוי שמעון שלוחו של לוי לזכות בשבילו אם נפרש כן יש להקשות על זה שהרי שיטת התוס' היא בכל מקום דזכיה מטעם שליחות כ"כ התוס' בכתובות ד' י"א דיה מטבילין אותו וכ"כ התוס' במס' סנהדרין בריש פ' בן סורר ובמס' גיטין ובשאר דוכתי א"כ בודאי אית לן למימר שאין זכיה לקטן מדאורייתא כיון שאין שליחות לקטן ובכל זאת כתבו התוס' בכתובות ד' י"א הנ"ל ובמס' סנהדרין ד' ס"ח ד"ה קטן שיוכל היות שיש זכיה לקטן מדאורייתא והדבר תימה כיון שאין שליחות לקטן מדאורייתא מהיכן יהא לו זכיה לקטן מדאורייתא כיון דזכיה הוא מטעם שליחות היינו דאנן סהדי כי אילו היה יודע הקטן שראובן נותן חפץ ביד שמעון לזות בשבילו היה עושה הקטן לשמעון שליח שיזכה בעדו, והלא גם אם הקטן היה עושה לשמעון שליח בפירוש שיזכה בעדו לא היה מועיל שאין הקטן עושה שליח ואיך יועיל האומדנא של שליחות הקטן היינו מה שאנו אומדין דעתו של הקטן שאם היה יודע שכן הוא היה עושהו שליח איך מועילה האומדנא הזאת יותר מאלו עשהו הקטן בפירוש שליח לשמעון שלא היה מועיל ואמאי איסתפקא להו לתוס' שיהא זכיה לקטן מדאורייתא.
ט) וז"ל התוס' בכתובת ד' י"א ד"ה מטבילין אותו, ולפי הספרים דגרסינן בב"מ (ד' פא:) זכיה מיהא אית ליה ולא גרס מדרבנן ניחא דמצי למימר דאית ליה זכיה מן התורה וכו' ואע"ג דזכיה הוי מטעם שליחות ואין לו שליחות מן התורה הני מילי בדבר שיש בו קצת חובה כגון להפריש תרומתו דשמא היה רוצה לפוטרה בחטה אחת או שמא היה רוצה להעדיף אבל הכא שזכות גמור הוא יש לו שליחות עכ"ל התוס' הנה מה שסיימו התוס' דבזכות גמור יש לו לקטן שליחות, ע"כ מוכרחין אנו לומר דזכיה קאמרי התוס' והאי דקרי התוס' לזכיה שליחות הוא משום דזכיה היא מטעם שליחות כמו"ש התוס' שם אבל שליחות אין לו לקטן אפילו בזכות גמור כגון שאמר הקטן לאיש אחר שהוא עושה אותו שליח לקבל מתנה מראובן וראובן נתן את החפץ ליד השליח ואמר לו שהוא נותן אותו בתורת שליחות הקטן אבל הוא אינו מזכה לקטן מאומה בתורת זכיה (וכמו שפירשו התוס' בקידושין דף כ"ג ע"ב ד"ה מהו לענין בעיא דגמ' בעבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו ואע"ג דמטעם זכיה ודאי מועיל אבל כיון שעשהו שליח מגרע גרע ע"ש בקידושין) בודאי בקטן אינו מועיל שליחות אפילו בזכות גמור שהרי התוס' אזלי לפרש את הגמ' דב"מ ד' ע"א דיש ספרים דלא גרסי זכיה מדרבנן רק זכיה אית ליה לקטן והיינו מדאורייתא ולפירוש התוס' מיירי הגמ' התם בזכות גמור והתם איתא בהדיא שאין לו שליחות לקטן ע"ש בגמ' דז"ל רבינא אמר נהי דשליחות לנכרי לית ליה זכיה אית ליה מידי דהוה אקטן קטן לאו אע"ג דלית ליה שליחות אית ליה זכיה הכא נמי לא שנא ולא היא ישראל אתי לכלל שליחות עכו"ם לא אתי לכלל שליחות אלמא דאפילו בזכות גמור אין לו לקטן שליחות רק זכיה וא"כ הדבר צריך ביאור כיון דזכיה היא מטעם שליחות אמאי יש לקטן זכיה מדאורייתא בזכות גמור ושליחות אין לו לקטן אפילו בזכות גמור כיון דכל כחו ואלמותו של קטן לענין זכיה אינו אלא משום שעשה שליח את הזוכה בשבילו וכיון שאם עשהו שליח בהדיא לא מהני איך יועיל האומדנא של השליחות יותר ממה שעשהו הקטן בפירוש שליח.
י) וכן משמע מרש"י פסחים ד' צ"א דזכיה הוא מטעם שליחות שכתב על הא דאמרינן שם איש זוכה ואין קטן זוכה כתב רש"י וז"ל איש זוכה לאחרים בלקיחתו אם לקח מקח לצורך אחרים או קבל מתנה לצורך אחרים כדכתיב ויקחו להם איש שה לבית אבות ואין קטן זוכה דאין נעשה שליח אלמא דס"ל לרש"י דזכיה הוא מטעם שליחות לכן אין הקטן זוכה בשביל אחרים יען שאין הקטן עושה שליח ובמס' קידושין ד' מ"ב משמע דס"ל שיש זכיה לקטן מדאורייתא ע"ש דז"ל רש"י שם אלא ההוא לאו לאתרי שליח אתא אלא לזכין לאדם שלא בפניו אתא דקטנים שלא בפניו דמי וכיון דנחלת הארץ זכות הוא להם היתה חלוקתם חלוקה אלמא דס"ל לרש"י דמקרא דנשיא אחד נשיא אחד למטה ילפינן דזכין לאדם שלא בפניו אפילו לקטנים נמי אלמא דס"ל לרש"י שיש זכיה לקטן מדאורייתא וכ"כ השיטה מקובצת בב"מ ד' ע"א בשם הרשב"א דס"ל לרש"י כן שיש זכיה לקטן מדאוריתא וא"כ יש לתמוה על רש"י כיון דס"ל דזכיה הוא מטעם שליחות איך יקנה הקטן ע"י זכיה מדאורייתא כיון שאין לו שליחות לקטן כמו שהקשינו לעיל על דברי התוס'.
יא) ואפילו להפוסקים דס"ל שאין זכיה לקטן מדאורייתא רק מדרבנן כיון דס"ל דזכיה היא מטעם שליחות היינו דאנן סהדי שהקטן עשהו שליח לזוכה שיזכה בעדו ג"כ יש לתמוה עליהם מ"ש שליחות שאין לו לקטן אפילו מדרבנן כדאיתא בש"ס ופוסקים בכמה דוכתי עיין חו"מ סימן קפ"ח ומ"ש זכיה שיש לו לקטן מדרבנן כיון שכל עיקר הזכיה הוא מדין שליחות היינו דאנן סהדי שהמקבל עשאו שליח והרי כיון שהמקבל הוא קטן ואפילו אם עשאו שליח בפירוש נמי אינו מועיל אפילו מדרבנן א"כ במה יפה כחו של זה שלא עשאו שליח בהדיא רק דאיכא אומדנא דמוכח שאלו היה יודע היה עושהו שליח ואמאי תיקנו רבנן שיועיל האומדנא של השליחות יותר מאלו עשהו בפירוש.