משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דשליחות · פרק ט
א) ובזה יש ליישב מה שיש להקשות על דברי מרן דהנה באהע"ז סימן ק"מ ס' ג' פסק שהאשה שעשתה שליח לקבלה דינו של השליח כדין האשה לכל דבר לענין אם זרק גט לחצרו של השליח או לתוך ד' אמותיו הרי היא מגורשת כאלו בא הגט לחצרה או לד' אמותיה של האשה, ויש להקשות על זה דבסימן קמ"א ס מ"ג הביא מרן המחבר שתי דעות בשליח לקבלה של האשה אם הוא יכול לעשות שליח אחר או לא דיש אומרים שאינו יכול למנות שליח שני משום דהוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח ויש מתירין אם נתנה לו רשות למנות שליח א"כ להדעה הראשונה, דס"ל דשליח לקבלה אינו יכול למנות שליח משום דהוי מילי א"כ מהראוי לומר דגם חצירו של שליח לקבלה אינו מועיל דקי"ל חצר דגברא משום שליחות איתרבאי עיין חו"מ סימן רמ"ג ס' כ"ג וסימן רס"ח ס"ה שיש חילוק בין חצר דגברא לחצר דאשה שחצר דגברא משום שליחות הוא לכן קטן אין לו חצר ואין לו ד' אמות אבל חצר דאשה משום ידה איתרבאי לכן קטנה יש לה חצר ויש לה ד' אמות א"כ מהראוי לומר שיש חילוק בין אם השליח לקבלה הוא איש או אשה דאם השליח לקבלה היא אשה כיון דחצרה כידה דמיא אם בא הגט לחצרה של האשה השליח לקבלה שפיר מגורשת, אבל אם השליח לקבלה הוא איש כיון דחצרו אינו מועיל רק מטעם שליחות ואינו דומה לידו לכן אם בא הגט לחצירו של השליח לאו כלום הוא למאן דס"ל דשליח לקבלה אינו יכול לעשות שליח משום דמילי לא מימסרן לשליח אם כן אמאי מועיל כאן חצירו של שליח לקבלה.
ב) ואין לומר דאע"ג דהשליח גברא הוא מ"מ כאן שהוא נעשה שליח לקבלה בעד האשה לכן חצרו של השליח כידה דמיא כדין חצר דאשה ולא איתרבאי חצרו משליחות כדין חצר דגברא כיון שהחצר בא לזכות לאשה לכן דינו כידה זהו אין שום סברא כלל דכיון שהחצר של האיש אינו כידו אריכתא רק כשליח בעלמא א"כ איזה סברא הוא לומר שאם האיש נעשה שליח לאשה אזי יעשו שלוחיו של האיש כידיו ממש של האיש והלא לא ילפינן מקרא רק שהחצר של האשה נעשה כיד אריכתא להאשה ואינו כשליח שלה אבל לא למדנו מקרא שהחצר של האיש ישתנה שמו משליח ליד משום האשה אשר עשתה שליח להאיש דהיינו דחצר דגברא דקי"ל דמשום שליחות איתרבאי ישתנה להיות ידו של האיש משום שהאיש נעשה שליח לקבלה לאשה זה לא שמעט בשום מקום וכיון דקי"ל דחצר דגברא משום שליחות איתרבאי ולא משום יד א"כ יש לט לומר דחצרו של השליח לא יועיל להאשה משום דהוי מילי.
ג) והנה הטור בסימן ק"מ כתב שהוא מסופק בדבר שאם הגיע הגט לחצר או לארבע אמותיו של השליח לקבלה אם היא מגורשת או לא והב"י כתב וז"ל ולא ידענא מהיכא הוה סלקא דעתא לפלוגי בינייהו עכ"ל פירוש שאינו יודע מאיזה סברא יש לחלק בין אם בא הגט לידו של השליח לבין שבא הגט לחצרו של השליח וזהו בודאי תימא על מרן הב"י והלא חלוק גדול יש ביניהם כמו שכתבנו לעיל עיין ט"ז סימן ק"מ ס"ק א' שהרגיש בזה.
ד) ובדברינו הנ"ל יש ליישב כל זה שהרי כתבנו לעיל כי דעת המרדכי והח"מ בשם המחבר והפר"ח כי ממונו של השליח פועלים לטובת המשלח כממונו של המשלח א"כ חצרו של השליח ג"כ פועל לטובת המשלח כחצרו של המשלח כמו שאר ממונו של השליח וכל ממונו וחצרו של השליח כולם פועלים לטובת המשלח לכן פשיטא ליה למרן המחבר שהחצר של השליח לקבלה קונה את הגט להאשה דכמו שידי השליח ומעשיו פועלים לטובת האשה שהיא המשלחת כדי שתתגרש כך חצרו של השליח וכל ממונו כלם פועלים לטובת המשלחת שהיא האשה כדי שתתגרש, והחצר של השליח לקבלה אינו דומה לשליח שני של שליח לקבלה דהוי מילי, דהתם שאני דכיון שהשליח הראשון לא נתמנה רק במילי בעלמא דהיינו לקבל הגט מיד הבעל ושום חפץ ומעשה אין ביד השליח לכן אין בכחו למסור הדברים האלה ביד שליח שני דמילי לא מימסרן לשליח, אבל החצר של השליח לקבלה הוא נתמנה תיכף מפי האשה והוי כמו שמינה ב' שלוחים כאחת ולא שייך כאן לומר מילי לא מימסרן לשליח שהרי אין צורך שהשליח לקבלה ימסור מילי אל השליח השני שהוא החצר רק תיכף בהתמנות השליח לקבלה נתמנה כל הונו וממונו וחצרו של השליח להיות שלוחים להמשלח ולפעול לטובת האשה להתגרש לכן מהני שפיר עיין בטור אה"ע סימן קמ"א ובשו"ע אה"ע שם ס' מ"ד לענין האשה שעשתה עשרה שלוחי לקבלה בבת אחת שהשליחות כשר וכיון שהגיע הגט ליד אחד מהם הרי היא מגורשת ע"ש א"כ כאן נמי כעשרה שלוחים בבת אחת דמי לכן מהני שפיר.
ה) וכיוצא בקושיא הנ"ל מצאתי בקצוה"ח סימן רמ"ד ס"ק ג' שכתב דמ"ד בסימן קמ"ג דשליח לקבלה אינו עושה שליח שני לקבל גט לאשה הוא ס"ל דגם בממון אמרינן כן שאם ראובן עשה את שמעון לשליח לקבלה לקנות או לקבל מתנה מחבירו אין רשות לשמעון השליח לעשות שליח אחר משום דמילי לא מימסרן לשליח ועל זה הקשה מפ' הספינה ד' פ"ה ד' מדות במוכרים וכו' ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו וכו' פירוש שאם פירותיו של ראובן היו מופקדים ברשות שמעון ומכרה ללוי אם קבל עליו שמעון הנפקד ונתרצה לזה שיקנה חצרו ללוי קנה לוי הלוקח וכן הוא בחו"מ סימן ד' ס"ב בהגהת רמ"א והטעם כתבו הפוסקים משום דאם היו הפירות בידו של נפקד ואמר לו המוכר זכה ללוי היה לוי זוכה בו לפי שזכין לאדם א"כ חצרו נמי קונה לו עיין רא"ש פ' הספינה שם ובש"ך סימן ר"י ס"ק ו' והקשה הקצוה"ח והלא כיון דקי"ל דחצר דגברא משום שליחות איתרבאי א"כ איך יוכל חצרו של שמעון השליח לזכות ללוי הקונה כיון דמילי לא מימסרן לשליח ושליח לקבלה אינו יכול למנות שליח שני א"כ חצרו אמאי קנה לו כיון דחצר נמי משום שליחות איתרבאי ע"ש בקצוה"ח מה שדחק לתרץ הקושיא הנ"ל וכזאת הקשה ג"כ בספר מחנה אפרים בקנין חצר סימן א' ע"ש.
ו) ובדברינו ניחא כמו שכתבנו לעיל כי ממונו של השליח פועל לטובת המשלח כממונו של המשלח וחצרו של השליח ג"כ ממונו הוא ופועל לטובת המשלח, ובשעת מינוי השליחות של שמעון נתמנה גם ביתו של שמעון וכל הונו וממונו לפעול ולעשות לטובת המשלח ולא שייך כאן לומר מילי לא מימסרן לשליח שהרי אין צריך כאן שהשליח ימסור מילי לשליח שני כי כבר נתמנה החצר של שמעון השליח תיכף בשעת מינויו של השליח כמו שכתבנו לעיל.
ז) ובזה יש לבאר ספקו של הירושלמי בפ' התקבל סוף הלכה ב' שמביא המל"מ פ"ו מה' גירושין הלכה א' ר' אלעזר שאל חצרו של שליח מהו שתעשה כידו עכ"ל הירושלמי עיין מל"מ שם ובקצוה"ח סימן רמ"ד ס"ק ג' מה שדחקו בביאור ספקו של הירושלמי ע"ש. ובדברינו יש לבאר שהספק הוא אם ממונו של השליח יוכל לפעול לטובת המשלח כמו ממונו של המשלח וכמו מעשיו ופעולת ידיו של השליח פועלים לטובת המשלח או דלמא ממונו של השליח אינו כפעולת ידיו של השליח לפעול לטובת המשלח, ומדוקדק בזה הלשון חצרו של שליח מהו שתעשה כידו מה ידיו של השליח פועלים לטובת המשלח אף חצרו וממונו כן הוא או דלמא אין חצרו כפעולת ידיו ואינו יכול לפעול כלל לטובת המשלח ועיין מ"ש הח"ס חלק או"ח סימן קט"ז ד"ה מאי דבענין קנין אגב שהקרקע היא של השליח מטלטלין של המשלח אי קני או לא ע"ש.
ח) ויוכל היות כי בסברא הזאת פליגי רש"י והרמב"ם ז"ל דהנה בגמ' קידושין שהבאנו לעיל ד' ז' דאמר רבא הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני וכו' פירש"י שהוא שלוחו אלא שמקדשה משלו מקודשת אע"ג דממונא של משלח הוא, אבל הרמב"ם פ"ה מה' אישות ה' כ"ב לא פירש כן דאיירי שהוא שליח רק איירי שאיש דעלמא מן השוק ואינו שליח הוא אמר לאשה הילך מנה והתקדשי לפלוני רק שאותו פלוני אמר להאשה הרי את מקודשת לי בזה הרי היא מקודשת, והדבר צריך ביאור מפני מה פירש רש"י ז"ל באופן זה והרמב"ם ז"ל פירש באופן אחר, והלא באמת יש לפרש בשני הפירושים האלה יחד כמו שפירש הרא"ש שם וכמו שפירש מרן המחבר בשו"ע אה"ע סימן כ״ט ס"ה דאיירי בין שעשאו שליח להנותן בין שלא עשאו שליח ואמר התקדשי לי במנה שנתן לך פלוני ומפני מה רש"י והרמב"ם לא תפסו רק חדא מינייהו רש"י פירש דמיירי באופן שעשאו שליח והרמב"ם פירש דמיירי שאמר לה התקדשי לי בזה שנתן לך אדם מן השוק ולא עשאו שליח לזה האחר.
ט) ולפי דברינו הנ"ל יש לומר דבזה פליגי דרש"י פירש שעשאו שליח לקדש ואפילו הכי אי לאו טעמא דדין עבד כנעני לא היתה מקודשת יען כי סובר דממונו של השליח אינם פועלים לטובת המשלח כממונו של המשלח, לכן אינה מקודשת רק מדין עבד כנעני דשמעינן דהעבד קני נפשיה ויוצא לחירות אע"ג דלא חסר מידי אבל בלא זה אינה מקודשת, אבל הרמב"ם ס"ל דממונו של השליח פועלים לטובת המשלח כממונו של המשלח לכן אי אפשר לו להרמב"ם לפרש דאיירי שעשאו שליח לקדש כפירש"י דאם עשאו שליח אין אט צריכין עוד לדין עבד כנעני דבלאו טעמא דעבד כנעני היתה מקודשת שפיר כיון דממונו של השליח פועל לטובת המשלח כממונו של המשלח אפילו בגיטין ושטרי מקנה דלא שייך שם דין דעבד כנעני מ"מ פועל ועושה ממונו של השליח לטובת המשלח א"כ מה שצריכה ליה להגמ' לומר כאן טעמא דדין עבד כנעני הוא על כרחך כשלא עשאו שליח רק שאותו פלוני אמר להאשה התקדשי לי במנה זה שנתן לך פלוני ולא איירי כשעשאו שליח.