משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דשליחות · פרק ו
א) והנה התבואות שור ביו"ד סימן כ"ח ס"ק י"ד הביא ראיו' לדבריו שיכול אדם לעשות שליח למול את בנו ולא מקרי מבטל מצות עשה מהא דאמרינן בשבת ד' קל"ג לענין מילה בצרעת דאתא קרא דימול להורות דאפילו כשאומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו קא מיכוין ופריך בגמ' ואי איכא אחר ליעבד אחר דאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מולא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה עכ"ל הגמ' פירוש דכאן מקרי נמי יכול לקיים שניהם שהרי אפשר שימול האיש האחר ולא האב. ואי נימא כדברי הש"ך שאם האב נותן את בנו לאיש אחר למולו מקרי שהאב מבטל מצות עשה א"כ איך מקרי זה אפשר לקיים שניהם והלא לא נתקיים המצוה דרמיא על האב למולו לכן אתי עשה דמצות אביו ודחי לא תעשה דצרעת אלא ע"כ צריך לומר דכיון שהאב עושה שליח למול את בנו מקרי שפיר שהאב מקיים העשה ומקרי אפשר לקיים שניהם ע"ש.
ב) ובחכמת אדם כלל ח' סימן ז' דחה ראי' זו וכתב דגוף המצוה היא שימולו את הבן ויכסו את הדם, ומה דרמיא על האב למול ועל השוחט לכסות אינו אלא ענף מצוה שימול האב ויכסה השוחט וענף מצוה אינו דוחה לא תעשה לכך מקרי זה אפשר, לקיים שניהם ע"ש
ג) ולא נהירין דבריו דבכמה דוכתא אשכחן דענף מצוה דוחה לא תעשה כמו המצוה בעצמה, שהרי בגמ' דיבמות ד' ו' ז' משמע דיתורא דבכל מושבותיכם בקרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם אתי להורות דאין עשה דשרפת בת כהן דחי לא תעשה דלא תבערו אש בשבת ואי לאו דגלי לן קרא הוה אמינא דשריפת בת כהן דחי שבת משום דאתי עשה דכתיב וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ודחי לא תעשה דשבת אע"ג שאפשר לקיים שניהם היינו שהרי ב"ד יכולין לשורפה בחול לאחר השבת ולא נעקרה העשה אם לא ישרפנה בשבת, ומה שמוטל חיוב. על ב"ד שלא להמתין עד למחר אינו אלא ענף מצוה משום דאסור לענות את הדין ואסור להחמיץ את המצוה אבל עיקר המצוה יכול לקיים אחר השבת ואפילו הכי אי לאו קרא דבכל מושבותיכם היה דוחה שבת דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת משום דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא, אלמא דאפילו ענף מצוה ג"כ דוחה לא תעשה לא מקרי אפשר לקיים שניהם רק כשיכול לקיים שניהם בלי שום איסור כלל ובלי שום ביטול איזה ענף מצוה כלל אבל כיון שצריך לבטל ולעבור על האיסור דקי"ל דאסור לענות את הדין אי דאסור להחמיץ את המצוה או דאסור לבטל את החיוב שהטילה התורה על האב למול את בנו לשיטות הש"ך דמקרי מבטל מצות עשה בודאי לא מקרי אפשר לקיים שניהם, וכיון דחזינן מגמ' דשבת הנ"ל דמקרי אפשר למול את הבן ע"י אחר ומקרי בשביל זה אפשר לקיים שניהם, א"כ ראי' ברורה הוא מזה לשיטת התב"ש שיכול לקיים מצות מילה ע"י שליח ומקרי אפשר לקיים שניהם דקיי"ל שלוחו של אדם כמותו וקיים האב מצות מילה.
ד) ולכאורה עדיין יש להקשות אכתי אמאי מקרי אפשר לקיים שניהם כשימול איש אחר ולא האב אפילו אי נימא דיכול לעשות שליח ושלוחו של אדם כמותו, והלא כיון דקי"ל מצוה בו יותר מבשלוחו אכתי מיקרי שלא קיים את המצוה כתיקונה אם יעשנה ע"י אחר ואית לן למימר יבא עשה לידחה לא תעשה כיון דעכ"פ מצוה קעביד ומקיים מצות עשה במילת בנו אית לן לומר שידחה לא תעשה דצרעת דכמו דאמרינן דאתי עשה דשרפת בת כהן ודחי לא תעשה דחילול שבת ואין אומרים נמתין עד למחר ויקיימו שניהם משום דאסור לענות את הדין ואסור להחמיץ את המצוה, ואע"ג דזה לחוד לא היה מועיל לדחות לא תעשה דשבת מ"מ מועיל זה הטעם כיון דעכ"פ מקיים מצות עשה בשרפת בת כהן בשבת לכן יכול לקיים כתיקונה בלי שום דחיה כלל ויכול לשורפה בשבת, א"כ כאן נמי אע"ג דזה הטעם לחוד מה דאמרינן מצוה בו יותר מבשלותו לא אלים לדחות את הלא תעשה דצרעת מ"מ כיון דעכ"פ מקיים מצות עשה כשמל את בנו ויכול לקיים את המצוה כתיקונה בלי מגרעת וחסרון אית לן למימר שימול האב בעצמו וידחה את הלא תעשה דצרעת, כי מי יפיס ויבדיל הי מצוה מיניהו עדיפא אי הא דאסור לענות את הדין ואסור להחמיץ את המצוה או הא דמצוה בו יותר מבשלוחו
ה) ומזה יש ראי' לדברי התב"ש באידך מילתא שכתב שם סימן כ"ח ס"ק י"ד דלא אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו רק דוקא היכא דקעביד שליח לא בדרך שמכבד לאחר לזכות במצוה רק נראה כאינו רוצה לטרוח בעצמו להכי אין המצוה כ"כ כאלו טרח בעצמו אבל בדרך כבוד שמכבד למי שמהדר אחר המצוה לקיימה על כיוצא בזה אמרינן ביומא ד' ל"ט דדמי למי שמודד אפרסמון שאומרים לו בא ונתבסם אני ואתה שהוא גרם המצוה והאחר עושהו ומתבסמים שניהם עכ"ל ושם בסוף הדבור הנ"ל סיים התב"ש וז"ל וכ"ש אם הוא גדול שיש ג"כ כבוד למצוה על דרך שאמרו רז"ל בסוטה ד' י"ג הניחו לו כבודו בגדולים יותר מבקטנים אבל דרך שליחות לא כמו"ש לעיל דמצוה בו יותר מבשלוחו וכ"ש שלא יטול ממון למכור את המצוה ועל זה נאמר אמת קנה ואל תמכור עכ"ל.
ו) ובבינת אדם סוף סימן ז' השיג עליו וכתב וז"ל ואמנם מה שכתב התב"ש דבדרך כיבוד מותר כדי שתעשה המצוה בגדולים דבר זה לא שמענו ולא ראינו בשום פוסק ומה שהביא ראי' מסוטה דבני יוסף הניחו למשה לעסוק בעצמות יוסף דאמרו כבודו בגדולים זה דוקא לענין קבורת מת שהקבורה הוא משום כבודו של מת וכו' אבל בכל המצות כל אחד ואחד מישראל ראוי לכל המצות, ותמה על עצמך אם יהיה לאחד שופר ולולב ואדם חשוב במקום אחר אין לו וש' נאמר כבודו בגדול ויתן השופר והלולב להחשוב והוא יבטל מן המצוה לדעתי ישתקע הדבר ולענ"ד אין חילוק בין זה לשוחט עכ"ל.
ז) ולדעתי אלו ואלו דברי אמת וצדק, והיינו שאם ירצו השוחט או האב לכבד לאיש אחר לכסות את הדם ולמול את הבן שלא בתורת שליחות רק בתורת כיבוד במתנה היינו שהם יעשו המצוה לעצמם בודאי בזה צדקו דברי הבינת אדם שאין אומרים לו לאדם חטא והתבטל מקיום מצוה כדי שיזכה חבירך כי מאי אולמיה דהאי מהאי וכי בשביל שהוא גדול וחשוב יותר מהאב והשוחט לכן יזכה הוא במצוה שלא זכתהו התורה והלא כל ישראל ראויין הם לקיים את כל התורה חוקיה ומשפטיה כמו שהקשה הבינת אדם אך אם לא יכבדו את האיש האחר בתורת מתנה ונדבה שיתכוין לזכות בהמצוה לעצמו רק יכבדו אותו בתורת כיבוד דשליחות היינו שהאיש האחר ימול את בנו של ראובן או יכסה את הדם ויכוין לזכות בהמצוה בעד האב והשוחט ולא לעצמו כמו ראובן שעושה שליח לשמעון שיקנה קנין לראובן ולא לעצמו, בזה צדקו דברי התב"ש דדוקא כשהדם עושה שליח לחבירו משום שאין המשלח רוצה לטרוח בעצמו בהמצוה בזה אנו אומרים מצוה בו יותר מבשלוחו שהרי המצוה מחזי עליו כמשא כשעושה שליח להקל מעליו טורח המצוה ואינו נכון לעשות כן לכתחילה, אבל אם ראובן עושה שליח לשמעון למול את בנו או לכסות את הדם לא משום שראובן רוצה להקל מעליו טורח המצוה רק משום כי שמעון הוא איש נכבד וחשוב וזהו כבודה של המצוה שיתעסק בה נכבד וחשוב בזה לא אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו כיון דראובן עכ"פ לא הפסיד המצוה דקי"ל שלוחו של אדם כמותו והמשלח וכן השליח שניהם נתכוונו ששמעון השליח עושה המצוה לא לעצמו רק בעד ראובן וראובן לא נתכוין להקל מעליו טורח המצוה ואין המצוה מחזי עליו כמשא רק שרוצה לכבד את המצוה שיתעסק בה אדם גדול וחשוב לכן לא אמרינן בזה מצוה בו יותר מבשלוחו וצדקו בזה דברי התב"ש.
ח) לכן ניחא ההיא דשבת ד' קל"ז שהבאנו לעיל דכיון שהאב נותן לאיש אחר למול את בנו מחמת איסור קציצת בהרת ולא משום שאינו רוצה לטרוח בהמצוה לכן אין בזה משום מצוה בו יותר מבשלוחו.
ט) עוד יש להביא ראי' לדבריו דגם ענף מצוה אם יעברו מקרי אי אפשר לקיים שניהם ואתי עשה ודחי ל"ת כיון דעכ"פ מצות עשה קא מקיים דאמרינן בפסחים ד' פ"ג לענין שריפת נותר שאין שורפין לא בשבת ולא ביו"ט ופריך הגמ' וניתי עשה דבאש תשרופו ונידחי ל"ת דמלאכת יו"ט ומתרץ הגמ' דגלי קרא דלא דחי או לתנא דבי חזקיה משום דכתיב עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו או לאביי משום דכתיב עולת שבת בשבתו או לרבא משום דכתיב הוא לבדו וכן הוא בשבת ד' כ"ד ובשאר דוכתי אלמא דאי לאו דגלי קרא דלא דחי היינו אומרים בזה אתי עשה ודחי ל"ת אע"ג שאפשר לקיים שניהם שהרי אפשר להמתין עד למחר וכל מקום שאפשר לקיים שניהם לא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה אלא ודאי דלא מקרי אפשר לקיים שניהם משום שאסור להחמיץ את המצוה אע"ג שאין זה אלא ענף מצוה ולא עיקר המצוה מ"מ דחי כיון דעכ"פ מצוה קא מקיים בשרפתו, א"כ כאן נמי לענין מילת האב מה שמחויב למול את בנו אף שאין זה רק ענף מצוה מ"מ אי נימא שאם מל איש אחר מקרי שהאב ביטל מצות עשה א"כ בודאי אית לן למימר דמקרי אי אפשר לקיים שניהם וכיון דחזינן מהגמ' שזה נחשב אפשר לקיים שניהם מה שימול את בנו ע"י אחר שמעינן מזה דהאב לא ביטל שום מצוה ושום ענף מצוה כשעושה שליח למול את בנו דלא כס' בינת אדם הנ"ל ועיין תוס' יבמות ד' ה' ד"ה כולה מה שכתבו לענין שרפת קדשים ושריפת בת כהן ועיין תוס' שבועות ד' ג' ד"ה ועל הזקן שכתבו ג"כ לענין עשה דמצורע דדחי ל"ת דשילוח הקן ואין אומרים נמתין עד שימצא אחר ע"ש.
י) עוד יש להביא ראי' לדברינו שאפילו אם הוא בענין שיכול להפטר מן המצוה ולא יעבור על גוף המצוה רק על ענף המצוה מ"מ מקרי אי אפשר לקיים שניהם דהא עיקר ילפותא דילפינן בכל התורה דאתי עשה ודחי לא תעשה הוא מכלאים בציצית כדאיתא ביבמות דף ד' ובשאר דוכתי והתם אפשר לו להפטר מן המצוה ולא יעבור על עיקר המצוה שהרי אפשר לו לעשות קרן אחת עגולה ולא יהא בבגד רק ג' כנפות כדאיתא בשו"ע או"ח סימן יו"ד ס"ט או אפשר לו לעשות שיהא הרוב מתבר ולא יהא לו ד' כנפות ויפטר מן הציצית כדאיתא בשו"ע או"ח סימן יו"ד ס"ז וא"כ לפי מה דקי"ל ציצית חובת טלית לענין זה היינו כשאין לו בגד של ד' כנפות אינו מחויב לעשות ציצית א"כ לא יעבור על מצות ציצית אם יעשה לו בגד שאין לו ד' כנפות וא"כ כשהוא עושה בגד של ד' כנפות ונתחייב בציצית יהא אסור לעשותו מכלאים כיון שאפשר לו שלא לעבור על הלאו וגם שלא לעבור על העשה הרי אפשר לו לקיים שניהם ואמאי אתי עשה דציצית ודחי ל"ת דכלאים, אלא ודאי כיון דעכ"פ יש בזה איסור קל וענף מצה מה שאינו לובש בגד של ד' כנפות כדאיתא במנחות ד' מ"א דבעידנא דריתחא ענשינן אעשה והוא מקיים מצות עשה כשלובש את הציצית לכן דאי עשה דציצית את הל"ת דכלאים, א"כ כאן נמי לענין מילת השב לוא אמרנו שהאב מבטל ענף מצוה כשנותן לאיש אחר למול את בנו בודאי לא היה מקרי אפשר לקיים שניהם וכיון דחזינן בגמ' שבת (ד' קל"ג) שהבאנו לעיל דמקרי אפשר לקיים שניהם שמעינן מזה שיכול אדם לעשות שליח למול את בנו דלא כדברי הבינת אדם וכן לענין כיסוי הדם יכול ג"כ השוחט לעשות שליח דחד טעמא הוא כמו שכתבנו לעיל דפעולת הענין נחשב על המשלח.
יא) ומה שהביא הבינת אדם ראי' לדבריו דענף מצוה אינו דוחה ל״ת, מהא דכתב הרמב"ם בפ"ד מה' ביאת מקדש הלכה י"ד שאם היו כל אנשי המשמר טמאי מת מחזירין על משמר אחר ובהלכה ט"ו כתב שם הרמב״ם ומפני מה מחזירין על הטהור מפני שהטומאה לא הותרה בצבור ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר הרי חזינן דאע"פ שהחיוב הוא על אותו בית אב ועל אותו המשמר להקריב כמו שכתבנו לעיל בשם הרמב"ם ואפילו הכי אינו דוחה הטומאה וכו' והיינו משום דהקרבן הוא טף המצוה ומה שיקריבו אותו אנשי המשמר אינו אלא ענף מצוה ואין דוחין איסור משום ענף מצוה עכ"ד הב"א ע"ש. ולי נראה דמשם אין ראי' כלל דהא שאותו המשמר ואותו, הבית אב הוא קודם להקריב ממשמר אחר או מבית אב אחר אין זה אפילו ענף מצוה רק הוא מדין מכירה והקנאה מה שמכרו האבות כדכתיב (דברים י"ח) לבד ממכריו על האבות היינו מה שמכרו האבות בימי דור ושמואל שנקבעו המשמרות ומכרו זה לזה טול אתה שבתך ואני שבתי כדאיתא שם בספרי ובסוכה ד' נ"ו ועיין פירש"י בתורה ובפירוש הגאון מלבי"ם שם על הפסוק הנ"ל) וכיון דמטעם מכירה אתינן עלה לא היה דעתם למכור רק כשיהיו כהנים טהורים באותו המשמר לא יקרבו כהנים אחרים של משמר אחר אבל כשאין כהן טהור באותו משמר בודאי יקרבו כהנים טהורים של משמר אחר דאדעתא דהכי לא מכרו המשמר האחר את זכותם לאנשי אותו משמר שיקריבו בטומאה דדוקא אדעתא דטהרה מכרום ולא אדעתא דטומאה וכיון שלא מכרו אנשי המשמר האחר את זכותם לאנשי אותו המשמר שיקריבו בטומאה לכן אפילו ענף מצוה אין כאן שיקריבו אותו משמר וכשמקריבים משמר אחר אינה נדחית אפילו ענף מצוה לכן מקריבים הכהנים של משמר אחר אבל במקום שצריך לדחות אפילו ענף מצוה לא דחינן ליה ולא מקרי אפשר לקיים שניהם כיון שצריך לדחות ענף מצוה כמו שכתבנו לעיל.
יב) היוצא לנו מכל זה דלכל השלשה טעמים הנ"ל יכול אדם לעשות שליח למול את בנו ולכסות את הדם ולא מקרי מבטל מצות עשה רק לטעם הרביעי שהוא סברת הב"א אין יכול לעשות שליח וכבר כתבנו שאין דבריו נראים הלכך אין שום ספק שכל אדם יכול לעשות שליח למול את בנו ולכסות את הדם ובפרט לפי הטעם שכתבנו והוכחנו לעיל שהוא העיקר לענ"ד בודאי יכול אדם לעשות שליח למול את בנו ולכסות את הדם, ודוקא בתורת שליחות היינו שהשליח והמשלח שניהם יתכוונו שהמשלח יקיים את המצוה כמו המגביה חפץ לחבירו שחבירו יזכה בו התם שייך לומר שהאב לא ביטל מלות עשה אבל אם נתן ראובן האב לשמעון חבירו למול את בנו או שהשוחט נתן לאיש אחר לכסות את הדם שלא בתורת שליחות רק בתורת מתנה וכיבוד כמו ששמעון מגביה ממך לעצמו בזה בודאי מקרי שהאב והשוחט ביטלו את המצוה כמו"ש הש"ך והאו"ז.
יג) ואפילו כשנותנו בתורת שליחות מ"מ אם המשלח רוצה ליפטור את עצמו מן המצוה ומפני זה עושה שליח את חבירו בזה אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו אבל אם המשלח עושה שליח מפני שהשליח הוא אדם חשוב וגדול ורוצה לכבד את המצוה באנשים חשובים או שהשליח הוא איש המדקדק במצות ורוצה לזכות בעשית המצוה בזה לא אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו כיון שאין דעת המשלח ליפטור את עצמו מן המצוה ואינו מוטל עליו כמשא וגם השליח כונתו שהמשלח יקיים את המצוה לכן שפיר יכול לעשות שליח למול את בנו ולכסות את הדם אפילו לכתחילה ואין בו אפילו מצוה בו יותר מבשלוחו כמו שכתבנו לעיל, ומצאתי בח"ם או"ח סימן מ"א שכתב ג"כ, שיכול לעשות שליח למול את אפילו לדברי התו' רי"ד שהרי הח"ס הסכים שם עם רי"ד ואפילו הכי כתב שיכול לעשות שליח למול את בנו הח"ס קיצר שם מאוד ורוב דבריו תמוהים הם שם. שם דבאומר לחבירו אכול את החלב ובטול את הערוה המשלח אליבא דמ"ד שיש שליח לדבר עבירה אי לא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן והוא תמוה כיון שהמשלח עשה כלום בזה אמאי חייב המשלח כיון שהסכים לדבריה רי"ד יש לנו לפוטרו כמו שכתבנו לעיל פ"ב אות א' עוד שם הח"ס כמה דברים ולא כתב שם טעם ברור לו ולתרץ ע"ש.