משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דשליחות · פרק ג
א) אך עדיין הדבר צריך ביאור דהרי אמרינן בקידושין ד' מ"ג אליבא דשמאי דס"ל יש שליח לדבר עבירה מודה שמאי באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהשליח חייב והמשלח פטור לפי שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב, א"כ משמע דדוקא מהאי טעמא מיפטר המשלח משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן אבל אי לאו האי טעמא היה המשלח חייב על אכילת חלב ובעילת ערוה של השליח, ולפי דברינו תימא הוא והלא דין מאכלות אסורות דומה לחילול שבת שלא הקפידה התורה על החלב ועל הנבלה שתהא קיימת ואיש לא יאכלנה רק עלינו בני ישראל הקפידה התורה, שלא נאכל את החלב והנבלה ושאר מאכלות אסורות כמו שלא הקפידה התורה על המלאכה שלא תעשה בשבת רק עלינו בני ישראל הקפידה התורה שלא נעשה מלאכה. וכמו דאמרינן דלענין חילול שבת מודו כולי עלמא שהמשלח פטור על מעשה השליח משום דליכא עברה, בתוך הענין בעצמו א"כ במאכלות אסורות נמי כיון דליכא עברה בהענין בעצמו יש לנו לומר שהמשלח יפטר שהרי המשלח מקבל את פעולת העבירה והחיוב שיש בתוך הענין בעצמו ולא את העבירה והחיוב שגרמו מעשיו על השליח רק מדלגין ליה לשליח, וכיון דליכא במאכלות אסורות עבירה וחיוב בתוך הענין בעצמו אמאי חייב המשלח.
ב) דבשרמא לענין עריות איכא למימר ש"ש שם שתי עבירות כמו בשפיכות דמים שרצתה התורה שהענין לא יארע לעולם וגם אנחנו לא נעשה, שהרי קי"ל לענין ע"ז וגילוי עריות וש"ד שיהרג ואל ימכור אלמא דאפילו באונס ג"כ אינו רשאי לעבור על עון דגלוי עריות כמו בשפיכות דם, ואם נאמר שעל הענין בעצמו לא הקפידה התורה כלל אם יארע רק עלינו הקפידה התורה שלא נעשה כמו בחילול שבת, א"כ מהראוי שהתורה לא תקפיד רק אם נעשה ברצון דזה מקרי עובר על דברי תורה אבל באונס לא שייך לומר שעוברים על דברי תורה כיון שהעשיה היתה באונס אלא ודאי צריך לומר שהקפידה התורה גם על הענין שלא יארע לעולם כמו בשפיכות דמים לכן ניחא דאע"ג שבאונס אין כאן איסור מצד העושה מ"מ יהרג ואל יעבור כמו בשפיכות דמים משום שיש בעריות איסור מצד הענין בעצמו אבל ממאכלות אסורות קשיא דהרי שם לא אמרינן יהרג ואל יעבור וליכא איסור מצד הענין בעצמו ואמאי חייב המשלח.
נ) ונראה דגם במאכלות אסורות הקפידה התורה על שני דברים כמו שהקפידה התורה על שפיכות דמים על הנהרג שלא יהרג ועל הרוצח שלא ירצח ועיקר הקפידא הוא על הנהרג שלא יהרג, כן עיקר הקפידא במאכלות אסורות הוא שלא יהיו בגוף בן ישראל כדכתיב בסוף פ' שמיני בענינא דמאכלות אסורות ולא תטמאו בהם ונטמתם בם ודרשינן ביומא (ד' לט) אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם מפני שמטמטם את הלב ואם עכו"ם או חש"ו תחבו מאכלות אסורות לתוך בית הבליעה של ישראל בודאי נעשתה עבירה כיון שהתורה רצתה שהענין לא יארע שיהא מאכל איסור לתוך גופו של ישראל, ואם אדם כן דעת אכל מאכלות אסורות נעשה האיסור בכפילות א) מצד האוכל שעבר אמימרא דרחמנא שהזהירו תורה על זה ב) מה שהמאכל האיסור הוא בתוך גופו של ישראל ואפי' בגופו של ישראל קטן ג"כ לא רצתה התורה שיהיו שם מאכלות אסורות אע"ג שהקטן לא עבר אמימרא דרחמנא שהרי לא הזהירה התורה את הקטנים מ"מ מקרי שנעשתה עבירה מה שהמאכל האסור הוא בתוך גופו של קטן.
ד) וכן כתב הרמ"א ביו"ד סימן פ"א ס"ז שהקטן לא יאכל דברים האסורים כי כל זה מזיק לו בזקנותו וכן כתב שם הש"ך ס"ק כ"ו אע"ג דקטן אוכל דברים האסורים מדרבנן אין אביו מצוה להפרישו היינו מדינא אבל מ"מ יפרישו מפני שמזיק לו בזקנותו שמטמטם את הלב וגורם לו טבע רע עכ"ל הש"ך וגדולה מזו כתב שם הרמ"א שאפילו אם המינקת תאכל דברים האסורים או שהיא נכרית ג"כ מזיק לו לתינוק לעת זקנותו, אלמא דאפילו הוא קטן ולא עבר אמימרא דרחמנא מ"מ מקרי שנעשתה עבירה מה שמאכל האיסור בא בגוף הישראל קטן וכיון דאיכא עבירה בהענין בעצמו לכן חייב המשלח כמו בשפיכות דמים שהרי החיוב והעבירה שקשורה בתוך המעשה בעצמו בלא דבקות השליח זה מקבל המשלח.
ה) ובדברינו אלה שכתבנו יש לתרץ עוד קושיא אחרת מה שראיתי מקשים לפי מה דקי"ל ביו"ד סימן ב' שחיטת עכו"ם נבילה משום שנאמר וזבחת ואכלת היינו ממי שהוא מוזהר על הזביחה רשאי אתה לאכול משחיטתו לאפוקי עכו"ם שאינו בר זביחה היינו שאינו מוזהר על השחיטה אסור לאכול משחיטתו, והקשו לפי זה אמאי יהא מותר לאכול משחיטת קטן אפילו גדול עומד על גביו כדאיתא ביו"ד סימן א' ס"ה דמותר לאכול משחיטת קטן כשאחרים עומדים על גביו והלא הקטן ג"כ אינו מוזהר על שום איסור ועל שום מצוה ורשאי לאכול נבילות וטרפות כעכו"ם ואין ב"ד מצוין להפרישו א"כ מקרי הקטן אינו בר זביחה כמו עכו"ם ואמאי שרי לאכול משחיטתו כשאחרים עומדין על גביו, ובדברינו ניחא דקטן אוכל נבילות נהי דלא עבר אמימרא דרחמנא מ"מ מקרי שנעשתה עבירה ע"י מה שהנבילה באה בגוף בן ישראל המטמטמת את הלב ומולידה באוכלה טבע רע כמו שאם חש"ו הרגו את הנפש מקרי שנעשתה עבירה שהרי עכ"פ נהרג אדם והתורה הקפידה על זה שלא רצתה שאדם יהרג, כן מקרי נעשתה עבירה אם הקטן אכל נבילה או תחבו הקטן לתוך בית הבליעה של ישראל גדול שהרי עכ"פ הנבילה בתוך גופו של ישראל והתורה לא רצתה בזה שתהא הנבילה בתוך גופו של ישראל לכן מקרי שפיר הקטן בר זביחה ואינו דומה לעכו"ם שאינו בר זביחה כלל שהרי אם העכו"ם אכל נבילה מקרי שלא נעשתה שום עבירה כלל שהרי אין שום קפידא מה שהנבלה באה בגוף העכו"ם לכן מקרי אינו בר זביחה כלל משא"כ הקטן מקרי בר זביחה שהרי אם אכל נבילה מקרי שנעשתה עבירה מה שהנבילה היא בגופו לכן מקרי שפיר בר זביחה ומותר לאכול משחיטתו כשאחרים עומדים על גביו.
ו) ובזה יש ליישב מה ששמעתי מקשים דהנה ביבמות ד' קי"ד אמרינן לענין אכילת דם ולענין אכילת שקצים ורמשים שאסור להאכיל את הקטן בידים וכן אמרינן שם לענין טומאה שהגדולים מוזהרים על הקטנים שלא לטמא אותם בידים ומשמע שם שהוא מדאורייתא מדמקשה שם הגמרא ג' קראי ל"ל ומתרץ הגמ' דשלשתן צריכי וכן משמע בב"י באו"ח סימן שמ"ג ובשאר פוסקים שהוא מדאורייתא וכן בכל איסורים שבתורה משמע שם דאין להאכיל את הקטן בידים מדאורייתא א"כ יש להקשות אמאי שרי להאכיל את הקטנים ביום הכפורים בידים כדאיתא בשו"ע או"ח סימן תרט"ז ס"א ומ"ש אכילת יוהכ"פ משאר איסורים ואיך מתירין איסור דאורייתא במקום דליכא סכנתא רק צערא בעלמא. ובדברינו ניחא דלא ילפינן מדם ושקצים ורמשים רק מאכלות אסורות דדמיין להם היינו שיש בם איסור בכפלות א) מצד האוכל שעבר אמימרא דרחמנא ב) מצד הענין בעצמו שהתורה לא רצתה שיהא המאכל האסור בגוף ישראל מפני שמטמטם את הלב ומוליד בו טבע רע דוקא התם הוזהרו הגדולים על הקטנים שלא להאכילם בידים אבל אכילת יוהכ"פ שהמאכל מצד עצמו הוא מאכל היתר ואינו מטמטם את הלב ומה שהמאכל הוא בגוף ישראל אין קפידא בזה רק כשהגדול אוכל נעשתה חדא עבירה מצד שהגדול בר דעת עבר אמימרא דרחמנא וכשהקטן אוכל ביוהכ"פ לא נעשתה שום עבירה לכך לא הוזהרו הגדולים על הקטנים וליכא איסור דאורייתא להאכיל את הקטן ביוהכ"פ וא"כ אפילו איסורא דרבנן ליכא דבמקום צערא לא גזרו ביה רבנן.
ז) והנה המגן אברהם באו"ח סימן תרט"ז ס"ק ב' כתב לענין חינוך הקטן בתענית יוהכ"פ דלא שייך חיטך אלא באב ולא באיש אחר ומ"מ גם איש אחר אסור להאכיל את הקטן בידים דהוי כמאכילו נבילות בידים ע"ש, ולכאורה ק' דזהו סותר למה שכתבנו אך לכאורה גם בלא דברינו הנ"ל דברי המ"א תמוהים שהם סותרים למה שכתב הרמ"א בפירוש בסימן תרט"ז ס"א שמותר להאכיל את הקטן בידים גם הם נגד המנהג שנהגו כל העולם להאכיל את הקטנים בידים ביום הכפורים, אך אין זה תימא כלל כי דברי הרמ"א סובבים הולכים במקום שמותר הקטן לאכול ואין בו איסור אפילו מדרבנן לכן שרי להאכילו אפילו בידים אבל המ"א מיירי במקום שהקטן מחויב להתענות מדרבנן לכן אסור להאכילו בידים מדרבנן כמו שאר איסורי דרבנן, ונהי שאיסור דאורייתא אין כאן כמו שכתבנו לעיל דכיון שהמאכל מצד עצמו הוא היתר לכן אינו דומה לשקצים ורמשים או לדם שאסור להאכיל את הקטן בידים, ומותר להאכיל את הקטן בידים ביוהכ"פ מ"מ איסורא דרבנן איכא במקום שהקטן מחויב להתענות מדרבנן אסור להאכיל את הקטן בידים מדרבנן.