משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דשליחות · פרק ב
א) כתב התוס' רי"ד בקידושין ד' מ"ב וז"ל יש מקשים א"כ לכל דבר מצוה יועילו מעשה השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפלין עבורי ולאו מילתא היא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו היאך יפטר הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום בודאי בגירושין וקידושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שכותב בגט אנא פלוני פטרית פלונית וכן נמי באשה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו וכן בפסח הוא אוכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם אבל בסוכה ה"נ יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן לולב וציצית וכל המצות עכ"ל התוס' רי"ד. והקצוה"ק סימן קפ"ב ס"ק א' הקשה על דברי התוס' רי"ד הנ"ל וז"ל וקשיא לי דהא בשליחות לד"ע אי לאו דגלי לן קרא דאין שליח לד"ע הוי ליה בדין שליחות ואע"ג דאין המשלח עושה כלום ולשמאי הזקן ס"ל דעושה שליח להרוג את הנפש דשליח של אדם כמותו כדאיתא רפ"ב דקידושין ואין המשלח עושה כלום עכ"ל הקצוה"ק שם, ובאמת קושיית הקצוה"ח על דברי תוס' רי"ד קושיא עצומה היא, וכן מצינו גבי מעילה שנתרבה מקראי שהמשלח מעל אע"פ שאין המשלח עושה כלום, וכן אמרינן בקידושין ד' מ"ג שהאומר לשלוחו אכול את החלב ובעול את הערוה שהשליח חייב והמשלח פטור אפי' לשמאי הזקן משום שלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב, משמע דוקא משום האי טעמא שהשליח נהנה לכן אין המשלח חייב אבל אם לא נהנה השליח היה המשלח חייב אע"ג שהמשלח לא עשה כלל בזה אלמא שיש דיני שליחות אפי' במקום שהמשלח אינו עושה מאומה.
ב) ועוד יש להקשות לדברי התוס' רי"ד אמאי לא יכול אדם לעשות שליח בכל ברכת הנהנין שחבירו יברך בעדו בשליחותו ויצא בזה המשלח ידי חובתו ויהא מותר לאכול אפילו אם המשלח לא שמע את הברכה ג"כ יש לנו לומר שיצא בו שהרי אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה והברכה מתירתו באכילה, א"כ הרי יש לו גם להמשלח מה לעשות בזה כמו בשחיטת הפסח וזריקתו כי מפני זה ששוחטין את הפסח וזורקין את הדם לשם ראובן לכן שרי ראובן לאכול את הפסח ומקרי בשביל זה שיש לו להמשלח מה לעשות א"כ כאן נמי כיון שהמשלח הותר לאכול ע"י ברכתו של שלוחו אמאי לא יוכל לעשות שליח שהרי יש לו להמשלח מה לעשות כמו גיטין וקידושין ושאר קנינים ואכילת פסח ואפי' הכי קי"ל שאין עושין ע"י שליח דלא כתוס' רי"ד.
ג) והקצוה"ח סימן קפ"ב ס"ק א' תירץ על קושית תוס' רי"ד הנ"ל דאע"ג דאמרינן שלוחו של אדם כמותו מ"מ אין הגוף של השליח כגופו של המשלח דדוקא מעשיו של השליח נחשבו כאלו המשלח עשאם אבל הגוף של השליח אינו כגופו של המשלח וסיים וז"ל אבל בתפלין כשהשליח מניח תפלין הנחה זו שהוא עשיה חשוב כאלו המשלח עשה הנחה זו אבל אכתי לא הניח התפלין על ראשו אלא על ראש שלוחו דאין גוף השליח כגוף המשלח, ומשו"ה בציצית ותפלין וסוכה נהי דהוה ליה עשיית השליח כעשיית המשלח כיון דגוף שלוחו לא הוי כגופו לא עשה המעשה בגופו אלא בגוף שלוחו, אבל בפסח וקידושין וגירושין שחיטת הפסח ומעשה קידושין וגירושין הוה ליה כאלו עשה הוא הרי הוא נגמר המעשה עכ"ל הקצוה"ח שם.
ד) ולפענ"ד גם תירוצו של הקצוה"ח אינו עולה יפה דהרי גבי גט כתיב ונתן בידה וקי"ל דהאשה עושה שליח לקבלה ובודאי אם היה כתוב בקרא תקח הגט שפיר יש לומר דהאשה יכולה לעשות שליח לקבלה דמעשה הקיחה של השליח נחשב כאלו האשה לקחה אע"פ שלא לקחה בידה שהרי ידי השליח אינן כידי המשלח רק מעשה השליח לבד זהו נחשב שהמשלח עשה, מ"מ מהני משום שלא כתיב תקח בידה רק תקח הגט וכמו גבי שחיטת הפסח דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ויכול לעשות שליח אע"פ שאין ידי השליח כידי המשלח מ"מ מהני שחיטתו שהרי לא כתיב ושחטו בידיהם רק ושחטו סתמא וכיון שמעשיו של השליח הם כמעשיו של המשלח שפיר מהני, אבל השתא דכתיב גבי גט ונתן בידה או ברשותה, ולפי דברי הקצוה"ח שהיד עצמו של השליח לא נעשית כידו של המשלח תקשה אמאי מתגרשת כשבא הגט ליד שלוחה לקבלה, והלא לא בא הגט לא בידה ולא ברשותה וקרא כתיב ונתן בידה ומה מועיל מה שמעשיו של השליח לקבלה הוא כמעשיה מ"מ כיון דעכ"פ לא בא הגט לידה או לרשותה אית לן לומר שלא תתגרש בו.
ה) עוד תימא שהרי כתוב בכל נוסחי סדרי גיטין של שליחות להולכה שהבעל אומר לשליח שיהא ידך כידי ופיך כפי ודבורך כדבורי ועשייתך כעשייתי ונתינתך כנתינתי עיין סדר הגט בשו"ע אה"ע סימן קנ"ד סכ"ח ובסדר גט שני של מהר"ם סימן כ' שכתבו כן וכן הוא בשאר סדרי גיטין, ולפי דברי הקצוה"ח תימא והלא לא נעשה ידו של השליח כידו של המשלח ולא פיו של השליח כפיו של המשלח רק עשייתו של השליח נעשית כעשייתו של המשלח וכן נתינתו של השליח נעשית כנתינתו של המשלח א"כ למה ידבר המשלח דברי רוח שאין להם שחר אין לו לומר רק שיהא עשייתך כעשייתי ונתינתך כנתינתי ואין לו להזכיר בדבריו ידך כידי ופיך כפי דברים אשר לא כן המה, ועוד כי דבריו הנ"ל של הבעל יוכלו להיות למחסור ולגרעון להגט כי ע"י זה שנתבטלה שליחותיו לענין ידו ופיו שע"כ אינן נעשין ידו כידו ופיו כפיו מטעם הנ"ל אולי נתבטל ע"י זה גם מינויו שאמר עשייתך כעשייתך ונתינתך כנתינתי אליבא דמ"ד קני את וחמור דלא קני, וכן כתב הרמ"א בחו"מ סימן ר"ג ס"י לענין שאם החליף בקנין חליפין מעות ומטלטלין או מעות וקרקעות ביחד דיש אומרים הואיל שהקנין נתבטל אצל המעות נתבטל ג"כ אצל המטלטלין והקרקעות, אלא ודאי משמע דס"ל ש״ד השליח נעשה כיד המשלח ופי השליח נעשה כפי המשלח דלא כדברי הקצוה"ק.
ו) עוד תימא על דבריו אמאי לא יכול אדם לעשות שליח שיקח לולב בשבילו שהרי בלולב כתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, הרי לא נכתב בקרא רק מעשה הקיחה ולא הוזכרו הידים, והוי כמו בקידושין דכתיב כי יקח איש אשה או לענין קנין שדה דכתיב נתתי כסף השדה קח ממני הרי הוזכרה קיחה או בגירושין לענין מעשה הבעל שנאמר וכתב לה ספר כריתות ונתן, ויכול לעשות שליח משום כי מעשה הקיחה שעשה השליח נחשב כאלו המשלח עשה וכן מעשה הכתיבה והנתינה של השליח נחשב כאלו הבעל כתב ונתן דמעשיו של השליח נחשבים על המשלח כמו שכתב הקצוה"ח, א"כ כאן נמי לענין לולב דכתיב נמי האי לישנא כמו בקידושין אמאי לא יכול לעשות שליח, בשלמא בתפלין ניחא משום שנאמר וקשרתם לאות על ידך ולטטפות בין עיניך וכיון שידו של השליח וראשו אינן כשל המשלח משו"ה אינו יכול לעשות שליח לענין תפלין, אבל לענין לולב כיון שלא, הוזכרה היד בתורה רק מעשה הלקיחה הוזכר בתורה, אמאי אינו יכלל לעשות שליח כיון שמעשיו של השליח נחשבים על המשלח כאלו הוא עשאם, כמו בקידושין שהוזכרה הקיחה בתורה וכן במקח וממכר הוזכרה הקיחה בתורה נתתי כסף השדה קח ממני, וכן בגט הוזכרו כתיבת הבעל ונתינתו בתורה וכן בשחיטת הפסח הוזכרה שחיטתו בתורה ויכול לעשות שליח אע"פ שמובן הדבר שכל אלה אי אפשר בלא ידים ובכל זאת כיון שלא הוזכרו הידים בפירוש בתורה יכול לעשות שליח א"כ גבי לולב נמי כיון שלא הוזכרו הידים בתורה אמאי לא יכול לעשות שליח לפי דברי הקצוה"ח.
ז) עוד שמעתי מקשים על דברי הקצוה"ח הנ"ל מהא דאמרינן בקידושין ד' מ"ב דאפילו לשמאי דס"ל דיש שליח לד"ע מ"מ מודה שמאי באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהשליח חייב ושולחו פטור שלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב ע"ש בגמרא, ולדברי הקצוה"ח דס"ל שהגוף של השליח אינו נחשב כגופו של המשלח, אין שום מקום לחייב את המשלח על החלב שאכל השליח ובלאו האי טעמא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן פטור המשלח שהרי אין החלב בא בתוך גופו של המשלח כיון שגופו של השליח אינו כגוף המשלח ואיסור מאכלות אסורות ליכא רק אם בא מאכל האיסור בתוך מעיו של האוכל וא"כ למה לן טעמא לפטור את המשלח משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן תיפוק ליה שהמשלח לא עשה כלום, אלא ודאי משמע שגופו של השליח ובטנו ובית בליעתו וממיו כולם הם נחשבים כאלו הם של המשלח לכן היה מהראוי שהאומר לחבירו אכול את החלב יתחייב המשלח מפני שנחשב כאלו המשלח אכלו, ומשום זה, צריכא הגמ' למימר הטעם לפוטרו למשלח משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, וכיון שגופו של השליח הוא כגופו של המשלח הדרא קושיא לדוכתיה אמאי לא יוכל אדם לומר, לחבירו שיניח תפלין בעדו וישב בסוכה בעדו כיון שגוף השליח הוא כגוף המשלח וכן ראשו וידו של השליח הם כראשו וידו של המשלח נמצא שהניח התפלין על ראשו וידו של המשלח וגופו של המשלח ישב בסוכה ואמאי לא יצא בו המשלח.
ח) לכן נראה לי לבאר דהנה כבר ביארנו לעיל בס"ד שפירוש של הא דקי"ל שלוחו של אדם כמותו היינו אע"פ שהמעשה בעצמו שעשה השליח לא נחשב כאלו המשלח עשאו מ"מ הפעולה הרוחנית שפעל המעשה זהו נחשב על המשלח כגון הקידושין או הגירושין או קנין השדה או החיוב זה נחשב מל המשלח אבל המעשה בעצמו לא מחשבינן על המשלח רק על השליח.
ובזה יש לבאר מה שכתוב בנוסחי סדרי גיטין שהבאנו לעיל שהבעל אומר לשליח שתהא ידך כידי ופיך כפי, היינו הפעולה שתצא מידך תפעול לגרש כמו ידי ופעולת הגירושין שתצא מפיך תפעול לגרש כמו פי שהרי הפעולה הרוחנית שיצאת ממעשה השליח זאת נחשבת על המשלח, וכן כשעושה שליח לאכול חלב או נבילה וטרפה ושאר איסורים חייב המשלח אליבא דשמאי דס"ל יש שליח לדבר עבירה אי לאו טעמא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן, והוא ג"כ מזה הטעם דכיון דפעלה אכילת השליח פעולת החיוב היינו חיוב כרת משום חלב או חיוב מלקות משום נבילה וטרפה זה מחשבינן ליה על המשלח כדקי"ל בכל מקום שלוחו של אדם כמותו והיינו שפעולת החיוב נחשבת על המשלח.
ט) וכדי לתרץ קושית תוס' רי"ד הנ"ל שהקשה מפני מה לא יכול אדם לומר לשליח הנח תפלין בשבילי או שב בסוכה בשבילי צריכין אנו להקדים הקדמה אחת וקצת מזה כבר כתבנו לעיל, דהנה יש שני מיני עבירות, א) שהענין מצד עצמו הוא עבירה ואפי' אם לא יעשנה אדם בן דעת רק חרש שוטה וקטן ג"כ היא עבירה כגון רציחה דאפי' אם נהרג אדם ע"י חש"ו מ"מ מקרי שנעשתה עבירה שהרי עכ"פ נהרג אדם וזה היה עיקר הקפידה מה שהזהירה התורה על לא תרצח מפני שרצתה שאדם לא יהרג לכן אע"ג דלא שייך לומר שנעשתה עבירה מחמת שהשוטה עבר אמימרא דרחמנא דכתיב לא תרצח שהרי התורה לא הזהירה כלום לשוטים ותינוקות רק נאנשים בני דעת, מ"מ מקרי שנעשתה עבירה שהרי עכ"פ נהרג אדם, והב) אם הענין מצד עצמו אינו עון כלל ואין קפידא במעשה הנעשה מצד עצמו כגון לוא הזהרתנו התורה שלא נזרוק צרור לים שאין קפידא על הענין אם הצרור מונח בים או לא רק הקפידא הוא על האדם שהוא לא יזרוק צרור בים אז אמרינן דדוקא אם אדם בן דעת זרק את הצרור לים נעשתה עבירה בזריקתו כיון שעבר אמימרא דרחמנא שהזהירו שלא יזרוק אבל אם חש"ו עשו את המעשה הנ"ל מקרי לא נעשתה עבירה כלל.
י) א"כ אם אדם בן דעת הרג את הנפש הרי נעשתה העבירה בכפיות חדא מצד המעשה בעצמו שהתורה רצתה שתרם לא יהרג וכרוכה וקשורה בה עבירה אפילו אם העושה אינו בר דעת רק חרש שוטה וקטן, ועוד הרי אדם בן דעת עבר אמימרא דרחמנא דכתיב לא תרצח, דאפילו אם לא היה קפידא בהענין בעצמו כמו בזריקות צרור לים שהזכרנו לעיל ג"כ עבירה מקרי משום שעבר על אזהרת הכתוב א"כ אם אדם בן דעת הרג את הנפש נקבצו ובאו שתי העבירות ביחד א) מצד הענין בעצמו, ב) מצד העושה.
יא) ויש עבירה שאין בה קפידא על הענין בעצמו כגון חילול שבת ויו"ט שלא הקפידה התורה על השדה שלא תהא חרושה וזרועה ועל הבגד שלא יהא תפור רק עלינו בני ישראל הקפידה התורה שלא נעשה מלאכה בשבתות ויו"ט אבל על הענין בעצמו אין שום קפידא ואם חש"ו עשו מלאכה בשבת ויו"ט לא נעשתה שום עבירה כלל לא מצד הענין בעצמו ולא מצד העושה כיון שאינן בני דעת ולהם לא הזהירה התורה כלל הרי לא עברו אמימרא דרחמנא, לכן אם אדם בן דעת עבר וחילל שבת או יו"ט אוי לא נעשתה העבירה בכפילות רק מצד העושה מה שהאדם בן דעת עבר אמימרא דרחמנא.
יב) ולפי מה שכתבנו לעיל שהמעשה בעצמו שעשה השליח לא נחשב כאלו המשלח עשאו רק הפעולה שפעל המעשה זאת מחשבינן על המשלח א"כ אם ראובן עשה שליח לשמעון שיהרוג את הנפש אליבא דשמאי דס"ל יש שליח לדבר עבירה והמשלח חייב משום שפעולת הענין נחשבה עליו, יש לחקור בנידון זה שפעל המעשה שתי פעולות רעות, חדא מה שבהענין בעצמו יש פעולה רעה כי נהרג אדם, ועוד פעולה רעה פעלה מעשה הרציחה של השליח מה שאדם בן דעת עבר על לאו דלא תרצח, א"כ יש לחקור איזו פעולה רעה מהמעשה מקבל המשלח אם פעולת החיוב שקשורה וכרוכה בתוך המעשה עצמה בלי אמצעיות השליח ומדלגינן ליה להשליח רק הפעולה הרעה מהמעשה בעצמו שנהרג אדם מקבל המשלח, או דילמא המשלח מקבל את הפעולה הרעה שפעלה פעולת הרציחה על השליח שעבר בלאו דלא תרצח מיניה דיליה דשליח ולא מדלגינן ליה לשליח כי אין המשלח מקבל את הפעולה הרעה שכרוכה וקשורה בתוכיות המעשה והענין שנהרג אדם רק הפעולה הרעה שעשה המעשה על השליח שעבר בלאו דלא תרצח זהו קבלה המשלח.
יג) ונפקא מינה אליבא דשמאי הזקן דס"ל יש שליח לד"ע אם התרו בו במשלח ולא בשליח דאם נאמר דפירושה של הא דקי"ל שלוחו של אדם כמותו היינו שהמשלח אינו מקבל את פעולת החיוב שיש בתוך הענין בעצמו שנהרג אדם רק הוא מקבל את פעולת החיוב שפעלה על השליח לחייבו מיתה ומיניה דידיה דשליח מקבל המשלח את החיוב מיתה א"כ בעינן דוקא שהתרו בו בשליח דאז גורם עון הרציחה של השליח חיוב מיתה ומיניה דידיה דשליח מקבל המשלח את החיוב מיתה, אבל אם התרו רק במשלח ולא התרו ביה בשליח הנה לא פעל המעשה שום פעולת מיתה על השליח דהרי לא התרו ביה לכן גם המשלח פטור דלא עדיף המשלח מיניה דשליח דאתא מכחו, אולם אם נאמר דפירושה של שלוחו של אדם כמותו הוא שהמשלח מקבל את הפעולה הרעה שפעל מעשה השליח בעצם הענין היינו שנהרג אדם ומדלגינן ליה לשליח א"כ לא איכפת לן מה דלא אתרו ביה בשליח שהרי מ"מ נהרג אדם ונעשתה פעולת החיוב והמשלח חייב מיתה כיון שהתרו ביה במשלח אע"פ שלא התרו ביה בשליח.
יד) עוד יש נפקא מינה כגון אם אמר ראובן לשמעון שלוחו צא וקצור שדה בשבילי בשבת דאם נאמר דשלוחו של אדם כמותו פירושו דהפעולה שפעל המעשה על השליח זהו מקבל המשלח מיניה דידיה דשליח, א"כ הכא שפעל המעשה חיוב מיתה על השליח מקבלה המשלח והמשלח חייב מיתה אליבא דשמאי דס"ל יש שליח לדבר עבירה, אבל אם נאמר דשלוחו של אדם כמותו פירושו הוא שהעבירה והחיוב מיתה שכרוכה וקשורה בתוך הענין בעצמו בלא אמצעית השליח זהו מחשבינן על המשלח, א"כ כאן בחילול שבת שבתוך המלאכה בעצמה אינה קשורה שום עבירה שהרי לא הקפידה התורה על השדה שלא תהא קצורה כמו שהקפידה התורה על שפיכות דמים שהאדם לא יהרג רק עיקר הקפידא על האדם שהוא לא יהא קוצר בשבת ורק גוף השליח הקוצר הוא שגורם חיוב מיתה וכיון דאמרינן שהמשלח אינו מקבל מן השליח את חיובו, רק את החיוב הקשור וכרוך בהענין בעצמו ומדלגינן ליה לשליח וכיון שבחילול שבת אין שום פעולה רעה קשורה וכרוכה בתוכיות הענין בעצמו בלא אמצעית השליח לכן פטור המשלח.
טו) ויש להביא ראיה דמדלגינן ליה לשליח והמשלח מקבל את פעולת החיוב שיש בתוך הענין בעצמו מהא דאמרינן בב"מ ד' יוד היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו ומסיק שם הגמ' דכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה או איש דאמר לאשה אקפי לי קטן כיון דהשליח לאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו וא"כ יש ראי' מזה שהמשלח מקבל את פעולת החיוב שקשור וכרוך בתוך הענין בעצמו בלא אמצעית השליח רק מדלגינן ליה לשליח ושפיר יש לחייב את המשלח אע"פ שמעשיו לא גרמו שום חיוב על השליח שהרי השליח לאו בר חיובא הוא מ"מ חייב המשלח שהרי בהענין בעצמו קשור בו חיוב ועבירה שהרי לא רצתה התורה שבני ישראל יהיו מוקפי ראש וכן לא רצתה התורה שנשי כהנים יהיו גרושות כשם שהתורה רצתה שאדם לא יהרג כמו שכתבנו לעיל, אבל אי אמרינן דפירושו של הא דקי"ל שלוחו של אדם כמותו הוא דהפעולה הרעה שפעל מעשה השליח על השליח זאת מקבל המשלח א"כ כאן דהשליח לאו בר חיובא הוא ולא פעל המעשה שום חיוב על השליח אמאי מחייב שולחו.
טז) עוד ראי' שהרי בגיטין וקידושין ליכא למימר שפעולת המעשה שפעלה בשליח זהו נחשב על המשלח, שהרי האשה הזאת המגורשת אשתו של המשלח היא ולא אשתו של השליח ואיך יפעלו הגירושין מתחלה על השליח ואח"כ יקבל המשלח מיניה דידיה דשליח אלא ודאי צריך לומר דפעולת הגירושין שכרוכה וקשורה בעצם נתינת הגט זאת מחשבינן על המשלח ומרלגיק לשליח וכן בקידושין לא נוכל לומר שמתחלה מקודשת האשה לשליח ומיניה דידיה דשליח מקבל המשלח שהרי יוכל היות שהשליח הוא אביה או אחיה של האשה דלא תפסי בה קידושין, אלא ודאי צריך לומר שהמשלח לא את הפעולה שפעל המעשה על השליח הוא מקבל, אלא מקבל הוא את הפעולה שכרוכה וקשורה בתוכיות הענין וקידושין וגירושין שנולדו ממעשה השליח זהו מקבל המשלח ומדלגינן ליה לשליח. ולפי זה יצא לנו דין חדש דאפילו אליבא דשמאי הזקן דס"ל יש שליח לדבר עבירה מ"מ אם ראובן אמר לשמעון לך וקצור שדה בעדי בשבת פטור המשלח דכיון דאמרינן דפירושו של שלוחו של אדם כמותו לאו היינו דמחשבינן הפעולה שפעל המעשה על השליח נחשב על המשלח, רק שפעולת החיוב שכרוכה בעצם המעשה כהריגת הנפש וכדומה זהו מחשבינן על המשלח וכיון דבחלול שבת ליכא פעולה רעה בתוך עצם המעשה רק שגורם על השליח חיוב מיתה לכן פטור המשלח ובזה יש לתרץ קושית הגאון רע"א בס' דרוש וחידוש על מ"ש רש"י בכתובות ד' ל"ג וכי זה חוטא וזה מתחייב והא קי"ל בקידושין ד' מ"ב דאין שליח לדבר עבירה והקשה הגאון הנ"ל וז"ל וקשה על פירושו דהא מהכא גופא מוכח דאי יש שליח לדבר עבירה מחויב המשלח מיתה והוה קי"ל בדרבה מיניה עכ"ל ובדברינו ניחא דאפילו אם היינו אומרים דיש שליח לדבר עבירה מ"מ אין המשלח חייב מיתה משום שבת, דהרי התם בחלול שבת מיירי דאפילו לשמאי הזקן דס"ל יש שליח לד"ע, מ"מ בחילול שבת מודה שמאי, דאין שליח לד"ע לכן מוכרח רש"י, להביא ממרחק לחמו מהא דקי״ל בקידושין שאין שליח לד"ע.
יז) וכמו שיש שני מיני עבירות כמו שביארנו לעיל כן יש שני מיני מצוות הא' כגון פדיון שבוים ופקוח נפש וכדומה דעיקר קפידת התורה היתה שהשבוי יפדה והמסוכן יחיה ואפי' אם חש"ו פדו את השבוי והחיו את הנפש מקרי ג"כ שנעשתה מצוה במעשיהם, אף דלא שייך לומר שנעשתה מצוה ע"י זה שהשוטה קיים מצות ה' ופקודתו שמרה רוחו שהרי התורה לא הזהירה רק לאנשים בני דעת ולא לשוטים ותינוקות כי מעשיהם של חש"ו לא מעלין ולא מורידין מ"מ מקרי שנעשתה מצוה שהרי עכ"פ נפדה השבוי ונתרפא המסוכן שזה היתה עיקר קפידת התורה שצותה לנו עליהם שרצתה שהשבוי יהא נפדה והמסוכן יתרפא ואם אדם בן דעת קיים מצות התורה אפילו אם צותה התורה שנזרוק צרור לים אף שאין קפידא בעצם הענין אם הצרור מונח בים או לא מ"מ כיון שהתורה צותה לנו לעשות כך בודאי מקרי שנעשתה מצוה בזריקתו לים שהרי נתקימה מצות התורה שצותה לנו על זה.
יח) עוד יש מין מצוה שניה כגון מצות תפלין ומצות לולב וכדומה שלא הקפידה התורה על הלולב שלא יעמוד בלא נטילה או על התפלין שלא יעמדו בלא הנחה רק עיקר קפידת התורה היא על בן ישראל שיניח תפלין ויטול לולב לכן דוקא אם אדם בן דעת הניח תפלין אזי נקרא שנתקיימה מצות ד', אבל אם חש"ו הניחו תפלין או נטלו לולב לא מקרי כלל שנתקיימה מצות ד', שהרי מעשיהם לא מעלין ולא מורידין ולשוטים ותינוקות לא צותה התורה כלל וכלל שום מצוה והנחתם דומה כמי שמניח על עצים ואבנים, וכיון שכן אם אדם בן דעת הניח תפלין או נטל לולב לא נתקיימה רק מצוה אחת היינו מצד העושה מה שאדם בן דעת קיים מצות ד' אבל לא נתקימה שום מצוה מצד הענין בעצמו שהרי בהענין בעצמו אין שום מצוה קשורה בו ואינה דומה המצוה הזאת למצות פדיון שבוים או פקוח נפש שבתוך הענין בעצמו קשורה בו מצוה מה שנפדה השבוי ונתרפא המסוכן.
יט) א"כ בודאי יכול אדם לעשות שליח לפדות את השבוי או לפקח את הנפש כמו בהפרשת תרומה וכדומה והמצוה נקראת על שם המשלח שהרי כבר כתבנו לעיל דפירושו של הא דקי"ל שלוחו של אדם כמותו הוא שאין המעשה בעצמו נחשב על המשלח רק פעולת המעשה הוא דמחשבינן על המשלח ובין אם נאמר שהפעולה שכרוכה וקשורה בהענין בעצמו הוא דמחשבינן על המשלח ובין אם נאמר שפעולת הענין שפעל המעשה על השליח הוא דמחשבינן על המשלח בין כך ובין כך יכול אדם לעשות שליח בפדיון שבוים ופקוח נפשות והפרשת תרומה שהר יש בהם מצות כפולות היינו בהענין בעצמו יש מצוה וגם העושה קיים מצוה ועל כיוצא בזה אמרו חז"ל מצוה בו יותר מבשלוחו א"כ משמע שגם ע"י שלוחו קיים את המצוה רק שמצוה מן המובחר להתעסק בעצמו בהמצוה ולא ע"י שליח דאי נימא דדוקא ע"י עצמו מקיים אדם את המצוה אבל ע"י שלוחו ליכא מצוה כלל א"כ לא שייך לומר מצוה בו יותר מבשלוחו כיון שע"י שלוחו ליכא מצוה כלל, אלא ודאי שגם ע"י שלוחו קיים את המצוה והוא דוקא בפדיון שבוים ופקוח נפש וכדומה שיש מצוה בהענין בעצמו מבלי השקף על עושה מעשה המצוה.
ב) אבל אם עשה אדם שליח להניח תפלין בשבילו או ליטול לולב בשבילו אזי תליא בהחקירה שחקרנו לעיל אם המשלח מקבל את הפעולה מן השליח או מן הענין בעצמו דאם נאמר שהמשלח מקבל את הפעולה שפעל המעשה על השליח אזי יוצא המשלח בהנחה זו שהרי פעל המעשה הזה על השליח לקום מצות תפלין ולולב א"כ מיניה דידיה דשליח מקבל המשלח והמשלח יוצא ידי מצות תפלין ולולב, אבל אם נאמר שאין המשלח מקבל מיניה דידיה דשליח רק מן המעשה בעצמו ומדלגינן ליה לשליח, א"כ דוקא פקוח נפש ופדיון שבוים שבתוך המעשה בעצמו קשורה וכרוכה מצוה והרי רצתה התורה בהענין והמצוה בעצמה וחפצה שהשבוי יפדה והמסוכן יתרפא התם שייך לומר שהמצוה שקשורה בתוך המעשה מקבל המשלח, אבל גבי תפלין ולולב וכדומה שבתוך הענין בעצמו אין שום מצוה כלל רק שגורמת מצוה על העושה שהוא השליח, וכיון שהמשלח אינו מקבל את הפעולה מהשליח רק מהמעשה בעצמו לכן לא יצא המשלח ידי מצות תפלין ולולב יען כי בהמעשה בעצמו אין שום מצוה ופעולה טובה.
כא) וכיון שכבר הוכחנו ובררנו לעיל בראיות שהמשלח אינו מקבל את פעולת המעשה מהשליח רק מהמעשה בעצמו כמו בקידושין וגירושין או כשאין השליח בר חיובא א"כ מתורץ בזה קושית תוס' רי"ד הנ"ל שהקשה אמאי אין יכולים לעשות שליח על תפלין ולולב וכדומה, דכיון שהמשלח מקבל את הפעולה מהמעשה ולא מהשליח לכן אינו יכול לעשות שליח על תפלין ולולב וכדומה יען שאין שם פעולת מצוה בהמעשה בעצמו.