משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דשליחות · פרק א
א) כתב מרן המחבר בשו"ע או"ח סימן רס"ג סע' י"ז וז"ל יש אומרים שמי שקבל עליו שבת קודם חשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה עכ"ל וכתב שם בס' שערי תשובה וז"ל ובשו"ת פני יהושע הנדפס חלק יו"ד סימן ג' בסופו כתב שזה תלוי במחלוקת הפוסקים לענין שליח לדבר עבירה אם בעינן שליח בר חיובא עכ"ל פירוש דלשיטת הפוסקים דס"ל דכל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא מחייב שולחו א"כ כאן נמי אין השליח רשאי לעשות מלאכה בשביל מי שכבר קבל שבת כיון שהשליח עדיין לא קבל שבת ואין השליח בר חיובא לכן מיחייב שולחו, ודברי המחבר לא אתיין רק לשיטת הפוסקים דס"ל אם השליח הוא אי בעי עביד אי בעי לא עביד אע"פ שאינו בר חיובא לא מיחייב שולחו עיין שו"ע חו"מ סימן קפ"ב בראש הסימן ובש"ך שם שהביא מחלוקת הפוסקים בזה אי הלכה כרבינא או כר' סמא בב"מ ד' יוד ע"ש.
ב) ויש להקשות על דברי הפ"י הנ"ל דא"כ איש טמא שאמר לטהור בוא למקדש בשבילי להביא לי חפץ משם יש לנו ג"כ לומר שהמשלח יהא מחויב כרת משום ביאת מקדש כיון שהשליח לאו בר חיובא הוא הרי מיחייב שולחו, וכן כהן שאמר לישראל לך לבית הקברות בשבילי להביא לי חפץ משם יש לנו לומר ג"כ שהכהן יתחייב במלקות משום טומאת בית הקברות כיון שהשליח לאו בר חיובא הוא שהרי טומאת בית הקברות לאיש שאינו כהן וכן ביאת מקדש לאיש טהור היתר גמור הוא כמו עשיית מלאכה בערב שבת למי שלא קבל עליו את השבת, ולדברי הפ"י הנ"ל שהמשלח חייב משום שהוא כבר קבל עליו את השבת ואסור לעשות מלאכה לכן כיון שהשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו א"כ כאן נמי כיון שהמשלח אסור לבוא לבית הקברות או למקדש יתחייב שולחו כיון שהשליח אינו בר חיובא וכן בהרבה ענינים כיוצא בהם יש להקשות כן לדברי הפ"י הנ"ל,
ג) ונראה לתרץ כל הקושיות הנ"ל וכן קושית הפ"י תהא מתורצת בזה ודברי מרן המחבר אתיא אפי' לשיטת הפוסקים דס"ל דכל היכא דהשליח לאו בר חיובא מחייב שולחו ודלא כדברי הפ"י הנ"ל.
דהנה העולם מפרשים דהא דאמרינן שלוחו של אדם כמותו פירושו הוא דהמעשה שהשליח עושה נחשב כאלו המשלח עשאו, כגון ראובן שאמר לשמעון שלוחו לך וחזק בקרקע פלוני בשבילי והלך שמעון והחזיק בה בחזקה דנעל גדר ופרץ הרי המעשים האלה בעצמם אנו מחשבינן כאלו ראובן המשלח עשאם ולכן קנה המשלח כיון שהוא בעצמו עשה את מעשה החזקה דנעל גדר ופרץ דהא קי"ל שלוחו של אדם כמותו, וכן גבי קידושין כשעשה ראובן לשמעון שליח לקדש את האשה אנו מחשבינן מסירת הטבעת שמסר שמעון השליח ליד האשה כאלו ראובן המשלח מסרה להאשה וכן גבי מעילה וטביחה דאיתרבי דיש שליח לד"ע ג"כ הפירוש הכי דעצם מעשה הטביחה של השליח נחשב כאלו ראובן המשלח עשאו ולכן חייב המשלח דו"ה כן מפרשים העולם הא מילתא דקי"ל שלוחו של אדם כמותו
ד) אכן נראה שבאמת אין הפירוש כן שיהא נחשב מעשה השליח כאלו המשלח עשאו דהנה אמרינן בב"ק ד' ע"א ובפ' אלו נערות ד' ל"ג דהשוחט בשבת חייב דו"ה ומסיק הגמ' דאיירי ששחט ע"י שליח והשליח חייב מיתה משום שבת והמשלח חייב דו"ה משום שהבהמה גנובה היתה, א"כ תקשה על מעשה השחיטה הזאת שהבהמה הגנובה נשחטה בשבת מי שחטה השליח או המשלח אם תאמר שהמשלח שחטה אמאי חייב השליח מיתה משום שבת כיון שהמשלח שחטה הרי לא עשה השליח מאומה ואמאי חייב מיתה משום שבת, ואם תאמר שהשליח שחטה לכן הוא מחויב מיתה משום שבת א"כ תימה אמאי חייב המשלח דו"ה כיון שהמשלח לא עשה ול"כ, דנהי דמרבינן מאו ותחת לרבות את השליח שהשליח שליח חייב דו"ה ע"י מעשיו של השליח מ"מ לא מרבינן רק שיהא דינו של דו"ה כמו בכל התורה כולה דקי"ל שלוחו של אדם כמותו, ואע"ג דאיכא עבירה בטביחת בהמה גנובה וקי"ל אין שליח לד"ע מ"מ רבי קרא מאו ותחת לרבות את השליח דאמרינן כאן שלוחו של אדם כמותו כמו בכל התורה כולה, וכיון דפירוסה של הא דקי"ל שלוחו של אדם כמותו הוא דמחשבינן את מעשיו של השליח כאלו המשלח עשאם וכיון שהשליח מחויב מיתה משום שבת הרי אנו רואין שמעשה הטביחה לא נחשב כאלו המשלח עשאה א"כ אמאי חייב המשלח דו"ה כיון שלא עשה מאומה, סוף דבר כיון דכאן ליכא רק חד מעשה השחיטה ולא שני מעשים, א"כ איכא לאקשויי ממה נפשך אין לחייב רק את אחד מהם ולא את שניהם יחד השליח והמשלח, דאם נחשוב את המעשה על השליח יש לפטור את המשלח ואם נחשוב את מעשה הטביחה על המשלח יש לפטור את השליח, ואיך מחייבינן לשני בני אדם בשביל מעשה אחד.
ה) אלא נראה לפרש דהא דקי"ל שלוחו של אדם כמותו אין הפירוש דהמעשה בעצמו שהשליח עושה זה נחשב שהמשלח עשאו כגון גבי קנין שדה כשהשליח חופר את הקרקע לקנותה לא אמרינן שנחשב כאלו המשלח חפרה רק הפעולה הרוחנית שפעלה החפירה זאת נחשבה על המשלח, והיינו דהנה למדנו מקרא דכשבא אדם לקנות שדה צריך לחפור בה וכשבא לקנות אשה צריך למסור לידה כסף קידושין ואח"כ למדנו מקרא דשלוחו של אדם כמותו והיינו כשהשליח חופר את הקרקע אזי קנה המשלח כאלו הוא חפר בה ואע"ג שהמשלח לא עשה מאומה ולא חפר בה כלל וגם מעשיו של השליח לא נחשבו כאלו המשלח עשאם מ"מ קנה המשלח כאלו חפר בה דשלוחו של אדם כמותו וכן כשהשליח מוסר הכסף ליד האשה אזי האשה מקודשת לראובן כאלו הוא מסר הכסף לידה כי זהו הדין שלמדנו מקרא דשלוחו של אדם כמותו, וכן גבי טביחה דרבי קרא דשלוחו של אדם כמותו והיינו שהמשלח חייב דו"ה ע"י טביחתו של השליח ג"כ לא אמרינן שנחשוב מעשה הטביחה בעצמה על המשלח שהוא טבחה רק הפעולה שפעלה הטביחה דהיינו החיוב של דו"ה זהו מחשבינן על המשלח ומחייבינן ליה לשלם אף שלא עשה שום מעשה כלל רק ע"י מעשיו של השליח מחייבינן ליה להמשלח דזהו הדין דקי"ל שלוחו של אדם כמותו.
ו) א"כ אתי שפיר ההיא דפרק אלו נערות הנ"ל שהשליח שעשה המעשה ושחט בשבת חייב מיתה משום שבת והמשלח חייב דו"ה, אע"ג שהמשלח לא עשה כלום והוא לא טבחה מ"מ פעולה הרוחנית שפעלה הטביחה דהיינו החיוב של דו"ה זהו נחשב על המשלח כמו בכל התורה דמחשבינן המעשה על השליח והפעולה על המשלח, ואע"ג דכאן פעלה מעשה השחיטה של השליח שתי פעולות א) חיוב מיתה משום שבת ב) חיוב דו"ה משוה שהבהמה גנובה היתה מ"מ החיוב מיתה אי אפשר לחשבו על המשלח דהרי אין שליח לד"ע ולא אמרינן בדבר עבירה שלוחי של אדם כמותו, רק הפעולה שפעלה הטביחה לחייבו בדו"ה בזה אמרינן שלוחו של אדם כמותו כמו בכל התורה משום דאיתרבי מאו ותחת לרבות את השליח לכן חייב המשלח
ז) ודע שיש שני מיני עבירות, הראשון שהענין מצד עצמו הוא ג"כ עבירה אפי' אם לא יעשנו אדם בן דעת רק חש"ו ג"כ עבירה נעשתה כגון רציחה דאפילו אם האדם נהרג ע״י חש״ו אע"ג דלא שייך שם לומר שנעשתה עבירה מחמת שהשוטה עבר אמימרא דרחמנא דכתיב לא תרצח שהרי התורה לא הזהירה רק לאנשים בני דעת ולא לשוטים ותינוקות, מ"מ מקרי שנעשתה עבירה שהרי עכ"פ נהרג אדם וזה היה עיקר הקפידה מה שהזהירה התורה על לא תרצח מפני שרצתה שלא יהרג אדם, ודאי אם אדם בן דעת יהרוג את האדם אזי נעשתה העבירה בכפילות חדא מצד המעשה בעצמה שנהרג אדם, ועוד מה שאדם בן דעת עבר על מימרא דרחמנא שהזהירו בלאו דלא תרצח, אבל אם חש"ו עברו והרגו את האדם לא נעשתה העבירה בכפילות רק מצד הענין בעצמו מה שנהרג אדם אבל עבירה אמימרא דרחמנא אין כאן כיון שאינם בני דעת, מ"מ עבירה מקרי מצד הענין בעצמו כדלעיל.
ח) ויש עוד מין עברה שניה שאין שום קפידא מצד הענין בעצמו רק מצד העושה כגון איסור מלאכה בשבת ויום טוב שלא הקפידה התורה על המלאכה בעצמה כגון על השדה שלא תהא קצורה ועל הנר שלא יהא דלוק רק עלינו בני ישראל הקפידה התורה שאנחנו לא נקצור את השדה בשבת ויו"ט ואנחנו לא נדליק את הנר על זאת הקפידה התורה ולא על הענין בעצמו, ומובן מזה שאם חש"ו עשו מלאכה בשבת ויו"ט לא נעשתה שום עבירה כלל לא מצד הענין בעצמו ולא מצד העושה כיון שאינם בני דעת ולהם לא הזהירה התורה כלל הרי לא עברו אמימרא דרחמנא וגם עבירה מצד הענין בעצמו אין שם כיון שלא הקפידה התורה על השדה שלא תהא קצורה ועל הנר שלא יהא דלוק ואם אדם בן דעת עבר וחלל שבת או יו"ט אזי לא נעשתה העבירה בכפילות, דמיקרי עבירה רק מצד העושה מה שאדם בן דעת עבר אמימרא דרחמנא ולא מצד הענין בעצמו.
ט) ודע שאם כהן נשא גרושה ג"כ נעשתה עבירה בכפילות, ראשונה מה שעבר הכהן אמימרא דרחמנא מה שהזהירו התורה גרושה לא יקח, ושנית מה שהתורה לא רצתה שנשי כהנים תהיינה גרושות שעיקר קפידת התורה מה שהזהירה את הכהנים שלא יקחו גרושות הוא מפני שהתורה לא רצתה שנשי כהנים תהיינה גרושות ובודאי אפילו אם יש לו לכהן אשה גרושה באופן שלא עבר בשעת הנשואין אמימרא דרחמנא כגון שהיה אונס וכדומה לזה מ"מ כיון דעכ"פ יש לו לכהן אשה גרושה מקרי שנעשתה עבירה, וכן בהקפת הראש כיון דמלא תקיפו דרשינן אחד המקיף ואחד הניקף במשמע, הרי אנו רואין שיש גם שם העבירה בכפילות האחת מצד העושה והשנית מצד שהתורה לא רצתה שבני ישראל יהיו מוקפי ראש.
י) ובזה יש לתרץ קושית הפני יהושע הנ"ל שהקשה אמאי שרי לראובן שקבל שבת לומר לשמעון שלא קבל שבת עשה מלאכה בשבילי והלא כיון שאין השליח בר חיובא אית לן למימר שיתחייב שולחו, ובדברינו ניחא דודאי אם היה פירושו של מה דאמרינן שלוחו של אדם כמותו היינו שהמעשה בעצמו שהשליח עושה זהו נחשב שהמשלח עשאו שפיר יש להקשות שיתחייב המשלח שהרי עשה מלאכה לאחר קבלת שבת, אבל לפי דברינו שהוכחנו דהמעשה בעצמו לא מחשבינן בשום מקום על המשלח, ומה דאמרינן שלוחו של אדם כמותו פירושו הוא שהפעולה היוצאת מהמעשה זהו מחשבינן על המשלח כגון אם יוצא מהמעשה קנין או חיוב וכדומה לזה מחשבינן להו על המשלח, א"כ צריכין אנו לראות מקודם אם מעשה השליח פעלה איזה חיוב ופעולה ואז נחשבהו על המשלח, והנה בזה אנו רואים כי מעשה השליח לא פעלה שום חיוב כלל שהרי עשיית המלאכה בחול היתה כי השליח לא קבל שבת עדיין וכיון שמעשיו של השליח לא פעלו שום חיוב כלל אין לנו מה לחשב על המשלח.
יא) דדוקא אם אדם יעשה שליח לחלל את עצם יום השבת שפעל מעשה השליח לחייב מיתה את מי שהוא משום חילול שבת אזי יש מקום לומר שפעולת המעשה נחשבת על המשלח אי הוה ס"ל יש שליח לדבר עבירה, וכן כשעושה שליח להרוג את הנפש או כהן שעושה שליח לקדש לו אשה גרושה או העושה שליח להקיף את האדם, אפילו באופן שאין השליח בר חיובא מ"מ כיון שנעשית פעולת העבירה ממעשיו שהרי נהרג אדם והרי יש לו לכהן אשה גרושה והרי הישראל מוקף ראש שהתורה לא רצתה בכל זה היינו שהתורה רצתה שבני ישראל לא יהיו נרצחים ונשי כהנים לא יהיו גרושות ובני ישראל לא יהיו מוקפי ראש א"כ נעשתה עבירה ע"י מעשיו של השליח לכן יש מקום לדון על מי לחשוב את העבירה אם על השליח או על המשלח כיון דעכ"פ נעשתה עבירה אפילו כשאין השליח בר חיובא שהרי בהענין בעצמו יש עבירה מה שנהרג אדם ומה שיש לו לכהן אשה גרושה ומה שישראל הוא מוקף ראש, אבל כשאיש טמא עושה שליח לאיש טהור שיכנס עבורו בעזרה ויביא לו חפץ בשבילו וכן כשכהן עשה שליח לישראל שיכנס עבורו לבית הקברות ויביא לו איזה חפץ או כשאדם שכבר קבל עליו את השבת עושה שליח לאיש אחר שלא קבל עליו עדיין את השבת שיעשה מלאכה בשבילו שבכל אלה לא נעשית שום עבירה כלל וכלל שהרי איש טהור נכנס לעזרה וישראל נכנס לבית הקברות והמלאכה נעשתה בחול. א"כ אמאי יתחייב המשלח כיון שכבר הוכחנו שהמעשה של השליח לא נחשב על המשלח רק פעולת המעשה זאת נחשבה על המשלח וכאן אין שום פעולת המעשה שהרי המעשה היתר גמור הוא ואין מה לחשוב על המשלח, ועיין בנו"ב חלק אה"ע מהדו"ק סוף סימן ע"ה וסימן פ' אות י"ח וסימן פ"ב אות י"ג דמשמע מדבריו שאם ישראל אמר לכהן אכול תרומה כיון שהשליח לאו בר חיובא הוא שהרי כהן מותר בתרומה היה מתחייב שולחו אי לאו טעמא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וכן אם איש טמא אומר לאיש טהור אכול קדש או בוא למקדש בשבילי היה מתחייב שלוחו אי לאו טעם הנ"ל ע"ש והוא כסברת הפ"י הנ"ל ולדברינו אין זה שום שייכות לשליח לדבר עבירה כיון שהוא היתר גמור ולא נעשתה שום פעולת איסור ע"י.