משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דשליחות ומילי · פרק יג
א) עוד יש לתרץ על הקושיא הנ"ל שהקשינו על דברי המרדכי דס"ל דכתיבת הגט מיקרי מילי משום דעדיין בכתיבת הגט לא נגמרו הגירושין עד הנתינה לכן אינם יכולים לומר לסופר לכתוב ולעדים לחתום משא"כ שליח קבלה יכול לעשות שליח אחר משום דבקבלתו נגמרו הגירושין לכן הוי מעשה ולא מילי והקשינו לעיל על זה א"כ אמאי יכול הבעל לומר לסופר כתוב להמהרי"ט דס"ל דאפילו בשליח א' ג"כ אמרינן מילי לא מימסרן מהמשלח להשליח הראשון א"כ יש לנו לומר דאפילו הבעל לא יהא בכחו לומר לסופר כתוב משום דכתיבה הוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח, יש לתרץ על זה ע"פ מה שכתבו התוס' בגיטין דף כ"ב ד"ה והא לאו בני דיעה נינהו דכתיבת הגט לא בעי שליחות והא דבעינן שיאמר הבעל לסופר כתוב ולעדים חתומו אין הטעם משום שליחות אלא משום דבעינן לשמה וכשלא שמעו הסופר והעדים מפי הבעל לא מיקרי לשמה אלא מחשיב סתמא ע"ש בתוס' א"כ לא איכפת לן מידי מה דכתיבת הגט מיקרי מילי ומילי לא מימסרן לשליח כיון דבכתיבת הגט לא בעינן שליחות כלל וכיון דעכ"פ שמעו מפי הבעל והוי לשמה לכן מהני דדוקא כשאמרו לסופר כתוב לא מהני משום דכיון שלא שמעו מפי הבעל לא הוי לשמה אבל היכא דשמעו מפי הבעל והוי לשמה אין צריך יותר כיון דלא בעינן שליחות בכתיבה ועיין בטור וב"י סימן קכ"ג ובב"ש שם ובסימן ק"ד ס"ק א' וס"ק ז' שהביאו מחלוקת הפוסקים בזה אם בעינן שליחות בכחיבת הגט או לא.
ב) והנה לשיטת הפוסקים האומרים דלא בעינן שליחות בכתיבת הגט והא דקי"ל כר"י שאין העדים יכולים לומר לסופר כתוב ולעדים חתומו הוא משום דבעינן לשמה וכשלא אמר להם הבעל מפיו לא הוי לשמה, א"כ תימה אמאי קאמר בגמ' דף כ"ט ודף ס"ו דטעמא דר' יוסי הוא משום דס"ל מילי לא מימסרן לשליח מאי שייכות יש זה לשליחות אם מילי מימסרן לשליח או לא כיון דכתיבת הגט לא בעי שליחות כלל וכל טעם פסולו הוא משום דבעינן לשמה, א"כ יוכל היות דס"ל לר' יוסי מילי מימסרן לשליח ומאי דס"ל לר' יוסי שאינו יכול לומר לסופר כתוב ולעדים חתומו הוא משום דבעינן לשמה ולא משום דמילי לא מימסרן לשליח.
ג) ויש ליישב ע"פ מה שכתב הר"ן בסוף פרק התקבל ליישב את דברי הרמב"ן דס"ל דאומר אמרו הוי מינוי שליחות שלא בפניו היינו שהבעל מינה לשליח את הסופר והעדים ואין פסולו משום מילי דלא הוי מילי כיון דהבעל בעצמו מינה אותם לשלוחים שלא בפניהם, ומה דפוסל ר"י באומר אמרו הוא מטעם גזרת הכתוב דכיון דבעינן לשמה ובעינן נמי וכתב לה כלומר שיכתבנו לה הבעל אין הסופר והעדים חותמים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו, והקשה עליו הרא"ה א"כ מנלן דטעמא דר' יוסי הוא משום דמילי לא מימסרן לשליח דילמא טעמא דר"י משום גזרת הכתוב דבעינן שישמעו מפיו ממש ותירץ הר"ן על זה דמשום זה ידעינן דס"ל לר"י דמילי לא מימסרן לשליח דאם איתא דמילי מימסרן לשליח כיון ששלוחו של אדם כמותו כשהסופר והעדים שומעים מפי השליח הרי הם כאלו שומעין מפי הבעל ע"ש בר"ן.
ד) א"כ גם הקושיא הנ"ל יש לתרץ כן להפוסקים דס"ל דכתיבת הגט לא בעי שליחות והטעם שאינו מועיל כשאומרים לסופר ועדים לכתוב ולחתום הוא משום דבעינן לשמה מ"מ ידעינן מזה דס"ל לר"י דמילי לא מימסרן לשליח דאם איתא דמילי מימסרן לשליח א"כ כשהסופר והעדים שומעין מפי השליח הוו כאלו שמעו מפי הבעל בעצמו שיכתוב ויחתמו ושפיר הוי לשמה.
ה) ואם נפרש כן מוכרח הדבר לומר כשיטת מהרי"ט הנ"ל דמילי לא מימסרן לשליח פירושו הוא אפילו מהמשלח לשליח א' ואין פירושו דוקא משליח א' לשליח ב' לא מימסרן מילי, אלא אפילו מהמשלח להשליח א' ג"כ לא מימסרן מילי ולכן השלוחים הראשונים שאמר להם הבעל אמרו לפלוני סופר ויכתוב ולפלוני ולפלוני עדים ויחתמו אין השלוחים האלה עומדים במקום הבעל וכששמעו הסופר והעדים מפיהם לא הוי כאלו שמעו מפי הבעל לכן אינו מועיל משום דלא הוי לשמה כיון שלא שמעו מפי הבעל דאם נימא כשיטת המח"א והנו"ב וסיעתם דדוקא משליח א' לשליח ב' לא מימסרן מילי אבל לשליח א' מהמשלח שפיר מימסרן מילי א"כ יקשה כמו שהקשינו לעיל כיון דכל הפוסקים הנ"ל ס"ל דכתיבת הגט לא בעינן שליחות וכשאומרים לסופר ולעדים לכתוב ולחתום פסול הגט משום לשמה א"כ מהיכן ידעינן דס"ל לר"י דמילי לא מימסרן לשליח דילמא ס"ל לר"י דמילי מימסרן לשליח ופסולו הוא משום דהוי שלא לשמה ולדידהו ליכא לתרץ כמו שכתבנו דאם איתא דמילי מימסרן לשליח א"כ כששמעו הסופר והעדים מפי השליח הוי כאלו שמעו מפי הבעל דלדידהו יקשה סוף סוף כיון דבשליח א' מהמשלח מילי מימסרן לשליח, א"כ אמאי לא יהא שמיעת הסופר והעדים מפי השליח כאלו שמעו מפי הבעל כיון דמילי מימסרן לשליח א' מהמשלח אלא ודאי מוכרח הדבר לומר כשיטת מהרי"ט הנ"ל דמילי לא מימסרן לשליח הוא אפילו מהמשלח לשליח א'.
ו) והנה בב"ש סימן ק"כ ס"ק ז' כתב דהיכא שאמרו לסופר וכתב כיון דכתיבת הגט לא בעי שליחות ואין פסולו אלא משום דלא הוי לשמה לכן אין פסולו אלא מדרבנן ובאמת התו"ג הביא ראיה לדבריו מדברי התוס' בעירובין דף י"ג ד"ה תורה שכתבו כן וז״ל ומיהו קשיא דלגבי גט אפילו בענין זה פסול ולא חשיב לשמה דהא אפילו כתבו הסופר לשמה בלא צווי הבעל פסול לגרש בו דהא תניא במי שאחזו (ד' ע"ב) כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה ונתנו לה הרי הוא פסול עד שישמעו קולו וכו' ויש לומר דלעולם חשיב לשמה והתם פסול מדרבנן עכ"ל התוס' אלמא שאין פסולו אלא מדרבנן, אך המעיין בדברי הפוסקים בטור וב"י ובשאר פוסקים ראשונים ואחרונים יראה דכל הפוסקים חולקים על דברי התוס' הנ"ל וס"ל דהגט בטל מדאורייתא רק באומר אמרו נחלקו הפוסקים אם הלכה כשמואל או כר' יוסי, והסכימו בזה דאומר אמרו הוי ספק מגורשת וכמו שכתב הרמ"א באה"ע סימן ק"כ וגם זה הוא מדאורייתא, אבל בלא אומר אמרו רק שאמר לשנים או לשלשה תנו או כשאמר להם כתבו ס"ל לכל הפוסקים הראשונים והאחרונים דהגט בטל מדאורייתא ודלא כהתוס' וב"ש הנ"ל וכן כתב התו"ג דסתימת כל הפוסקים הוא דהוי מדאורייתא. וכ"מ מדברי הב"ש בעצמו סי' ק"ך בריש ס"ק ז' שאם אמרו לסופר וכתב הגט בטל לכו"ע ע"ש אלמא דס"ל ג"כ שהוא מדאורייתא עיין בתורת גיטין מה שכתב על זה ודבריו דחוקים ותמוהים מאוד ע"ש.