משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דשליחות ומילי · פרק ז
א) ודברי הב"י בסימן תל"ד צ"ע במה שכתב דטעמא דהפקר אינו ע"י שליח משום דהפקר הוא משום נדר ונדר אינו מועיל ע"י שליח בשלמא לדברי הקצוה"ח ניחא דכיון דהפקר הוא משום נדר לכן ההפקר אינו מוציא מרשות הבעלים ואינו עליו רק איסורא בעלמא כמו שבועות לכן הוי מילי ולא מימסרן לשליח א"כ שייך שפיר למיתלא טעמא דאינו מועיל הפקר ע"י שלוחו משום שהוא מטעם נדר, אבל לדברינו שהוכחנו וביררנו שההפקר מוציא שפיר מרשות הבעלים מיד כשהפקיר ומה שההפקר נקרא מילי הוא מפני שלא נכנס החפץ לרשות הזוכה לכן לא הוי מעשה רק מילי א"כ אין שום נפקא מינה אם הפקר הוא מטעם נדר או לא דאם אפילו נימא שההפקר אינו מטעם נדר מ"מ עכ"פ לא נכנס החפץ לרשותו של שום אדם ואם אפילו הפקר מטעם נדר מ"מ יצא החפץ מרשות הבעלים א"כ מאי נפקא מינה אם הפקר הוא מטעם נדר או לא, עיין לעיל פרק ב' אות ה' ו' ז' ע"ש.
ב) והנה מרן הב"י בסימן תל"ד באו"ח הביא דעת הר"ן דיש אומרים שאין אדם יכול לבטל חמצו ע"י שליח דכיון דביטול מתורת הפקר נגעו בה משו"ה השליח לא מצי מבטל שהרי אם יאמר אדם לחבירו הפקר אתה נכסי אינו יכול, ואח"כ כתב מרן הב"י שני טעמים לחלק דאע"ג דביטול מדין הפקר נגעו בה ואינו יכול להפקיר ע"י שליח מ"מ יכול שפיר לבטל ע"י שליח טעם א' כתב דכיון דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאלו ברשותו בגלוי דעתא דלא ניחא ליה דליהוי זכותיה בטיה כלל סגי, טעם ב' כתב וז"ל אי נמי טעמא דבהפקר לא מהני שליחות היינו משום דהפקר יש לו דין נדר כדמוכח בפ"ק דנדרים דף ז' וכדכתב הרמב"ם בהלכות נדרים וכיון דדין נדר יש בו משו"ה לא מהני שליחות שהאומר לחבירו קבל עליך נדר זה בשליחותי שאהא אסור בו אינו כלום אבל ביטול שאינו ענין לנדר שפיר מהני ביה שליחות עכ"ל מרן הב"י.
ג) וטעמו הראשון הוא פשוט ומובן אבל טעמו השני צריך ביאור לפי מה שהארכנו עד כה וכתבנו שהטעם שאינו מועיל שליחות בנדרים ושבועות ונזירות הוא משום דלא הוי מעשה רק מילי ומילי לא מימסרן לשליח. א"כ סוף סוף יקשה לנו אמאי תועיל שליחות בביטול חמץ והלא אינו אלא מילי ולא מעשה ומילי בלא מעשה לא מימסרן לשליח, ומה הועיל מרן הב"י בחילוק זה שכתב והפקר הוא מטעם נדר ובביטול לא שייך נדר ומאי איכפת לן אם שייך נדר בביטול חמין או לא כיון דעכ"פ מילי הוי ולא מעשה ומילי לא מימסרן לשליח אית לן לומר שלא יועיל שליחות בביטול חמץ כמו שאינו מועיל שליחות בשבועות ונזירות מהאי טעמא דהוי מילי ולא מימסרן לשליח, וכמו שאינו מועיל שליחות בגיטין כשאמרו לטופר וכתב ולעדים וחתמו משום דהוי מילי ולא מימסרן לשליח אלמא אע"ג דלא שייך גם שם ענין נדר מ"מ לא חצי משוי שליח משום דהוי מילי ולא מימסרן לשליח א"כ בביטול חמץ נמי דהוה מילי אית לן לומר שלא יוכל לעשות שליח לבטל.
ד) ונראה דס"ל למרן הב"י שיש חילוק בין קיום עליו לביטול ענין והיינו דאע״ג דקי"ל מילי לא מימסרן לשליח היינו לקיים את הענין כגון לישבע בעדו או לידור נדר בעדו או לומר לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו גט לאשתו דכל זה מקרי קיום ענין ואין בכח השליח לעשותו בשביל המשלח שיהא קיים הענין כאלו המשלח עשה רק כשהשליח עושה מעשה אז אמרינן דשלוחו של אדם כמותו אבל במילי כשהשליח אינו עושה מעשה רק דברים בעלמא אין בכחו של השליח לקיים ענין בשביל המשלח, וכל זה הוא בקיום ענין אבל בביטול ענין יכול גם השליח החלש הזה בלא שום מעשה לבטל את הענין וכן בכמה מקומות מצינו דוגמתם שנקל ביותר לבטל ענין מלקיים ענין כגון קנין בטעות קי"ל דחוזר וכן קנין באונס לאו כלום הוא אלמא שיש בכח הטעות והאונס לבטל את הקנין אבל לעשות קנין ולבנות אין בכחם כגון כשאדם ראה חפץ של הפקר ורצה ליליך ולהחזיק בו והטעהו חבירו ואמר לו שאין זה החפץ של הפקר או שאנסו חבירו ולא הניחו להחזיק בו ולא החזיק בו או אפילו החזיק בו רק שלא נתכוין לזכות מחמת הטעות הזה שסבר שאינו של הפקר ג"כ קי"ל ביבמות דף נ"ב דהעודר בנכסי הגר וכשסבור שהוא שלו לא קנה אלמא שיש בכח הטעות והאונס לעשות ממעשה ומחשבה כמו שאינם אבל אין בכח הטעות והאונס לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחשב אלמא כי לבטל ענין הוא בנקל יותר מלקיים ענין, לכן ס"ל למרן הב"י דהא דאמרינן מילי לא מימסרן לשליח היינו דוקא לקיים ולבנות איזה ענין אבל לסתור ולבטל שפיר אמרינן מילי מימסרן לשליח.
ה) לכן כתב מרן הב"י דטעמא דהפקר לא מהני שליחות היינו משום דהפקר הוא משום נדר וכו' אבל בביטול חמץ דלא שייך נדר שפיר מהני שליחות, פירוש דבריו דטעמא דהפקר לא מהני שליחות הוא משום דהפקר אינו סילוק זכותו בעלמא או מחילה וביטול כחו בעלמא רק דהפקר הוא מטעם נדר כדאיתא בנדרים וברמב"ם, דודאי אם היינו אומרים דהפקר אינו אלא סילוק וביטול זכותו של המפקיר אז בודאי היה מועיל שליחות בהפקר דנהי דהוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח מ"מ היה מועיל השליחות דכיון שהשליח בא לבטל ולסלק זכיתו של הבעלים ולבטל ולסלק מועיל אפילו שליח של דברים בעלמא דלבטל ענין קי"ל מילי מימסרן לשליח, אבל כיון דהפקר הוא מטעם נדר והשליח בא לקיים ענין היינו לעשות ולקיים ענין הנדר וכיון דהוי מילי לכן לא מימסרן לשליח דלקיים ענין קי"ל לא מימסרן מילי לשליח ומסיים הב"י אבל בביטול חמץ דלא שייך נדר מהני שפיר שליחות, פירוש דבביטול חמץ ליכא קום מעשה כלל רק ביטול לבד שאין שם שום נדר כלל רק שמבטל את החמץ לכן מהני שליחות דבביטול ענין אמרינן שפיר מילי מימסרן לשליח א"כ מתורץ גם הקושיא הנ"ל שהקשינו מפני מה תלה הב"י אם הפקר הוא מטעם נדר או לא דשפיר תליא בזה דאם היה מטעם סילוק או מחילה או ביטול זכותו וכחו בודאי היה מועיל ע"י שליח דמילי מימסרן לשליח בהאי גונא כשהוא בביטול ענין כנ"ל.
ו) ובזה יש לתרץ מה שהקשו הנו"ב והמח"א ושאר אחרונים על דברי מהרי"ט הנ"ל דס"ל דאפילו בשליח א' ג"כ אמרינן מילי לא מימסרן לשליח והקשו עליו ממחלוקת דר' יונתן ור' יאשיה שנחלקו לענין הפרה אם יכול לעשות ע"י שליח ואי לאו קראי כו"ע ס"ל דמצי משוי שליח להפרה ואמאי הא הוי מילי ולא מימסרן לשליח כמו שהבאנו לעיל הקושיא הנ"ל, ובדברינו דהשתא ניחא דעד כאן לא אמרינן מילי לא מימסרן לשליח אלא לקיים ולבנות איזה ענין אז אמרינן דשליח דברים לאו כלום הוא ואינו בכחו לבנות איזה ענין אבל לסתור ולבטל את הנדר שפיר אמרינן מילי מימסרן לשליח וכיון דב הפרה לבטל בא השליח את הנדר ולא לקיים בא השליח לכן אמרינן שפיר מילי מימסרן לשליח כהאי גונא.
ז) ובזה שכתבנו יש ליישב עוד קושיא אחרת שראיתי בהגהות חידושי רעק"א ביו"ד סימן רל"ד סע' ל' דמרן המחבר פסק שם וז"ל אין יכולים לעשות שליח לא להקמה ולא להפרה וכתב רעק"א שם וז"ל וכן הוא לשון הטור וכתב עלה הב"י פלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן פרק נערה ופסק שם הרא"ש הלכה כר' יאשיה דמחמיר עי"ש, ותמוה דהא לענין הקמה הוי ר' יאשיה להקל דע"י שליח לא הוי הקמה גם בנ"י פ"ח דב"מ בסוגיא דשאלה בבעלים כתב בשם הר"ן כיון דליכא הכרע במילתא קי"ל לחומרא וגבי נדרים לא מצי מיפר ע"י שליח וגבי שאלה בבעלים פטור דהממע"ה וכן הביא בשו"ע חו"מ (סימן שמ"ו ס"ו בהגה) א"כ ממילא לענין הקמה יש לפסוק דע"י שליח הוי הקמה וצע"ג וכו' ובאמת התמיה נופלת על הרא"ש דכתב בפשיטות דר' יאשיה הוא המחמיר וביותר על הטור דפסק דאינו יכול לקיים ע"י שליח וצ"ע עכ"ל הגאון רע"א וכן כתב בתשובותיו סימן מ"ז ומביאו הפ"ת שם סימן רל"ד סק"ד.
ח) היוצא מזה דס"ל להגאון רעק"א זצ"ל דר' יונתן ור' יאשיה דפליגי לענין הפרה אם יכול לעשות שליח להפר נדרי אשתו פליגי נמי לענין הקמה דלר' יונתן יכול לקיים ע"י שליח כי היכא דיכול להפר ע"י שליח ולר' יאשיה אינו יכול לקיים ע"י שליח כמו שאינו יכול להפר לכן קשיא ליה כיון דמספקא לן אם הלכה כר' יאשיה או כר' יונתן היה לנו לומר שניזל לחומרא הכא והכא ולקיים יכול ע"י שליח אבל להפר אינו יכול ע"י שליח, וכמו לענין שאלה בבעלים דאיתא בגמ' ב"מ ד' ל"ו דתליא נמי במחלוקת דר' יונתן ור' יאשיה הנ"ל אם מיקרי שאלה בבעלים ע"י שליח או לא ופסק הרמ"א בסימן שמ"ו סע' ו' בחו"מ שמועיל שאלה בבעלים ע"י שליח מהאי טעמא כיון דהוי ספק אם הלכה כר' יונתן או כר' יאשיה לכן אמרינן כל ספיקא דממונא לקולא לנתבע והמוציא מחבירו עליו הראיה א"כ לענין הקמה נמי אית לן לומר דהוי ספק ויכול לקיים ע"י שליח, ובאמת הדבר תמוה כי עינתי בדברי הראשונים ולא מצאתי שם מי שיאמר דמחלוקת ר' יונתן ור' יאשיה הוא גם לענין הקמה כמו לענין הפרה, ובדברינו שכתבנו לעיל ניחא דדוקא לענין הפרה הוא דפליגי ר' יונתן ור' יאשיה וס"ל לר' יונתן דמצי משוי שליח להפר אע"ג דהוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח מ"מ כיון דהשליחות הוא לבטל את הנדר ולסתור אותו לכן ס"ל לר' יונתן דמצי משוי שליח אפילו לענין מילי וכן ר' יאשיה אי לאו קרא דאישה יקימנו ואישה יפרנו הוה אמינא דמצי משוי שליח להפרה כיון שהוא לבטל ולסתור, אבל לענין הקמה כו"ע מודים שאינו יכול לעשות שליח על דברים כיון שהוא לבנות ולקיים אמרינן שפיר מילי לא מימסרן לשליח לכן פסקו הטור והמחבר בשו"ע בפשיטות שאין אדם יכול לעשות שליח לא להקמה ולא להפרה אע"ג דהוי ספק אם הלכה כר' יונתן או כר' יאשיה מ"מ לא יכול להקים דבזה כולי עלמא מודים דלענין הקמה אינו יכול לעשות שליח.
ט) וכן ניחא מאי דפשיטא להרא"ש דר' יאשיה לחומרא דלא כהגאון רעק"א דס"ל דאע"ג דלענין הפרה הוא ר' יאשיה לחומרא דס"ל שאינו מפר ע"י שליח ור' יונתן ס"ל דיכול להפר ע"י שליח מ"מ לענין הקמה הוה איפכא דלר' יונתן הוה לחומרא דיכול לקיים ע"י שליח כמו דיכול לבטל ע"י שליח ור' יאשיה לקולא שאינו יכול לקיים ע"י שליח, ובדברינו ניחא כיון דלענין הקמה לא פליגי ר' יאשיה ור' יונתן ותרווייהו ס"ל שאינו יכול לקיים ולא פליגי רק לענין הפרה לכן הוה ר' יאשיה לחומרא.
י) ולפי זה יצא לנו דין חדש דבמחילה או בסילוק מודים כו"ע דמצי משוי שליח אע"ג דהוי מילי ולא מימסרן לשליח מ"מ כיון דהוי לבטל ולסתור יכול לעשות שליח, וכן משמע בחו"מ סימן י"ב בסמ"ע שם ס"ק ט"ו ובש"ך שם ס"ק י"א שדחקו בטעם הדבר דפשרה צריכה קנין ובלא קנין יכול אפילו התובע לחזור בו אע"ג שנתרצה למחול ומחילה אינה צריכה קנין מ"ה יכול התובע לחזור בו משום דהוי כמו טעות וכדי שלא יטעון אח"כ הדיינים הטעו אותי בדבריהם לכן בעי קנין, ומשמע אבל בלאו האי טעמא לא צריך קנין במחילת הפשרה אע"ג שהתובע לא מחל בפירוש רק ע"י שליח היינו שהדיינים פוסקים שהתובע ימחול כך וכך והנתבע יתן כך וכך וכיון דמילי לא מימסרן לשליח יש לנו לומר שהמחילה לא תועיל ע"י שליח אלא ודאי כיון דהוי לבטל שיעבודו לכן יכול לעשות שליח דלבטל ולסתור שפיר מצי משוי שליח אפילו לענין מילי נמי מימסרן לשליח כהאי גונא דהוי לבטל ולסתור וכן בחו"מ סימן קכ"ג סע' ד' פסק לענין הבא בהרשאה שמחל או מכר או שעשה פשרה לא עשה ולא כלום שזה יאמר לו להקיר שדרתיך ולא לעשייתו לפיכך אם התנה עמו בין לתיקון בין לעשות אפילו אם מחל לו מחול וכ״ש אם פירש לו מחילתך כמחילה עכ"ד מרן שם בש״ע אלרא שהשליח יכול למחול אע"ג דילי לא מדמסרן לשליח והוא מטעמא שכתבנו כיון שהוא לסתור ולבטל שעבודו לכן מילי מימסרן לשליח, ואין לומר דהרשאה שאני דעדיף משליח דעלמא משום שכותב לו זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לכן מועיל ויכול למחול שהרי שלו הוא מוחל ואינו שליח כלל רק כסף המלוה הוא שלו לכן יכול למחול, אך זה אינו דמסקינן והלכתא שליח שוייה אלמא שדינו כשליח ולא כבעל דבר ואינו מועיל האי מילתא שכותב לו דון וזכי ואפיק לנפשך לקנות לגמרי, ועיין חו"מ סימן קכ"ב וקכ"ג דאיכא כמה גוני דלא שייך שם שום קנין כלל כגון בהלואה במלוה על פה וכיוצא בהם ואינו אלא שליח בעלמא ואפילו הכי מועיל מחילה בשליחות אע"ג דהוי מילי ולא מימסרן לשליח אלא ודאי צריך לומר שהטעם הוא דכיון דהוי לסתור ולבטל שיעבודו לכן מועיל אפילו שליח דברים,
יא) ולכאורה יש לומר דמשו"ה מהני ולא אמרינן בזה מילי לא מימסרן לשליח משום דהוי כעושה שליח למכור דלא הוי מילי משום שנתן לו רשות לשליח להוציא החפץ מרשות מוכר ולהכניסו ברשות לוקח לכן לא הוי מילי רק מעשה גמור א"כ כאן לענין שיעבוד נמי כיון שהמלוה נתן רשות לשלוחו להוציא את השיעבוד מרשותו וליתן ליד הלוה לכן לא הוי מילי רק מעשה גמור דדוקא הפקר מיקרי מילי ולא מעשה משום דהוצאה איכא מרשות בעלים וליכא הכנסה לרשות אחרת לכן הוי מילי משא"כ מתנה ומחילה דאיכא הוצאה גמורה מרשות לרשות לכן הוי מעשה גמור ולא מילי.
יב) אך זה אינו דמחילה לא מיקרי דיהיב מידי המלוה ללוה רק מיקרי, מבטל שיעבודו בעלמא דהרי קי"ל בקידושין ו' וד' מ"ז ובאה"ע סימן כ"ח ס"ז דהמקדש במלוה אינה מקודשת משום דלא יהיב לה מידי בשעת קידושין ואם נימא דמחילת השיעבוד מיקרי דיהיב מידי המלוה ללוה אמאי אינה מקודשת והלא יהיב לה מידי שהוא השיעבוד נותן לה המקדש בשעת קידושין ואמאי אינה מקודשת במלוה, ועיין יו"ד סימן רכ"ב לענין מודר הנאה דמותר לפרוע חובו ע"ש ומשמע ג"כ דשיעבוד מיקרי דלא יהיב לו מידי דבודאי אם לוי אסור מלהנות מראובן יהא ראובן בודאי אסור לומר לשמעון הילך מנה ויהא שדך קנויה ללוי דזה בודאי מיקרי שלוי נהנה מראובן שנתן לו המנה ולא אמרינן בזה מפייס הוינא ליה לשמעון והיה נותן לי את שדהו בלא מעותיך ואפילו אם ידעינן בודאי שלוי היה יכול לפייס את שמעון שיתן לו שדהו במתנה מ"מ אסור כיון דעכ"פ השתא זכי לו בשדה זו משום מעותיו של ראובן בודאי אסור ובפורע חובו שרי ראובן לפרוע לשמעון חובו של לוי ויפטר לו משמעון ע"י הפרעון שפרע ראובן בעדו אע"ג שלוי אסור להנות מראובן אלא ודאי דעיקר הטעם דפריעת חוב מותר במודר הנאה משום דלא יהיב לא מידי ולא זכה לוי בשום דבר חדש ע"י פריעת ראובן, והא דצריך לטעם דמפייס הוינא ליה ומחל לי משום דהיכי דהוי ברי אפילו במבריח ארי חייב ואסור במזיד הנאה כמ"ש בתוס' בב"ק נ"ח ולהכי צרך להאי עשתא דרפ״ם הוינא ליה ולא הוי ברי הזיקא לכן שרי במודר הנאה ועיקר טעם ההיתר הוא משום דלא מטי ליה שום ריוח חדש להלוה ע"י מחילת המלוה וע"י פריעת הנודר לכן שרי.
יג) וכן בנדרים ד' ל"ג משמע ג"כ כמו שכתבנו דחשיב ליה פורע חובו כמבריח ארי מנכסי חבירו והיינו כמו שכתבנו דחשיב שלא בא ללוה שום דבר חדש רק שהבריחו ארי מנכסיו היינו שהמלוה הוא הארי הניגשו והדוחקו לשלם שליח לענין מחילה את הארי הזה הבריח הפורע ולא יותר ואם נימא דמחילה חשיב כמו מתנה שיצא החפץ מרשות הנותן לרשות המקבל א"כ אין זה מבריח ארי בעלמא רק הוי כנותן לו מתנה גמורה שאסור במידר הנאה אלא ודאי דמחילה לא הוי רק הכל שיעבידו של מלוה לחוד ולא הר רק ודלי ולא לשליח הכל רק דהר לסתור ולבשל שפיר דשר שליח.
יד) ובזה מהא לי מה דהר קשיא לי דהנה פורע חובו קי״ל דמותר במודר הנאה כמו שפסק מרן בשו"ע יו"ד סימן רכ"א ס"ב וכתב הש"ך שם סעי' ז' וכן כתב שם הט"ז משום דמפייס הוינא ליה. והיה מוחל לי והוא מירושלמי פ' אין בין המודר וכן, הביאו הפוסקים ועיין חו"מ סימן קכ"ח לענין פורע חובו של חבירו אם הוא חייב או לא אלמא דמשום הך טעמא דמפייס הוינא ליה שרי במודר הנאה ואלו ביו"ד סימן רכ"א סעיף ה' פסק לענין מודר הנאה ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה מפני שמהנהו שמגביה עליו את המים, ושם באותו הסעיף אם היו שניהם חופרים בכרם ביחד לא יחפור בשורה הקרובה לו מפני שמהנהו שמרפה הקרקע לפניו אבל ברחוק ממנו מותר, וכן פסקו כל הפוסקים והוא מדברי הגמ' בנדרים ד' והוא לכאורה תמוה דיותר בנקל ימצא איש אשר והנהו בזה שיגביה עליו את המים באמבטי קטנה או ירפה לפניו את הקרקע בכרם ממה שימצא איש שימחול לו חוב של מאה מנה, ואם בפורע חובו קי"ל דשרי במודר הנאה חשום דמצי אמר ליה לא עשית לי שום טובה והנאה בזה שפרעת חובי כי בלא פריעתך הייתי אני מפייס לי ומחל לי א"כ מכ"ש שיכול הרוחץ והחופר לומר לא עשית לי שום טובה והנאה במה שהגבהת את המים או שרפית את הקרקע כי גם בלא מעשיך הייתי מפייס לאנשים אחרים שיגביהו את המים או ירפו את הקרקע, וכן נמצאו כמה דברים קלי ערך שאסורים במודר הנאה מפני שהם נחשבים להנאה אע"ג שיכול למצוא בנקל אנשים רבים לפייסם שיעשו לו כזה ובכל זה אסור ואלו בפורע חובו שרי מהאי טעמא מפני שיכול לפייס את המלוה וימחול לו לכן לא נחשב הנאה, אלא ודאי כדאמרן דמחילת החוב לא נחשב רק מבריח ארי שנתבטל שיעבודו של המלוה ולאו מידי יהיב הפורע והמוחל להלוה וזהו עיקר ההיתר דשרי במודר הנאה משא"כ בההיא דאגביה עליו את המים או מרפה הקרקע לפניו דמטיא ליה הנאה חדשה למודר לכן אסור במודר הנאה, והאי טעמא דמפייס הוינא ליה לא צריך אלא שלא יהא ברי היזיקא דהיכא דהוי ברי היזיקא חייב אפילו במבריח ארי כמו"ש התוס' ב"ק נ"ח ולכן אסור במודר הנאה אי לאו טעמא דמפייס הוינא ליה ומחל לי.
טו) היוצא מזה דמחילה לא מקרי רק ביטול השיעבוד ולא מקרי שנותן לו מידי ואין זה כמו מתנה דמיקרי מעשה כי אין כאן הכנסה לרשות הלוה ולא הוי רק מילי דאית לנו לומר דמילי לא מימסרן לשליח אי לאו טעמא שכתבנו לעיל דלבטל ולסתור דבר שפיר יוכל לעשות שליח אפילו לענין מילי.
טז) ועיין משנה למלך פ"ה מהל' מלוה הל' י"ד שחקר במודר הנאה דשרי לפרוע חובו של המודר הנאה אם רשאי המדיר בעצמו למחול חובו של המודר ועיין מזה בהגהות בית לחם יהודא ביו"ד סימן רכ"א מה שכתב בזה.
יז) ולפי מה שכתבנו דמחילה אינו אלא ביטול שיעבידו של המלוה ואינה כמו מתנה יש להוכיח מזה דמהני מחילה אפילו בשל כרחו של הלוה דמיד שמחל לו פסק שיעבידו תיכף ואין לו כח ללוה לעכב את מחילתו של המלוה דדוקא אם היינו אומרים דמחילה הוא נתינת השיעבוד שנותן המלוה ללוה שייך לומר דליתא בע"כ כמו כל מתנה דליתא בע"כ של המקבל מתנה אבל כיון דמחילה אינו אלא סילוק וביטול שיעבודו של המלוה לכן מהני אפילו בע"כ של הלוה דתיכף פקמ שיעבודו של המלוה עיין מחנה אפרים ה' זכיה והפקר סימן י"א שכתב דמחילה אם מהני בע"כ של לוה במחלוקת שנויה דלדעת הריטב"א בקידושין ט"ו לא מהני מחילה בע"כ אך דברי המח"א לא נהירין לי כי הריטב"א לא כתב דמחילה הוי כמתנה אלא גבי עבד דהוי דבר בעין אבל בחוב בעלמא מודים כולי עלמא דמהני מחילה בע"כ וכן הביא שם המח"א בשם מרן הב"י בחו"מ סימן קצ"ה שכתב בשם הרשב"א בפירוש שמועיל מחילה בע"כ.