אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א שמעתתא דשליחות ומילי › פרק ו

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דשליחות ומילי · פרק ו

פרק ה

א) והנה הקצוה״ח סימן רע"ג כתב וז"ל ועיין ב"ח שכתב ז"ל כתב הרמב"ם ההפקר הרי הוא כנדר ואסור לחזור בו פי' שיחזור ויאמר אני חוזר מדיבורי כיון שלא עשיתי קנין אלא הרי הוא כנדר דכתיב ביה לא יחל דברו ואע"פ שהוא עצמו יכול לזכות בו זה מדין הפקר אבל לא מתורת חזרה עכ"ל הב"ח, והנה מסופקני לפי מה שאבאר דהא דאסור לחזור בו אינו אלא משום דהוי כמו נדר שאסור לחזור א"כ נראה דהפקר אינו עושה קנין דאי עושה קנין מאי ענין נדר לכאן הא תיפוק ליה דכבר יצא מרשותו אלא ע"כ נראה דהפקר אינו עושה קנין אלא הא דאינו יכול לחזור בו היינו מתורת איסור בל יחל, וא"כ הפקיר ומת אפשר דהוא של היורשים כיון דאינו אלא משום נדר והנודר ומת אין היורשים מחויבים לקיים נדרו כמבואר בסימן ר"ט ס"ד ברמ"א עכ"ל הקצוה"ח.

ב) ודבריו תמוהין דהפקר בודאי יוצא מרשות המפקיר תיכף כשהפקיר כדאיתא בנדרים דף מ"ג לענין מודר הנאה מחבירו והיו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשום מתנה והלה מותר בה אם אין עמהם אחר מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי הם מופקרים לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר עכ"ל המשנה ופסקו כל הפוסקים כת"ק עיין טור ושו"ע יו"ד סימן רכ"א שמתיר להפקיר והלה יאכל ואם נאמר שלא יצא החפץ מרשות המפקיר וליכא עליה רק איסורא בעלמא אמאי יהא מותר לאכול כשהפקיר והלא נהנה מאיש שאסור להנות ממנו, ואפילו ר' יוסי דאוסר לאכול כשהפקיר רצה הגמ' מתחלה לומר דטעמא דר' יוסי הוא דקסבר הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא מרשות נותן לרשות מקבל אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה פירוש שאינו יוצא החפץ מרשות הבעלים עד שיזכה בו אחר הלכך אם שקיל המודר מעל הסלע הרי נהנה מהמדיר כן רצה הגמ' מתחלה לומר בטעמא דר"י דאוסר בהפקר ודחי הגמ' ומסיק דר' יוסי נמי ס"ל דתיכף כשהפקיר יוצא מרשות המפקיר וטעמיה דר' יוסי דאוסר הוא משום מעשה דבית חורון ע"ש אלמא דכולי עלמא ס"ל דאם לא יצא החפץ ע"י ההפקר מרשות המפקיר שהוא המדיר אז המודר אסור לאכלו ומה דשרינן לאוכלו הוא משום דס"ל דתיכף כשהפקיר יוצא החפץ מרשות המפקיר א"כ ממילא כשהפקיר ומת בודאי ההפקר קיים והיורשים יכולים לזכות בו כמו אדם אחר ואם קדמו אחרים וזכו בהם בודאי זכו כיון שכבר יצא החפץ מרשות המפקיר עיין בקצו"ה מה שדחק בגמ' דשבת סוף פ"ק דנר גיגית וקדרה אפקורי מפקיר להו וכן בפ' ר"א דמילה לענין ציצית הואיל ובידו להפקירן ופירש"י דנפיק מרשותיה ותו לא רמי חיוביה עליה ע"ש בקצוה"ק שדחק בזה איך יצא החפץ מרשות המפקיר ע"י ההפקר, ובדברינו הנ"ל אין זה שום דוחק כמו שהבאנו מהגמ' דנדרים הנ"ל דר' יוסי ורבנן שניהם ס"ל שיצא החפץ תיכף מרשות המפקיר ע"י ההפקר וכן פסקו כל הפוסקים לכן מותר הפקר במודר הנאה.

ג) והנה מה שדחק ליה להקצוה"ח לומר כן שההפקר אינו מוציא לגמרי מרשות הבעלים הוא דכיון שכתבו הרמב"ם ושאר פוסקים דהפקר הוא מטעם נדר ואסור לחזור בו א"כ מסתמא הפירוש הוא דהוי כנודר צדקה לעניים שאין עניים שום קנין תיכף והכסף לא יצא תיכף מרשות הבעלים רק מצוה רמיא עליה לקיים דבריו שנדר לצדקה לכן כשמת אין היורשים מחויבים לשלם נדרו וכן כתב שם הקצוה"ח בפירוש וז"ל דכיון דהפקר אינו יוצא מרשותו אלא שאסור לחזור בו וא"כ הזוכה בו מיד הבעלים הוא זוכה כמו נודר לעניים דהעניים הזוכים בו מיד הבעלים המה זוכין עכ"ל הקצוה"ח. ד) אבל באמת נראה שאין הדבר כן דבירושלמי בפ"ו דמס' פאה ה"א נחלקו ר"י ור"ל בטעמא דהפקר ר' יוחנן יליף לה מפאה דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם וס"ל לב"ש יש עזיבה אחרת שהיא כזו לעניים ולא לעשירים וב"ה ס"ל מיעט רחמנא אותם דדוקא פאה היא לעניים ולא לעשירים אבל העזיבה האחרת דהיינו הפקר בעינן שיהא בין לעניים בין לעשירים ור"ל יליף לה משמיטה ע"ש ומסתמא הלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל א"כ ילפינן הפקר מפאה לכן שפיר כתב הרמב"ם דהוי כמו נדר ואסור לחזור בו וגם עובר בבל תאחר כדדרשינן (ר"ה ד' ה' וד' ו') כי דרש ידרשנו מעמך מעמך זה לקט שכחה ופאה וכן הוא בנדרים ד' ו' לענין יד מספקא ליה לגמרא אם יש יד לפאה מי אמרינן כיון דאיתקיש לקרבנות מה קרבנות יש להם יד אף פאה יש לה יד וכו' עכ"פ חזינן דלקט שכחה ופאה יש להם דין נדר ואסור לחזור בהם כמו נדר ובכל זאת יוצא תיכף הלקט שכחה ופאה מרשות הבעלים וכשמת בודאי מחויבים היורשים לקיים ליתן להעניים את הלקט שכחה ופאה ואין דינו כשאר צדקה שאין היורשים מחויבים לקיים דברי אביהם דדוקא שאר צדקה אינו יוצא מרשות הבעלים בדבור פיו ואין עליו רק חיוב לכן כשמת האב אין היורשים מחויבים ליתן לעניים משא"כ בלקט שכחה ופאה שכבר יצא מרשות האב תיכף בשעת אמירתו של האב וזכו בו העניים תיכף לכן כשמת זכו בו העניים בשלהם כי לא נכנס ברשות היורשים במיתת האב כיון שכבר יצא מרשותם בחיי האב.

ה) וראיה ברורה לזה מהא דאיתא במשנה נדרים ד' פ"ג קונם שאני נהנה לבריות אינו יכול להפר ויכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה וכן פסקו כל הפוסקים אלמא דאע"ג שאסורה היא להנות מכל אדם שבעולם מ"מ שריא ליהנות מלקט שכחה ופאה דלאו של בריות הן אלא של הפקר הן, ואם נימא שדינו של לקט שכחה ופאה כשאר צדקה בודאי נהנית היא משלהם שאסורה היא מהם, וכיון דהפקר ילפינן מדין פאה לכן דינו כמו פאה דאיכא איסור נדר לחזור בו כמו בלקט שכחה ופאה ובכל זאת יוצא תיכף מרשות המפקיר כמו בלקט שכחה ופאה דתיכף נעשה הפקר.

ו) א"כ ההיא דשבת דף י"ח דאמרינן שם דלב"ש דאית ליה שביתת כלים בשבת גיגית נר וקדרה ושפוד אפקורי מפקיר להו ניחא בפשיטות דכיון שיוצא תיכף מרשות הבעלים לכן שרי ואין אנו צריכין לדוחקו של הקצוה"ח שכתב דמשום הפקר ב״ד הוא, ובאמת דבריו תמוהים שהרי התוס' בשבת שם ובנדרים דף מ"ה כתבו בפירוש דמשום הפקר ממש הוא ולא משום הפקר ב"ד הפקר וגם הרשב"א בחדושיו שם שהביא הקצוה"ח בשמו שכתב דמשום הפקר ב"ד הוא היינו משום שהוקשה לו קושיות אחרות חדא דבעינן הפקר בפני שלשה ועוד דלאו כולי עלמא ידעי להפקיר לכן כתב הרשב"א דמשום דלב ב"ד מתנה עליהם נגעו בה, אבל קושית הקצוה"ח לא הקשה הרשב"א היינו לומר מה מועיל הפקר להצילו מאיסור שביתת כלים והלא הפקר אינו מוציא מרשות הבעלים רק דינו כמתנות עניים בעלמא זה לא הקשה הרשב"א אלמא דגם הרשב"א ס"ל דהפקר מוציא מרשות הבעלים דלא כהקצוה"ח.

ז) וכן לענין שביתת בהמתו כתבו ג"כ התוס' בשבת שם י"ח ובנדרים דף מ"ה שיפקירנה וכ"כ הטור או"ח ובשו"ע שם סימן רפ"ו אלמא דהפקר מוציא תיכף מרשות הבעלים דאם לא יצא תיכף מרשות הבעלים ע"י הפקירו לא ינצל בזה מאיסור שביתת בהמתו והוא דלא כהקצוה"ח.

ה) וכן הא דאיתא בשבת דף קל"א לענין ציצית הואיל ובידו להפקירן הוא ג"כ מהאי טעמא שכתבנו דכיון שהפקיר יצא תיכף החפץ מרשות הבעלים ופטור מציצית אפילו למ"ד כלי קופסא חייב בציצית.

ט) והקצוה"ח תמה שלא מצא מקור לזה דהפקר מדין נדר ותימה על תמיהתו כיון דהפקר ילפינן מלקט ופאה דהוי מתנות עניים ודינן כנדר כנ"ל לכן גם הפקר דינו כנדר.

ו) ומזה שכתבו מרן הב"י והר"ן דהפקר אינו ע"י שליח משום דהוי מילי יש להוכיח לכאורה דהפרשת פאה ג"כ ליתא ע"י שליח כיון דהפקר יליף לה מפאה וכשם דהפקר הוי מילי כן גם הפרשת פאה הוי מילי ולא מימסרן לשליח ולא עיינתי בזה כעת ויש לחלק כיון דשדהו מחויבת בפאה וממון עניים מעורב בתבואתו לכן זכו העניים תיכף בשעת הפרשה וכיון שזכו בו כל העניים א"כ הוי הפרשתו מעשה גמור שמוציא התבואה מרשות הבעלים ומכניסם לרשות העניים כמו תרומה ומכירה ומתנה דהוי מעשה גמור. משא"כ בהפקר דנהי שבהפקירו מוציא החפץ מרשות הבעלים מ"מ כיון שאינו מכניסם לרשות שום אדם לכן הוי מילי ולא מימסרן לשליח וכמו שכתבנו לעיל

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה