אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א שמעתתא דיאוש ומתנות כהונה › פרק לג

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דיאוש ומתנות כהונה · פרק לג

פרק לב

א) אך הקצוה"ח שם סימן רמ"ג כתב דאפילו בפדיון הבן נמי בנו פדוי כשנותן לכהן קטן וז"ל הקצוה"ח שם ס"ק ד' ולכן נראה לענ"ד בטעמא דהך מילתא דחש"ו יש להם זכיה במתנות כהונה היינו משום דממון כהנים וכבר זכתה בהן התורה לכהנים א"כ אפילו כהן קטן נמי כמו בירושה דאית להו וכי קזכי מדידהו קזכי וכן בחמש סלעים דבן כיון דחוב הוא לכהנים א"כ קטן נמי אית ליה זכיה, ועיין תוס' ריש פ' בן סורר ד"ה קטן אי אתה צריך לחזור אחריו שהקשו מנא ליה להאי קטן ממון וע"ש שכתבו במעשה ידיו דמלאכתו ושכר טירחא שלו מדאורייתא ע"ש ומבואר מזה דכל שמגיע לו עבור שכירות הוי שלו וזכה במה שנתן לו הבעל הבית כיון דמגיע לו, א"כ ה"ה חוב דפדיון הבן זוכה הקטן במה שניתן לו עבור חוב דגבי פדיון הבן נמי שיעבודא דאורייתא כמו בשאר חובות וכו' ומשו"ה שוטה נמי זוכה בדבר שיש לו ומתנות כהונה כעין שכירות לכהנים חלף עבודה ואפילו כהנים שמשולים לעבודה נמי יש להם זכיה וכבר כתבו התוס' דיש לקטן זכיה עבור שכירות ולא אמרינן נהי דיש לו חוב אבל אכתי היכי זוכה במה שנותן לו בעל הבית אלא צריך לומר דכיון דמגיע לו עבור החוב זוכה במה שנתן לו הבעל הבית והכי נמי זוכה חרש שוטה וקטן במתנות כהנים שלהם עכ"ל הקצוה"ח שם.

ב) והנה מה שחידש הקצוה"ח שאם אדם מקנה חפץ לחרש שוטה וקטן עבור חובם קנו קנין גמור ומשו"ה רשאי ליתן החמש סלעים של פדיון הבן לכהן חרש שוטה וקטן משום שמתנות כהונה הם כעין שכירות לכהנים חלף עבודתם והוי כמו שמקנה לחרש שוטה וקטן עבור חובו שהוא קונה, אין דברי הקצוה"ח נראים שהרי הרא"ש כתב בפ' ה' דעכו"ם סימן ב' בסוגיא דהתם לענין אתנן דאמרינן בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה מותר משום דמחסרא משיכה אם לא דקיימו בחצרה כתב שם הרא"ש וז"ל קשה לן הא שכר פעולה לא בעי קנין דפועל העושה עם בעל הבית קנה שכרו וכו' מכאן נ"ל לדקדק דהאומר לפועל עשה עמי מלאכה זו ואתן לך חפץ זה בשכרך יכול ליתן לו דמי החפץ בשכרו ודאי נתחייב לו החפץ או הדמים אבל בגוף החפץ אי אפשר לו לקנות אלא במשיכה עכ"ל הרא"ש, וכ"כ הר"ן שם וכן פסק מרן הרמ"א בחו"מ סימן של"ב ס"ד דאע"פ שהתנה עם הפועל ליתן לו חפץ פלוני בשכרו מ"מ אינו מחויב ליתן לו את החפץ רק יכול ליתן לו את דמי החפץ כל זמן שלא משך את החפץ ע"ש ברמ"א ובקצוה"ח ובשאר אחרונים, היוצא מזה דאע"פ שהוא מחויב ליתן לפועל את שכרו חלף עבודתו, מ"מ כל זמן שלא משך הפועל את שכרו אינו קונה בקנין גמור רק חיובא רמיא על הבעלים לשלם להם שכרם, וא"כ מה אהני לן האי טעמא שכתב הקצוה"ח דמתנות כהונה הוא כעין שכירות חלף העבודה והלא סוף סוף יקשה איך מועלת הפדיה שנותן החמש סלעים לכהן שהוא חרש שוטה וקטן כיון שהשוטה וקטן לאו בני קנין הם איך זכו בהחמש סלעים של הפדיה, כיון דאפילו בשכירות פועלים צריכים קנין לקנות את דמי שכירותם ובלא קנין לא קנה הפועל בגוף של דמי השכירות, א"כ לא עדיף כחן של הכהנים האלה משאר פועלים שאינן קונין את דמי שכירותם בלא קנין וכיון דחרש שוטה וקטן לאו בני קנין הם הרי לא קנו הכהנים בחמש סלעים של הפדיון ונשאר הדבר כמו בהיה ואין בנו פדוי ועדיין חיובא רמיא על אביו לפדותו כמו בשאר פועלים דעלמא כשלא עשה הפועל שום קנין בהשכירות שלו שנשאר החיוב על הבעלים לשלם להם שכרם.

ג) עוד יש לתמוה על דבריו שכתב דכיון שהוא מקנה לחרש שוטה וקטן עבור חובם לכן קנו, ובאמת אדרבה גרע יותר כשהוא מקנה לו עבור חובו ממה שהוא נותן לו במתנה שכשהוא מקנה לו עבור חובו הרי הוא רוצה שיפטר מחיובו שנתחייב לו וכיון שאין לו דעת לקטן לפוטרו מחיובו לכן גם הכסף שהוא נותן לו אין הקטן קונה שהרי לא נתן לו אלא על דעת זה שיפטר מחיובו וכיון שלא נפטר מחיובו לכן גם נתינתו אינה נתינה, משא"כ כשנותן לקטן במתנה כיון שהקטן אינו צריך להקנותו מאומה ואין תולה הקנאתו בשום תנאי לכן קונה הקטן

ד) וכ"כ הרא"ש בפ' ב' דכתובות סימן י"ד לענין נכסי דבר שטיא וז"ל כתב הרב ר' מאיר הלוי ז"ל נכסים שנתנו לו במתנה הויין ברשותו וכו' אבל קנה נכסים אפילו זיכן לי ע"י אחר לא זכה בהם זכיה גמורה דזכיית המקח אינה באה מכח המוכר בלבד עד שיהא הלוקח בר דעת וראוי להקנאה כי צריך גם הלוקח להתחייב לו בדמים ואדעתא דהכי קמקני ליה ואם אין בו דעת להתחייב בדמים וכו' לא גמר ומקני ליה אבל מתנה זכין לאדם שלא בפניו ואית ליה זכיה לשוטה מידי דהוה אקטן דאית ליה זכיה הואיל ואתי לכלל דעת גם זה היה עתים חלים עכ"ל הרא"ש שם אלמא דהסברא היא להיפך ממה שכתב הקצוה"ח, שהרי הקצוה"ח כתב דאפילו שוטה שאין לו שום זכיה ע"י עצמו כדאיתא בחו"מ סימן רל"ה סעי' כ' ובסימן רמ"ג סט"ז וכן הקטן היכא דליכא דעת אחרת מקנה ובאופן שאין לו זכיה במתנה מ"מ בפרעון חובו יש לו זכיה מדאורייתא וזכו השוטה והקטן ומהחוב נפטר הלוה אע"ג שאינו נותן לו החפץ במתנה רק שהוא מקבל מהשוטה והקטן דמי החפץ דהיינו החוב שנתחייב להקטן מ"מ קונה הקטן והשוטה, ואלו הרא"ש כתב איפכא דאפילו במקום שיש זכיה לקטן ושוטה, מ"מ היינו דוקא מתנה שאין צריך דעתם של השוטה והקטן שהרי אינם נותנים מאומה ואין צריך דעתם כלל אבל במקח וממכר לא יוכלו השוטה והקטן הזה לקנות יען כי צריך גם דעת הקונה להתחייב בדמים וכיון שאין השוטה והקטן יכולים להתחייב בדמי החפץ לכן אינן קונין את החפץ, ולדבריו מה לי אם צריך דעת השוטה והקטן לחייב את עצמם בדמי החפץ ומה לי אם צריך דעת השוטה הקטן לפטור את הפקח מחובו סוף סוף אין הנותן נותן לו במתנה בחנם רק רוצה לקבל מהשוטה והקטן חליפי החפץ והיינו מחילת החוב וזהו מיגרע גרע מנותן מתנה בחנם כמו שכתב הרא"ש.

ה) ומזה הטעם קי"ל בחו"מ סימן רל"ה ס"א שהקטן משהגיע לעונת הפעוטות מקחו מקח במטלטלין מתקנת חכמים ולא מדאורייתא ודוקא כשאין לו אפוטרופוס אבל כשיש לו אפוטרופוס אין מקחו מקח אפילו מדרבנן כדאיתא שם סימן רל"ה ס"ב, וזהו דוקא לענין מקח וממכר אבל לענין מתנה כשנותנין מתנה לקטן יש לו זכיה לקטן מדאורייתא וכ"כ התוס' בריש פ' בן סורר שהוא מדאורייתא אם דעת אחרת משנה אותו כ"כ שאר מפרשים, עיין ש"ך סימן רמ"ג ס"ק ו' שכתב דהן במציאה הן במתנה קונה הקטן מדאורייתא כשהגיע לכלל צרוד וזורקו אגוז ונוטלו וטעם החילוק הוא ג"כ כמו שכתבנו לעי בשם הרא"ש דבמקח כיון שהמוכר לא מכר לו להקטן אלא בשביל מעות וכיון שאין המוכר יכול לזכות במעותיו של הקטן מפני שאין לו דעת לקטן א"כ היה מהראוי שלא יזכה גם הקטן במקחו רק מדרבנן זכי מתקנת חכמים שתיקנו לו משום כדי חייו כשאין לו אפוטרפוס, אבל במתנה ומציאה זוכה הקטן מדאורייתא כיון שאין תנאי בזכייתו שהרי הנותן נותן לו במתנה בלא שום תנאי ולכן זכי מדאורייתא והוא איפכא מסברת הקצוה״ח הנ"ל.

ו) ולסברת הקצוה"ח יקשה באמת אמאי קי"ל דפעוטות אין מקחו מקח אלא מדרבנן ומשמע אפילו אם הקטן נתן מעות בשביל המקח והמוכר כבר הוציא את המעות, מ"מ אין מקחו מקח אלא מדרבנן, ואמאי לא יקנה הקטן מדאורייתא והלא כיון שהקטן נתן מעות והמוכר הוציא את מעותיו הרי נתחייב המוכר לקטן חוב גמור מדאורייתא מטעם גזל או מטעם מלוה א"כ היה ראוי שיקנה הקטן חפץ מדאורייתא דברי הקצוה"ח שכתב דהמזכה לחרש שוטה וקטן בשביל החוב זוכים מדאורייתא.

ז) אלא בודאי אין הדבר כן והמזכה לשוטה וקטן כשאין הם זכיה במתנה בודאי אין להם זכיה במקח וממכר ובמפרעון חובם, אלא אפילו בשוטה אשר עתים חלים ועתים שוטה שכתב הרא"ש שדינו כקטן וכן הקטן שהגיע לצרור וזורקו אגוז ונוטלו שיש להם זכיה מדאורייתא ע"י עצמם, מ"מ היינו דוקא במתנה ולשיטת שאר פוסקים אפילו במציאה נמי כמו שכתב הש"ך סימן רמ"ג ס"ק ו', אבל במקח וממכר ובפרעון חובם אין להם זכיה כלל וכשהגיעו לעונת הפעוטות אז יש להם זכיה מתקנת חכמים ולא מדאורייתא.

ח) ומדאורייתא כל מי שמחויב לשלם מעות לקטן בין ע"י חוב אביו בין שחבל את הקטן בין שלוה מעות מהקטן אסור לו לפרוע לו להקטן וכשפרע לו מחייב לו לפרוע פעם שנית לאחר שהגדיל יען שהקטן לא זכה בדמי הפרעון וא"כ נשאר חיובו עליו כמעיקרא, וכן אמרינן בב"ק בפ' החובל דף פ"ז החובל בבנין גדולים יתן להם מיד קטנים יעשה להם סגולה וזהו דקלא או ס"ת כדאיתא התם אבל אסור ליתן להם את חובם, וכן הוא בשו"ע חו"מ סימן תכ"ד, וכן איתא בב"ב דף נ"ב שאם קבל פקדון מהקטן אסור להחזיר להם רק יעשה סגולה, וז"ל הרשב"ם שם בב"ב דף נ"ב קבל מן הקטן לא יחזיר לו שהרי אינו יודע לשמור וכמשליך לאיבוד דמי מי שהחזיר לו אלא יעשה לו סגולה אוצר עד שיגדיל ויחזיר לו וכ"כ הג"א שם וכן הוא באה"ע סימן פ"ו עיין בטור ובב"י שם, וכ"כ שאר מפרשים ועיין בנמוקי שכתב שם בפ' חזקת הבתים בשם הרשב"א וז"ל דדוקא בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות, דאלו הגיע יחזיר לו שהרי מקחן מקח וממכרן מכר במטלטלין עכ״ל.

ט) היוצא מכל זה שכל מי שנתחייב חוב לקטן אפילו ע"י פקדון אסור להחזיר לו מדאורייתא רק כשהגיע לעונת הפעוטות יכול לפרוע לו חובו מדרבנן ונפטר זה מחובו מדרבנן אבל מדאורייתא אין לו קנין להקטן בקבלת המעות שמקבל בחובו ולא נפטר זה מחיובו וכל זה היא דלא כהקצוה"ח שכתב דבפריעת חוב קונה הקטן מדאורייתא פרק לד

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה