אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א שמעתתא דיאוש ומתנות כהונה

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דיאוש ומתנות כהונה

שמעתתא דתוכוחה

פרק א

א) איתא בקידושין דף נ"ב ההוא סרסיא דקדיש בפרומא דשכרא אתא מריה וכו' אמר ליה אמאי לא תיתב מהאי חריפא אתא לקמיה דרבא אמר לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד דמצוה היא וניחא ליה אבל הכא מחמת כיסופא הוא דעבד עכ"ל הגמרא בקיצור לשון קצת, וכתבו התוס' וז"ל התם בב"מ (דף כ"ב) מוקי לה דשוייה שליח וכו' וא"כ צריך לומר גבי פרומא דשוייה שליח דאי לאו הכי מאי מייתי עכ"ל התוס' פירוש דבריהם דמשמע גבי פרומא דשיכרא דמשו"ה אינה מקודשת משום דליכא מצוה, הא אם היה מצוה גבי פרומא כמו גבי תרומה היתה מקודשת, והלא גבי תרומה איכא נמי מצוה ואפילו הכי אין תרומתו תרומה אם לא עשאו שליח, א"כ צ"ל גבי פרומא דאיירי ג"כ דשוייה שליח, והיינו דאיירי שבעל השכרא נתן לו רשות לקדש משלו ולא אמר לו שיקדש מבינונית או מעדית או מזבורית וסתמא דבעל הבית כונתו על הבינונית והלך הוא וקדשה מן היפות לכן אם גם כאן היה מצוה כמו בתרומה היתה מקודשת רק משום דליכא מצוה ומשום כיסיפא הוא דאמר לכן אינה מקודשת ועיין במהרש"א מ"ש בזה, אך המעיין בגמ' דב"מ ד' כ"ב יראה דדברי התוס' תמוהים דז"ל הגמ' שם ת"ש כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה וכו' הרי שבא בעל הבית ומצאו (כשהוא כבר תרם) ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה וכו' אמאי בעידנא דתרם הא לא הוה ידע תרגמא רבא אליביה דאביי דשוייה שליח הכי נמי מסתברא דאי ס"ד דלא שוייה שליח מי הוי תרומתו תרומה והא אתם גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם עכ"ל הגמ' א"כ מוכח שאין אנו צריכין לאוקמיה דשוייה שליח אלא או לאביי בכל מקום משום דס"ל להאי כללא בכל מקום דלא אמרינן איגלאי מילתא מדהשתא ניחא מעיקרא נמי ניחא ליה או לרבא בתרומה משום גזרת הכתוב דאתם גם אתם צריך לאוקמיה דשוייה שליח ומסתמא שליחות דכל התורה דילפינן ג"כ מתרומה צריך ג"כ לאוקמיה דשוייה שליח משום גזרת הכתוב דאתם גם אתם דכתיב בתרומה, אבל בכל התורה ואליבא דרבא דס"ל דאמרינן איגלאי מילתא למפרע מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה אין צריך לאוקמיה דשוייה שליח כיון דליכא גזרת הכתוב דאתם גם אתם, א"כ כיון דאיירי במתנה דהשליח לעצמו קידש בפרומא דבע"ה והכא אליבא דרבא קיימינן כדגרסינן אתא לקמיה דרבא א"כ שפיר איכא למימר הכא דאיירי דלא שוייה שליח ואפילו הכי צריך רבא לומר טעמא דאינה מקודשת משום דליכא מצוה אבל אם היה מצוה היתה מקודשת שפיר אפילו אי לא שוייה שליח ואע"ג דגבי תרומה איכא מצוה ואינה מקודשת אם לא עשה שליח שאני תרומה דגזירת הכתוב הוא דכתיב אתם גם אתם אבל גבי מקח ומתנה שפיר אמרינן מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה דזהו סברת רבא בכל מקום עיין בהגהות הרש"ש שם במס' קידושין שהרגיש קצת בזה.

ב) והנה דברי רבא דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש צריכין ביאור והלא כיון שראובן לא ידע שנפל ממנו החפץ הזה ולא עשה שום דבר או דבור או מחשבה אשר יגרום לו שיצא החפץ מרשותו א"כ תימה במאי יצא החפץ מרשותו כיון שאינו יודע כלל שנאבד ממנו ולא הפקירו ולא נתייאש ממנו ולא מכרו ולא נתנו לשום אדם א"כ החפץ הרי הוא שלו כמו שהיה, ומאי סברא היא זו לומר כיון דלכי ידע דנפיל מיניה מתייאש מיניה מהשתא נמי הוי יאוש א"כ אם ראובן יש לו חפץ ואלו היה יודע ששמעון רוצה ליתן בעדו מאה זוז היה מוכר לו וכי יעלה על הדעת לומר דהוי מכירה מהשתא והלא הדבר אינו כן דכיון דעכ"פ לא ידע ראובן ששמעון רוצה לקנותו בדמים עקרים ולא מכרו לשמעון א"כ לא יצא עדיין החפץ מרשותו של ראובן והחפץ עדיין הוא שלו כמו שהיה א"כ כאן נמי תימה במאי יצא החפץ מרשות ראובן כיון שלא ידע דנפיל מינה ולא נתייאש הימנו ולא הפקירו.

ג) ויותר יש לתמוה על דברי התוס' שם בב"מ דף כ"ב ד"ה דלאו בני מחילה נינהו מאי, שכתבו לענין יתומים קטנים וז"ל בשלמא לרבא כיון דלכי גדלי מיאשו השתא נמי מקרי יאוש וזה בודאי תימה דבשלמא גבי גדולים איכא למימר וליישב קצת כיון שאם היו יודעים שנפל היו מתיאשים מקרי יאוש מהשתא אבל גבי קטן כיון דאפילו אם היה מתיאש בפירוש ג"כ לאו כלום הוא כיון שאין דעתו כלום איך יועיל האומדנא במקום שאינן יודעים שנפל לומר כיון דלכי גדלי מיאשי מהשתא נמי הוי יאוש והלא האומדנא לא עדיפא מאלו נתייאש הקטן בפירוש שאינו מועיל כלום.

ד) ונראה דאביי ורבא פליגי בפירושא דיאוש, דהנה בגמ' דף כ"ג אמר רב זביד משמיה דרבא כללא דאבידתא כיון דאמר ווי לחסרון כיס מייאש לה מינה א"כ משמע מכאן דיאוש מיקרי דוקא אם חשב או אמר בפירוש שהוא מתיאש ממנו אבל אם לא חשב לא מחשבת היאוש ולא מחשבת הקפידא לא מקרי יאוש כיון שלא נתייאש בפירוש, ולקמן דף כ"ז איתא במשנה מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים ויש לה תובעים חייב להכריז, אף כל שיש לו סימנים ויש לו תובעים חייב להכריז ופירש"י למעוטי מידי דידעינן ביה דמייאש עכ"ל, והיינו דכיון שנתייאשו הבעלים מקרי שאין לה תובעים ואינו חייב להכריז, וכיון דיאוש ילפינן משמלה דבעינן תובעים דוקא א"כ שמעינן מינה דדוקא בחפץ שיש מחשבת התביעה והקפידא זהו מקרי שלא נתיאשו הבעלים ממנו וחייב להכריז כמו שמלה וכמו כל החפצים שיש לו לאדם שהוא מקפיד עליהם ששום אדם לא יטלם לעצמו זהו מקרי שלא נתייאש מריה מיניה חייב להכריז אבל אי ליכא לא מחשבת היאוש ולא מחשבת הקפידא והתביעה זהו מקרי יאוש.

ה) הנה זה ידוע שהטעות יש בכחו לבטל את המעשה והענין ולעשותו כאלו אינו אבל אין בכח הטעות לעשות מדבר בלתי מעשה ומחשבה כאלו נעשה המעשה או כאלו חשב המחשבה, דרך משל קנין בטעות חוזר הרי אנו רואים כי הטעות מבטל את הקנין ועושהו כאלו אינו, אבל אין בכח הטעות לעשות מדבר בלתי מעשה ומחשבה כאילו עשה וחישב, כגון אם אדם עומד אצל בהמה של הפקר ורצה לילך למשוך אותה כדי לקנותה ואחר כך לא משכה מחמת טעות שטעה כי הבהמה אינה ש הפקר, בודאי לא קנה אותה ולא אמרינן כיון דמניעת משיכתו מחמת טעות היה כי אלו היה יודע שהיא של הפקר היה מושכה השתא שלא משכה נמי יקנה זהו בודאי לא אמרינן וכיון דבין כך ובין כך לא משך אין בכח הטעות לעשות מענין בלתי מעשה כאלו עשה, וגדולה מזו אמרינן ביבמות ד' נ"ב דהעודר בנכסי הגר וכסבור שהיא שלו לא קנה אע"ג דעשה מעשה החזקה ולא מחסרא ליה רק כונה לקנין ומה שלא נתכוין לקנותה בטעות היה יען כסבור שהיא שלו ואעפ"כ לא קנה אותה, יען שאין בכח הטעות לעשות את החזקה והעדירה מבלתי מחשבת הכונה לקנין כאלו נתכוין לקנותה.

ו) והנה כשנאבד חפץ מראובן ואינ' יודע שנפל ממנו א"כ יש יש על החפץ מחשבת התביעה והקפידא כיון שלא ידע דנפיל מיניה הרי דעת בעליו עליו וקפידתו כמו על כל החפצים שיש לו, וכל זה הוא בטעות כי אלו ידע שנפל מיניה היה מסלק את מחשבת הקפידה והתביעה שהוא חושב עכשיו ועוד היה חושב בפירוש מחשבת היאוש כיון שהחפץ הוא דבר שאין בו סימן ועומד להתייאש הימנו, אך יען כי אין בכח הטעות רק לבטל דבר ולעשות ממעשה ומחשבה כאלו לא עשה וחשב, לכן מחשבת הקפידא והתביעה שהוא מקפיד על חפיציו הרי נתבטל שהטעות מבטלו ועושהו כאלו אינו כי אלו היה יודע שהחפץ נאבד ממנו היה מסלק את מחשבת הקפידה והתביעה אך אין בכח הטעות לעשות כאלו חשב בפירוש מחשבת היאוש, יען שאין בכח הטעות לעשות את הדבר שאין בו מעשה ומחשבה כאלו עשה וחשב.

ז) והשתא תליא בזה דרבא ס"ל דפירושא דיאוש הוא שיסלק מהחפץ את מחשבת הקפידא והתביעה אע"ג שלא חשב בפירוש מחשבת היאוש מ"מ הוי יאוש, לכן בהאי מילתא שנאבד החפץ ממנו ולא ידע דנפל מיניה, אף שחשב מחשבת הקפידא והתביעה מ"מ הוי כמו שלא חשב מחשבת הקפידא והתביעה כיון שבטעות היה דאם היה יודע שנפל מיניה היה מיאש, ואע"ג שאין בכח הטעות לעשות כאלו חשב בהדיא מחשבת היאוש כמו שכתבנו לעיל שאין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחשב מ"מ ס"ל לרבא דהוי יאוש כיון דלרבא לא בעינן שיחשוב בפירוש מחשבת היאוש רק כיון שלא חשב מחשבת הקפידא מקרי ג"כ יאוש.

ואביי ס"ל דפירושא דיאוש הוא דבעינן שיחשוב בפירוש מחשבת היאוש ולא סגי ליה במה שאינו מחשב מחשבת הקפידא והתביעה, לכן בהאי מילתא נמי שנפל החפץ ממנו ולא ידע שנפל מיניה, אע"פ כי אלו ידע שנפל מיניה היה מחשב בפירוש מחשבת היאוש ומה שאינו מחשב מחשבת היאוש בטעות הוא מ"מ כיון דעכ"פ אינו מחשב מחשבת היאוש אינו מקרי שחשב מחשבת היאוש שאין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחשב לכן ס"ל לאביי דלא הוי יאוש, והגמ' ס"ל דלאו דוקא ביאוש פליגי אביי ורבא אלא גם בתרומה ובהכשר זרעים נמי פליגי בהאי סברא הנ"ל אי בעינן דעתו בפירוש או לא, עד שהגמ' מתרץ שאני תרומה דכתיב אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם לכן גם רבא מודה דבעינן שיחשוב בפירוש מחשבת השליחות משום הכי צריך לאוקמיה דשוייה שליח בפירוש דאי לא שוייה שליח בפירוש אע"ג דאלו ידע דתרם היה חושב בהדיא מחשבת השליחות וניחותא מ"מ כיון דעכ"פ השתא לא חשב מחשבת השליחות לכן אין תרומתו תרומה כי אין בכח הטעות לעשות מדבר בלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחשב, וכן בהכשר זרעים דכתיב בהדיא יתן ובעינן יותן דומיא דיתן היינו שיהא לו דעת בפירוש לכן אפילו רבא מודה דהיכא שירד הטל ולא ידע לא הוכשרו הזרעים אע"ג דאלו ידע שירד הטל היה ניחא ליה מ"מ כיון דבעינן דעתו בפירוש מגזרת הכתוב ואין בכח הטעות לעשות מדבר בלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחשב לא הוכשרו הזרעים.

ח) ולפי זה צריך לומר דהא דאמר רב זביד משמיה דרבא כללא דאבידתא כיון דאמר ווי לחסרון כיס קא מייאש לה מינה אין פירושו דבעינן דוקא שיאמר בפירוש שהוא מייאש דהרי כבר כתבנו דרבא ס"ל דלא בעינן שיאמר או שיחשוב בפירוש מחשבת היאוש אלא רבא איירי בדבר שיש בו סימן דסתמא עומד שלא להתיאש ומ"מ אם אמר ווי לחסרון כיס הוי יאוש, וכן כתב הרמב"ם פי"ד מהל' גזילה ואבידה הל' ג' וז"ל וכל דבר שיש בו סימן כגון שמלה ובהמה הרי זה בחזקת שלא נתיאשו ממנו בעליו וכו' אלא אם כן ידע שנתיאשו הבעלים כגון ששמע אומרים ווי לחסרון כים וכיוצא בדברים אלו שמראין שנתיאשו הרי אותה האבידה של מוצאה עכ"ל הרמב"ם שם, אלמא דרב זביד משמיה דרבא איירי בדבר שיש בו סימן וכדי שנדע שנתיאשו הבעלים לכן צריך שיאמר בפירוש ווי לחסרון כיס אבל בעלמא ס"ל לרבא דפירושא הוא דיאוש הוא דבעינן שהבעלים לא יחשבו מחשבת הקפידה והתביעה לכן ס"ל לרבא דיאוש שלא מדעת הוי יאוש כמו שהארכנו בזה.

ט) ובזה מתורצים דברי התוס' דקידושין שהבאנו לעיל שכתבו דלרבא צריך לאוקמא ההיא דפרומא דשוייה שליח אע"ג דהתם איירי במקח וממכר ומסוגיא דב"מ לא שמעט שיהא צריך לאוקמיה דשוייה שליח רק בתרומה אליבא דאביי ואפילו אליבא דרבא ג"כ צריך לאוקמיה דשוייה שליח משום גזירת הכתוב דאתם גם אתם כמו שפירשנו לעיל, מ"מ ס"ל להתוס' שגם במקח וממכר דוקא היכא שעשה שליח מועיל, והטעם הוא כיון דבמקח ומתנה בעינן ג"כ שיחשוב בפירוש מחשבת המתנה והמכר כמו דבעינן דעת בפירוש בשליחות, לכן אפילו לרבא צריכין לאוקמא דשוייה שליח משום דאין בכח הטעות לעשות מדבר בלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחישב כמו בתרומה.

י) ובזה מתורץ ג"כ קושיתנו שהקשינו על התוס' שכתבו דגבי יתמי מועיל היאוש שלהם אליבא דרבא אע"ג שאינן בני דעת, והטעם הוא דאע"ג שאין דעתם כלום מ"מ היאוש שלהם מועיל לרבא כיון דס"ל דלא בעינן שיחשוב בפירוש מחשבת היחוש לכן מועיל אפילו ביתמי דלא מיגרע היאוש בזה כיון דס"ל לרבא דלא בעינן דעת ביאוש רק כיון שלא חשב מחשבת הקפידא והתביעה הוי יאוש לרבא.

פרק ב

א) אך יש להקשות על דברינו מדברי התוס' שם דף כ"ב ד"ה מר זוטרא גבי אמימר ורב אשי אכלי ומר זוטרא לא אכיל שכתבו דליכא למימר דמשו"ה אכלו אמימר ורב אשי מפני שסמכו שיתרצה מרי בר איסק כשידע דהלא קי"ל כאביי דאמר יאוש שלא מדעת ל"ה יאוש יעו"ש בתוס' וא"כ משמע מתוס' שם דדוקא משום דקי"ל כאביי לכן לא היו יכולין לסמוך על זה דלכי מתודע ליה למרי בר איסק יהא ניחא ליה, אבל לרבא דס"ל דהוי יאוש משמע דשפיר יש לסמוך על זה כיון דלכי מתודע הוה ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה, ותקשה על דברינו הנ"ל שאמרנו דבמתנה גם רבא מודה דלא אמרינן מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה כיון דבעינן דעת ואין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחשב.

ב) ונראה שיש חילוק בין היכא שצריך שהקונה יקנה את החפץ בקנין גמור ויהא החפץ שלו לגמרי שיכול לקדש בו את האשה כההיא דפרזומא דקידושין, או שצריך שיהא שלו לענין לצאת בו ידי חובתו כמו חובת אתרוג וכדומה, ובין היכא שאין אנו צריכין שיהא שלו לגמרי רק אנו דנין אם יש בו איסור דלא תגזול אתרוג, דהיכא דבעינן שיהא החפץ שלו לגמרי כגון היכא שרוצה אח"כ לקדש בו את האשה או לצאת בו יד"ח בודאי אינו נקרא שלו רק היכא שהנותן נתן לו במתנה גמורה או שמכר לו במכירה גמורה, ואינו נקראת מתנה או מכירה גמורה רק היכא שהיה בפירוש דעתו של המוכר או הנותן ליתן או למכור, אבל היכא שאין אנו צריכין שיהא שלו לגמרי רק אנו דנין אם יש בו איסור דלא תגזול או לא, בזה יוכל היות שאין צריכין דעתו של הנותן שיתן בפירוש רק אדרבה בעינן שבעל החפץ יקפיד על חפציו שלא יקחנו אחר שם איכא איסורא דלא תגזול אבל אם בעל החפץ אינו חושב לא מחשבת הקפידא ולא מחשבת הנתינה, נהי שאין אחר יכול לזכות בו שיהא שלו לגמרי שיכול לקדש בו אשה ולצאת בו ידי חובת אתרוג מ"מ יכול אחר ליקח אותו ולאכלו וליהנות ממנו ואינו עובר בלא תגזול כיון שאין הבעלים מקפידין עליו והוי דבר שאינו מקפיד, והוי כמו גזל עכו"ם שכתב המ"א באו"ח סימן תרל"ז בשם ס' יראים דאפילו למאן דס"ל גזל עכו"ם שרי מ"מ לא מקרי לכם ועיין בזה בדברי הנו"ב חלק אה"ע מהדורא תנינא סימן ע"ז ד"ה ומה שנסתפקתם שכתב ג"כ לחלק בין מתנה לדבר שאינו מקפיד ע"ש ועיין בזה בדברי הנו״ב מהדורא קמא חלק אה"ע סימן נ"ט, וס"ל להתוס' דהרשאת בעל החפץ לסלק את קפידתו שיהא החפץ נקרא דבר שאינו מקפיד עליו והלוקחו לא יעבור בלא תגזול תליא במחלוקת דאביי ורבא, דלאביי דס"ל דיאוש לא מקרי רק כשמחשב בפירוש מחשבת היאוש אבל כשאינו מחשב לא מחשבת היאוש ולא מחשבת הקפידא ל"ה יאוש, א"כ כאן לענין דבר שאינו מקפיד לא מקרי דבר שאינו מקפיד רק כשחושב בפירוש שאינו מקפיד אבל כשאינו חושב כלל לא מחשבת הקפידא ולא מחשבת שאינו מקפיד לא הוי דבר שאינו מקפיד, אבל רבא דס"ל לענין יאוש דלא בעינן שיחשוב בפירוש מחשבת היאוש אלא כיון שלא חשב לא מחשבת היאוש ולא מחשבת הקפידא הוי נמי יאוש א"כ כאן נמי לענין דבר שאינו מקפיד לא בעינן לרבא שיחשוב בפירוש במחשבתו שאינו מקפיד רק כיון שלא חשב שהוא מקפיד מיקרי ג"כ דבר שאינו מקפיד, הלכך ניחא דהתוס' בקידושין בסוגיא דפרזומא דאיירי לענין קידושין דבעינן שיהא החפץ שלו בקנין גמור ובעינן שיתן לו במתנה גמורה וחלוטה בדעתו ולא מהני סילוק ההקפדה לכן כתבו התוס' דאפילו לרבא נמי צריך לאוקמא דשוויה שליח כנ"ל, אבל בב"מ בסוגיא דאמימר ומר זוטרא דלא איירי התם לענין קנין שיהא שלו רק לענין לסלק את האיסור דלא תגזול שאין צריך שם רק לסלק את קפידתו שהחפץ יהא נקרא דבר שאינו מקפיד עליו כתבו התוס' שפיר דאליבא דרבא היו יכולים אמימר ורב אשי לאכול דכיון שאין אנו צריכים דעתו בפירוש, דאע"ג דהשתא שלא ידע מרי בר איסק בודאי הוא מקפיד מ"מ כיון שקפידתו בטעות הוא הרי הטעות מסלק ועוקר את ההקפדה ועושה אותו כאלו אינו משו"ה שרי לאכול לכן הוצרכו התוס' לומר דמשום שהלכה כאביי לכן לא היו יכולין לאכול.

ג) ומכאן שמעינן דבר חדש דאע"ג דלענין הפקר קי"ל דלא הוי הפקר עד שיפקיר לכל העולם מ"מ לענין דבר שאינו מקפיד אינו כן דאפילו אינו מקפיד רק לאנשים פרטיים ולכל שאר העולם הוא מקפיד מ"מ מקרי דבר שאינו מקפיד ואותן האנשים שאינו מקפיד להם הם מותרים ליקח את החפץ לעצמם ואין בהם משום גזל שהרי בעובדא דמרי בר איסק אינו משמע שלא הקפיד לכל העולם רק לחכמים לבד לא הקפיד וכן משמע הלשון דאמר אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא אלמא דדוקא לרבנן לא הקפיד אבל לשאר כל אדם בודאי הקפיד כי מרי בר איסק בודאי לא הפקיר כל פירותיו ליתן רשות לכל אדם לאכול רק לחכמים כאמימר ומר זוטרח ורב אשי ודומיהם עליהם לא הקפיד מרי בר איסק אם יאכלו מפירותיו ואפילו הכי שריא לאכול אי לאו טעמא דקי"ל כאביי או טעמא דמחמת כיסופא הוא דעבד, והטעם בזה דדוקא בדין הפקר דבעינן שיצא החפץ לגמרי מרשות המפקיר והזוכה יזכה בו בקנין גמור לכן בעינן שיפקיר לעניים ולעשירים כשמטה, אבל בדבר שאינו מקפיד שאין לו להזוכה קנין גמור רק שיש לו רשות לאכלו או ליהנות ממנו לכן לא בעינן דוקא שלא יקפיד כל העולם רק כיון שאינו מקפיד לאנשים ידועים מקרי דבר שאינו מקפיד ואינו עובר בלא תגזול.

ד) ויש להקשות על זה מעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי בפרק אלו מציאות ד' ל' שקנה העצים מההוא גברא והפקירו וחזר ההוא גברא וזכה בהן עד שאמר ליה לכולי עלמא אפקרינהו ולך לא אפקרינהו, ופריך הגמ' ומי הוי הפקר כי האי גונא והתנן ב"ש אומרים הפקר לעניים הפקר וב"ה אומרים אינו הפקר עד שיהא הפקר לעניים ולעשירים כשמטה ומשני אלא ר' ישמעאל בר' יוסי לכולי עלמא אפקרינהו ובמילתא הוא דאוקמיה וכתבו שם התוס' דמשום הכי הפקיר כדי שלא יכשלו בני אדם באיסור לאו דלא תגזול, ואם נימא כדברינו דבדבר שאינו מקפיד ליכא איסור דלא תגזול וגם לא בעינן שיסלק קפידתו מכל העולם, א"כ היה לו לר' ישמעאל בר' יוסי שלא להפקיר כלל רק היה לו לומר שאינו מקפיד לכל העולם רק להאיש הזה הוא מקפיד ובזה היה מתקן הכל כי העולם לא היו נכשלים באיסור לא תגזול יען שהוא דבר שאינו מקפיד וגם היה מתקן שהאיש הזה לא יכול לוקח את העצים יען כי לדידיה הוא מקפיד ואז לא היה צריך לאוקמיה במילתא בעלמא שאין האמת כן שאמר ליה לכולי עלמא אפקרינהו ולך לא אפקרינהו, וכדאמרינן דבמילתא בעלמא הוא דאוקמיה.

ה) ונראה דמה שכתבו התוס' דמשו"ה הפקיר כדי שלא יכשלו בני אדם באיסור לא תגזול, אין הכונה דוקא שחשש שלא יעברו בלאו דלא תגזול אלא הכונה הוא שלא יכשלו בני אדם בלקיחת העצים בכל הדברים הנגררים אחר הלאו דלא תגזול כי הם יטעו ויסברו כי כדין לקחו והעצים הם שלהם לכל דבר ובאמת אין העצים שלהם ועוברים בלאו דלא תגזול, ואם כן אם ר' ישמעאל בר' יוסי לא יקפיד לכל העולם נהי דכל העולם לא יעברו בלאו דלא תגזול מ"מ כיון שלא הפקיר את העצים והזוכה בו אין לו קנין גמור אכתי יש לחוש שמא יקחנו איש אחר ויקדש בו את האשה כי הוא יטעה ויאמר שכדין לקח בהיתר גמור ושלו הוא ואין בו איסור לא תגזול, ובאמת יש בו איסורא דלא תגזול ולאו דידיה הוא ואינה מקודשת או נפקא מינה לענין כמה דברים כיוצא בזה דבעינן שלו והלוקח יטעה שהעצים שלו הם ובאמת אינם שלו.

ו) ולענין כשהפקיר לעניים ולא לעשירים דקי"ל דלא הוי הפקר משום דבעינן שיפקיר לכל צ"ע אם העניים רשאים ליקח או לא מי אמרינן כיון שלא הפקיר כדין לאו כלום הוא ואפילו עניים אינם רשאים ליקח אותו או דילמא עניים שרו לליקחו דלא גרע מדבר שאינו מקפיד וכיון דלעניים לא קפיד רשאין העניים ליקח ונהי שהעניים אינן יכולין לזכות בו שיהא שלהם כיון שההפקר היה שלא כדין ולאו הפקר הוא מ"מ יכולים העניים ליקח החפצים לעצמם ואין בהם איסור לא תגזול כדין דבר שאינו מפקיד או יוכל היות דזה גרע מדבר שאינו מקפיד דעלמא כיון דנחית אדעתא דהפקר וההפקר לאו כלום הוא א"כ הוי כאלו לא הפקיר כלל לשום אדם ויש בזה איסור דלא תגזול, וקרוב לזה כתבו התוס' בקידושין ד' כ"ג ד"ה מהו שיעשה שליח לענין עבד דכשלא אמר לו לך וקבל גט בעדי פשיטא לן דמהני מדין זכיה אבל כיון שהעבד אמר לשליח לך וקבל גט בעדי מיגרע גרע ולא יועיל כיון שהוא מטעם שליחות ולא מטעם זכיה, א"כ כאן נמי כיון שאמר מדין הפקר ולא מדין דבר שאינו מקפיד אינו מועיל כלום ויש בזה איסור לא תגזול.

ז) ומדברי הנו"ב בחלק אה"ע סימן נ"ט משמע בהדיא דבהאי גונא יש בו איסור לא תגזול כיון שלא הפקיר לכל העולם ע"ש אך אין דבריו מוכרחים כי הוא הביא ראי' לדבריו מהך מילתא דר' ישמעאל בר' יוסי כיון שהגמ' מקשה עליו ומי הוי הפקר כהאי גונא והתנן וכו' וב"ה אומרים עד שיפקיר לעניים ולעשירים כשמיטה והתוס' כתבו שעשה כן כדי שלא יכשלו בני אדם באיסור לא תגזול א"כ מוכח מזה דכשהפקיר בהפקר כזה לעניים ולא לעשירים לא הוי הפקר כלל ואיכא איסור לא תגזול, אך לפי מה שכתבנו לעיל אין ראי' מהגמ' שיש איסור לא תגזול כי ר' ישמעאל בר' יוסי חשש שלא יכשלו אחרים על ידו בשום איסור שבעולם והיינו שחשש אולי ימצאם אחר ויקדש בו את האשה וכמו שכתבנו בזה לעיל לכן מסתברא דאין העניים עוברים בלאו דלא תגזול דיש בכלל מאתים מנה ואין זה דומה לההיא דקידושין כ"ג דהתם זכיה ושליחות תרי מילי נינהו יעו"ש בר"ן ובשאר מפרשים אבל כאן כיון שהפקיר לעניים מכ"ש שאינו מקפיד לכן אין בהם איסור לא תגזול וגם אינן קונין קנין גמור כיון שלא הפקיר כדין

*) א) ול"נ די"ל דר"י בר' יוסי חשש שלא יכשלו בני אדם באיסור לא תגזול ממש והיינו את כי הוא לא יקפיד ובחייו מותר לכל אדם ליהנות מן העצים אבל היה ירא אם לא יפקיר ואם העצים ישארו ברשותו שמא לאחר מיתתו יורשיו יקפידו על הנאת העצים הנ"ל ואם יקחם או יהנה בהם אחר. יעבור על לאו דלא תגזול וע"כ עליו היה להפקורוס בהפקר גמור שיצאו מרשותו. המסדר א. שללעזינגער.

ח) וקרוב לדברינו כתב הש"ך בחו"מ סימן שנ"ח דפליג על דברי התוס' הנ"ל וס"ל דאמימר ורב אשי שאכלו הוא מפני שסמכו שיתרצה שרי בר איסק ובזה אפילו אביי מודה ואינו דומה ליאוש שבע"כ הוא מתיאש כי באמת הוא מקפיד אבל כאן כיון שידוע שיתרצה א"כ מסתמא אינו מקפיד על זה וסיים הש"ך וז"ל ואע"ג דהש"ס שם מדמי תרומה וטומאה ליאוש שלא מדעת טעמא אחרינא איכא התם דלענין תרומה וטומאה ידיעה ממש בעינן עכ"ל, פירוש אבל לענין דבר שאינו מקפיד לא בעינן דעת בפירוש רק בעינן שיסלק קפידתו ותו לא, ויוכל היות דלענין מתנה היכא דבעינן שיהא שלו ממש מודה גם הש"ך לדברי התוס' דקידושין בסוגיא דפרזומא דלא אמרינן איגלאי מילתא מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה דכיון דבעינן דעתו בפירוש אינו מועיל מה שיהא ניחא ליה אם ידע כיון שאין הטעות יכול לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחשב ודמיא לתרומה וטומאה, רק בדבר שאינו מקפיד יען שאין אנו צריכין דעת בפירוש לסלק איסור לא תגזול רק לסלק קפידתו בעינן ותו לא לכן מועיל הניחותא דאמרינן כיון דלכי יתודע ניחא ליה מהשתא נמי הוי ריצוי.

ט) ודע דלענין דבר שאינו מקפיד אע"ג דאמרינן שאינו פועל רק לסלק מעליו את האיסור דלא תגזול אבל אין הזוכה יכול לזכות בו בקנין גמור שיהא שלו לגמרי היינו דוקא במקום שאין שייך לומר שע"י זה שאינו מקפיד נעשה החפץ הפקר גמור כגון בההיא עובדא דמרי בר איסק שאין שם דעת בפירוש שאין מקפיד כיון שאינו יודע שאמימר ורב אשי באו לבוסתינא, ואפילו אם היה שם דעת בפירוש שאינו מקפיד לכל החכמים מ"מ אין דינו כהפקר גמור יען כי הפקר בעינן שיפקיר לכל העולם כשמיטה וכאן לא הפקיר כרמו לכל העולם, אבל אם בעל החפץ יודע מהחפץ שלו וחושב בפירוש שאינו מקפיד לכל העולם כולו הוי זה הפקר גמור וכל מי שזוכה בו הרי הוא שלו וזוכה בו בקנין גמור ויכול לקדש בו את האשה כיון שחשב בפירוש שאינו מקפיד לכל העולם אין לך הפקר גדול מזה, לכן כתבו הרמב"ם ומרן המחבר בשו"ע אה"ע סימן כ"ח סע' י"ז הנכנס לבית חבירו וכו' ואם קדשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספק עכ"ל וכתב שם הב"ש ס"ק מ"ה דשמא מ"מ מקפיד וכ"כ ב"ח וט"ז עכ"ל אלמא דאי הוה ידעינן בבירור דלא קפיד היתה מקודשת בודאי, אע"ג שאין כאן הפקר בבירור אלא דבר שאינו מקפידא והטעם הוא כיון דלא קפיד על כל העולם וחשב בפירוש שאינו מקפיד לכן דינו כהפקר גמור והזוכה בו הוי שלו והאשה מקודשת שפיר כיון ששייך בו קנין גמור ועיין נו"ב מהדו"ק סימן נ"ט שכתב ג"כ דהרמב"ם והשו"ע איירו שאינו מקפיד לשום אגם שבעולם התם יש לו זכיה גמורה לקדש בו את האשה אבל אם הוא מקפיד לשום אדם שבעולם כגון לשונאו או לעכו"ם *) לא הוי הפקר משום שאינו כשמיטה ע"ש.

י) והנו"ב מהדורא תנינא סימן ע"ז כתב שם בד"ה ומה שנסתפקתם וז"ל והנה בגליון שו"ע שלי בחו"מ סימן שנ"ט סע' א' שכתב המחבר ואם הוא דבר דליכא מאן דקפיד ביה שרי וכתבתי דאף דשרי ליטלו ואין בו משום גזל דמסתמא אין בעה"ב מקפיד אבל מ"מ לא זכה הנוטלו להיות חשוב שלו דכל זמן שלא הפקירו בעליו בפירוש אי אפשר לזכות בו וכמ"ש המג"א סימן תרל"ז ס"ק ג' בשם ספר יראים דאפילו למ"ד גזל כותי שרי מ"מ לא מקרי לכם ע"ש עכ"ל.

והנה בחו"מ איירי שם שאינו מקפיד לשום אדם וגם חשב מתחלה מחשבתו שאינו מקפיד דהרי איירי בדבר דליכא מאן דקפיד ביה ואפילו הכי כתב הנו"ב שאין אדם יכול לזכות בו להיות שלו לקדש בו את האשה ולדבריו יקשה מדברי הרמב"ם ומרן המחבר שהבאנו דס"ל דהאשה מקודשת שפיר בדבר שאינו מקפיד ע"ש מה שדחק לתרץ, ולדברינו ניחא הכל כמו שכתבנו דכיון שהוא חושב בפירוש במחשבתו שאינו מקפיד וגם אינו מקפיד לכל העולם לכן הוי כהפקר גמור וכל מי שזוכה בו קונה בקנין גמור.

יא) ע"ש עוד בדברי הנו"ב שכתב דאפילו בדבר שאינו מקפיד ואין הקונה אותו יכול לקנות בו קנין גמור, מ"מ אם הזוכה בו נתן לאדם אחר אותו האחר קנה אותו החפץ דכמו דמהני שינוי רשות אחר יאוש לקנות קנין גמור כן מועיל שינוי רשות בדבר שאינו מקפיד שיקנה קנין גמור, ואם לא ידע שלקחה הוי יאוש שלא מדעת ותליא בפלוגתא דאביי ורבא לשיטת התוס' ולשיטת הש"ך סימן שנ"ח אף אביי מודה דמהני ע"ש בדברי הנו"ב, אך מדברי התוס' קידושין דף נ"ב בסוגיא דפרזומא לא משמע כן דא"כ כיון דהתם אליבא דרבא קיימינן דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש למה היה להו להתוס' לאוקמיה דאיירי

*) ע"ש בנו"ב הימן נ"ט שהביא מחלוקת דר"י ור"ל בזה בירושלמי פ"ו דפאה בהפקיר לישראל ולא לעכו"ם אי הוי הפקר או לא דר' יוחנן ס"ל דהוה הפקר ור"ל ס"ל דלא הוה הפקר, ובזה אמרתי ליישב דברי הש"ך בחו"מ סימן ס"ו ס"ק כ"ה דהנה מרן המחבר פסק שם לענין מכירת שטרות דכיון דבעינן כתיבה ומסירה לפיכך הזוכה בשטר הפקר שחבירו הפקיר שטרו אינו זוכה על ידו מלוה הכתובה בו לפי דבעינן כתיבה ומסירה וכאן לא היו כתיבה ומסירה לפי שהשטר היה של הפקר, והקשה הש"ך ל"ל האי טעמא תיפוק ליה דבלאו הכי לא קני השטר שהפקיר דהא הלוה שחייב בשטר זה קודם בו ומיד שהפקיר השטר זכה הלוה במה שבידו כדמוכח בש"ס (ב"ק פרק הפרה דף מ"ט) לענין משכונו של ישראל ביד גר דכין דמת הגר פקע ליה שיעבודיה, וא"כ אפילו לא היה צריך כתיבה ומסירה ג"כ אין הלוה זוכה בו, ותירץ הש"ך דמיירי שהלוה הוא עכו"מ, והקשו האחרונים ומאי איכפת לן שהלוה הוא עכו"מ וכי עכו"מ אינו יכול לזכות מהפקר וכן הוא בהדיא בגיטין ד' מ"ז דאיתא שם אילימא דישראל ולקטינהו עכו"מ אלא א"כ הפקיר הא מיפקרי וקיימי ע"ש אלמא שגם הטכו"ם קונה מהפקר, א"כ מה הועיל הש"ך בתירוץ שתירץ דאיירי בעכו"ם, ונראה דלכאורא יש לתרץ דאיירי שפירש המלוה ואמר שהלוה לא יזכה בו לכן צריך לטעמא לומר דמשו"ה לא יכול שום אדם לזכות בו משום דליכא כתיבה ומסירה, אבל אין לומר הטעם משום שהלוה קודם וזכה בה כיון דלדידיה לא הפקיר, אבל זה אי אפשר דהא קי"ל דבעינן שיפקיר לכל כבית הלל, לכן קאמר הש"ך דאיירי שהלוה הוא עכו"ם דאליבא דר"י בירושלמי הוה הפקר דהלכה כר' יוחנן לגבי דריש לקיש לכן מצי איירי שפיר שהפקיר לכל העולם חוץ מהלוה כיון דהלוה הוא עכו"מ הוה הפקר ואף שזהו דוחק לפרש כן בדברי הש"ך דקי"ל אמורא צריך לפרש דבריו מכ"ש פוסק אחרון בודאי לא היה לו לסתום דבריו והיה לו להש"ך לפרש דאיירי שפירש שהלוה לא יזכה בכל זאת אף אם לא יהא כן כונתו של הש"ך אך תירוץ מספיק ונכון הוא זה ליישב את דברי מרן המחבר ולהצילו מן הקושיא החמורה אשר הש"ך הקשה עליו. אך באמת אי אפשר בשום אופן להעמיס דברי בדברי הש"ך שהרי הש"ך סיים שם בדבריו דכשהמלוה היה גר ומת הגר בלא יורשים והלוה עכו"ם הוא לא זכה הלוה העכו"ם מן ההפקר ע"י מיתת הגר והתם לא שייך לתרץ ולומר כמו שכתבנו דאיירי שפירש הגר ואמר קודם מיתתו שהלוה העכו"ם לא יזכה בו דכיון שההפקר ממילא בא ולא ע"י שום דבור בודאי נעשה הפקר לכל כשמת הגר אלמא דסברת הש"ך הוא בפשיטות שהעכו"ם אינו יכול לזכות מן ההפקר א"כ אי אפשר להעמיס דברינו בדברי הש"ך וצ"ע מהגמ' דגיטין הנ"ל דמוכח שם שהעכו"ם גם כן יכול לזכות מן ההפקר, ואולי כמו דאמרינן שם בגיטין דף מ"ז לענין לקט שכחה ופאה דאדעתיה דישראל אפקריה ואדעתא דעכו"ם לא אפקריה כן אמרינן לענין ירושת הגר דאע"ג דאפקרינהו רחמנא לנכסי הגר שמת מ"מ לא אפקרינהו רחמנא רק אדעתא דישראל שיהא בכחו לזכות אבל אדעתא דעכו"ם לא אפקרינהו רחמנא לכן אין בכחו לזכות בנכסי הגר, ואולי בכל עניני הפקר אמרינן כן דאדעתא דישראל אפקריה אדעתא דעכו"ם לא אפקריה, כמו דאמרינן בגיטין שם לענין לקט שכחה ופאה שהרי שכחה הוא ממילא בלא דעת כלל דאפקרה רחמנא שלא ישוב ויקחה ודמיא לנכסי הגר דממילא, ופאה היא מדעת בעלים כמו כל שאר הפקר דעלמא כן ובשניהם אמרינן בגיטין שם דף מ"ז לענין לקט שכחה ופאה דאדעתא דישראל אפקריה אדעתא דעכו"ם לא אפקריה, אלמא כי הן ההפקר שהתורה הפקירה והן ההפקר שאדם מפקיר מדעתו אמרינן בהם שלא הפקירם אדעתא דעכו"ם רק אדעתא דישראל ומועיל ההפקר אליבא דר"י בירושלמי שהבאנו לעיל דס"ל דהפקר לעכו"ם ולא לישראל הוה הפקר, ומעתה יש להעמיס תירוצנו בדברי הש"ך כי אפילו בגר ג"כ אין הלוה יכול לזכות בו מפני שלא הפקיר אדעתא דעכו"ם וכיון שהלוה הוא עכו"ם משו"ה אינו יכול לזכות בו, ומתורץ ג"כ מה שהקשינו דהש"ך היה לו לפרש דבריו דאיירי שפירש ואמר שהלוה העכו"ם לא יזכה בו, כיון דמסתמא אמרינן ג"כ דאדעתא שיזכה בו עכו"ם לא הפקיר פ"כ אין צורך לפרש מידי. דוקא דשוייה שליח והלא מטעם דבר שאינו מקפיד אית לנו לומר שתהא מקודשת כמו שכתב הנו"ב בנידון דידיה לתרץ את דברי הרמב"ם דמשו"ה ס"ל שהנוטל דבר שאינו מקפיד ומקדשה היא מקודשת משום דכיון שהוא נתן לה את החפץ לכן קנתה בשינוי רשות א"כ בההיא דפרזומא איכא ג"כ למימר הכי דמשו"ה היא מקודשת אי לאו טעמא דמשום כיסופא הוא דאמר משום דהוי שינוי רשות דמועיל בתר יאוש כיון דאליבא דרבא קיימינן אלא מוכח דבדבר שאינו מקפיד אינו מועיל שינוי רשות לקנותן קנין גמור דדוקא יאוש מועיל שם שינוי רשות דהרי איכא למ"ד דיאוש לחוד קני ואפילו למ"ד דיאוש לחוד לא קני מ"מ בהדי שינוי רשות קני, אבל דבר שאינו מקפיד כיון שהראשון לא קנה כלל משום שלא יצא החפץ מרשות בעליו א"כ כמו שהראשון לא קנה כך גם השני לא קנה כלל דכיון דסילוק קפידתו דהאי לא מהני כלל לנתק את החפץ מרשות בעל החפץ כשם שאינו מועיל אצל הראשון כך אינו מועיל אצל השני כי מה לי ראשון ומה לי שני.

פרק ג

א) והנה הרמב"ם בפ"ד מה' תרומות ה"ג כתב וז"ל התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד, ואם לא היו שם יפות אין תרומתו תרומה, ואם בא בעל הבית וליקט והוסיף בין יש לו יפות מהן בין אין לו תרומתו תרומה עכ"ל הרמב"ם וכן פסק מרן בשו"ע יו"ד סימן של"א סע' ל"א ועיין בדברי המפרשים ראשונים ואחרונים מה שהאריכו בביאור דברי הרמב"ם האלה כי דבריו סותרים את דברי הגמ' ב"מ (ד' כב) דמוקי לה דאיירי דשוייה שליח דוקא אבל אי לא שוייה שליח אין תרומתו תרומה אע"ג שנמצאו יפות מהן, ומדברי הרמב"ם משמע דאע"ג דלא שווייה שליח מ"מ הוי תרומתו תרומה, והוא תמוה, ובפרט לפי מה שכתבנו לעיל שאין בכח הטעות אלא לבטל מעשה ומחשבה היינו לעשות ממעשה ומחשבה כאילו לא עשה וחישב אבל אין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה חישב, וכיון דבתרומה בעינן דניתו בפירוש כמו דאמרינן שם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם הרי בעינן שהמשלח יחשוב בפירוש שהוא עושה שליח לתרום, וכיון דכאן לא היה דעת המשלח בשעת הפרשה שהרי לא ידע שהוא תורם א"כ אמאי מועיל בתרומה כיון דבעינן דעתו בפירוש וכאן לא היה דעתו בפירוש, ונהי כי אלו היה יודע המשלח שהשליח תורם משלו היה חושב בפירוש מחשבת הניחותא, מ"מ כיון דעכ"פ עכשיו אין המשלח יודע שהוא תורם משלו ואינו חושב מחשבת הניחותא אית לנו לומר שלא יועיל שהרי אין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחשב, עיין במפרשים שהאריכו בביאור דברי הרמב"ם האלה.

ב) ונראה דהפרשת התרומה אינו דומה להקדש או למקח ומתנה, דקי"ל שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו שלו משום דכתיב איש כי יקדיש את ביתו קודש ואמרינן מה ביתו שלו אף כל שלו וכן לענין מקח ומתנה אין אדם יכול למכור או ליתן דבר שאינו שלו ואפילו אם היה לראובן איזה חפץ אשר אינו מקפיד על שמעון אם יאכל את החפץ הזה, ואם שמעון אכלו לא היה מחויב לשלם לראובן כלום כיון שאינו מקפיד עליו מ"מ עדיין אין לו לשמעון רשות להקדיש את החפץ הזה או ליתנו במתנה או למכור אותו לאחר כיון שאין החפץ שלו כמו שכתבנו לעיל לענין הדברים שאין האדם מקפיד עליהם כן הדין לענין הקדש ומתנה ומקח וממכר אבל לענין הפרשת תרומה נראה שאין הדבר כן אלא אם יש לו לראובן כרי של תבואה שאינו מקפיד על שמעון שיאכלנו יש לו רשות לשמעון לפרוש תרומה מן הכרי הזה, לכן קי"ל ביו"ד סימן של"א ס"מ הבן והשכיר והעבד והאשה תורמין על מה שהם אוכלין. אבל לא על השאר, ולא משמע שם שנצטרך שהבן והשכיר יעשו מתחלה קנין במה שלפניהם לאכול ואח"כ יפרשו את תרומתן וגם לא משמע שנצטרך שליחות בפירוש לתרום, אלא משמע שאפילו בלא קנין כלל ובלא שליחות בפירוש ג"כ יכולים להפריש על מה שהם אוכלים, וטעמא דהאי מילתא כיון דבתרומה אינו נותן לכהן דבר חדש שהרי התורה זכתה לו לכהן בתבואות ישראל, וא"כ לכאורה היה מהראוי שלא נצטרך כלל דעת בעל הבית לתרום תבואתו כיון שאינו תורם משלו כלום רק משל הכהנים הם, ובכל זאת אמרה תורה שאין רשות לאחרים לתרום שלא ברשות בעל הבית מפני כמה טעמים א) דנהי שיש להכהן חלק בתבואת בעל הבית מ"מ עדיין אינו מבורר מה שייך לכהן ומה שייך לבעליו והבירור הזה אין כח באיש נכרי לברר רק ביד בעל התבואה, ב) דנהי שיש לכהן חלק בתבואת בעל הבית מ"מ עדיין אינו מבורר כמה מהם שייך לכהן וכמה לבעליו דקי"ל חטה אחת פוטרת את הכרי ועין יפה אחד מארבעים ויכול אדם לעשות כל תבואתו תרומה ובלבד שישייר כל שהוא, וא"כ מי יוכל לברר הבירור הזה אם בעין יפה או בעין רעה רק לבעליו נתנה התורה רשות לתרום ולברר ולפחות ולהוסיף כרצונו ואין רשות ביד איש נכרי לעשות זאת, ג) דנהי שיש לכהן חלק בתבואת בעל הבית מ"מ אין רשות ביד אדם לתרום ולעשות את המצוה שלא מדעת בעליו כדאמרינן בנדרים ד' ל"ו מצוה דיליה היא וניחא ליה למיעבדה וכיון דמשום השלשה טעמים האלה אין רשות לאדם לתרום מכריו של חבירו שמעינן ממילא דבמקום דלא שייכי הני טעמי יכול כל אדם לתרום את כריו של חבירו, וא"כ כשיש לו לראובן כרי תבואה אשר אינו מקפיד על שמעון אם יאכלנה לגמרי בודאי לא שייכי כל הני טעמי שאין שום נפקא מינה לראובן איזו מהם יבורר לחלקו של כהן וכמה מהם יבורר לכהן כיון דלא איכפת ליה מכריו אם יאכלנה השני או לא, וכן לא איכפת ליה לראובן אם יקיים מצות הפרשה או לא כיון שלא איכפת ליה כלל מכריו מה תהא עליה ויכול שמעון לאוכלה או לשורפה ואינו מקפיד עליו הרי לא יקיים ראובן את מצות הפרשה ולא איכפת ליה כן יכול שמעון לתרום את תבואת ראובן כיון שראובן אינו מקפיד עליו, לכן יכולין הבן והשכיר והעבד והאשה לתרום על מה שהם אוכלים דכיון שאינו מקפיד על אכילתם אינו מקפיד גם על הפרשתם ויכולין לתרום ולא מטעם שליחות הוא דבשליחות בעינן דעת בפירוש וכאן ליכא דעת בפירוש דהרי איירי ג"כ שבעל הבית אינו שם ואינו יודע ואינו חושב מאומה מזה ואפילו הכי יכולים להפריש והוא מטעמא דאמרן דבתרומה לא בעינן שיהא שלו ממש רק כי גם בדבר שאינו מקפיד יכולין להפריש תרומה כיון שאינו דבר חדש כמו בהקדש ומקח ומתנה, רק שהוא מברר חלקו של כהן לכן יכול להפריש אפילו של אחרים שלא בשליחותם אם אין בעל הבית מקפיד על תבואתם.

ג) וכן מדויק לשון התוספתא דתרומות הובא בב"מ ד' כ"ב כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה הרי חזינן בהדיא כמו שכתבנו דבתורם תרומה אין צריך שיהא שלו כמו בהקדש רק בעינן שיחולק ממנו איסור דלא תגזול וכמו שכתבנו לעיל דבדבר שאינו מקפיד מסתלק איסור דלא תגזול, אלמא דבתורה של חבירו ואין חבירו מקפיד על תבואתו הוי תרומתו תרומה אע"פ שאינו שלו דאי אמרינן דבתורם של חבירו אע"ג דהוי דבר שאינו מקפיד מ"מ לא הוי תרומתו תרומה מאי זה דקאמר אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה והלא בדבר שאינו מקפיד אינו חושש משום גזל ואפילו הכי אין תרומתו תרומה, אלא ודאי כדאמרן דבתורם של חבירו שאינו מקפיד עליו תרומתו תרומה, וס"ל להגמ' דאמירת כלך אצל יפות זהו הוכחה גמורה שנתקרבה דעתו של בעל הבית אל התורם ואינו מקפיד עליו מאומה לכן הוי דבר שאינו מקפיד בעליו אצל זה לכן תרומתו תרומה כדין כל דבר שאין הבעלים מקפידין שיש רשות לכל אדם להפריש לזה סיימה הגמרא ומניין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו הרי שבא בעל הבית ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה, הרי אנו רואין דאמירת כלך אצל יפות לא הוי הוכחה לשליחות היינו שעשאו שליח להתורם רק דהוי הוכחה שאין כאן איסור לא תגזול והוא משום דהוי דבר שאינו מקפיד כמו שכתבנו כי בדבר שאינו מקפיד ליכא איסורא דלא תגזול.

ד) וכן מדויק לשון הרמב"ם פ"ד מה' תרומות הל' ג' וז"ל אם בא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד עכ"ל הרמב"ם, הרי אנו רואים דלאו משום שליחות אתינן עלה כמו שפירשו המפרשים דטעמא של הרמב"ם הוא מטעם שליחות דכיון דמצוה היא אנן סהדי שעשאו שליח דאי כדבריהם היה לו להרמב"ם לומר דמשו"ה תרומתן תרומה משום דהוי שלוחו כשנמצא יפות מהן ואמאי קאמר הרמב"ם ״שהרי אינו מקפיד״ אלא ודאי כדאמרן דמשו"ה תרומתו תרומה כשנמצאו יפות מהן משום דהוי דבר שאינו מקפיד ובדבר שאין בעל הבית מקפיד יש רשות לכל אדם לתרום ואם הוא מקפיד נגד כל העולם רק נגד אדם אחד אינו מקפיד אין רשות לכל אדם לתרום רק אותו האיש אשר אין בעל הבית מקפיד נגדו הוא לבדו יכול לתרום ולא איש אחר, ולקמן בסמוך יבורר עוד בס"ד הדבר הזה כי בהפרשת תרומות ומעשרות יכולין שלשה לתרום הראשון) הבעל הבית משום דהוי שלו, השני) שלוחו משום דמרבינן מאתם גם אתם דשלוחו של אדם כמותו, השלישי) האיש אשר אין בכל הבית מקפיד נגדו הוא יכול גם כן להפריש תרומות ומעשרות של בעל הבית אע"ג שאין התבואה שלו וגם אינו שלוחו מ"מ יכול להפריש משום שאין בעל הבית מקפיד נגדו.

ה) והנה לעיל כתבנו שהתוס' והש"ך סימן שנ"ח חולקים אהדדי דשיטת התוס' הוא בב"מ ד' כ"ב דאמימר ורב אשי שאכלו מהאי דאייתי אריסא דמרי בר איסק לא היה משום שסמכו שיתרצה מרי בר איסק לזה דכיון דקי"ל כאביי דלא אמרינן אגלאי מילתא למפרע מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה לא היה להם לאכול אלמא דסברת התוס' הוא דלענין דבר שאינו מקפיד לסלק איסורא דלא תגזול בעינן נמי שיחשוב בהדיא שאינו מקפיד אז מסולק איסורא דלא תגזול לאביי, אבל אם לא חשב בפירוש שאינו מקפיד אף שלא חשב ג"כ מחשבת הקפידה אינו מועיל לאביי לסלק איסורא דלא תגזול כמו שכתבנו בזה לעיל והא דאמימר ורב אשי אכלי הוא משום דאריסא מדנפשוה קא יהיב, ודעת הש"ך בסימן שנ"ח הוא דלענין דבר שאינו מקפיד מודה גם אביי דשרי לאכול אם ידע בבירור שאם יתודע הדבר לבעליו ויתרצה בנתינת חבירו אע"ג דהשתא לא ידע מ"מ שרי לאכול ואינו דומה ליאוש שלא מדעת יעו"ש בש"ך, אלמא דסברת הש"ך הוא דלענין דבר שאינו מקפיד אין אנו צריכין שיחשוב בפירוש שאינו מקפיד רק כיון שמסלק קפידתו מקרי דבר שאינו מקפיד ואפילו אביי מודה לזה.

ונראה דהרמב"ם ס"ל לאביי דסבר יאוש שלא מדעת ל״ה יאוש ולא אמרינן איגלאי מילתא למפרע מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה ס"ל דגם לענין דבר שאינו מקפיד לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע מדהשתא לא קפיד מעיקרא נמי לא קפיד א"כ איכא איסורא דלא תגזול לכן אסור לשום אדם לאכול על סמך זה שאם יתודע לבעליו יהא ניחא ליה וכן אסור לשום אדם להפריש תרומה מכריו של חבירו אע"ג דקי"ל דבדבר שאין הבעלים מקפידין עליהם יש רשות גם לאחרים להפריש תרומתו של חבירו מ"מ ס"ל לאביי דכיון שעכשיו לא ידע מזה ואינו חושב בפירוש שאינו מקפיד לכן לא הוי דבר שאינו מקפיד ואין תרומתו תרומה, ואע"ג שאם היה יודע שחבירו מפריש תרומה מכריו היה חושב בפירוש שאינו מקפיד עליו מ"מ כיון שעכשיו אינו יודע מזה ואינו חושב מאומה מזה לכן אין בכח הטעות לעשות כאלו חשב בפירוש שאינו מקפיד כמו שכתבנו לעיל שאין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחישב, לכן מקשה הגמ' שפיר עליה דאביי מהא דתניא שאם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה וכשאינו חושש משום גזל דהיינו שאינו מקפיד אז תרומתו תרומה כמו שכתבנו כמה פעמים דאיסורא דלא תגזול בקפידא תליא מילתא, וכשאמר לו הולך אצל יפות ונמצאו יפות מהם תרומתו תרומה משום דאז מקרי שאין הבעלים מקפידין עליו ואמאי בעידנא דתרם הא לא הוה ידע וא"כ לאביי הוי דבר המקפיד כיון שלא חשב בפירוש שאינו מקפיד תרגמא רבא אליביה דאביי דשוייה שליח פירוש ולא אתינן עלה שיהא תרומתו תרומה מטעם דבר שאינו מקפיד רק מטעם שליחות דקי"ל שלוחו של אדם כמותו, ופריך על זה ותסברא והא אתם גם אתם אמר רחמנא מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם וכן כתב מרן הב"י וכן כתב הגר"א ז"ל שגירסת הרמב"ם היה ותסברא ולא כמו שכתבו התוס' דלא גרסינן ותסברא, והרמב"ם גריס לה ופירושו הוא והא אתם גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם וכיון שכן אפילו לא נמצאו יפות מהם אמאי אין תרומתו תרומה כיון דשוייה שליח לתרום ומשני הגמ' דאיירי דשוייה שליח ואמר ליה זיל תרום ולא אמר ליה תרום מהני וסתמיה דבעל הבית כי תרים מבינונית הוא תרם ואזל איהו ותרם מיפות, לכן דוקא אם נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה ואם לא אין תרומתו תרומה וכל זה הוא לתירוץ רבא אליבא דאביי דס"ל דדבר שאינו מקפיד לא הוי רק אם ידע בשעת הפרשה או בשעת נתינה לכן אייתי הגמ' תיכף בסמוך עובדא דאמימר ומר זוטרא ורב אשי איקלעו לבוסתניה דמרי בר איסק אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו אמימר ורב אשי אכלי ומר זוטרא לא אכיל וכו' וס"ל להרמב"ם דטעמא שאכלו אמימר ומר זוטרא הוא משום שסמכו שיתרצה מרי בר איסק, כשיתודע לו כמו שכתב הש"ך ודלא כמו שכתבו התוס' נמצא דאמימר ורב אשי פליגי על אביי בדבר שאינו מקפיד דלאביי לא אמרי לן מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה ולאמימר ורב אשי אמרינן מדהשתא אינו קפיד מעיקרא נמי מקרי דבר שאינו מקפיד משים דס"ל דלא בעינן שיחשוב בפירוש שאינו מקפיד אלא כיון שלא חשב מחשבת הקפידא מקרי דבר שאינו מקפיד.

ז) נמצא כי לפי דברי אמימר ורב אשי אין אנו צריכין לאוקמיה דשוייה שליח אלא איירי דלא שוייה שליח ואפילו הכי תרומתו תרומה כשנמצאו יפות מהם משום דהוי דבר שאינו מקפיד ואין כאן חשש גזל וכשאינו חושש משום גזל שפיר הוי תרומתו תרומה בלא שום שליחות כלל, וס"ל להרמב"ם דמשום זה מייתי הגמ' האי עובדא דאמימר ומר זוטרא ורב אשי להודיענו שאע"פ דקי"ל הלכה כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואביי ס"ל דגם לענין דבר שאינו מקפיד נמי אמרינן כן דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע מדהשתא נתיאש מעיקרא נמי הוי יאוש ולא אמרינן איגלאי מילתא למפרע מדהשתא לא קפיד מעיקרא נמי לא קפיד, מ"מ לענין הלכה לא קי"ל כאביי רק לענין יאוש התם הוא דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע, אבל לענין דבר שאינו מקפיד לא קי"ל כאביי בזה רק קי"ל כאמימר ורב אשי דאמרינן שפיר איגלאי מילתא למפרע מדהשתא לא קפיד מעיקרא נמי לא קפיד לכן שרי לאכול על סמך שיתרצו בעליו כשידעו כמו שאכלו אמימר ורב אשי כמו שכתב הש"ך ז"ל וכן יש רשות גם לאדם אחר להפריש תרומה מתבואתו של חבירו על סמך שיתרצה כשיתודע לו משום דהוי דבר שאינו מקפיד ואינו צריך שיעשהו שליח.

ה) נמצא שהרמב"ם בחדא ס"ל כדברי התוס' והש"ך ובחדא פליג עלייהו, שהרי התוס' ס"ל דבין אביי ובין אמימר ורב אשי ס"ל דלא אמרינן לענין דבר שאינו מקפיד מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה, והש"ך ס"ל דבין אביי ובין אמימר ורב אשי ס"ל דאמרינן לענין דבר שאינו מקפיד מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה, אבל הרמב"ם ס"ל אליבא דאביי כסברת התוס' דלא אמרינן איגלאי מילתא מדהשתא לא קפיד וניחא ליה מעיקרא נמי לא קפיד וניחא ליה, אבל בסברת אמימר ורב אשי ס"ל להרמב"ם כסברת הש"ך דלענין דבר שאינו מקפיד אמרינן שפיר איגלאי מילתא למפרע מדהשתא לא קפיד וניחא ליה מעיקרא נמי קפיד וניחא ליה ופליגי אמימר ורב אשי על אביי בדבר שאינו מקפיד וס"ל להרמב"ם דהלכה כאמימר ורב אשי, לכן פסק הרמב"ם דאפילו לא עשאו שליח לתרום נמי הוי תרומתו תרומה משום דבדבר שאינו מקפיד יש רשות לכל אדם להפריש תרומה מתבואתו של חבירו כמו שכתבנו לעיל.

ט) ובדברינו ניחא עוד ויש ליישב עוד קושיא בסוגיא דגיטין ונדרים דהנה בנדרים דף ל"ו אמרינן לענין מודר הנאה דאע"ג שאסור להפריש תרומותיו ע״י שליחות היינו אם יעשהו שליח בפירוש אינו רשאי לפרוש תרומתו משום דמהני ליה במה שעושה שליחותו מ"מ רשאי לומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום, ולענין גיטין כתבו התוס' בגיטין דף ס"ו ד"ה כל השומע קולו בתירוץ השני דלענין גיטין אינו מועיל האי לישנא כל הרוצה לכתוב גט לאשתי יבוא ויכתוב וכן כתב הב"ש באה"ע סימן קמ"א סעיף י"ט בשם המרדכי ובשם הר"ן בשם הרמב"ן, ולכאורא הדבר תמוה מאי שנא גיטין מתרומה כיון דאידי ואידי שליחות בעינן מ"ש דלענין גיטין אינו מועיל האי לישנא ולענין תרומה מועיל והלא איכא לאקשויי אם זה הוא לישנא דשליחות מה שאמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום א"כ אמאי אינו מועיל לענין גיטין ואם אין זה לשון שליחות כיון שלא יחדם בפירוש כמו"ש התוס' שם א"כ אמאי מועיל לענין תרומה אלא ודאי כדאמרן דבדבר שאינו מקפיד אין צריך שליחות וכיון שאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום הרי גלה דעתיה שאינו מקפיד כלום לכן יכולין הכל להפריש משא"כ בגיטין כיון דבעינן שליחות לכן אינו מועיל אם יאמר כל הרוצה לכתוב גט יבא ויכתוב כיון דבעינן שליחות בגיטין ואין זה לשון שליחות.

פרק ד

א) ובזה שכתבנו דבדבר שאינו מקפיד יש רשות לכל אדם להפריש תרומתו ומעשרו של חבירו יש ליישב בזה הא דאמרינן בב"מ דף מ"ט ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר ודייק הגמ' מזה דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה דאי לאו הכי אמאי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר, והקצוה"ח סימן ר"ד ס"ק ג' הקשה וז"ל וקשה נהי שמובטח לו שבודאי יתננה לו אכתי במאי קנה לעשותו עכשיו תרומת מעשר כיון דעכשיו עדיין אינו שלו ולא זכה בו וראיתי בשיטה מקובצת שהרגיש בזה עכ"ל הקצוה"ח, ובדברינו ניחא דלענין להפריש תרומות ומעשרות אין אנו צריכין שיהא שלו לגמרי רק בהקדש ובמכירה וכיוצא בהם אנו צריכים שיהא שלו לגמרי אבל להפריש תרומות ומעשרות יכול גם איש אחר להפריש רק אם אין הבעלים מקפידין עליו לכן כיון שאמר לו הישראל לבן לוי כור מעשר יש לך בידי מעתה אין הישראל מקפיד עוד על הכור הזה אם הבן לוי יאכלנו או יעשה בו ענין אחר וכיון שאין הישראל מקפיד עליו לכן רשאי לעשותו תרומת מעשר והגמ' דייק מזה דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה מהא שרשאי הבן לוי לסמוך על זה ולאכול פירותיו דאם דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה יש לחוש שמא כבר חזר בו הישראל ונתן ללוי אחר ואכל טבלים. ועוד יש לפרש דבשלמא אי אמרינן דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה שייך לומר דבאמירתו שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי מוכחא מילתא שפיר שאינו מקפיד עוד על תבואתו כיון שאינו רשאי לחזור בו עוד, אבל אי אמרינן דדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ורשאי לחזור בו א"כ עדיין אינו נחשב כדבר שאינו מקפיד ע"י אמירת הישראל לבן לוי כור מעשר לך יש לך בידי כיון שאין אמירתו נחשב כלום הוי כמו שלא אמר כלל והוי דבר המקפיד ואינו רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר. ונראה דזהו כונת השיטה מקובצת שהביא הקצוה"ח שם שתירץ על הקושיא הנ"ל וז"ל דלא גרע מנותן רשות לחבירו שיתרום מכריו על תבואה שלו עכ"ל דאין לומר שכונתו מטעם שליחות היינו דהוי כמו שעשהו שליח לתרום, דאי משום שליחות הוא איך דייק מזה דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה דאי אין בהם משום מחוסרי אמנה אמאי לא חיישינן לשמא יבטל השליחות וקאכיל טבלים, והלא בשליחות דכל התורה קי"ל דלא חיישינן שמא יבטל השליחות, כגון השולח גט לאשתו מותרת האשה להנשא ולא חיישינן שמא ביטל הבעל שליחותו ובריש פ' השולח משמע דאפילו קודם תקנת רבן גמליאל שתיקן שאסור לבטל שלא בפניו ג"כ מותרת להנשא ואין אנו חוששין שמא ביטל הבעל שליחותו ובודאי אפילו למ"ד דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה אפילו הכי לא חיישינן בשליחות שמא ביטל שליחותו, א"כ לא תליא כלל בזה ואיך דייק הגמ' מזה דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה אלא ודאי כדאמרן משום דהוי דבר שאינו מקפיד ויכול גם איש אחר להפריש תרומה ומעשר מכריו של חבירו, ודוקא אי דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה נקרא הכור מעשר דבר שאינו מקפיד עליו ויכול הבן לוי להפרישו תרומת מעשר על מקום אחר אבל אי דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ויכול הישראל לחזור בו א"כ אין אמירתו כלום ועדיין נקרא הכור מעשר דבר שמקפיד עליו. הישראל והלוי אין יכול להפריש ממנו תרומת מעשר.

ב) והנה הקצוה"ח שם סימן ר"ד ס"ק ג' הקשה על זה מה יועיל נתינת רשות שנותן הישראל והלא אין המעשר שלו ואין לו בהן רק טובת הנאה יעו"ש בקצוה"ח ודבריו תמוהין והלא גמ' ערוכה היא בגיטין דף ל' דפריך הגמ' וכי יש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר ומשני הגמ' אין אבא אלעזר בן גמלא היא דתניא ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר וכו' וכשם שיש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומה גדולה כך יש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר עכ"ל הגמ' שם אלמא שיש רשות להישראל לתרום תרומת מעשר לכן שפיר יכול ליתן רשות לבן לוי להפריש תרומת מעשר או משום שליחות או משום דהוי דבר שאינו מקפיד, וא"כ דברי הקצוה"ח תמוהים, ואפשר שאין רשות להישראל לתרום רק לפי חלקו היינו חלק עשירי של המעשר זהו יש ביד הישראל ליתן לכהן אבל אין לו רשות להישראל ליתן את כל מעשרו לכהן לעשותו תרומת מעשר על המעשר שיש ביד הלוי ובברייתא קתני ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרומת מעשר וכו' דמשמע שיש רשות ביד הבן לוי לעשות תרומת מעשר את כל הכור מעשר, אך אין דברי הקצוה"ח מוכרחים דאיכא למימר שיש כח ביד הישראל להפריש תרומת מעשר גם על המעשר שביד הבן לוי ברשותו של הבן לוי עיין לקמן אות ד' פרק זה.

ג) והנה איתא בגמ' שאם חזר בו הישראל ונתן הכור מעשר ללוי אחר מה שעשה עשוי ואין לו עליו אלא תרעומות, ולפי דברינו דאמרינן דמשו"ה יכול לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר משום דהוי דבר שאינו מקפיד צריך לומר דדוקא אם חזר בו הישראל קודם שעשה הבן לוי תרומת מעשר אז יכול לחזור בו אבל לאחר שעשה הבן לוי תרומת מעשר על מקום אחר שוב אין הישראל יכול לחזור בו ולבטל את תרומתו כיון שהיה לו רשות לתרום בשעת הפרשה הוי כמו שליח שתרם שאחר שתרם השליח אין לו רשות להמשלח לבטל את מעשה השליח, ומה דדייק הגמ' אלא אי אמרת מצי למיהדר ביה אמאי רשאי אשתכח דקאכיל טבלים אין פירושו שאם יחזור בו נמצא שנתבטלה הפרשתו וקאכיל טבלים למפרע, אלא פירושו הוא שאם נאמר שיכול לחזור בו יש לחוש שמא כבר חזר בו הישראל קודם שעשה הבן לוי תרומת מעשר אבל לאחר שעשה הבן לוי תרומת מעשר בודאי שוב לא יכול הישראל לחזור בו.

ד) שוב מצאתי להירושלמי פ"א דתרומות הל' א' בפירוש כמו שכתבו וז"ל שם ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי והלך אותו בן לוי ועשאן תרומת מעשר על מקום אחר והלך ישראל ונתן לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומות הדא דתימא בשנותו זה עד שלא משאו זה אבל אם עשאו זה עד שלא נתנו זה לא כהדא מתניתין ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה ואם משתרם ביטל תרומתו תרומה עכ"ל הירושלמי אלמא כי כדברינו כן הוא שאין ביד הישראל לחזור בו רק קודם שתרם הבן לוי אבל משתרם הבן לוי אין בידו לבטלו, עוד איתא שם בירושלמי בפירושא דמילתא דר' יוחנן הנ"ל דאמר ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לי בידך רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אתיא כר' יוסי דאמר שיש רשות ביד בעל הבית להפריש תרומת מעשר יעו"ש והוא כמו שכתבנו מגמ' דגיטין הנ"ל ד' ל' אלמא שהרשות שנתנה תורה לבעל הבית לתרום תרומת מעשר אין הכונה דוקא בחלק העשירי של המעשר יש בכחו להפריש תרומה, אלא גם כל מעשרו יכול לעשות תרומה על המעשר שיש ביד הבן לוי, ודלא כמו שכתבנו לעיל בשם הקצוה"ח שהקשה והלא אין לישראל רק טובת הנאה ואיך יכול ליתן רשות להפריש תרומה ממעשרו, ואולי דוקא ברשות הבן לוי יוכל לעשות ממעשרו כולו תרומת מעשר אבל שלא ברשות הבן לוי אין לו להישראל רשות לעשות תרומת מעשר את כל מעשרו, מ"מ קושית הקצוה"ח הנ"ל מתורץ שפיר בדברי הירושלמי האלה, שהרי כאן הבן לוי מפריש ברשות הישראל ואין לך רשות הבן לוי גדול מזה כיון שהוא בעצמו מפריש.

ה) עוד איתא שם בירושלמי פ"א דתרומות הלכה א' וז"ל בא אביו ואימן על ידו למפרע נעשית תרומה או מכאן ולבא אמר רב שימי נשמענה מן הדא הרי שבא בעל הבית ומצאו עומד בתוך שלו א"ל לקוט לך מן היפים האלו אם היו יפים אינו חושש משום גזל ואם לאו חושש משום גזל וכו' אית למימר למפרע נעשית תרומה לא מכאן ולבא ואוף הכא מכאן ולבא נעשית תרומה עכ"ל הירושלמי, וכן כתב המ"ל בפ"ד מתרומות הלכה ג' בשם הירושלמי הזה דמכאן ולהבא נעשית תרומה וכן פירש את דברי הרמב"ם דבאמירת כלך אצל יפות לא נעשית תרומה למפרע רק מכאן ולהבא, אך מדברי הגמ' דידן לא משמע כן רק משמע דכלן אצל יפות מהני לעשותו תרומה למפרע וכמו שפירשו כל המפרשים את דברי הרמב"ם דלמפרע נעשית תרומה ולאו דוקא מכאן ולהבא.

פרק ה

א) עוד שם בירושלמי פ"א דתרומות הלכה א' מספקא ליה בהפקיר כריו ומירחו וחזר וזכה בו אין תעבדינה כתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה ואין תעבדיניה כתורם את של חבירו תרומתו תרומה עכ"ל הירושלמי ופירש המפרש וכן משמע שם מהירושלמי דהכי פירושו שמספקא ליה כשהפקיר כריו ומירחו ותרם את תרומתו ואחר כך חזר וזכה בו אם תרומתו תרומה מה שתרם כשהיה הכרי הפקר מי נימא דבעינן לו דוקא ואם אינו שלו אינו יכול להפריש אע"ג שאינו של חבירו רק של הפקר, או דילמא מה דאמרינן אתם ולא התורם את שאינו שלו פירושו הוא מפני שהוא של חבירו לכן אינו יכול להפריש של חבירו שלא מדעתו אבל בשל הפקר שפיר יכול לתרום כיון שאינו של חבירו אע"ג שהוא אינו שלו ע"ש שנשאר הדבר בספק, והוא כמו שכתבנו לעיל דבדבר שאינו מקפיד יכול אדם לתרום אפילו של חבירו אפילו בלא שליחות רק כיון שראובן מסלק את קפידתו מתבואתו או משמעון יכול שמעון שפיר לתרום שלא ברשות ראובן ואין צריך שליחות כלל.

ב) ויוכל היות דבדבר שאינו מקפיד לא מספקא ליה להירושלמי ופשיטא שיכול לתרום דבר שאינו מקפיד שלא ברשות בעליו, אע"ג דלענין הפקר מספקא ליה להירושלמי אם יכול להפריש תרומה מדבר ההפקר מ"מ יוכל היות דדבר שאינו מקפיד עדיף וטעם החילוק דאיכא למימר דבהפקר יש קצת זכיה לכל העולם שהרי אמרינן המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו בשביל דהוי תופס לבעל חוב במקום, שחב לאחרים אלמא דמקרי חב לאחרים ואם נימא שאין לכל אד שום זכיה בהפקר המונח על גבי קרקע א"כ לא מקרי זה חב לאחרים ואין זה רק מניעת הריוח לבד ולא חב לשום אדם בתפיסתו אלא משמע דהפקר מקרי שהוא של כל העולם, ואולי מזה הטעם איכא למ"ד הבטה בהפקר קנה אשר לכאורא הוא תמוה מאי שנא קנין ההפקר משאר הקנינים שאינו מועיל בהם הבטה. ובזה מיושב שפיר דכיון שיש לכל העולם כולו קנין בכל חפצי הפקר לכן נוח הדבר לקנות בקנין קל שהרי גם קודם שעשה הזוכה בו את הקנין הזה היה בו קצת קנין בחפצי הפקר לכן די לו בקנין הבטה שהוא קנין קל משא"כ בשאר כל הקנינים שלא היה בו להזוכה שום קנין קודם שזכה לכן צריכין קנין גמור להוציא מרשות לרשות, וכיון שיש לכל העולם קצת קנין בכל חפצי הפקר, א"כ בודאי יש מקום להסתפק ולומר שלא יהא לו רשות לתרום תרומה מחפצי הפקר, דאע"ג שאין התבואה של חבירו ואין איש מיוחד שהתבואה יהא שלו מ"מ כיון שיש לכל העולם קצת קנין וכל העולם לא נתנו לו רשות לתרום עדיין מקרי תורם את שאינו שלו, משא"כ בדבר שאין הבעלים מקפידין כיון שאין לשום אדם קנין בהחפץ הזה רק הבעלים לבד והם אינם מקפידים עליו לכן אין שום ספק שיש רשות לכל אדם להפריש תרומה מכריו של חבירו כשאין הבעלים מקפידים עליו.

ג) וכן משמע מדברי הירושלמי דשם פ"א דתרומות הלכה א' שרצה לפשוט הספק הזה שיש כח בידו לתרום תרומה מהפקר, מהא שיש כח ביד הגזבר לתרום תרומה מטבל של ההקדש אע"ג שאין התבואה של הגזבר ואפילו הכי יכול להפריש תרומה כיון שאינו של חבירו יכול לתרום כך יכול המפקיר לתרום תרומה מטבל של הפקר אע"ג שאין הטבל שלו כיון שאינו של חבירו יכול להפריש עיין שם בירושלמי והתם בגזבר והקדש בודאי אין הטבל בלא בעלים כלל שהרי בי מא דרחמנא הם ורשות הגבוה עליהם רק שאין להם איש אשר יהא הטבל שלו ולא מקרי של חבירו ורוצה הירושלמי לפשוט מזה גם לענין הפקר, א"כ שמעינן מזה דהפקר יש עליהם ג"כ בעלים דהיינו כל העולם כולו רק שאין עליהם בעלים מיוחדים ולא מקרי של חבירו אבל בעלים יש להם כמו בהקדש שהרי הירושלמי מדמה הפקר להקדש לענין זה, א"כ דוקא התם מספקא לה להירושלמי אם יכול לתרום תבואת הפקר אבל בדבר שאינו מקפיד לא מספקא ליה להירושלמי כלל כי בודאי יכול להפריש תבואתו של חבירו אם אין הבעלים מקפידים עליהם כי אין שום אדם ורשות אשר יעכב את הפרשתו.

פרק ו

א) ובזה שכתבנו נראה ליישב את דברי הרמב"ם פ"ד מהלכות תרומות הלכה ט' שכתב וז"ל האומר לשותפו או לבן ביתו או לעבדו או לשפחתו לתרום והלכו לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרומו אם לא שינה השליח תרומתו תרומה ואם שינה כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה עכ"ל והטור בסימן של"א כתב עליו וז"ל ואיני מבין דבריו כיון שביטל השליחות קודם שתרם למה לי שינה אפילו בלא שינוי אין תרומתו תרומה, ואם שינה אפילו לא ביטל השליחות אינה תרומה עכ"ל הטור ובאמת דברי הרמב"ם תמוהים ודברי הטור נכונים מאד, ומרן בשו"ע יו"ד סימן של"א סע' ל"ו פסק כהרמב"ם והרמ"א כתב שם ויש חולקין והוא דעת הטור, ועיין במפרשים מה שדחקו ליישב את דברי הרמב"ם וכן הראב"ד השיגו ועיין בביאורי הגר"א

ב) והנה במס' קידושין ד' נ"ט נחלקו ר' יוחנן ור"ל לענין שאם האשה עשתה שליח לקבל קידושיה וביטלה את השליח ר' יוחנן אמר חוזרת אתי דבור ומבטל דבור ר"ל אמר אינה חוזרת לא אתי דבור ומבטל דבור ובגמ' מקשה על ר"ל מהא דקתני ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה, ומתרץ רבא הכא במאי עסקינן כגון שקדם בעל הבית ותרם את כריו דהוה ליה מעשה, ובירושלמי פ"ג דתרומות הקשה ג"כ על ר"ל מהאי מתניתא דקתני אם הרשה את בן ביתו או את עבדו או שפחתו לתרום אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה ואם משתרם ביטל תרומתו תרומה וז"ל הירושלמי שם ולית הדא פליגי על דריש לקיש דר"ל אמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים תפתר כגון שאמר ליה לך וקבע בצפון וקבע בדרום עכ"ל הירושלמי, נמצא שהתירוץ הזה מה דבעינן תרתי היינו שיבטל שליחתו וגם שישנה שליחותו אינו אלא לר"ל דס"ל דלא אתי דבור ומבטל דבור, אבל לר' יוחנן דקי"ל כוותיה לגבי ר"ל ועוד דבפירוש איפסקא בגמ' בקידושין נ"ט דהלכתא כוותיה דר"י דאתי דבור ומבטל דבור א"כ אין אנו צריכין שישנה את שליחותו רק כיון שביטל המשלח את שליחותו אין תרומתו תרומה כן השיגו על הרמב"ם, עיין בהראב"ד ובביאורי הגר"א ז"ל.

ג) ונראה דהרמב"ם לא קאמר רק באומר לשותפו או לבן ביתו או לעבדו ושפחתו שיתרומו אשר עליהם אינו מקפיד כמו שפסק הרמב"ם שם הל' ח' וז"ל והשותפין אינן צריכין ליטול רשות זה מזה עכ"ל רק שאם ימחו זה על זה אז אין תרומתן תרומה ע"ש וכן לענין בן בית ועבד ושפחה פסיק שם הרמב"ם וז"ל הבן והשכיר והעבד והאשה תורמין על מה שהן אוכלין אבל לא יתרומו על הכל עכ"ל וכיון שנתן להם רשות לתרום הרי גלי דעתיה שאינו מקפיד עליהם כלל, והרמב"ם איירי שביטל שליחותו שלא בפניהם כמו שמדויק הלשון האומר לשותפו וכו' לתרום והלכו לתרום וביטל השליחות קודם שיתרומו א"כ משמע שהלכו לתרום במקום אחר וביטל השליחות קודם שיתרומו שלא בפניהם שהרי איירי שהלכו למקום אחר לתרום שלא במקום המשלח, וכיון שלא ביטל בפניהם עדיין מקרי דבר שאינו מקפיד ואין כאן חשש גזל במעשיהם, והוי כאומר לחבירו לך ואכול מפירות שיש לי במקום פלוני והלך לאכול ואח"כ ביטל בעל הבית את הרשאתו בודאי אין האוכל עובר בלא תגזול כיון שלא שמע את ביטולו מה שביטל בעל הבית את הרשאתו א"כ יש לו רשות לאכול פירותיו ואינו חושש משום גזל, וכלל הוא בידי דכל דבר שאינו מקפיד בעל הבית שאינו חושש משום גזל תרומתו תרומה, לכן כשביטל בעל הבית את שליחותו אין כאן רק ביטול השליחות ולא הוי ביטול לענין דבר שאינו מקפיד כיון שלא ביטל בפניהם לכן הוי תרומתו תרומה, דדוקא לענין גיטין וקידושין וכדומה דבעינן שליחות לכן כל שביטל המשלח את שליחותו אין כאן קידושין וגיטין, אבל כאן בתרומה אף שביטל שליחותו של שותפו ועבדו ולא הוי עוד שלוחו, מ"מ כיון דשלא בפניהם ביטל לכן הוי דבר שאינו מקפיד דתרומתו תרומה ואפילו אם ביטל את השליחות בפניו מ"מ כיון שלא הזכיר בביטולו רק ביטול השליחות ולא הזכיר בפירוש שהוא מוחה בו שלא יתרום לכן לא הוי ביטולו רק ביטול השליחות לבד ומ"מ נשאר עליו הכח שיש לשאר שותף ולבן בית ולעבד דעלמא שיכולים לתרום בלא רשות הבעלים משום שנקרא אצלם דבר שאינו מקפיד כנ"ל ולפי זה יש לומר שאין חילוק אם ביטל בפניו או שלא בפניו. ד) וכל זה הוא כשנותן רשות לשותפו או לעבדו ולשפחתו דגם בלא שום שליחות כלל אין הבעלים מקפידין עליהם כלל כמו שותפין או אינם מקפידים במקצת כמו בן ביתו ועבדו ושפחתו לכן אמרינן שפיר דאע"ג שביטל הבעל הבית את שליחותו מ"מ נשאר דבר שאינו מקפיד אבל כשעושה שליח לאינש דעלמא וביטל שליחותו אפילו שלא בפניו מ"מ אין תרומתו תרומה, כיון דסתמא קפיד עליה רק משום שליחות אתינן עליה לכן כיון שביטל המשלח את שליחותו אין תרומתו תרומה, לכן דקדק הרמב"ם וכתב שם פ"ד הל' ט' האומר לשותפו או לבן ביתו או לעבדו או לשפחתו לתרום וכו' וביטל שליחותו וכו' משום דדוקא הני אינו מועיל ביטול השליחות אבל דעלמא דקפיד עליה בודאי מועיל ביטול השליחות דידיה ואין תרומתו תרומה.

ה) ואין לומר דאפילו בשליח דעלמא ג"כ יהא תרומתו תרומה לדברינו דאמרינן דבדבר שאינו מקפיד תרומתו תרומה, וכאן כיון שעשאו שליח לתרום הרי לא קפיד המשלח על השליח וכיון שביטל שליחותו שלא בפני השליח לעולם מקרי דבר שאינו מקפיד כיון שלא ביטל בפניו כמו שכתבנו לעיל בדברי הרמב"ם דמשו"ה מקרי השותף והעבד והשפחה שאין בעליהם מקפידין עליהם אע"ג שביטלו שליחותם כיון שביטלו שלא בפניהם א"כ כאן לענין שליח נמי כיון שנתן לו רשות לתרום ועשאו שליח לזה, הרי יש בכלל מאתים מנה היינו דבמה שעשאו שליח לתרום נכלל בזה סילוק קפידתו והרי אין הבעלים מקפידין עליו ונהי שחזר המשלח וביטל שליחותו מ"מ עדיין נשאר דבר שאינו מקפיד כיון שביטל שליחותו שלא בפניו כמו שכתבנו לענין השותף והעבד והשפחה שגם לאחר הביטול מקרי דבר שאינו מקפיד משום שביטל שליחותם שלא בפניהם א"כ לענין שליח דעלמא נמי נימא הכי ואמאי נקט הרמב"ם דוקא הני השותף ובן בית והעבד והשפחה ולא נקיט סתמא האומר לחברו או האומר לשלוחו.

ו) ונראה דדבר שאינו מקפיד שאמרנו שאין צריך שליחות הוא דוקא באחד משני האופנים א) כשאין הבעלים מקפידים על תבואתם כלל ב) אם אפי' הבעלים מקפידים על תבואתם עד כל העולם מ"מ אם אין הבעלים מקפידים לענין אחד ולא איכפת להם כלל מה שיעשה איש פלוני בתבואתם זה נמי מקרי דבר שאינו מקפיד, ובעינן שהבעלים לא יקפידו נגד התורם גם בשאר דברים כגון אם יאכל את תבואתו וכיוצא בזה אז מקרי דבר שאינו מקפיד ויש רשות לאיש פלוני לתרום תרומת חבירו שלא ברשות חבירו כיון שאין הבעלים מקפידין כלום על התורם בכל דבר שיעשה בתבואותיהם, אבל אם בכל הדברים הבעלים מקפידים על התורם שלא יעשה מאומה בתבואתם רק בענין הפרשה אינן מקפידים זהו לא מקרי עדיין דבר שאינו מקפיד רק מטעם שליחות אתינן עליה ובמקום שנתבטלה השליחות אין תרומתו תרומה, דאי לא תימא הכי נתבטלו כל דיני שליחות לענין תרומה ולא נצטרך שום שליחות בתרומה ואנן קי"ל דשליחות דעלמא מתרומה ילפינן, אלמא דבעינן שליחות בתרומה, ואמאי צריך לדיני שליחות בתרומה תיפוק ליה שיועיל מטעם דבר שאינו מקפיד, ולא נצטרך תו שליחות בתרומה, אלא ודאי כדאמרן דבעשייתו שליח לתרום בזה לבד עדיין לא נקרא דבר שאינו מקפיד רק בעינן שלא יקפיד עליהם גם לענין שאר דברים, כמו השותף ובן בית ועבדו ושפחתו או כשאמר לו כלך אצל יפות כמו שכתבנו לעיל דאמירת כלך אצל יפות הוי הוכחה שאינו מקפיד עליו מאומה כיון שנמצאו יפות מהם אבל במה שעשאו שליח לתרום תרומתו בזה לבד עדיין לא הוי דבר שאינו מקפיד, ובפרט לפי מה שכתבנו לעיל סוף אות ג' שאין חילוק כלל בין אם ביטל בפניו או שלא בפניו רק הטעם הוא משום דכיון שלא הזכיר בביטולו רק שמבטל את השליחות אבל לא הזכיר שהוא מוחה בו שלא לתרום לכן נשאר עליו הכח שיש לשותף או לבן בית ולעבד בעלמא א"כ בשליח דעלמא שאינו שותפו ובין ביתו ועבדו כיון שביטל שליחותו אפילו שלא בפניו אין לו עוד שום כח לתרום.

ז) ואולי גם במנין הפרשת תרומה אם יתן לו כח יפה משאר שלוחים כגון אם יתן לו רשות לתרום כרצונו אפילו מן היפה ויותר מארבעים נמי מקרי דבר שאינו מקפיד ואינו צריך לדין שליחות, לכן בהההיא דנדרים ד' ל"ו כשאמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום כיון שתלה את הדבר ברצון התורם לתרום כרצונו לכן הוי דבר שאינו מקפיד ואין אנו צריכין לדין שליחות אבל היכא שלא נתן לו כח יפה יותר משאר שלוחים שם בעינן לדין שליחות וליכא התם טעמא דדבר שאינו מקפיד.

ח) ואולי מזה הטעם קי"ל במס' גיטין ד' נ"ב יתומים שסמכו אצל בעל הבית וכו' חייב לעשר פירותיהם, ותניא אפוטרופסין תורמין ומעשרין להאכיל ולא להניח והוא לכאורא תימא איך הכהנים והלוים רשאים לאכול התרומה והמעשר והלא אין שליחות לקטן וזכיה נמי אין לקטן מדאורייתא לשיטת רוב הפוסקים עיין מפרשים שתירצו שהוא מדרבנן ויש כח בידם לתקן כן משום דהפקר ב"ד הפקר, ולפי דברינו אין אנו צריכין לזה אלא אליבא דאביי דס"ל דלענין דבר שאינו מקפיד בעינן שיחשוב בפירוש שאינו מקפיד וכיון שהם יתומים קטנים ואין דעתם ומחשבתם כלום לכן אין תורמין פירותיהם מדאורייתא לא מטעם שליחות ולא מטעם שאינו מקפיד שאינן ביתומים קטנים, אבל אליבא דאמימר ורב אשי דס"ל דאמרינן לענין דבר שאינו מקפיד איגלאי מילתא למפרע מדהשתא לא קפיד וניחא ליה מעיקרא נמי לא קפיד וניחא ליה משום דלא בעינן דעתו בפירוש שיחשוב שאינו מקפיד, א"כ איכא למימר נמי לענין יתומים אע"ג שאין להם דעת מ"מ הוי הפירות דבר שאינו מקפיד כמו שכתבנו אליבא דרבא שמועיל יאוש שלא מדעת בקטנים כמו שכתבו התוס' כיון דלכי גדלי מיאשי מהשתא נמי הוי יאוש משום דלא בעינן דעתו בפירוש אליבא דרבא כן איכא למימר לענין תרומה כיון דלכי גדלי לא יקפידו ויתרצו בהפרשת האפוטרופסין שהרי אם יקפידו לא יוכלו לאכול פירותיהם א"כ אנן סהדי דלכי גדלי היתומים לא יקפידו בדבר בענין ההפרשה לכן מהשתא הוו הפירות דבר שאינו מקפיד לכן יוכלו האפוטרופסין להפריש תרומה דהוי דבר שאינו מקפיד ואין אט צריכין בזה לדינא דהפקר ב"ד הפקר.

ט) היוצא מזה דאם אדם עושה שליח לשותפו או לבן ביתו או לעבדו לתרום תרומתו כיון דאם אפילו לא עשה להם שליח לתרום הא ג"כ יכולים לתרום לכן בזה שעשה להם שלוחים לתרום הרי יש להם שתי כחות א' מה שיש בכחם לתרום מפני שהם שותפו ועבדו ובן ביתו, ב' מה שעשה אותם שלוחים לתרום. לכן גם לבטל את שתי הכחות האלה בעינן ג"כ שני דברים א' שיבטל את שליחותיהם ב' בעינן שישנה את דברי בעה"ב כגון שאמר לו לתרום מן הצפון והלך ותרם מן הדרום אז דוקא נתבטלה לגמרי שליחותו ואין תרומתו תרומה אבל בחדא מינייהו לא סגי ותרומתו תרומה.

י) ונהי דבשאר שלוחים דעלמא מתבטלת שליחותם לגמרי בחדא מילתא או אם ביטל המשלח שליחותו או אם שינה השליח את שליחותו ואין תרומתו תרומה, שאני התם שאין להם להשלוחים רק כח אחד היינו כח השליחות לבד לכן אם ביטל המשלח שליחותו או ששינה השליח שליחותו נתבטלה השליחות. אבל כאן כיון שיש לו שתי כחות וארכביה אתרי ריכשי, לא מיבעיא דבבטול שליחותיה לחוד לא סגי דכיון שלא מיחה בו בפירוש שלא יתרום יש לנו לומר שלא ביטל רק שליחותיה לבד ועדיין נשאר עליו הכח שיש לשאר שותף או בן בית או עבד דעלמא ובפרט כיון שביטל שליחותו שלא בפניו כמו שכתבנו לעיל בודאי יש לט לומר שעדיין נשאר עליו הכח של עבד או שותף או בן בית.

יא) אלא אפילו בשינוי השליחות לבד ג"כ אינו מועיל לבטל מעשיהם, דנהי דבשאר שלוחים דעלמא אם שינה שליחותו נתבטלה השליחות. מ"מ לגבי שותפו ועבדו ובן ביתו דלא קפיד עליהם כ"כ לא נתבטלה שליחותם בשינוי לחוד לכן בעינן תרתי ביטול השליחות ושינוי שישנה שליחותו ומשום זה כתב הרמב"ם האומר לשותפו או לבן ביתו או לעבדו ושפחתו לתרום והלכו לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרומו אם לא שינה השליח תרומתו תרומה ואם שינה כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה עכ"ל הרמב"ם פ"ד מה' תרומות הל' ט' וכמו שהבאנו דבריו לעיל אות א' והוא משום דכיון שיש לו להשותף ולבן ביתו ועבדו שתי כחות לכן בעינן שיבטל אותם בשני דברים כנ"ל.

יב) ומקורו של הרמב"ם הוא מדברי הירושלמי פ"ג דתרומות שהביאנו לעיל אות ב' דהך מתניתין דקתני אם הרשה את בן ביתו או את עבדו ושפחתו לתרום אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה ואם משתרם ביטל תרומתו תרומה מוקים לה בירושלמי דאיירי כגון שאמר לו לך וקבע בצפון וקבע בדרום. אלמא דס"ל להירושלמי דבשותף ועבד ובן בית לא נתבטלה שליחותם בחדא מילתא רק תרתי מילי בעינן חדא בביטול השליחות והשנית בעינן שישנה השליח את שליחותו שאמר לו לתרום מן הצפון ותרם מן הדרום אבל בחדא מילתא לא נתבטלה השליחות בבן ביתו ועבדו ושותפו.

יג) אע"ג דקושיית הירושלמי והאוקימתא הנ"ל אליבא דר"ל הם, אבל לר' יוחנן משמע שאין אנו צריכים לתרץ ולומר כגון ששינה השליח את שליחותו וכמו שכתבנו לעיל אות ב' דהמפרשים הקשו כן על הרמב"ם. מ"מ יש לומר דס"ל שגם ר' יוחנן לא פליג בזה על ר"ל שהרי לא שממנו שר' יוחנן ור"ל יחלוקו בדבר זה. רק בזה נחלקו ר"י ור"ל כשאדם עושה שליח ואח"כ ביטל שליחותו דר"י ס"ל דיכול לבטל דאתי דבור ומבטל דבור ור"ל ס"ל שאינו יכול לבטל דלא אתי דבור ומבטל דבור כדאיתא בקידושין דף נ"ט אבל אם השליח שינה שליחותו בזה לא שמענו שיחלוקו ר"י ור"ל דבזה מודים כו"ע שאם השליח שינה מדעת המשלח נתבטלה השליחות כדאיתא במס' מעילה ד' כ' וכ"א ובמס' גיטין ד' ס"ה ובכמה דוכתי ובכל זאת אמרינן כאן לר"ל לענין בן ביתו ועבדו ושותפו דאפילו אם שינו שליחותם ג"כ הוי תרומתם תרומה אם המשלח לא ביטל שליחותם, א"כ ע"כ צריך לומר דבן ביתו ועבדו ושותפו עדיפי משאר שלוחים לר"ל לכן אם אפילו שינו שליחותם ג"כ הוי תרומתם תרומה בשותף ועבד ובן בית משא"כ בשאר שלוחים דעלמא נתבטלה שליחותם אם שינו מדעת המשלח וכיון דחזינן לר"ל דשותף ובן בית ועבד עדיפי משאר שלוחים דעלמא בודאי מסתברא לומר שגם ר"י ס"ל כן כיון דלא חזינן שום פלוגתא בזה בין ר"י לר"ל אם בן ביתו ועבדו עדיפי משאר שלוחים דעלמא או לא לענין אם שינו מדעת הבעה"ב, א"כ כמו דלר"ל הוי תרומה אפילו אם שינו מדעת בעה"ב משום דבן בית ועבד עדיפי משאר שלוחים דעלמא א"כ גם לר"י הוי תרומה מהאי טעמא משום דעבד ובן בית עדיפי משאר שלוחים דעלמא שהרי בזה לא פליגי ר"י ור"ל

יד) וס"ל להרמב"ם דכמו שמודה ר"י לר"ל דשינוי השליחות לבד אינו מועיל לבטל מעשיהם של העבד ובין בית ושותף משום דשותפו ועבדו ובן ביתו עדיפי משאר שלוחים דעלמא, כן ביטול השליחות לבד ג"כ אינו מועיל בבן ביתו ועבדו ושותפו, שהרי אם מיחה בפירוש בבן ביתו ועבדו ושותפו שלא יתרומו מודה גם ר"ל שאין תרומתן תרומה דנהי דס"ל לר"ל דלא אתי דבור ומבטל דבור היינו דוקא אם המשלח מינה בפירוש את השליח אז אמרינן לא אתי דבור ומבטל דבור אבל בבן ביתו ועבדו ושותפו כיון שלא עשה אותם בפירוש לשלוחים לתרום בודאי יכול למחות בידם שלא יתרמו אפילו לר"ל. א"כ כשעשה שליח לבן ביתו ועבדו ושותפו שילכו ויתרמו תרומתו ואח"כ ביטל המשלח את שליחותם בפניהם או שלא בפניהם דס"ל לר"ל דתרומתן תרומה צריך לומר ע"כ דס"ל לר"ל שאין מחאה בכלל הביטול כי רק ביטול השליחות יש בביטולו ומאי דעביד שקלה אבל אין בכלל הביטול לומר שהוא מוחה בו שלא יתרום כלל אפילו כשאר שותף ובן ביתו נמי, וכיון שאין מחאה בכלל הביטול לכן נשאר כשאר שותף ובן בית ועבד דעלמא שיכולים לתרום, וכיון דס"ל לר"ל דאין מחאה בכלל הביטול ולא מצינו לר"י שיחלוק על ר"ל בזה לכן פסק הרמב"ם כהירושלמי הזה דבביטול לחוד או בשינוי לחוד עדיין תרומתו תרומה בבן ביתו או עבדו או שותפו רק אם היו שניהם ביחד ביטולו של המשלח והשינוי של השליח אז דוקא אין תרומתו תרומה.

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה