אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א שמעתתא דיאוש ומתנות כהונה › פרק כט

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דיאוש ומתנות כהונה · פרק כט

פרק כח

א) ובזה שכתבנו יש לתרץ קושית הקצוה"ח סימן ר"ד שהבאנו לעיל שהקשה על ההיא דב"מ דף מ"ט ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר ודייק בגמ' מזה דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה ע"ש, והקשה הקצוה"ח וז"ל וקשה נהי שמובטח לו שבודאי יתננה לו אכתי במאי קנה לעשותו עכשיו תרומת מעשר כיון דעכשיו עדיין אינו שלו ולא זכה בו עכ"ל עיין לעיל פרק ד' מה שכתבנו בזה, ובדברינו שכתבנו כאן יש ליישב ג"כ הקושיא הזאת דכיון שדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה לכן נתיאשו *) ראובן לבד ושום אדם אינו יכול לזכות בהם והוא ג"כ מהאי טעמא שכתבנו דכיון שחלקו של ההפקר בהשור והאיל הזה הוא דבר שאינו בעין לכן זוכה בו השותף ממילא ואינו צריך קנין כלל.

ו) ויש להביא ראיה לדברינו דבדבר הבעין אם הפקירם אחד מן השותפים לא קנה השני ממילא רק כל המחזיק בהם זכה בהם מהא דאמרינן ב"ק דף מ"ט משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בה זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר, והנה הש"ך בחו"מ סימן ע"ב ס"ק ט' האריך בראיות ברורות לברר דמלוה על המשכון היכא דקני ליה מדר' יצחק יש לו להמלוה קנין גמור בהמשכון והוי שלו לכל דבר ואם נימא דבשותפים בדבר הבעין שאם הפקיר אחד את חלקו זכה השותף השני ולא השני אמרינן שיהא כל המחזיק בהם זכה, א"כ תימה אמאי זוכה בו בהמשכון הישראל האחר ביתרון שכנגד מעותיו היה לנו לומר שהמלוה יזכה בכל שהרי הוא וההפקר שותפים בו וזוכה השותף השני ממילא אפילו בדבר הבעין אלא ודאי כדאמרן דבדבר הבעין אין השותף השני זוכה ממילא רק כל המחזיק בהם זכה בהם.

ז) ואין לדחות ולומר דשיעבוד משכון שאני מקנין גמור אפילו לדעת הש"ך שהרי משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר אמרינן שם בב"ק דכיון שמת הגר פקע ליה שיעבודיה ואין הלוה צריך שום קנין רק ממילא זכי ליה, ואלו בקנין גמור כהאי גונא לא אמרינן כן אלמא דאלים קנין גמור מקנין משכון, אך זה אינו דבודאי לדעת הש"ך קנין המלוה במשכון מקרי קנין גמור לכל דבר רק שאם פרע לו מעותיו או מחל לו בודאי נפקע קנין המשכון שיש לו בו והמשכון נשאר ממילא להלוה א"כ כאן נמי כיון שמת הגר פקע ליה שיעבודיה כאלו פרע לו מעותיו או כאלו מחל לו, אבל כל זמן שלא פרע לו חובו ולא מחל לו ולא נפקע שיעבודו ע"י מיתת הגר הרי המשכון בקנין גמור להמלוה ושלו הוא לכל דבר, וכשמת הגר ומשכונו נשאר ביד ישראל והמשכון שוה יותר מכדי מעותיו נמצא שהמלוה וההפקר שותפים גמורים הם בהחפץ, וכיון דאמרינן שכל הקודם זכה בו ביתרון ששוה יותר מהחוב א"כ שמעינן מזה שהשותף השני לא זכה בו ממילא מן ההפקר רק כל הקודם בו זכה שמעינן מזה דבדבר הבעין אין השותף זוכה רק כל הקודם בו זכה. שאר הכהנים מזה כמו במכירי כהונה שכתבו התוס' בב"ב דף קכ"ג שהטעם הוא ג"כ משום דהוי כמו מתנה מועטת שאסור לחזור בהם דהוי מחוסר אמנה, והטעם הוא משום יאוש שאר הכהנים מיניה כמו שפירש"י בגיטין כמו שכתבנו לעיל, לכן דייק הגמ' מזה דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה, דבשלמא אי אמרינן דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה לכן רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר שכבר נתיאשו שאר כל הכהנים מיניה ונשאר של הבן לוי אשר הבטיחו כמו במכירי כהונה אבל אי אמרינן דדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה א"כ אף שהבטיח ליתן את המעשר לבן לוי זה, מ"מ כיון שהוא רשאי לכתחלה לשנות דבריו וליתן ללוי אחר א"כ לא נתיאשו כל שאר הלוים מינה, ונשאר המעשר אינו מבורר של מי הוא כמו אם לא הבטיחו כלל, א"כ אמאי יכול לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר, אלא ודאי דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה ומשו"ה רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר משום שנתיאשו כל הלוים מזה כמו במכירי כהונה כמו שכתבנו לעיל.

ב) והנה על דברינו שכתבנו לתרץ ההיא דב"מ דף מ"ט לענין ישראל שאמר לבן לוי שהוא משום יאוש של שאר הלוים, יש להקשות מאי מועיל היאוש והא הוי יאוש שלא מדעת שהרי כל שאר הלוים דעלמא לא ידעי מזה שהישראל הבטיח ליתן מעשרותיו לבן לוי זה, דמסתמא איירי שהבטיח לו ליתן בינו לבין עצמו ואין הדבר מפורסם וגלוי לעין כל א"כ לא ידעו שאר כל הלוים להתיאש מזה, ונהי שאם ידעו שאר כל הלוים מזה היו מתיאשים ממעשרו של הישראל הזה כיון שכבר הבטיח ליתן לבן לוי זה מ"מ השתא עכ"פ שאינן יודעים מאומה מהבטחתו של הישראל לבן לוי א"כ הוי יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש.

ג) בשלמא לענין מכירי כהונה שכתב רש"י שהטעם הוא משום יאוש של שאר כהנים אין להקשות והא הוי יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש, דאיכא למימר שהכהנים של המקומות האחרים מעיקרא מתיאשים דאמרי שיתן להכהנים של העיר הזאת, והכהנים של העיר הזאת נמי מתיאשים ביאוש גמור שהרי הם יודעים שהכהן הזה הוא מכירו אשר הוא רגיל ליתן לו תמיד, אך בההיא דב"מ דף מ"ט דאיירי אפילו כשהבטיחו בינו לבין עצמו דהא לא איירי במכירי לויה דוקא ולא שמעו מזה שאר כל הכהנים ולא ידעו מאומה, א"כ תקשה איך יועיל היאוש והא הוי יאוש שלא מדעת.

ד) ואפילו על מכירי כהונה יש להקשות והא איכא קטנים שאין היאוש שלהם מועיל אליבא דידן דקיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, בשלמא לרבא דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש יש לתרץ כמו שכתבו התוס' בב"מ דף כ"ב ד"ה דלאו בני מחילה נינהו דאמרינן כיון דלכי גדלי מיאשי מהשתא נמי הוי יאוש, אבל לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש שאינו מועיל לדידיה יאוש הקטנים כדאיתא בגמ' ב"מ דף כ"ב א"כ תקשה אמאי מועיל יאוש גבי מכירי כהונה מה שנתיאשו שאר כל הכהנים כיון דהוי יאוש שלא מדעת.

ה) ונראה לתרץ ע"פ מה שכתבנו לעיל בטעמא דאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דסבר דפירושא דיאוש הוא דבעינן שיחשוב בפירוש מחשבת היאוש וכיון שלא ידע דנפל מיניה הרי בודאי אינו חושב בפירוש מחשבת היאוש, ואע"ג שאם היה יודע שנאבד ממנו היה מתיאש והיה חושב מחשבת היאוש ומה שלא חשב בטעות הוא שלא ידע דנפל מיניה, מ"מ כיון שעכ"פ לא ידע דנפל מיניה ואינו חושב מחשבת היאוש לכן לא הוי יאוש שאין בכח הטעות לעשות מבלתי מעשה ומחשבה כאלו עשה וחשב כן כתבנו לעיל פרק א' ע"ש שהארכנו בזה בס"ד א"כ איכא למימר דדוקא כשיש לו לאדם קנין גמור בהחפץ הזה שנאבד ממנו אזי אמרינן דדוקא מחשבת היאוש יש בכחו לנתק את קנין החפץ מהבעלים, אבל כשאינו מחשב בפירוש מחשבת היאוש אע"ג שלא חשב גם את הפכו מ"מ לא הוי יאוש כיון שיש להבעלים קנין גמור בהחפץ והיאוש צריך לנתק את הקנין הגמור

ו) אבל במתנות כהונה כיון שאין לכל הכהנים בהם קנין גמור רק קנין על תנאי היינו שאם תבוא התרומה ליד הכהן הזה אזי אמרינן איגלאי מילתא למפרע שהיה שלו ואם לא יבא לידו אזי נאמר שמעולם לא היה שלו כיון שלא קיים את התנאי, והיאוש אין אנו צריכין לנתק את קנין שאר כהנים מהתרומה הזאת רק אנו צריכין לברר הדבר ולגלות הענין שמעולם לא היה לשאר כל הכהנים שום קנין בהתרומה הזאת וכיון שהיאוש אינו מנתק שום קנין של שום אדם רק לגלוי מילתא לבד בזה יוכל להיות שגם אביי מודה ליה לרבא דיאוש שלא מדעת הוי יאוש, שהרי כאן אין אנו צריכין ליאוש שאר כהנים אלא כדי שנדע בבירור שבודאי לא יקיימו עוד את התנאי, וכיון שהישראל הבטיח לבן לוי ליתן לו את הכור מעשר ודברים יש בהם משום מחוסרי אמנה וא"כ אנו יודעין בבירור שהישראל יקיים את הבטחתו ולא יתן ללוי אחר זולתו, ואלמלי ידעו מזאת שאר כל הלוים היו מתיאשים א"כ עכשיו אף שהלוים האחרים לא ידעו מהבטחתו ואינם חושבים בפירוש מחשבת היאוש מ"מ מועיל היאוש שפיר כיון שאין אנו צריכין שהיאוש ינתק שום קנין גמור של שום אדם רק לגלות מילתא לבד שמעולם לא היה שלהם, שהרי עכ"פ אנו יודעים ברור שלוי אחר, לא יקיים עוד את התנאי ולא יזכה לעולם בהמעשר וממילא ישאר המעשר לבן לוי זה אשר הבטיחו, סוף דבר בכל מקום שאנו צריכין שהיאוש ינתק את קנין הבעלים מהחפץ בזה בעינן שיחשוב בפירוש מחשבת היאוש ומשו"ה יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש שאין שם מחשבת יאוש בפירוש, אבל במקום שאין חנו צריכים להיאוש אלא כדי שנדע שלעולם לא יקיימו שאר כהנים את התנאי ולא יבואו לידי זכיה בזה מהני אפילו יאוש שלא מדעת שאין שם מחשבת יאוש בפירוש מ"מ מועיל שהרי עכ"פ אנו יודעים ששאר כל הכהנים לא יקיימו את התנאי ונשאר לזה שהבטיחו או למכורו

ז) ומתורץ בזה הקושיא שהקשינו לענין מכירי כהונה איך מועיל יאוש שאר הכהנים והלא איכא קטנים שאין יאוש שלהם כלום, ובזה שאמרנו למעלה ניחא דדוקא בעלמא היכא דבעינן שהיאוש ינתק את קנין הבעלים מהם התם דוקא הוא דאמרינן שאין יאוש הקטן כלום מפני שאין לו לקטן דעת ומחשבה כלל אבל כאן במכירי כהונה שאין אנו צריכים שהיאוש ינתק את קנין הבעלים מהם ואין אנו צריכין להיאוש רק כדי שנדע בבירור שלעולם לא יקיימו שאר כהנים את התנאי וממילא נשאר התרומה לכהן זה המכירו א"כ מאי איכפת לן שאין לו דעת ומחשבה לקטן כיון דעכ"פ ידעינן שלעולם לא יקיימו שאר כל הכהנים את התנאי כיון שהוא רגיל ליתן לכהן זה המכירו ואלמלי ידעו שאר כל הכהנים היו מתיאשים מהם לכן שפיר מהני יאוש הקטן וכן משמע בתוס' דב"ב דף קכ"ג שהיאוש של מכירי כהונה אינו יאוש גמור כמו שאר יאוש דעלמא שהרי כתבו התוס' שם דאם חזרו הבעלים המכירים ונתנו לכהן אחר ולא למכיריו הוי חזרתם חזרה וקנה הכהן האחר דאע"ג שאין הבעלים רשאים לעשות כן לכתחלה מ"מ בדיעבד אם חזרו בהם מהני חזרתם ע"ש, ואם נימא שהיאוש של שאר הכהנים מקרי יאוש גמור לנתק קנין שאר כהנים מיניה וזכה בה הכהן הזה המכירו מן ההפקר כשאר כל החפצים שאדם זוכה בו מן היאוש ומן ההפקר ומשו"ה יכול הכהן המכירו למכור לכל מי שירצה דהרי הוא שלו לגמרי ובא לרשות זוכה, א"כ אמאי יועיל חזרת הבעלים מה שהם חוזרים ונותנים לכהן אחר כיון שכבר זכה בהן הכהן הזה המכירו, והיכן מצינו דוגמתם שאחרי שאדם זוכה את החפץ מן ההפקר והיאוש יהא בכחו של איזה איש לבטל את ההפקר והיאוש מעיקרא וליקח מן הזוכה בו מההפקר כמו במכירי כהונה שאחר שזכה בו הכהן המכירו מן ההפקר והיאוש עדיין יש כח ביד הבעלים לחזור בהם וליתן לכהן אחר.

ח) אלא ודאי כדאמרן שהיאוש של מכירי כהונה אינו מנתק את קנין הבעלים מהם רק שהיאוש מועיל לגלות לנו ולהודיענו ששאר כל הכהנים דעלמא לא יקיימו את התנאי לעולם ונשארה התרומה ממילא להכהן הזה המכירו, והיינו דוקא בסתמא אמרינן כן דכיון שהוא רגיל ליתן לכהן זה המכירו מסתמא לא יתן לכהן אחר ולא יקיימו שאר כהנים את התנאי וא"כ ממילא נשאר לכהן זה המכירו כיון דידעינן ששאר כל הכהנים לא יקיימו את התנאי לעולם, אבל בדיעבד אם חזרו בהם הבעלים ונתנו מתנותיהם לכהן אחר הרי איגלאי מילתא למפרע שמעולם לא היה התרומה של הכהן מכירו רק של הכהן הזה אשר ניתן לו עכשיו שלו היתה למפרע משו"ה מועיל חזרת הבעלים בדיעבד וזוכה בו הכהן האחר.

ט) ולמה הדבר דומה לאדם הנותן גט לאשתו ואמר לה מעכשיו אם לא באתי בתוך י"ב חדש יהא גט ומת בתוך י"ב חדש דקי"ל דהוי גט כיון שאמר לה מעכשיו והיא מותרת להנשא מיד מדין תורה דכיון שמת הרי אנו יודעין בבירור שלא יבוא עוד ולא יקיים עוד את התנאי ובכל זאת אם על דרך הפלא ודרך נס בא בתוך י"ב חדש כגון רב כהנא שר"י הקימו והחייהו (ב"ק דף קי"ז) וכגון ר' זירא שרבה (במגילה ז') הקימו והחייהו בודאי כיון שעכ"פ בא בתוך י"ב חדש וקיים את התנאי הרי זה גט בטל ובניה ממזרים, כן הדבר הזה, דאף דאמרינן לענין מכירי כהונה שנחשב שהתרומה הוא של הכהן הזה המכירו משום שבודאי יתן לו להכהן הזה ולא יקיימו שאר כהנים את התנאי לכן התרומה הוא של כהן המכירו להיות שלו לכל דבר למכור ולהקדיש ולעשותו תרומת מעשר על מקום אחר מ"מ אם נזדמן הדבר אח"כ שהכהנים אחרים קיימו את התנאי זכו הם ואמרינן איגלאי מילתא למפרע דשלהם היתה ולא של הכהן המכירו.

י) עיין ע"ז דף ל"ז דמספקא ליה להגמ' בההיא דאם לא באתי מעכשיו ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש דקי"ל דהוי גט וקמיבעיא ליה להגמ' אם היא מותרת להנשא מיד בתוך י"ב חדש או צריכה להמתין י"ב חדש והתוס' שם כתבו שמדין תורה פשיטא שהיא מותרת מיד והספק אינו אלא משום גזירה אי גזרינן מת אטו לא מת וכ"כ הרא"ש בפ' מי שאחזו סימן י"ג שטעם הספק הוא משום גזרה מת אטו לא מת אבל מדין תורה משמע שהיא מותרת להנשא מיד ועיין בזה בשו"ע אה"ע סימן קמ"ג ס"ג ובסימן קמ"ד ס"ג ובב"ש ובח"מ שם.

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה