משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דיאוש ומתנות כהונה · פרק כג
א) ויש להקשות על דברינו דאמרינן דאבדה ששטפה נהר אינה יוצאה מרשותן של הבעלים עד דאתא לרשות זוכה יש להקשות על זה מהא דאיתא בב"ק דף קט"ו לענין שאם היה טעון כדי יין או שמן וראה שהן משתברות לא יאמר הרי זה תרומה ומעשר על פירות שיש לי בתוך ביתי ואם אמר לא אמר כלום וכן מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו לא יאמר הפירות שיש לי בתוך ביתי מחוללים על המעות הללו ואם אמר לא אמר כלום כשאין יכול להציל כלל, וא"כ כיון דאמרינן שלא יצאו מרשות הבעלים עד דאתא לרשות זוכה אמאי אין דבריו קיימין אפילו בדיעבד בשלמא אי אמרינן דאבידה ששטפה נהר כיון שהיא אבודה ממנו לכן יצאה תיכף מרשות הבעלים אפילו קודם שבאה לרשות זוכה ניחא דכיון שהיין והשמן והמעות הם אבודים ויצאו מרשות הבעלים לכן אין בידם להפריש ולחלל שאין אדם מפריש ומחלל דבר שאינו שלו אבל כיון שאמרנו דקודם שבא לרשות הזוכה עדיין החפץ ברשות הבעלים עומד א"כ אמאי אין הבעלים יכולים להפריש תרומות ומעשרות ולחלל על המעות ההולכים לאבוד כאבדה ששטפה נהר ע"י האנס וע"י זה שנשתברו כדי היין והשמן כיון שעדיין של הבעלים הם היה ראוי שיחללו ויפרשו תרומות ומעשרות.
ב) ונראה ליישב ע"פ מה שכתבנו לקמן בענין דמכירי כהונה שהכהנים יש להם קנין גמור במתנות כהונה תיכף שהפרישו הבעלים דכל דבר הבעין שהתורה מזכה לאדם אינו צריך קנין דנתינת התורה מה שהתורה נתנה זו זהו קנינו כדאיתא ב"ק דף ל"ג דלמ"ד וחצו את כספו לניזק ומזיק קמזהר רחמנא אין הניזק צריך שום קנין ואם הקדישו הניזק קדוש לכן אין הבעלים יכולים להפריש תרומות ומעשרות ולחלל מעשר שני על דבר שאבוד ממנו כאבדת ששטפה נהר, דנהי שעדיין לא יצאו הפירות והמעות מרשות הבעלים עד דאתא לרשות זוכה מ"מ אם נימא שחייל התרומה והמעשר הרי אתא לרשות זוכה ונפיק מרשות הבעלים ואין אדם יכול להפריש דבר שאינו שלו לכן לא חייל התרומה והמעשר.
ג) ואע"ג דאיכא למימר נמי איפכא שאם התרומה והמעשר לא חלו הרי לא באו לרשות זוכה ולא נפיק מרשות הבעלים וכיון דלא נפיק מרשות הבעלים יש לנו לומר שיועיל ההפרשה שהרי מדבר שהיא שלו שפיר יש ביד האדם להפריש ולחלל מ"מ איכא למימר נמי איפכא כיון שאם יחול ההפרשה יתברר הדבר שאין התבואה של הבעלים לכן לא חייל ההפרשה שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.
ד) וראיה לזה ממה שפסק הרמב"ם בפ"ח מהל' גירושין הל' י"ב שאם אמר לאשה הרי זה גיטך ע"מ שלא תנשאי לפלוני עד חמשים שנה הרי זה גט ולא תנשא לו כל זמן שהתנה ואם נשאת בטל הגט למפרע עכ"ל הרמב"ם שם ע"ש בהה"מ וכן פסק מרן המחבר באה"ע סימן קמ"ג סעי' ט"ז וכתב שם הב"ש ס"ק ל"א וז"ל משמע אפילו אם נשאת לו בחיי המגרש קאמר וקשה דהא לפי תנאי שלו נמצא שהיא אשת איש ולא הוי הנשואים נשואים א"כ לא עברה על תנאי שלו שלא תנשא לפלוני וכו' צריך לומר דס"ל כאן יש לומר ממה נפשך אם לא הוי נשואים ע"כ צריך לומר הגט בטל והיא אשת איש דאם לא כן הא הוי נשואים ועברה התנאי א"כ לעולם אתה מוכרח לומר הגט בטל עכ"ל הב"ש שם, והתם נמי איכא מימר איפכא היינו שאם יהא הגט גט א"כ יהיו הנשואים נשואים גמורים שהרי אינה אשת איש וכשיהיו הנשואים נשואים גמורים הרי נתבטל הגט שהרי נתן לה הגט על מנת שלא תנשא לפלוני ועברה על התנאי וכשנתבטל הגט נתבטלו הנשואים משום איסור אשת איש וכשנתבטלו הנשואים הרי לא עברה על התנאי והגט גט סוף דבר כי לא ידענא מה אידון ביה אם לומר שיתקיים הגט ויתבטלו הנשואים או לומר איפכא שיתקיימו הנשואים ויתבטל הגט, ושמעינן מדברי הרמב"ם ומרן המחבר וסיעתם שנתבטלו שניהם הנשואים והגט ונשאר הדבר כמו שהיה מעיקרא בלא גט ובלא נשואים.
ה) א"כ כאן נמי כיון שאם תחול הפרשת התרומה ממילא יצאה התבואה מרשות הבעלים שהרי אתא לרשות זוכה ונפקא מרשות הבעלים ואין להם כח להפריש תרומה מתבואה שאינה שלהם לכן נתבטלה לגמרי ההפרשה וההפקעה מרשות הבעלים ונשאר הדבר כמו מעיקרא ולא אמרינן איפכא כיון שאם תתבטל ההפקעה מרשות הבעלים ממילא תחול ההפרשה שהרי משלו הוא מפריש אלא אמרינן שאינו חייל לא זה ולא זה ונשאר הדבר כמו מעיקרא בלא הפרשה ובלא הפקעה.
ו) והנה במס' גיטין דף פ"ג בהסוגיא הנ"ל דאיתא התם לענין הנותן גט לאשתו ואמר לה על מנת שלא תנשאי לפלוני ואח"כ נשאת לאחד מן השוק והיו לה בנים ונתארמלה או נתגרשה ואח"כ נשאת לזה שנאסרה עליו נמצא גט בטל ובניה ממזרים והקשו התוס' שם וז"ל וא"ת והלא אין נשואין חלין שהרי אסורה עליו משום איסור אשת איש ומאי שנא מדתניא בתוספתא על מנת שלא תנשאי לאבא ולאביך הרי זה גט על מנת שלא תבעלי לאבא ולאביך אינו גט חיישינן שמא תבעל להם משמע דבעל מצת שלא תנשאי להם אפילו נשאת הרי זה גט והכא אמאי הגט בטל וי"ל דהכא עמדה ונישאת לאחר מיתת המגרש קאמר עכ"ל התוס'.
ז) הרי חזינן מדברי התוס' דס"ל לדבר פשוט שהתנאי לא נתבטל והגט גט גמור והתוס' מדמי לה להאומר על מנת שלא תנשאי לאבא ולאביך. ודבריהם תמוהים דבאבא ואביך כיון שאין קידושין ונשואים תופסין בחייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד א"כ לא עברה על התנאי שהתנה עמה על מנת שלא תנשאי לאבא ולאביך שהרי לא נשאת להם וכיון שלא עברה על התנאי לכן הוי גט, משא"כ כאן כיון דמצד עצמו תפסי קידושין ונשואים בהאיש פלוני שהתנה עמה שלא תנשא לו, ואין כאן טעם לומר שלא יחולו הנשואים רק אם נאמר שיתבטל הגט לכן לא יחולו הנשואים משום איסור איש וכיון דס"ל להתוס' שהגט קיים א"כ גם הנשואים קיימים ואע"ג שאם יתקיימו הנשואים יתבטל הגט שהרי עברה על התנאי מ"מ תימה מאי חזית לבטל את הנשואים ולקיים את הגט אדרבה יתקיימו הנשואים ויתבטל הגט ולא ידענא מה אידון ביה כמו שכתבנו לעיל לדברי הרמב"ם.
ח) וצ"ל דס"ל להתוס' דכיון שהגט נתן לה בודאי ובבירור לא יוכל הגט להתבטל רק אם תעבור על התנאי ג"כ בודאי ובבירור לכן כיון שאי אפשר לה לעבור טל התנאי בודאי ובבירור לכן הגט נשאר בתקפו וגבורתו שהרי אם נרצה לומר שעברה על התנאי משום שנשאת לו נצטרך תיכף לומר שנתבטל הגט ונתבטלו הנשואים ולא עברה על התנאי בודאי ובבירור לכן הגט גט, ואע"ג דאיכא למימר ג"כ איפכא שאם הגט גט הרי הנשואים נשואים ועברה על התנאי מ"מ כיון שהגט נתן לה בודאי ובבירור והתנאי לא תוכל לומר שעברה בודאי ובבירור לכן הגט גט שהתנאי לא מברה.
ט) ויש להביא ראיה לדברי התוס' הנ"ל מב"ב דף קל"ז וכן היא בשו"ע חו"מ סימן רמ"א ס"ז שאם נתן אדם מתנה לחבירו ואמר לו על מנת שתחדדהו לי אמרינן שם דכיון שאמר תיבת לי לכן אם הקדישו והחזירו אין ההקדש חל דדוקא אם אמר מ"מ שתחזירהו ולא חמר תיבת לי אז אמרינן שאם הקדישו והחזירו הרי זה מוקדש ומוחזר אבל כשאמר לו ע"מ שתחזירהו לי אינו קדוש ומשמע מדברי הגמ' והפוסקים שם שהמתנה לא נתבטלה אע"פ שהקדיש ועבר על תנאו שהרי הנותן נתן לו במתנה ואמר ע"מ שתחזירהו לי מידי דחזי לי ואל תקדישנה וא"כ אם הקדישו יש לנו לומר שהמתנה נתבטלה ואם אתרוג הוא לא יצא ידי חובת אתרוג ואעפ"כ אמרינן שההקדש נתבטל והמתנה קיימת, ואע"ג שאם תתבטל המתנה ממילא יתבטל ההקדש שהרי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואם יתבטל ההקדש יש לט לומר שהמתנה תתקיים שהרי לא עבר על תנאו שהוא מחזיר לו מידי דחזי לה ואם תתקיים המתנה יתקיים ההקדש ולא ידענא מה אידון ביה כמו בסוגיא הנ"ל דגיטין דף פ"ג וחזינן מהגמ' הנ"ל דב"ב והפוסקים שם שהמתנה קיימת וההקדש בטל.
י) וצריך לומר שהטעם בזה הוא כמו שכתבנו דכיון שהמתנה היא מבוררת בודאי ואם נתבטל התנאי או לא אינו מבורר לנו שהרי אם נרצה לומר שנתבטל התנאי משום שחייל ההקדש הרי תיכף נצטרך לומר שנתבטלה המתנה וכיון שנתבטלה המתנה נתבטל ג"כ ההקדש שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והרי לא עבר על תנאו כיון שנתבטל ההקדש נמצא שביטול התנאי אינו מבורר לכן המתנה קיימת שהמתנה המבוררת בודאי אינה יכולה להתבטל רק כשעבר על התנאי בודאי ובברור משא"כ בהאי גונא שביטול התנאי אינו בודאי ובבירור
יא) ובנידון דידן כשהפריש תרומה מדבר האבוד יוכל היות שגם התוס' מודים דלא הוי תרומה כמו שכתבנו לעיל דאם נימא שחייל התרומה והמעשר הרי אתא לרשות זוכה ונפיק מרשות הבעלים ואין אדם יכול להפריש דבר שאינו שלו דכאן לא אתינן עלה משום קיום התנאי או משום ביטול התנאי רק משום דבר שאינו שלו אתינן עלה לכן אע"ג דאיכא למימר איפכא שאם התרומה והמעשר לא יחולו הרי לא באו לרשות זוכה ולא נפיק מרשות הבעלים ותרומתו תרומה מ"מ לא אמרינן כן דכיון דלהפריש תרומה ומעשר בעינן שיהא שלו לכן בעינן שיהא שלו לגמרי בלא שום פקפוק וגמגום וכיון דלאחר הפרשה יש לנו לומר דאיגלאי מילתא למפרע שלא היה שלו בשעת הפרשה לכן אין תרומתו תרומה שהרי יש גמגום ופקפוק בקנינו אם היה שלו בשעת הפרשה ואנן בעינן שלא יהא שום גמגום ופקפוק בקנינו, משא"כ לענין תנאי דכיון שהגט או המתנה מבוררים בעינן שיעברו על התנאי ג"כ בבירור ולא בהאי גונא דכיון שיש גמגום ופקפוק ויוכל היות שלא עברה על התנאי לכן נתבטלו הגט והמתנה.
יב) והנה בכתובות בריש פ' המדיר איתא המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס יתר מכאן יוציא ויתן כתובה ופריך הגמ' שם וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה וכו' כיון דמשועבד לה לאו כל כמיניה דמפקע לה לשיעבודה ומסיק הגמ' דאיירי באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אי הכי פרנס למה בדלא ספקה אי בדלא ספקה הדר קושיין לדוכתיה אמר רב אשי במספקת לדברים גדולים ואינה ספקת לדברים קטנים וכו' דאמרה ליה עד האידנא דלא אדרתן גלגילנא בהדך השתא דאדרתן לא מצינא דאיגלגל בהדך עכ"ל הגמ' וכתבו התוס' וז"ל ואדעתא דהכי לא מחלה שידירנה הלכך משועבד לה ומ"מ חל הנדר דבשעת הנדר אכתי לא היה משועבד עכ"ל התוס' שם, והנה מ"ש התוס' דאדעתא דהכי לא מחלה שידירנה משמע משום דהוי אומדנא דמוכח ומבטל את המעשה כמו תנאי גמור כמו"ש התוס' כתובות דף נ"ז ושאר פוסקים דאומדנא דמוכח הוי כמו תנאי גמור והיוצא לנו מהסוגיא דשם דאיירי שהיא מחלה לו לשיעבודה לענין דברים הקטנים רק שהיא מחלה לו על תנאי שלא ידירנה הנאה מנכסיו שאומדנא דמוכח הוי כמו תנאי גמור, לכן אם הדירה הנאה נפקעה מחילתה ומחויב ומשועבד לה לדברים הקטנים ואפילו הכי חייל הנדר כיון דבשעת הנדר אכתי לא היה משועבד לה, לכן יעמיד פרנס.
יג) ומהסוגיא הזאת יקשה הן לדעת הרמב"ם הן לדעת התוס' הנ"ל דהרי כאן כיון שהיא מחלה לו על תנאי שלא ידירנה הנאה מנכסיו א"כ אם הדירה הנאה מנכסיו יש לנו לומר שתתבטל מחילתה וכיון שנתבטלה מחילתה יש לנו לומר שהוא משועבד לה גם לדברים הקטנים וכיון שהוא משועבד לה יש לנו לומר שיתבטל הנדר דלאו כל כמיניה דמפקע לשיעבודה וכיון שהנדר נתבטל הרי לא עבר על תנאו ומחילתה מחילה וכיון דמחילתה מחילה הרי אינו משועבד לה וחייל הנדר ונתבטלה המחילה ולא ידענא מה אידון ביה אם לקיים את המחילה ולבטל את הנדר או לקיים את הנדר ולבטל את המחילה ולדעת הרמב"ם יש לנו לומר שנתבטלו שניהם המחילה והנדר כמו התם שנתבטלו הנשואים והגט, וכיון שגם הנדר נתבטל אמאי יעמיד פרנס היה לט לומר שבעלה יפרנסה כמו קודם כיון שהנדר נתבטל ולדעת התוס' יש לנו לומר שהמחילה תתקיים כמו המתנה והגט והנדר יתבטל כמו שם שנתבטלו הנשואים וההקדש, וא"כ יש לנו לומר לשיטת התוס' שאינו מחויב לפרנס כלל בדברים קטנים לא ע"י עצמו ולא ע"י פרנס כיון שמחלה לו, והמחילה קיימת ואם ירצה יוכל לפרנסה גם ע"י עצמו כיון שהנדר נתבטל.
יד) ונראה לתרץ דמ"ש התוס' דאדעתא דהכי לא מחלה שידירנה לא אתינן עלה מטעם אומדנא דמוכח דהוי כתנאי גמור אלא פירושו שלא מחלה לו במחילה דלעולם רק שאם ידירנה לא תהא מחילתה מחילה רק עד שעת הנדר ולא יותר לכן אם הדירה הרי זה משועבד לה משעת הנדר ולהבא גם לדברים קטנים כמו קודם מחילתה אבל הנדר שפיר חייל כיון דבשעת הנדר עדיין לא היה משועבד לה משום מחילתה וגם לאחר הנדר לא נפקעה מחילתה למפרע רק מכאן ולהבא וכיון דמחילתה קיימת עד לאחר שחייל הנדר לכן הנדר שפיר חייל דכיון דמחילתה קיימת הרי אינו משועבד לה וחייל הנדר.
טו) ותדע דמכאן ולהבא נפקע מחילתה ולא למפרע דאם נאמר דמטעם אומדנא דמוכח אתינן עלה כמו במתנת שכיב מרע ועמד מחליו דאמרינן בב"ב דף קמ"ו ודף קמ"ז דאדעתא דהכי לא נתן ונתבטלה המתנה למפרע אף כאן נמי נתבטלה מחילתה למפרע משום דאדעתא דהכי שידירנה לא מחלה, א"כ אם הדירה אמאי לא תוכל לגבות ממנו את דברים הקטנים שלא נתן לה משעת מחילה עד שעת הנדר כיון שמחילתה נתבטלה למפרע היה לנו לומר שתגבה הכל, ומהגמ' ומהפוסקים משמע שאינה גובה ממנו דברים הקטנים ע"י פרנס אלא מכאן ולהבא משעת הנדר ולא למפרע משעת מחילה ואפילו ע"י פרנס ג"כ אינה גובה למפרע משעת מחילה אלא ודאי כדאמרן שמחילתה לא נתבטלה למפרע רק מכאן ולהבא ואין זה אומדנא ותנאי רק קביעות זמן הוי לכן אין זה שייכות לדברי הרמב"ם ולדברי התוס' דהתם תנאי הוי וכאן לא הוי אומדנא ותנאי רק קביעות זמן הוי שאינה מוחלת לו רק עד שידירנה ולא לאחר שידירנה)