משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דיאוש ומתנות כהונה · פרק כ
א) כתבו התוס' בב"ק דף י"ז ד"ה זרק כלי וז"ל נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר וכו' וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו עכ"ל התוס' פירוש דבזורק כלי עצמו אמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן מנא תבירא תבר, והיינו שהכלי נחשבת כאלו כבר נשברה ואפילו לענין דיני נפשות אמרה הגמ' כן לקמן (בב"ק דף כ"ו) זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסייף פטור לרבנן משום דגברא קטילא קטל ואינו חייב אלא לריב"ב דס"ל דאפילו במקצת נפש נמי חייב משים שקירב את מיתתו אבל לרבנן פטור משום שהתינוק נחשב כאלו כבר נהרג בעת שזרקו מראש הגג וכן הכלי נחשבת כאלו היא כבר נשברה משעת זריקתו לכן כתבו התוס' דהיינו דוקא בזורק כלי אבל כשזרק חץ אל הכלי ובא אחר ושברו במקל השני חייב דלא שייך כאן מנא תבירא תבר וכן כתב הש"ך בחו"מ סימן שפ"ו ס"ק כ"ח בשם התוס' ובשם הנימוק"י שכתב בשם הרא"ש וכ"כ בהגהת מיימוני פ"ז מהל' חובל וכן פסקו הב"ח ומהרש"ל ע"ש בש"ך.
ב) ויש לתמוה על דבריהם והלא והלא קי"ל בחושן משפט סימן רנ"ט שהמציל מן הארי ומן הדוב ומן הדליקה ומן המים ומכל דבר האבוד הרי אלו שלו אפילו אם הבעלים עומדים וטוחין שלא נתיאשו מהם מ"מ הרי אלו שלו כיון שלא היה ביד הבעלים להציל, ולא מצינו שום חלוק בין שבא החפץ בפי הארי או לא ומשמע שבכולם הרי אלו שלו, וא"כ אמאי לא נימא ג"כ במציל מן החץ שיהא שלו כי מ"ש מציל מן הדליקה או מציל מן החץ והלא גם בחץ הכלי היא אבידה כמו בארי ודוב ודליקה, וכיון שאם היה רוצה ליקח את החפץ לעצמו היה יכול והרי אלו שלו, א"כ כששברה אמאי יהא חייב לשלם והלא את שלו שבר ולא של הבעלים.
ג) וגם על הגמ' יש לתמוה כן למה לן טעמא בזורק כלי מראש הגג לפטור את המשברו משום דמנא תבירא תבר והוי כאלו הכלי כבר נשברה ומינה פשטינן דבתר מעיקרא אזלינן תיפוק ליה דבלאו האי טעמא יש לנו לפטור את המשבר משום דקי"ל שהמציל מן הדליקה ומכל דבר האבוד הרי אלו שלו וכיון דאם היה רוצה ליקח לעצמו היה רשאי מכ"ש שאם שברו היה פטור מלשלם.
ד) לכאורא היה נראה לתרץ ע"פ מה שכתבנו לעיל דהאי דינא דאבידה ששטפה נהר ליכא אלא במקום שגם דמי החפץ אבודים ממנו לגמרי כגון בנהר וגייס וכדומה אבל במקום שדמי החפץ אינן אבודים לגמרי אינה דומה לאבדה ששטפה נהר הלכך כאן בזורק כלי מראש הגג או בזורק חץ אל הכלי שדמי החפץ אינן אבודים ממנו שהרי הזורק מחויב לשלם לו דמי כליו לכן לא הוי כרבידה ששטפה נהר, לכן בזורק חץ אל הכלי ובא אחר ושברו חייב המשבר, ובזורק כלי מראש גג לא פטרינן ליה רק מטעם דמנא תבירא תבר ולא פטרינן ליה מטעם אבדה ששטפה נהר משום דכיון שהזורק מחויב לשלם דמיה אין לו דין אבדה ששטפה נהר שהרי אין דמי החפץ אבודים.
ה) אך אי אפשר לפרש כן שהרי רבה סתמא קאמר הזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מאי טעמא מנא תבירא תבר ומדלא קאמר רבה מי היה הזורק אדם בר דעת או חרש שוטה וקטן, וכן התוס' וכל הפוסקים שכתבו דבזורק חץ אל הכלי ובא אחר ושברו במקל חייב לא הזכירו ג"כ מי היה הזורק ומשמע שאפילו אם הזורק היה חרש שוטה וקטן ג"כ המשבר חייב אע"ג דליכא ממי לגבות דמי החפץ ואפילו הכי חייב המשבר אלמא חזינן דאפילו כשדמי החפץ הוא אבוד מן הבעלים שהרי כששברה חרש ושוטה וקטן בודאי דמי החפץ הם אבודים מן הבעלים כמו אבידה ששטפה נהר וכמציל מן הדליקה ואפילו הכי המשבר חייב לשלם והדבר תמוה כנ"ל השתא מישקל לנפשיה רשאי איפטורי מלשלם לא כל שכן, ועוד שהרי רש"י כתב בפירוש (בב"ק דף כ"ו) במילתא דרבה דאמר זרק כלי מראש הגג וכתב רש"י וז"ל זרק בעל הכלי כלי מראש הגג אלמא דקאי על בעל הכלי שהוא זרק את הכלי ובודאי ליכא מי שישלם לו את דמיו, ואם נימא דאיירי שבעל הכלי זרק את כליו מראש הגג במזיד ומתכוין להפילו כ"ש וכ"ש שיקשה טפי אמאי יתחייב המשברו, מלבד דדמיא לאבדה ששטפה נהר כמו שכתבנו עוד דמיא להפקר שהרי מדעתו הפילו ורוצה לשברו כמו"ש הרמ"א סימן רס"א סעיף ד' וז"ל וי"א דאבדה מדעת הוי הפקר וכל הקודם זכה עכ"ל, ובודאי צריך לומר דאיירי שבעל הכלי זרק כליו מראש הגג בשוגג ושלא במתכוין א"כ לא הוי הפקר ואין זה אבדה מדעת אלא דמי לאבדה ששטפה נהר כיון שאין להם להבעלים מי שישלם להם את דמיהם והוי כמו שהודלק דליקה ע"י הבעלים בשוגג ושלא במתכין, דאז בודאי הוי כל חפצי הבעלים כאבדה ששטפה נהר אם אין הבעלים יכולין להציל והמציל מן הדליקה הרי אלו שלו כמציל מזוטו של ים ומפי הארי דקי"ל הרי אלו שלו.
ו) והנה בחו"מ סימן ש"ג ס"ג כתב הרמ"א וז"ל אם נפלה דליקה בעיר ונשרפו החפצים שהיה שומר שכר עליהם הוי אונס אם לא יכול להציל בעצמו ולא ע"י אחרים ודוקא שיודע בודאי שנשרפו אבל אם אינו יודע בבירור רק שהיו בבית שנשרף אינו יכול לישבע שנשרפו דדלמא עכו"ם נכנסו וגנבו אותו ולכן חייב לשלם, וכתב שם הנתיבות ס"ק ג' וז"ל הרבה הוא תמוה דכיון דמיירי דלא היה יכול להציל אפילו ע"י אחרים הפקר הוא וכל הדוחק עצמו ומציל זכה בו כדין מציל מן הדליקה ולא גנבים הם וכדין זכו ועוד הא בלאו גנבים היה שרף ומהיכי תיתי יתחייב עכ"ל הנתיבות ופירוש דכיון שהגנבים רשאים ללוקחו לכתחלה כדין ואין גנבים שמם א"כ לא מקרי גנבת אונס לחייב את השומר שכר רק מקרי אונס הדליקה שהשומר שכר פטור מאונסים.
ז) והנה הקצוה"ח סימן ת"ו בסוף הסימן חידש שם דבר גדול דיאוש אינו יוצא מרשות הבעלים מד שבא ליד הזוכה אבל קודם שבא ליד הזוכה אינו יוצא מרשות הבעלים ע"ש שהביא ראיה לזה בפ' מרובה ד' ס"ו דאמרינן זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות והיינו דכיון שהגזלן אינו רוצה לקנותו לכן יכול לומר לו הרי שלך לפניך משום דאכתי של הבעלים הוא, ואם נימא דיאוש לחוד מוציא מרשות הבעלים אפילו קודם שבא ליד זוכה א"כ אמאי יכול לומר לו הרי שלך לפניך שהרי לאו דמריה הוא, ע"ש בקצוה"ח שתירץ בזה גם ההוא דשור הנסקל שהוזמו עדיו שכל הקודם זכה ע"ש בדבריו ולפי מה שכתבנו לעיל דההיא דשור הנסקל כל הקודם בו זכה הוא מדין אבדה ששטפה נהר א"כ מוכרח לומר לדברינו שגם באבדה ששטפה נהר ובפי הארי אע"ג שהתורה התירתה לכל אדם ליקח לעצמו מ"מ לא נפיק החפץ מרשות הבעלים עד דאתא לרשות זוכה אבל לא קודם לכן, דתי לאו הכי ישאר קושית הקצוה"ח שם שהקשה על הגמ' דב"ק ד' צ' מועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות ואח"כ חוזרין ודנין אותו דיני נפשות קדמו ודנוהו דיני נפשות אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות ופריך הגמ' וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות מאי הוי ליהדר ולידייניה דיני ממונות ע"ש בקצוה"ח שהקשה מאי פריך הגמ' הא אמרינן בכריתות שור הנסקל שהזמו עדיו כל הקודם וזכה בו זכה משום דאפקורי אפקריה וכיון שקדמו ודנו אותו דיני נפשות הרי נעשה הפקר ואיך אפשר לידייניה דיני ממונות כיין שהפקירו קודם שהעמידו בדין וקי"ל נגח אח"כ הפקירו הבעלים את השור הרי הבעלים פטורין מלשלם כדאיתא בחו"מ סימן ת"ו ס"ג אך אם נימא כדברי שגם באבדה ששטפה נהר אינה יוצאה מרשות הבעלים קודם שבאה ליד הזוכה ניחא, דאע"ג דשור הנסקל שנגמר דינו לסקילה דומה לאבדה ששטפה נהר והתורה התירתו מ"מ לא נפיק מרשות הבעלים טרם שבא ליד הזוכה לכן יוכלו ב"ד שפיר לדונו דיני ממונות אחרי שדנוהו דיני נפשות כי בזה לא נעשה השור עדיין הפקר ולא יצא כלל מרשות הבעלים ואינו דומה לנגח ואח"כ הפקיר שהוא פטור דשאני התם שהפקר מוציא מרשות הבעלים גם קודם שזכה בה אחר.
ח) ובזה יש לתרץ גם הקשיות הנ"ל דההיא דזורק חץ אל הכלי ובא אחר ושברו שהמשבר חייב אע"ג שאם המשברו הוה קדם וזכה בו היה יכול לזכות בו כדין המציל מן הדליקה ומפי הארי מ"מ אם לא קדם וזכה בו רק שברו הוא חייב לשלם, וטעמו של דבר שהרי הוא כמו יאוש שאינו מוציא רשות הבעלים עד דאתא לרשות זוכה, הלכך כשזכה בדין זכה בו ובשלו זכה דכיון שכבר נתיאשו הבעלים מקודם רק שהיאוש לבד אין בכחו להוציא את החפץ מרשות הבעלים עד דאתא לרשות זוכה, אבל לאחר שבא החפץ לרשות זוכה שפיר הועיל היאוש להוציאו מרשות הבעלים לכן הרי אלו שלו אבל כששבר ולא זכה בו נמצא שבשעת השבירה עדיין החפץ של הבעלים היה ושלהם שיבר ולא שלו לכן מחויב לשלם מה שהזיק.
ט) וכן קושית הנתיבות על הרמ"א יש לתרץ בזה דכיון דקודם שלקחו הגנבים עדיין היה החפץ של הבעלים כדין אבדה ששטפה נהר וכדין אבדה לאחר יאוש רק שהגנבים הם הוציאו את החפץ מרשות הבעלים והם נתקו את קנינן לכן מקרי גנבת אונס ואין זה מקרי אונס אחר, דדוקא אם היה בכחו של הדליקה להוציא לגמרי מרשות הבעלים ולעשותו הפקר גמור נמצא שהגנבים לא עשו שום דבר חדש ולא הוציאו מרשות הבעלים כלום ואין זה מקרי גנבת אונס רק כי זה מקרי אונסה של הדליקה אבל כיון שהדליקה לא היתה בכחה להוציא את החפץ מרשות הבעלים רק שהגנבים הוציאו את החפץ מרשות הבעלים לכן מקרי זה גנבת אונס שהשומר שכר חייב עליהם.
י) וכן בההיא דשור הנסקל שהוזמו עדיו דקי"ל שכל הקודם בו זכה, דוקא אם קדם אחד וזכה אז אמרינן שיוכל לזכות בו אבל אם קדם אחד והרג את השור אזי הוא מחויב לשלם דמי השור מפני שהרג שורו של חבירו אשר עדיין לא יצא מרשותו, משא"כ אם זכה בו אזי בשלו זכה ולא בשל חבירו שהיאוש עם הזכיה מוציאין את השור מרשות הבעלים לכן הרי אלו שלו.