משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דיאוש ומתנות כהונה · פרק יט
א) ודע דהלסטים והאנסים האלה דדמיין לאבידה ששטפה נהר וכמציל מפי הארי לאו דוקא לאחר שבא ליד האנסין אלא אפילו קודם שבא ליד האנסין ג"כ המציל מהם הוי כמציל מן הדליקה אם היה ברי היזיקא היינו שאם לא קדם והציל לא היה ביד הבעלים להציל והיה החפץ נאבד בדליקה או בידי האנסין הרי החפץ של המציל כאלו בא כבר החפץ ביד האנסין שהרי אלו של המציל, לכן אמרינן בב"ק דף קט"ו מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו לא יאמר הרי הפירות שיש לי בתוך ביתי מחוללים על מעות הללו ואם אמר דבריו קימין אם יכול להציל ע"י הדחק, אבל אם לא יכול להציל כלל אזי אם אמר לא אמר כלום והוא משום דדמיא לאבדה ששטפה נהר, אבל בסתם גנב וגזלן אין הדבר כן רק הוי יאוש ברשותו ולא מהני היאוש מה שנתיאשו הבעלים בשעה שהחפץ עדיין בידם כיון שאין החפץ אבוד וגם דמי החפץ אינם אבודים כלל, לכן לא מהני היאוש רק אחר שנגנב או נגזל החפץ מידם אבל כשעדיין החפץ ברשות הבעלים לא מהני היאוש, ועיין בנתיבות סימן שס"א דמשמע מדבריו שבכל הגנבים והגזלנים מהני היאוש גם קודם שנגנב או נגזל מיד הבעלים מטעם יאוש דאבדה, ודבריו תמוהים דאי משום יאוש דאבדה אתינן עלה הרי הנתיבות בסימן רנ"ט ס"ק א' הסכים דיאוש ברשותו לא מהני באבידה ואיך כתב דיאוש מהני בגזלן קודם שגזלו מיד הבעלים, אלא נראה כמו שכתבתי דיאוש דאבדה וכן היאוש של סתם גנב וגזלן אינו מועיל כל זמן שהחפץ הוא ברשות הבעלים רק באנס ולסטים דדמיין לאבדה ששטפה נהר שם מהני אפילו כשהחפץ עדיין ברשות הבעלים כמו בדליקה וארי ודוב ושטף מים דליכא שם משיכת הגזלה ואפילו הכי המציל מידם הרי אלו שלו
ב) עוד כתב הנתיבות סימן שס"א ס"ק ב' דבאנסין שגרמו להבעלים שיתיאשו מן החפץ רשאים אח"כ ליקח את החפץ לעצמם ואין עליהם מצות השבה כלל וגם מזה שגרמו להבעלים שיתיאשו אין זה רק גרמא בעלמא עיין בדבריו, ובודאי שתקעו הדברים האלה ואסור להעלות על הדעת דברים כאלה להתיר את הרצועה לאנסין לשלול ולבוז, אלא ודאי הדבר פשוט דאע"ג אם אדם אחר יקח את החפץ לעצמו אד יפטרו מלהחזיר לבעלים ואין חיוב השבה לא על האנסין ולא על האיש המציל מידם כי על האנסין אין חיוב השבה יען שלא עשו מעשה בידים ואינה אלא גרמא בעלמא, וכן המציל מידם הרי אלו שלו ואין עליו שום חיוב השבה דהוי כמציל מפי הארי מ"מ אם האנסין בעצמם לקחו את החפץ בודאי מוטל עליהם חיוב השבה ועד כאן לא אמרינן דאבדה ששטפה נהר התירתה התורה אלא לאחרים אבל לאותו האיש שפתח את שטף המים או שהדליק את האש לא התירה התורה אליו ודוגמא לזה כתבו התוס' בב"ק דף כ' ד"ה הא איתהנית לענין אכלה מתוך הרחבה אע"ג דאלעיסה לא מיחייב משום דהוי שן בר"ה ואלו החזירה הבהמה לא היה שוה כלום מ"מ כיון שנהנית הבהמה ע"י החסרון שהיה מתחלה לכן חייב לשלם, ובשמעתתא דזה נהנה וזה לא חסר הארכנו בזה וכתבנו שהטעם הוא דלכולי עלמא הפקיר ואינו מקפיד על שום אדם אם יקחו לעצמם כיון שלא חסר כלום רק על האדם זה שגרם לו את החסרון עליו הוא מקפיד יותר, כן הדבר הזה שלא התירה התורה לאבדה ששטפה נהר רק לאחרים שלא גרמו לו ההפסד והשטיפה אבל לאותו האיש שגרם לו שיהא
*) זה היה בזמן הבית בהיות הסנהדרין, ועתה דינא דמלכותא [יר"ה] דינא החפץ. אבוד אליו לא התירתה התורה וא"כ האנסים מחויבים בהשבה כל מה ששללו ובזזו ודבר פשוט הוא דלא כהנתיבות
ג) וכן אמרינן במשנה (ב"ק דף ט"ו) הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו מועדין אלמא שהוא חייב לשלם ולדברי הנתיבות אין על הבעלים שום חיוב תשלומין שהרי מקודם שבא הטרף בפי הארי נעשה כהפקר וכל הקודם בו זכה ואח"כ כשאכל לאו של הבעלים אכל ומה שגרם לעשות הפקר אינו אלא גרמא בעלמא לדברי הנתיבות אלא ודאי כדאמרן שהאנסין בעצמם הם בודאי מחויבים לשלם לבעלים ומחויבים בהשבה על מה שאכלו משל הבעלים לכן גם בעל הבהמה ובעל החיה ובעל הארי והדוב הם מחויבים לשלם לבעלים ועיין מה שכתבנו לקמן פרק כ' לחלק בין זוכה למזיק, ולפי מה שכתבנו דהיכא שיש על הבעלים חיוב תשלומין אין דינו כאבידה ששטפה נהר א"כ מוכרח לומר דהא דאמרינן דהמציל מן הארי והדוב והנמר וכו' הרי אלו שלו משום דהוי כאבידה ששטפה נהר איירי שהארי והדוב של הפקר הם שאין להם בעלים שישלמו את הנזק שהזיקו אבל אם יש להם בעלים כיון שיש חיוב תשלומין על הבעלים לא הוי כאבידה ששטפה נהר א"כ אין ראיה מההיא דב"ק דף ט"ו שהרי הארי והדוב יש להם בעלים אשר מוטל עליהם לשלם, אך על דברי הנתיבות ישאר הקושיא מדוע חייבים לשלם שהרי הוא לא חילק בכך דלדבריו כשנתיאשו הבעלים קודם שבא ליד הגזלן אע"ג שיש ממי לגבות ואין הדמים אבודים מ"מ הוי כאבדה ששטפה נהר וכבר כתבתי כי דבריו אין להם שחר כלל וכלל והם דברים שאין ראוים לשומעם.