משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דיאוש ומתנות כהונה · פרק יח
א) ובזה נראה לי ליישב את דברי הרמב"ם והמחבר דהנה מרן המחבר בחו"מ סימן שס"א פסק לענין גזלה דיאוש כדי לא קנה רק יאוש עם שינוי רשות קנה, ופסק שם ס"ג בד"א בידוע שנתיאשו הבעלים אבל סתם גזלה לא הוי יאוש בעלים ושם ס"ד כתב יאוש עם שינוי רשות קנה ונתבארו משפטיו בסימן שנ"ג, ובסימן שנ"ג כתב המחבר לענין גנב דהיכא שקנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות מחויב הלוקח לשלם דמים לבעלים אם לקח מגנב מפורסם ואם לא היה גנב מפורסם אין הלוקח צריך לשלם דמים משום תקנת השוק א"כ שמעינן מדברי המחבר שגם לענין גזלה הדין כן כמו בגנבה שהלוקח מחויב לשלם דמים אע"פ שהיה יאוש ושינוי רשות, ועוד פסק מרן המחבר בסימן שס"א ס"ה דלא הוי שינוי רשות אלא א"כ מכרו או נתנו לאחר אבל אם בא אחר ונטלו מבית הגזלן שלא מרצונו לא הוי שיטי רשות, ואם ירצה הנגזל גובה מהראשון או מהשני, ובסימן שס"ח פסק מרן המחבר וז"ל המציל מיד לסטים ישראל הרי אלו שלו מפני שסתם הדבר שנתיאשו הבעלים ואם ידע שלא נתיאשו חייב להחזיר אבל המציל מיד לסטים עכו"ם או מוכס עכו"ם חייב להחזיר שסתם הדבר שלא נתיאשו הבעלים ואם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו ומפני מה אמרו סתם לסטים ישראל נתיאשו הבעלים וסתם עכו"ם לא נתיאשו מפני שהבעלים יודעים שעכו"ם מחזירים מיד הגזלן אע"פ שאין שם עדים שגזלן אלא בראיות רעועות ובאומד הדעת עכ"ל המחבר וכן פסק הרמב"ם בפ"י מהל' גזלה ע"ש.
ב) ועיין באחרונים שהקשו כמה קושיות על דברי הרמב"ם והמחבר א) דבסימן שס"א פסק דסתם גזלה לא הוי יאוש בעלים ולא חילק בין שהגזלן היה עכו"ם או ישראל וכן אמרינן בקידושין ד' נ"ב לית דחש להא דר' שמעון דאמר סתם גזלה יאוש בעלים אלמא שהדבר הוא פשוט להלכה למעשה דסתם גזלה לא הוי יאוש בעלים ובסימן שס"ח פסק דסתם גזלה הוי יאוש בעלים אם הלסטים הם לסטים ישראל, ב) דבסימן שס"א פסק דיאוש כדי לא קני רק עם שינוי רשות, והחוטף מיד הגזלן לא מקרי שינוי רשות רק אם הגזלן בעצמו מוכר לו אי נותן לו, ובסימן שס"ח פסק שהמציל מיד הלסטים אחר שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו, והמציל מידם מקרי שחטף מידם ואמאי יהא שלו והלא לא הוי כאן רק יאוש לחוד בלא שינוי רשות כיון שהגזלן מדעתו ומרצונו לא נתן מאומה א"כ אין כאן שינוי רשות ג) דמשמע שהחוטף הרי אלו שלו ואין צריך לשלם דמים לבעלים והלא בסימן שס"א ובסימן שנ"ג פסק דאע"פ שקנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות מ"מ צריך לשלם לבעלים את דמי החפץ עיין באחרונים מה שדברו בזה.
ג) והנה מקור דברי מרן המחבר בסימן שס"ח הוא מדברי הרמב"ם ריש פרק ו' מהל' גזלה ואבדה וז"ל שם קורות ואבנים ועצים ששטפם הנהר אם נתיאשו הבעלים מהם הרי אלו מותרין והן של מצילן ואם אינו יודע אם נתיאשו או לא נתיאשו חייב להחזיר ואין צריך לומר אם היו הבעלים מרדפין אחריהם, לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן העכו"ם ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס אם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר, המציל מיד לסטים ישראל הרי אלו שלו מפני שסתם הדבר שנתיאשו הבעלים ואם ידע שלא נתיאשו חייב להחזיר אבל המציל מיד לסטים עכו"ם או מוכס עכו"ם חייב להחזיר שסתם הדבר שלא נתיאשו הבעלים ואם ידע בודאי שנתיאשו הרי אלו שלו, ומפני מה סתם לסטים ישראל נתיאשו הבעלים וסתם עכו"ם לא נתיאשו מפני שהבעלים יודעים שהעכו"ם מחזירין מיד הגזלן אע"פ שאין שם עדים שגזל אלא בראיות רעועות ובאומד הדעת עכ"ל הרמב"ם שם ומקורו של דבר זה עיין בהה"מ ולי נראה שמקורו הוא מהא דאיתא בב"ק ד' קי"ד במשנה המציל מן הנהר או מן הגייס או מן הלסטים אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו ע"ש דמוקי ליה בגמ' דאיירי בלסטים עכו"ם אבל בלסטים ישראל בסתמא נמי הוי יאוש
ד) ודברי המשנה והגמ' ודברי הרמב"ם ודברי מרן בשו"ע ףש סימן שס"ח איירי בחד גונא וכולם איירו שהבעלים יכולים להציל ע"י הדחק כמו שכתב הה"מ דאי כשאין הבעלים יכולים להציל כלל אין אנו צריכין ליאוש הבעלים וגם לא שייך לומר שלא נתיאשו הבעלים כמו שכתבנו לעיל וכולם איירו בחד גונא דומיא דנהר ודומיא דארי ודוב ודומיא דכל הנך דאיירי שדמי החפץ אין הבעלים יכולים להציל אפילו ע"י הדחק כמו בנהר וזוטו של ים וארי ודוב שאין שם ממי לגבות דמי החפץ רק גוף החפץ יכולים להציל ע"י הדחק, נמצא כי הלסטים דקתני במשנה דב"ק וברמב"ם פ"י מהל' גזלה ומרן המחבר סימן שס"ח כולהו איירו בחד גונא בלסטים דומיא דנהר וזוטו של ים אשר דמי החפץ הוא אבוד מן הבעלים לגמרי ואין הבעלים יכולים להציל דמי החפץ אפילו ע"י הדחק רק את גוף החפץ יכולים הבעלים להציל ע"י הדחק לכן כשנתיאשו הבעלים הרי החפץ של המציל משום דדמיא לאבידה ששטפה נהר לכן אין צריך שינוי רשות ונתינת דמים כמו שאר גנב וגזלן דעלמא רק סגי ביאוש לחוד וכיון שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו דהוי כאבדה ששטפה נהר, וכן הקושיא שהקשינו והלא בסימן שס"א פסק מרן דסתם גזלה לא הוי יאוש בעלים ומשמע שאין חלוק בין גזלן ישראל לגזלן עכו"ם ג"כ מתורץ בזה משום דדוקא בסתם גזלן קי"ל דלא הוי יאוש בעלים משום דסבר למחר נקיטנא ליה בדינא אבל הליסטים דאיירו בהם המשנה דב"ק והגמ' שם והרמב"ם ומרן בשו"ע סימן שס"ח איירו בגדודי גייסות שהתקשרו לשלול שלל ולבוז בז דלא שייך שם לומר שיתבעם לדין לכן מסתמא הוי יאוש בעלים, ומה שאמרו החלוק בין לסטים ישראל ללסטים עכו"ם משום שהעכו"ם מחזירין מיד הגזלן בראיות רעועות שלא בעדים משא"כ בישראל א"כ משמע לכאורא שבא דיניהם לפני הדיינים ויד הדיינים תקיפה עליהם להוציא מהם אם ימצא הנגזל עדים, וא"כ הוי לכאורא תיובתא לדברינו דאיירי באופן שלא שייך לומר שיתבעם לדין משום שעושים מעשיהם ברמה וביד חזקה.
ה) אך כאשר תידוק שפיר בהאי מילתא תראה כי דברי נכונים כי לכאורא דברי הגמ' תמוהים מאוד איך שייך לומר שיתיאש בגזלן ישראל משום שדייני ישראל מבקשים עדים כשרים, והלא כל הגזלנים והגנבים שדברו חכמים בכל מקום איירי דאיכא עדים שגזל וגנב דאי ליכא עדים מהיכן ידעינן שגזל ממנו ואי אדם מתייאש בדבר שצריך עדים איך גובין כל ההלואות והניזקין וכל הדמים בדבר שמועיל היאוש אלא על כרחך כיון שיש לו עדים אינו מתיאש וכיון דאיכא עדים שגזל ממנו אמאי מתיאש בלסטים ישראל ואם איירי דליכא עדים שהלסטים גזלו את החפץ מן הנגזל איך שייך לדון ולהסתפק אם המציל מידו הרי אלו שלו או לא כיון שאין אט יודעים של מי הוא החפץ ואפילו בלסטים עכו"ם דאמרינן שהמציל מיד הלסטים מחויב להחזיר לבעלים הראשונים מ"מ איירי דוקא שהבעלים הראשונים הביאו עדים שהחפץ הוא שלהם והליסטים גזלו מהם דאי לאו הכי איך נוציא ממון מן המציל אלא ע"כ כי הן בליסטים ישראל והן בליסטים עכו"ם איירי דאיכא עדים שהליסטים גזלו מהם א"כ אמאי מתיאש בליסטים ישראל כיון שיש לו עדים שהחפץ הוא שלו ולסטים גזלו ממנו.
ו) אלא ודאי כדאמרן דאיירי בגדודי גייסות ולסטים דלא צייתי דינא ואין יד הדיינים שולטת עליהם שיקיימו את גזר דינם לכן אע"ג דאיכא עדים שגזלו אפילו הכי לא יועילו לו כלום לא בדייני ישראל ולא בדייני עכו"ם ומה שאינו מתיאש בלסטים עכו"ם הוא משום שיש לו תקוה שיקבץ גדוד גדול משלהם ויכו ויכניעו את הלסטים ויוציאו מידם את אשר שללו ובזזו הן ולא דמיהם והחלוק שבין לסטים ישראל ללסטים עכו"ם הוא בזה דבלסטים ישראל לא יוכל לקבץ עליהם המון רב להכותם ולהכניעם רק ברשות ב"ד*), וב"ד לא יתנו לו רשות לרדוף אחרי הגדוד ולהכותם וליקח מידם את החפצים שלהם, אע"פ שיש לו עדים מ"מ לא ימהרו ב"ד לקבל עדים שלא בפני בע"ד וליתן לו רשות ועיין חו"מ סימן כ"ח סעיף ט"ז שאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד אלא אם כן שלחו לו ולא בא ע"ש שאם היה הנתבע חולה אין מקבלין עדים שלא בפניו ועיין חו"מ סימן ד' אע"ג שיכול אדם לעשות דין לעצמו מ"מ אסור לעשות ע"י עכו"ם וכיון שיצטרך לעשות ע"י ישראל בודאי לא יוכל לעשות בלא רשות ב"ד וב"ד לא ימהרו לקבל עדים שלא בפני בע"ד ובין כך ובין כך ינוסו השוללים וילכו לדרכם לכן קא מתיאש שפיר ואכל בלסטים עכו"ם שאין צריך רשות מב"ד ישראל, והעכו"ם ישמעו לו לרדוף אחרי הגדוד שלא בראיות ברורות רק בראיות רעועות לכן לא מיאש תיכף מן גוף החפץ אבל מן דמי החפץ בודאי קא מתיאש תיכף כיון דלא צייתי דינא ודמי החפץ הוא אבוד מן הבעלים לכן הוי כאבדה ששטפה נהר אם נתיאשו הבעלים אח"כ לכן סגי ביאוש לחוד ואין צריך שינוי רשות ומתורץ בזה כל הקושיות הנ"ל, אבל בשאר גנבים וגזלנים דצייתי דינא ויד ב"ד תקיפה עליהם בודאי אינו מתיאש לא מגוף החפץ ולא מדמיו כי ב"ד יכריחום לבא לפניהם ולדון ויוציאו מהם את גוף החפץ כשיהא בעין אי דמי החפץ כשאין החפץ בעין.