אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א שמעתתא דיאוש ומתנות כהונה › פרק יז

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דיאוש ומתנות כהונה · פרק יז

פרק טז

א) והנה התוס' בב"ב דף מ"ד ד"ה דוקא והרא"ש שם הוכיחו מסוגיא דפרק השולח (דף ל"ט) דמשמע שיאוש מועיל בעבדים אע"ג שהוקשו לקרקעות וכן מסוגית הגמ' דגיטין דף נ"ח משמעתתא דסיקריקון הוכיחו ג"כ התוס' והרא"ש שיאוש מועיל בקרקעות וא"כ לדידן דקי"ל שאין יאוש מועיל בקרקעות ועבדים ושטרות נשארו קושיות התוס' מבלי ישוב וצריך עיון וישוב לתרץ קושיות תוס' הנ"ל, וכן לפי מה שכתבנו לעיל שיש חלוק בין יאוש דגזלה ליאוש דאבדה, היינו שיאוש דגזלה אינו מועיל בעבדים ושטרות וקרקעות ויאוש דאבדה מועיל בהם יקשה ג"כ והלא בסוגיא דפ' השולח דף הנ"ל לענין עבדים וסוגיא דסיקריקון לענין קרקעות איירי ביאוש דגזלה ואמאי מועיל היאוש בהם שהרי היאוש הוא ע"י גרמת אדם מה שבני אדם השובים לקחו בשביה את עבדו של זה וע"י זה שגזלו הסיקריקון את קרקעו של פלוני וכיון שבא היאוש ע"י גרמת אדם הוי יאוש דגזלה שאין היאוש מועיל ולא הוי יאוש דאבדה, שהיאוש מועיל בהם.

ב) והנני להעתיק הסוגיא דפ' השולח (דף ל"ז) לענין עבדים וז"ל המשנה שם עבד שנשבה ופדאוהו אם לשום עבד ישתעבד אם לשם בן חורין לא ישתעבד רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד עכ"ל המשנה ובגמ' שם במאי עסקינן וכו' רבא אמר לעולם לאחר יאוש ולשום עבד ישתעבד לרבו שני לשום בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשם בן חורין פרקיה לרבו ראשון נמי לא דהא לאחר יאוש הוה וכו' ולרבא דאמר לאחר יאוש ולרבו שני רבו שני ממאן קני ליה משבאי שבאי גופיה מי קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו וכו' ואימא הני מילי בכספא אבל בחזקה לא אמר רב פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון וכו' עכו"ם ישראל מנא לן דכתיב וישב ממנו שבי עכ"ל הגמ'.

ג) וכתב הרשב"א בחידושיו למס' גיטין שם וז"ל כתב הראב"ד ז"ל קשיא לי טובא היכא קני ליה למעשה ידיו ואי קאי בהדיה בדינא מי לא מפיק ליה מתותיה ידיה ומי מצי אמר ליה הא קניתי ליה בחזקה ואי עריק מיניה מי מצי לאהדורי בדינא ואגב אונסא הוא דמשתעבד ביה מעתה האי ישראל דזבנא מיניה לשם עבדות אמאי ישתעבד בו דמשמע דמדינא קאמר לוקים בהדיה בדינא (ליפוק דהאי ישראל לאו אנס הוא מדינא ליכא ולא מידי ולא העלה תירוץ לקושיא זו כלל, אבל הרמב"ן תירץ דמשום יאוש בעלים נגעו בה דכיון דנתיאשו בעלים ממנו זכה נכרי בגופו למעשה ידיו דעבד עצמו לא זכה במעשה ידי עצמו ביאוש בעלים לפי שלא פקע ממנו אלא קנין פירות וכו' ולפי פירוש זה קרא דכתיב וישב ממנו שבי לאו בישראל גמור משתעי קרא אלא כנעני וכו' והיינו דכתיב שבי כלומר ששבה מהם מי שנשבה בידן של ישראל וכן אמרו ז"ל ששפחה כנענית היתה וכו' ותמיהה לי דאדרבה משמע לכאורה דלרבא דאמר דשבאי קני ליה משעת שביה הוא דקני ליה ואפילו לפני יאוש ותדע לך דהא אתי לדמויי חזקה לכספא וכשם דבכספא קני ליה לאלתר הכי נמי קני ליה בחזקה לאלתר וכו' ותדע לך דהא מעמון ומואב טיהרו בסיחון ילפינן לה וההיא בקרקע היא וקרקע בעלמא אינה נגזלת ולא שייך בה יאוש ואם כן חזקה דגופו דמייתי מינה אפילו קודם יאוש היא דרחמנא אמר דליקני בחזקת מלחמה וכו' ומעתה מה שהקשה הראב"ד ז"ל אינו קשה כלל דודאי אם לקחו במלחמה קנאו וכו' דכל שלקחו בחזקת מלחמה בין גופו בין ממונו קנאו שהתורה זכתה לו עכ"ל הרשב"א שם בגיטין.

ד) והעולה מדבריו שאיירי שלקחו את העבד בכבוש מלחמה ואפילו קודם יאוש נמי דלא כמו שמשמע מפשטות הגמ' דאיירי דוקא לאחר יאוש אלא אפילו קודם יאוש איירי רק דכבוש מלחמה שאני כדגמרינן מקרא דכתיב וישב ממנו שבי וכן מהני כבוש מלחמה אפילו בקרקע כדאמרינן עמון ומואב טהרו בסיחון היינו כי סיחון כבש במלחמה את ארץ בני עמון וארץ מואב לכן הותרו ישראל ליקח להם את ארץ עמון ומואב עיין שם ברשב"א שהאריך בזה, וכן הסכימו עמו הקצוה"ח סי' שע"א והש"ך סימן שס"ג שיש חלוק בין חזקה דכבוש מלחמה או לא, אך מדברי רש"י ותוס' והרמב"ן ושאר מפרשים לא משמע כן רק משמע דאיירי לאחר יאוש ומשום יאוש הוא דקני וצריך ביאור.

ה) והנה אף שאין מהראוי להכניס ראשי בין ההרים הגבוהים בדבר שכבר קשו ביה קמאי דקמאי בכל זאת אמרתי להסביר דברי רבותינו ולהשוות דבריהם במה אפשר, הנה קי"ל אבדה ששטפה נהר התורה התירתה כדאיתא בב"מ דף כ"ב מנין לאבדה ששטפה נהר שהיא מותרת שנאמר וכן תעשה לחמורו וגו' אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם, ונראה דהאי דינא איתא גם בעבדים ושטרות וקרקעות דכיון שהתורה לא מיעטה אותם מדין אבדה נמצא שהעבדים והשטרות והקרקעות ישנן בכל דיני אבדה לכל פרטיה ודקדוקיה וכמו שבשאר חפצים ומטלטלין אמרה תורה דדוקא אבודים ממנו ומצוין אצל כל אדם ישנן בדיני אבדה אבל אבדה ששטפה נהר התירתה התורה כן הדין בעבדים ושטרות וקרקעות כששטפם נהר התירתם התורה ורשאין כל אדם להציל לעצמן מן הנהר ומן הדליקה ומן הארי ומן זוטו של ים את המבדים והשטרות והקרקעות כשילכו לאיבוד אם הוא לא היה מציל והרי אלו שלו כמו כל מטלטלים שהתורה התירה כשהצילם אדם ממקום האבוד.

ו) וז"ל הרמב"ם פי"א מהל' גזלה ואבדה הל' י' המוצא אבדה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק הרי זו של מוצאה שנאמר אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתייאש ממנה עכ"ל הרמב"ם הרי א"ר כי אבדה ששטפה נהר שהתורה התירתה הוא מפני שנתיאשו הבעלים אבל אם ידעינן בודאי שלא נתיאשו הבעלים רק דעתם מדיין לחפש ולתור ולבקש על אבידתו ששטפה נהר אזי לא התירתה התורה, וכן כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' גזלה ואבדה הל' א' וז"ל קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהם ששטפה הנהר אם נתיאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרין והן של מצילן וכו' לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן העכו"ם ומן הדליקה ממן הארי ומן הדוב ומן הברדלס אם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו עכ"ל שם הה"מ וז"ל וסובר דזוטו של ים ושלוליתו של נהר דוקא בשנתיאשו וכפשטא דברייתא דר' שמעון בן אלעזר (בב"מ דף כ"ד שמסיים מפני שהבעלים מתיאשים מהם) ומיהו עיקר הדין דא"י להציל אע"פ שלא נתיאשו הרי אלו של מוצאן וכי בעינן נתיאשו דוקא ביכולים להציל ע"י הדחק ואצ"ל ביכולים להציל בהדיא אבל בשאין יכולים להציל רק על צד הזרות והפלא ודאי אפילו לא נתיאשו, ואפשר שהרב סובר דבכל כהאי גונא היינו נתיאשו וכ"כ למטה פי"א כזו דזוטו של ים שזה ודאי נתיאשו ממנה עכ"ל הה"מ היוצא מדבריו דזוטו של ים כשהבעלים אינם יכולים להציל אפילו ע"י הדחק אזי הרי הוא של מוצאן אפילו אם הבעלים עומדים וצווחים רק אם יכולים להציל ע"י הדחק אזי בעינן יאוש בעלים וכ"כ הכ"מ ע"ש וכן פסק מרן בשו"ע סימן רנ"ט סעיף ז' שהמציל מן הארי ומן הדוב וכו' הרי אלו שלו אפילו הבעל עומד וצווח והוא מפני דאיירי ג"כ שלא היה ביד הבעלים להציל כלל אפילו ע"י הדחק.

ז) ובדברינו שכתבנו לעיל מיושבים ג"כ דברי הרמב"ם דתלה הדבר באם נתיאשו ולא נתיאשו אשר לכאורא הוא תמוה שהיה לו לתלות באם יכולים להציל או לא כמו שכתבו הה"מ והכ"מ ומרן בשו"ע והראב"ד שם, ובדברינו ניחא שהרי כתבנו לעיל שכל הטעם שהיאוש מועיל באבדה אינו מפני שהוא מוציא בעצם את החפץ מרשות הבעלים רק הטעם הוא מפני שהיאוש עושה את החפץ כאבדה ששטפה נהר ועושהו שיהא אבוד ממנו לחלוטין ותהא ענינה של האבדה כענין כאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם, א"כ אם הבעלים אינם יכולים להציל כלל לא שייך לומר שלא נתייאשו הבעלים ממנו כי מה להם לעשות עוד ולא שייך לומר נתיאשו ולא נתיאשו רק בדבר שהבעלים יכולים להציל ע"י הדחק, או שייך לחלק בין נתיאשו הבעלים או לא אבל בדבר שאין הבעלים יכולים להציל כלל בשום אופן אין לך יאוש גדול מזה אפילו אם הבעלים עומדין וצווחין או אם הבעלים אינם יודעים מאומה שנאבד החפץ מהם מ"מ כיון שהם אינם יכולים להציל כלל מקרי שנתיאשו הבעלים שהרי פעולת היאוש אינה אלא לעשותה שתהא ענינה כאבודה ממנו ומכל אדם וא"כ מכ"ש כשאין יכולים להציל כלל אין לך אבודה ממנו ומכל אדם גדול מזה ואין לך יאוש גדול מזה ומקרי נתיאשו הבעלים וא"כ בכלל דברי הרמב"ם שכתב אם נתיאשו נכלל ג"כ זה האופן דאינו יכול להציל כלל דענינם הוא אחד ומדויק היטיב לשון הרמב"ם.

ה) ודע דהא דאמרינן אבידה ששטפה נהר היא מותרת וכן המציל מן הארי ומן הדוב הרי אלו שלו לאו דוקא ארי ודוב ושטיפת נהר ודליקה אלא גם באנסין ולסטים שייך לומר האי טעמא אם היא אבודה ממנו לגמרי ואין הבעלים יכולים להציל ולתבוע אותם לדין לגבות מהם את גוף החפץ או דמיו הוי כמו דליקה ונהר וארי ודוב וכל המציל מן האנסים האלה הרי אלו שלו אפילו אם הבעלים לא נתיאשו מהם אם אין הבעלים יכולים להציל כי מה לי אם החפץ הוא אבוד מהבעלים ע"י דליקה ונהר או ע"י ארי ודוב או ע"י אנסים ולסטים סוף סוף החפץ הוא אבוד מיד הבעלים וכל המציל מהם יכול לומר מהפקירא קזכינא והרי אלו שלו, והא דקי"ל בכל מקום שהקונה מן הגזלן קודם יאוש מחויב להחזיר לבעלים וכן הקונה ממנו אחר יאוש מחויב לשלם דמים לבעלים לדעת הרמב"ם כמו שהארכנו בזה לעיל היינו בגנב וגזלן דעלמא דשייך לומר למחר תבענא ליה בדינא ואגבה ממנו את גוף החפץ ואם לאו ישלם לי את דמיו א"כ לא הוי כאבדה ששטפה נהר שאין שם תשלומי ממון ואינו תלוי רק באם יכול להציל או לא אבל כאן אינה אבודה ממנו לגמרי כיון ששייך לומר שיתבענו לדין ויכלם דמיו אבל בני אדם ההולכים במדבר ועמד עליהם גייס ובזז את רכושם דלא שייך לומר שיתבעם לדין שיחזירו להם את ממונם שהרי אינם יודעים מי המה הבוזזים שאינם מכירים אותם אז הוי המציל מידם כמציל מפי הארי והרי אלו שלו אפילו קודם יאוש ואפילו לא ידעו הבעלים כלל שהגייס בזזם מ"מ הרי אלו של המציל מידם כאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת (ועיין לקמן מן אות י"ח ולהלן ביאורו של דבר זה באריכות) וכן מלך שנלחם עס מדינה אחרת ושלל ובזז את בני המדינה שנלחם עליה וכבש במלחמה עבדים ושטרות וקרקעות וכסף וזהב ובא איש אחד והציל מהם הרי אלו שלו מפני דהוי כמציל מפי הארי ומן הדליקה שהרי אלו שלו כיון דלא שייך לומר שיתבעם לדין הוי כאבדה ששטפה נהר שהיא מותרת אפילו אם הבעל עומד וצווח אם הבעלים אינם יכולים להציל. כללו של דבר דכל גנב וגזלן דשייך בו תשלום דמים אם לא יהא החפץ בעין זהו גנב וגזלן שצריך יאוש ושינוי רשות ותשלומי דמים [מן הלוקח] כמבואר בשו"ע ורמב"ם אבל הגזלנים העושים ביד רמה זר מעשיהם ושוללים ובוזזין שאין שם תשלומי ממון שאין הבעלים מצפים שישלמו דמיהם אם אין הגזלה בעין אזי דינם כמו ארי ודוב ודליקה שתליא אם יכול להציל ע"י הדחק צריך יאוש בעלים ואם אינם יכולין להציל כלל אזי אין צריך אפילו יאוש בעלים והקודם וחטף מהם זכה כמו במציל מן הארי והדוב וכדומה עיין לקמן אות י"ח י"ט כ' ע"ש.

ט) וראיה לזה מהא דאמרינן בב"ק ד' קט"ז ת"ר שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד גייס וטרפה ועמד אחד והציל הציל לאמצע וכו' ופריך הגמ' היכי דמי וכו' ואי דלא יכול להציל אפילו רישא נמי לעצמו וכו' רב אשי אמר כשיכול להציל ע"י הדחק גלי דעתיה לעצמו לא גלי דעתיה לאמצע עכ"ל הגמ' הרי אנו רואין כי דין הגייס כדין הדליקה ושטיפת נהר מה התם כשיכול להציל ע"י הדחק אינו לעצמו עד שנתיאשו הבעלים וכשאין הבעלים יכולים להציל כלל אז הרי אלו שלו אף המציל מן הגייס ג"כ הדין כן דדוקא כשיכול להציל ע"י הדחק התם צריך שיאמר שמציל לעצמו וכמו שפירש"י דכיון שאמר שהוא מציל לעצמו ושמעו הבעלים ושתקו גלו אדעתייהו שנתיאשו אבל כשאין הבעלים יכולים להציל כלל אזי הרי אלו שלו אפילו לא אמר כלל ולא נתיאשו הבעלים ג"כ הרי אלו שלו דהוי כמו אבדה ששטפה נהר שהתורה התירתה, וכן פסק הרמב"ם פ' י"ב מהל' אבידה וכן פסקו בטור ושו"ע חו"מ סימן קפ"א אלמא שדין הגייס אינו כדין גזלן וגנב דעלמא דבעינן יאוש ונתינת דמים רק הוי כאבדה ששטפה נהר שהיא מותרת וטעמא הוא כדאמרן מפני שלא שייך כאן למחר תבענא ליה בדינא כמו ששייך בגזלן וגנב דעלמא כדאיתא בגמ' ב"ק ד' קי"ד שהרי הגייס עושה ביד רמה ולא שייך גביה שישלם לו דמיו כשלא יהא החפץ בעין רק שייך כאן לומר אם יכול להציל מן הגייס או לא כמו הארי והדליקה ושטיפת הנהר שפעמים יוכלו הבעלים להציל מידם גוף החפץ לבד אבל תשלום דמים אין שם לכן כשיכולין להציל ע"י הדחק ונתיאשו הבעלים מהם אפילו הכי אין דינו כמו יאוש דעלמא דגזלה ואבדה רק דינם כיאוש של אבדה ששטפה נהר, ובפרט אם הבעלים אינם יכולים להציל כלל אז בודאי דינם כמו אבדה ששטפה נהר א"כ אף הגייס הזה כיון דליכא אצלו תשלום דמים אף כשהבעלים יכולים להציל ע"י הדחק וצריך יאוש מ"מ אין דינו כשאר גזלן אחר שנתיאשו הבעלים רק דינו כמו אבידה ששטפה נהר שהיא מותרת.

י) וכן כתב הנתיבות סימן קפ"א סק"א וז"ל ונראה דגייס שאני דהוי כמציל מן הנהר שהיא אבודה מכל אדם וכהפקר גמור הוא עכ"ל אלמא שכתב ג"כ כמו שכתבנו דגם בגייס הוי כאבדה ששטפה נהר אם היא אבודה ממנו ומכל אדם,

יא) וכן אמרינן בסנהדרין ד' צ"ד אמר להם נביא לישראל אספו שללכם אמרו לו לבזוז או לחלוק אמר להם אוסף החסיל מה אוסף החסיל כל א' וא' לעצמו אף שללכם כל אחד ואחד לעצמו אמרו לו והלא ממון עשרת השבטים מעורב בו אמר להם כמשק גבים שוקק בו מה גבים הללו מעלין אפ האדם מטומאה לטהרה אף ממונם של ישראל כיון שנפל ביד עכו"ם מיד טיהר כדרב פפא דאמר רב פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון עכ"ל הגמ' אלמא שהממון של עשרת השבטים אשר שלל סנחרב הותר לכל ישראל ליקח השלל לעצמה, והוא ג"כ מהאי טעמא שכתבנו דכיון דלא שייך לומר גבי שלל של סנחרב למחר אוקמיה בדינא ותבענא ליה מיניה לכן הוי כזוטו של ים ושלוליתו של נהר שהמציל מהם הרי אלו שלו אף כאן הרי אלו שלו, וזה ג"כ הטעם מה דאמרינן עמון ומואב טיהרו בסיחון הוא ג"כ מהאי טעמא דכיון שהקרקעות לא נתמעטו מדין אבדה לכן יש בהם גם דין של אבדה ששטפה נהר שהמציל מידו הרי אלו שלו וכיון דסיחון לקח את ארץ בני עמון וארץ מואב הוי קרקעותיהם כאבדה ששטפה נהר שכבר יצאו מרשות הבעלים ומותר לכל אדם ליקח אותם לעצמם לכן לא מקרי תו הארץ היא של עמון ומואב לכן הותרו ישראל ליקח את ארץ עמון ומואב מיד סיחון דהוי כאבדה ששטפה נהר לכן מייתי הגמ' מילתא דרב פפי דעמון ומואב טיהרו בסיחון להאי מילתא שהותרו ממונם של עשרת השבטים אשר שלל סנחרב שהוא ג"כ מהאי טעמא דהוי כאבדה ששטפה נהר שהיא מותרת לכל אדם, ואין הטעם כמו שמשמע לכאורא ברשב"א דכיבוש מלחמה דין אחר יש לה וכהיתר גמור הוא ליקח במלחמה וגם באנשים בני חורין יש לו קנין ע"י כיבוש מלחמה, וגם משמע מדבריו שאין חלוק בין יכול להציל או לא משום דכיבוש מלחמה דין אחר יש לה וכמקח וממכר דמי, אלא אין הדבר כן דכל ההיתר של כיבוש מלחמה מה שאחרים מותרים ליקח מהם אינו אלא משום דהוי כאבדה ששטפה נהר וכמציל מן הדליקה ומן הארי שהרי אלו שלו, כן כל גדודי עכו"ם שעושים ביד רמה ושוללים ובוזזים נכסי ישראל ג"כ דינם כן כיון שלא שייך לומר כשיתבע אותם לדין ויוציא מהם או גוף החפץ או דמים לכן הוי כאבדה ששטפה נהר שהיא מותרת ואפילו אם יכולים להציל ע"י הדחק דאז לא אמרינן שיהא של המציל רק כשנתיאשו הבעלים מ"מ אם אח"כ נתיאשו הבעלים לא הוי כשאר גזלן או גנב לאחר יאוש שצריך נתינת דמים רק הוי כאבדה ששטפה נהר וכמציל מפי הארי היכא שהבעלים היו יכולים להציל ע"י הדחק ואח"כ נתיאשו הבעלים דאז דינן ממש כאבידה ששטפה נהר שאין הבעלים יכולין להציל כלל וכן הוא ג"כ דין האנסין והגייסות וכובשי מלחמה היכא שאין תקוה לבעלים שישלמו את דמי החפץ כשאין החפץ בעין דינם שוה לאבדה ששטפה נהר וכמציל מפי הארי ומן הדליקה וכן כתב מהרי"ק שורש ג' לענין נידון דידיה שהמציל מן האדון המושל המקשיב על דבר שקר הוי כאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת וכמציל מפי הארי דמי.

יב) היוצא מכל הנ"ל דאע"ג שהעבדים והשטרות והקרקעות נתמעטו מדין גזילה ומדין יאוש דגזילה מ"מ כיון שלא נתמעטו מדין אבדה ומדין יאוש דאבדה לכן יש גם בעבדים ושטרות וקרקעות הדין דאמרינן דאבדה ששטפה נהר שהיא מותרת והמציל את הקרקעות והעבדים והשטרות מן הדליקה ומן המים ומכל דבר האבוד הרי אלו שלו כמו כל שאר מטלטלין דעלמא שהתירה התורה אבדה שמטפה נהר.

יג) עוד יצא לנו דבדבר שאין הבעלים יכולים להציל כלל אזי הרי אלו של המציל אפילו אם הבעלים עומדין וטוחין שאינם מתיאשים מ"מ הרי אלו שלו ומכ"ש אם הבעלים אינם יודעים מאומה שנאבד להם הרי אלו שלו אך אם הבעלים יכולים להציל ע"י הדחק אזי צריך שיתיאשו הבעלים מהם בפירוש ולאחר שהבעלים נתיאשו אז דינם כאבדה ששטפה נהר שהיא מותרת.

יד) עוד יצא לנו מדברינו דלאו דוקא דליקה וארי ודוב ושטיפת נהר הוי אבוד ממנו והמציל ממנו הרי אלו שלו אלא גם כל גדודי שוללים ובוזזים העושים מעשיהם ביד רמה ואי אפשר לתובעם בדין להוציא מהם לא גוף החפץ ולא דמיו אז ג"כ דינם שוה לארי ודוב ואם הבעלים יכולים להציל מהם גוף החפץ ע"י הדחק אזי צריך שיתיאשו הבעלים מהם וכשנתיאשו הבעלים מהם אין דינם כשאר גזלן וגנב שהבעלים נתיאשו מהם שצריך נתינת דמים רק דינם כאבדה ששטפה נהר כיון שדמי החפץ היה אבוד מהם מתחלה ואם הבעלים אינם יכולים להציל כלל אזי אין צריך יאוש כלל ואפילו אם לא נתיאשו הבעלים ג"כ כל החוטף מיד האנסין הרי אלו שלו כאבדה ששטפה נהר שהרי אלו שלו, והגנב והגזלן דעלמא מקרי כשאין אבוד כלל לא גוף החפץ ולא דמיו והיינו כשיכול לתובעו לדין לגבות ממנו גוף החפץ או שיווי של החפץ זהו גנב וגזלן שדברו חכמים בכל מקום שצריך יאוש ושינוי רשות ונתינת דמים ונתמעטו מהם העבדים והשטרות והקרקעות

טו) א"כ נוכל לתרץ בזה קושית התוס' דב"ב והרא"ש שם שהקשו מסוגיא דגיטין דף ל"ז דמשמע שיאוש מועיל בעבדים אע"ג שהוקשו לקרקעות והרשב"א והש"ך כתבו דאיירי בכיבוש מלחמה משום דהוי כאבדה ששטפה נהר וכמציל מפי הארי ומן הדליקה שהרי אלו שלו ולאו דוקא בכיבוש מלחמה של מלך איירי מתניתין כדמשמע לכאורא בהרשב"א אלא מתניתין איירי בעבד שנשבה ע"י גדוד שבאים אנשי רשע העושים מעשיהם ביד רמה כדמשמע פשטא דמתניתין דקתני עבד שנשבה ולא קתני שכבשו במלחמה דוקא א"כ משמע שגם בעבד הנשבה ע"י גדוד רשעים העושים מעשיהם ביד רמה לשלול שלל אנשים ועבדים ונכסיהם איירי מתניתין ולא איירי דוקא שנשבה ע"י כבוש מלחמה וכן ברש"י ותוס' ושאר מפרשים ראשונים ואחרונים משמע נ"כ דלא איירי דוקא בעבד שנשבה ע"י כיבוש מלחמה אלא לאו דוקא הוא כיבוש מלחמה ואיירי בעבד שנשבה ע"י גדוד שבאים העושים מעשיהם ביד רמה אשר כל הבא בידם הוא כמו אבדה ששטפה נהר וכל המציל מהם הרי הוא כמציל מפי הארי ומן הדליקה לכן קתני במתניתין שהפודה אותו מיד השבאים יכול לקנותו לעצמו לשם עבד או לשם בן חורין כמו המציל מן הדליקה שהרי אלו שלו.

טז) ומה שמשמע מדברי הגמ' ורש"י ותוס' ושאר כל המפרשים דאיירי דוקא לאחר יאוש אבל קודם יאוש לא. והרשב"א דחק מאוד בזה לפי שיטתו דבכיבוש מלחמה אין צריך יאוש אלא אפילו בלא יאוש נמי קנה לפי מה שכתבנו ניחא דתרי גוני איכא במציל מיד הארי ומיד האנסין וכיבוש מלחמה דכשאין הבעלים יכולים להציל כלל בזה אין צריך יאוש כלל אלא אפילו הבעל עומד וצווח ג"כ הרי אלו של המציל וכשהבעלים יכולים להציל את גוף החפץ ע"י הדחק אבל דמי החפץ לא יוכלו הבעלים להציל כלל אם יאבד ויופסד החפץ, במציל מפי הארי ומיד אנסין כזה צריך יאוש בעלים וכשנתיאשו הבעלים אזי הוי כאבדה ששטפה נהר ומהני היאוש אפילו בעבדים ושטרות וקרקעות ואין זה דומה לגזלן וגנב דעלמא שנתיאשו הבעלים לפי שבגנב וגזלן דעלמא לא היה אבוד כלום לא גוף החפץ ולא דמיו אם יאבד החפץ לכן לא הוי כאבדה ששטפה נהר משא"כ כאן בגדוד וגייס העושים ביד רמה שדמי החפץ היו אבודים מתחלה אפילו קודם יאוש רק שהבעלים יכולים להציל ע"י הדחק את גוף החפץ ולא דמיו לכן כשנתיאשו הבעלים הוי כאבדה ששטפה נהר כמו שאין הבעלים יכולים להציל כלל כאשר כתבנו בזה לעיל, לכן אלו ואלו דברי אמת וצדק היינו דברי הרשב"א שכתב דאיירי אפילו לפני יאוש ודברי שאר כל המפרשים שכתבו דאיירי דוקא לאחר יאוש, והיינו מפני שהרשב"א כתב דאיירי בכיבוש מלחמה וסתם כיבוש מלחמה איירי שאין הבעלים יכולים להציל כלל לכן כתב דאפילו קודם יאוש גמי יכולים לפדותו מיד השבאים ולהשתעבד בו לרב שני או לשם בן חורין מפני שפקע קנינו של רבו ראשון כיון דהוי כאבדה ששטפה נהר שהתורה התירתה אפילו קודם יאוש, אבל שאר כל המפרשים שלא כתבו בהדיא דאיירי בכיבוש מלחמה וא"כ משמע דאיירי בשאר כל הגדודים והגייסות שיוכל היות שיקבצו עליהם גדוד גדול מהם ויכום ויכניעום ויצילו את כל אשר שבו ויבוזו הגדודים האלה ונהי דאם לא ימצאו את החפצים בעין לא יוכלו להעמידם בדין ולתבוע מהם את דמי החפץ מ"מ לענין העבד בעצמו יוכל היות שהבעלים יכולים להציל ע"י הדחק לכן צריך יאוש בעלים היינו שהבעלים יתיאשו מהם ואז לאחר יאוש הוי כמו אבדה ששטפה נהר שהתורה התירתה אבל קודם יאוש לא הוי כאבדה ששטפה נהר, ואף שיוכל היות שהרשב"א והשאר מפרשים לא כונו למה שכתבתי מ"מ נראה לענ"ד לדינא נכון מה שכתבתי.

יז) וכן קושית התוס' והרא"ש משמעתא דסיקריקון ג"כ לאו קושיא היא דקושיתם היא מסתמא מהא דאמרינן שם בגיטין דף נ"ה ג' גזרות גזרו גזירתא קמייתא מאן דלא קטיל ליקטלוהו מציעתא כל דקטיל לייתי ארבע זוזי בתרייתא כל דקטיל ליקטלוהו הלכך קמייתא ומציעתא כיון דקטלי אגב, אונסא גמר ומקני בתרייתא אמרי האידנא לשקול למחר תבענא ליה בדינא עכ"ל הגמ' אלמא שהיאוש מועיל גם בגזלת קרקעות דהרי התם ג"כ גזלה היא ואפילו הכי מועיל היאוש ואמרינן דגמר ומקני, ולפי מה שכתבנו איכא למימר כאן נמי דדמי לאבדה ששטפה נהר שהיא מותרת דבודאי אי אפשר לו לתובעם בדין ואבדה ששטפה נהר מועיל גם בקרקעות כנ"ל, ועוד איכא למימר דדמיא לתליוהו וזבין כיון שהוא מסור בידו להרגו ועיין מזה בקצה"ח סימן שע"א ובשאר מפרשים.

יח) והנני לפרש שיחתי שכתבתי שהחלוק בין גנב וגזלן סתמא שדברו חכמים בכל מקום לגנב וגזלן דדמיא לאבדה ששטפה נהר הוא בזה דגנב וגזלן סתמא אינו אבוד לא גוף החפץ ולא שיווי דידיה היינו דמי החפץ כשאין החפץ בעין מפני שיכול להוציא ממנו בדין גוף החפץ או דמיו, אבל גנב וגזלן דדמי לאבדה ששטפה נהר איירי בגנב וגזלן שעושה ברמה וביד חזקה שדמי החפץ הם בודאי אבודים וכשאין החפץ בעין בודאי לא יכול להוציא בדין את דמיו רק גוף החפץ תליא אם אינו יכול להציל אפילו ע"י הדחק אזי אין אנו צריכין ליאוש כלל ואפילו עומד וצווח ג"כ מותר לכל אדם ליטול לעצמו אבל אם יכול להציל ע"י הדחק אזי דוקא אם נתיאשו הבעלים הוי כאבדה ששטפה נהר והרי אלו של המציל ואם לא נתיאשו הבעלים הרי אלו של הבעלים ולא של המציל כן כתבנו לעיל, ולכאורא לא היה צריך להזכיר החלוק בין גוף החפץ ובין דמי החפץ, רק ראוי לומר שהחלוק בין גנב וגזלן סתמא לגנב וגזלן של אבידה ששטפה נהר הוא בזה דגנב וגזלן סתמא הוא כשיש לומר למחר נקטינא ליה ותבענא ליה בדינא זהו גנב וגזלן סתמא וגנב וגזלן דדמי לאבדה ששטפה נהר הוא כשאי אפשר לומר למחר נקטינא ליה בדינא מפני שעושה מעשיו ברמה ומה הכריתנו לחלק בין גוף החפץ לדמי החפץ.

יט) אך זה הדבר הכריחנו לחלק בין גוף החפץ ובין דמיו, ימן כי אנו רואים כי הגייס הדומה לזוטו של ים יש בהם שני מינים א) כשאין הבעלים יכולים להציל כלל כי אז אין אנו צריכים ליאוש בעלים כלל ב) כשהבעלים יכולים להציל ע"י הדחק אשר אז צריך ליאוש בעלים וקודם יאוש אין אדם יכול ליקח את החפץ לעצמו, אך לאחר יאוש אין דינו כסתם גנבה או גזלה לאחר יאוש אשר צריך שינוי רשות מדעת הגנב ונתינת דמים ועוד שאר דינים אשר יש בגנב וגזלן סתמא, רק דינו כאבדה ששטפה נהר שכל המציל הרי אלו שלו כדאיתא בגמ' דב"ק דף קט"ז שהבאנו לעיל לעניין גייס וא"כ צריך ביאור איזה נבול וחלוק יש בין שני הגזלנים האלה היינו גזלן סתמא לגזלן הנזכר בב"ק דף קט"ז אשר הבעלים יכולים להציל ע"י הדחק, אשר מנינו שהם חלוקים בדיניהם כי גזלן סתם צריך שינוי רשות מדעת הגזלן ונתינת דמים והגזלן שיכולים להציל ממנו ע"י הדחק אינו צריך לא נתינת דמים ולא שינוי רשות והלא בשניהם יש להם תקוה להציל את החפץ שלהם קודם יאוש ולאחר יאוש בשניהם נתיאשו ואין להם להבעלים עוד תקוה להוציא את החפצים שלהם מיד הגזלנים האלה ובמה ניכר ונבדל הגזלן הזה שאנו קוראים לו גזלן סתם, מהגזלן האחר שאנו קוראים לו גזלן דדור לפי הארי ולזוטו של ים הלא מעשיהם שוים זה לזה כי קודם יאוש הבעלים מצפים להוציא את החפץ מידם ולאחר יאוש אבדה תקות הבעלים מלהוציא את החפץ מהם ולפי הנראה מעשיהם שוים הם ומדוע דיניהם חלוקים זה מזה, א"כ הדבר צריך ביאור באיזה מעשים יוכרו הגזלנים זה מזה ומה יבדיל ביניהם, וזה בודאי דוחק גדול הוא לחלק כי בגזלן הזה דדמי לאבדה ששטפה נהר אין להם תקוה להבעלים להוציא את שלהם מיד הגזלן ע"י דינא ודיינא רק ע"י אגרוף אשר ידו יגבר על הגזלן הזה, משא"כ בגזלן סתמא יש להם להבעלים תקוה להוציא את שלהם מתחת יד הגזלן ע"י שיתבעם לדין, כי בודאי אין שום סברא לחלק ביניהם כי איזה חלוק ואיזה נפקא מינה הוא אם הבעלים יכולים להציל ע"י דינא ודיינא או ע"י כח ידם סוף סוף הרי הבעלים יכולים להציל את שלהם וראוי להיות דיניהם שוה, וגם זה אין לחלק כי בגנב וגזלן סתמא יכולים הבעלים להציל גם בלא דחק אבל כאן אין הבעלים יכולים להציל רק ע"י הדחק כי זה בודאי ליתא שהרי בגנב סתמא בודאי אין הבעלים יכולים להציל רק ע"י דחק שהרי אינם יודעים מי גנב מהם ואין לך דחק גדול מזה, ועוד שהרי גם בגנב וגזלן סתמא הוכיח סופו שלא יכלו הבעלים להציל בלא דחק שהרי נתיאשו הבעלים מהם ובודאי אלו היה בידם להציל בלא דחק בודאי לא היו מתיאשים מחפציהם, אלא ודאי גם בגנב וגזלן סתמא אין הבעלים יכולים להציל רק ע"י הדחק ואפילו הכי אמרינן שאם נתיאשו הבעלים אח"כ אין דינו כאבדה ששטפה נהר רק דינו כגנב וגזלן סתמא א"כ הדבר צריך ביאור במה נכר ונבדל הגנב והגזלן הזה מגנב וגזלן דדמי לשטפה נהר אחר יאוש בעלים אשר גם בזה היו הבעלים יכולים להציל ע"י הדחק ובמה נשתנו מעשיהם זה מזה.

כ) והנה באבידה ששטפה נהר והמציל מן הארי והדוב ובמציל מן הדליקה וכיוצא בהם גם שם יש שני הענינים הנ"ל היינו דכשאין הבעלים יכולים להציל כלל אזי אין צריך יאוש בעלים ואפילו אם הבעלים עומדין צווחין ג"כ הרי אלו של המציל, וכשהבעלים יכולים להציל ע"י הדחק אזי צריך יאוש בעלים ולאחר שנתיאשו הבעלים אז דינם כאבדה ששטפה נהר ולא קודם לכן, ושם בכל הנך ליכא תשלומי דמים כי מי ישלם לו באבדה ששטפה נהר ובזוטו של ים או אם יאכלנו הארי והדוב, והא דאמרינן יכול להציל ע"י הדחק היינו שיכול להציל את גוף החפץ ע"י הדחק אבל דמים אין שם ואם יאבד החפץ במים או באש או יאכלנו הארי והדוב אין כאן תשלום דמים כי מי ישלם לו דמיו ואפילו ע"י הדחק אינו יכול להציל את דמיו, א"כ מובן הדבר כי גם גייס ואנסין אשר דינם שוה לאבידה ששטפה נהר איירי ג"כ באופן זה שאין שם תשלום דמים כלל יען שעושים זר מעשיהם ברמה לשלול ולבזוז ואין ביד הבעלים להעמידם בדין לגבות מהם את דמי החפץ אם החפץ יאבד מן העולם ואפילו ע"י הדחק אינם יכולים להציל את דמי החפץ כמו בדליקה ובאכלו ארי ודוב רק את גוף החפץ לבד זהו יכולים הבעלים להציל ע"י הדחק, לכן קודם שנתיאשו הבעלים אין שום אדם רשאי ליקח את החפץ לעצמו אף שדמי החפץ הוא אבוד תיכף מן הבעלים מ"מ כיון שגוף החפץ אינו אבוד מן הבעלים לגמרי יען שיכולים להציל ע"י הדחק לכן קודם יאוש אין שום אדם רשאי ליקח את החפץ לעצמו, אבל לאחר דיאוש דינו כאבדה ששכעפה נהר יען שדמי החפץ היה אבוד מן הבעלים תיכף, וזה החלוק בין גנב וגזלן סתם לגנב וגזלן הזה דדמי לאחר יאוש לאבדה ששטפה נהר, כי הגנב והגזלן סתם שדברו חכמים בכל מקום הם הגזלנים והגנבים אשר אפשר לתובעם לדין להוציא מהם את גוף החפץ אם הוא בעין או דמי החפץ כשאין החפץ בעין וא"כ אינו דומה לאבדה ששטפה נהר שהרי החפץ וגם דמיו אינן אבודים מיד הבעלים משוז"כ בגייס ואנסים אשר דמי החפץ בודאי אבודים הם מן הבעלים לפי שאי אפשר לתבוע מהם את דמי החפץ רק הגוף יכולים הם להציל ע"י הדחק הן ע"י כחם וגבורתם של הבעלים הן ע"י דינא ודיינא אבל כיון שגוף החפץ יכולים הבעלים להציל ע"י הדחק לכן צריך יאוש בעלים, ולאחר שנתיאשו הבעלים אין דינם כסתם גנב וגזלן לאחר יאוש רק דינו כאבדה ששטפה נהר שאין צריך לא שיטי רשות ולא נתינת דמים יען שהבעלים נתיאשו מדמי החפץ מקודם לכן הוכרחתי לחלק בין גוף החפץ לדמי החפץ כנ"ל, ולאחר יאוש בגזלן סתמא אף אם יתיאשו הבעלים גם מן הדמים אין היאוש מועיל לענין הדמים וגרע מיאוש בחוב שהרי הוה שם חיוב דמים מעיקרא וגם באיסורא אתא לידיה וכן לענין החפץ צריך שינוי רשות מהאי טעמא כיון דמעיקרא היה ביד הגזלן חפץ עם השיווי שלו משא"כ בגייס שהוא גנב וגזלן דדמיין לאבדה ששטפה נהר דכיון שלא היה שם שום דמים מעיקרא דאפילו קודם יאוש בעלים ג"כ שיווי של החפץ כשרוף דמי רק לענין החפץ בעצמו עדיין לא נתיאשו אולי יוכלו להציל את גוף החפץ אבל דמיו של החפץ מתחלתו בשעה שהגייס נטלו כשרוף דמי לכן תיכף כשנתיאשו הבעלים אין צריך לא שינוי רשות ולא נתינת דמים.

כא) ובזה נראה לי לתרץ מה שיש להקשות על דברי הרמב"ם פי"א מה' נזקי ממון הל' י"ג וז"ל שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה שהרי משנגמר דינו הפקירוהו בעליו עכ"ל וכן הוא במס' כריתות ד' כ"ד ויש להקשות על זה מאי שנא משאר עדים זוממים דקי"ל דאם העידו העדים בעניני ממון והוציא ב"ר את הממון מראובן ונתנו לשמעון ע"פ עדים, אם אח"כ נמצאו העדים זוממין מוציאין ב"ד את הממון משמעון ונותנים לראובן, ומלבד זאת מחויבים העדים לשלם לראובן דמי שורו או שדהו שרצו לחייבו, וא"כ תימה אמאי לא נימא שכל הקודם וזכה בו בשורו של ראובן או בשדהו או בממונו זכה בו לפי שכבר נתיאש ראובן ממנו, ונהי שהעדים מוחייבים לשלם לראובן דמי שורו כפי שרצו להפסידו אבל בגוף השור או בגוף השדה או בגוף הממון אשר זיכו ב"ד את שמעון בעדי שקר זה ראוי לומר כל הקודם בו זכה כמו שור הנסקל שהוזמו עדיו שהבעלים מתיאשים ממנו ומפקירים אותו כי מה לו לראובן אם ב"ד לוקחין את שורו וסוקלין אותו דאמרינן שכבר נתיאשו הבעלים ממנו ואפילו אם הוזמו העדים אח"כ ומה לי אם ב"ד לוקחים שורו של ראובן ונותנים לשמעון סוף סוף לקחו ב"ד שורו של ראובן ממנו ויש לנו לומר שהבעלים נתיאשו מהם.

כב) ובדברינו ניחא דשור הנסקל כיון לוקחים לסוקלו וגומרין את דינו לכן הוי כאבדה ששטפה נהר, שהרי גם שם אין תשלום דמים כי מי ישלם לו דמי השור אם הב"ד יסקלוהו אפילו אם העדים ימצאו זוממין, ואע"ג שהעדים זוממין מחויבים לשלם לו דמי הזמה מכאשר זמם, מ"מ אין זה שייכות לדמי שויו של שור שהרי תיכף לאחר גמר דין יש תשלום הזמה על העדים אם ימצאו זוממין ואע"פ נשאר גם שורו לפניו מ"מ מחויבים העדים לשלם לו מכאשר זמם, נמצא שדמי שויו של שור הוא אבוד כאבידה ששטפה נהר רק מפני שנקרא אפשר להציל ע"י הדחק דהיינו ע"י הזמה לכן צריך שיתיאשו הבעלים ג"כ לכן פסק הרמב"ם שם שאם העידו שבעליו רבע שורו ונמצאו זוממין אין השור הפקר והקודם וזכה בו לא זכה מפני שהבעל יודע בעצמו שלא חטא ועדי שקר הם הרי זה מיחל ומצפה להזימם ולכן לא הפקיר, והוא מפני שבדבר שהבעלים יכולין להציל ע"י הדחק צריך יאוש בעלים אפילו באבידה ששטפה נהר, א"כ לא שייך לדמותו לאבידה ששטפה נהר אלא כאן שדמי השור הוא בודאי אבוד ע"י זה שהב"ד יסקלו אותו, אבל אם ב"ד דנו ע"פ עדי שקר על שורו או שדהו של ראובן שהוא של שמעון שאין שם דבר האבד כלל לא גוף החפץ ולא דמים שהרי בכל עת ושעה שיתברר הדבר ע"י הזמה שעדי שקר הם יוכלו ב"ד להשיב את השור או את השדה מיד שמעון וליתן לראובן, ואפילו אם השור יהא כבר נאכל ונשרף ואינו בעולם מ"מ יוכלו ב"ד לגבות את דמי השור וליתן לבעלים, וכל מקום דאיכא תשלום דמים לא שייך לדמותו לאבדה ששטפה נהר כמו שכתבנו לעיל רק דמי לשאר גזלה דעלמא שאין הגזלן קונה ביאוש לחוד רק צריך גם שינוי רשות ושינוי רשות לא הוי עד שיהא מדעת הזוכה בדין ע"פ עדי שקר שהוא הגזלן בדבר זה (ואפילו אם ימכור או יתן לאיש אחר יוכל היות שלא יועיל גם יאוש ושינוי רשות מפני שגזל בטעות הוא כי אלו היה יודע שהעדים הם עדי שקר לא היה מחזיק חפץ חבירו בידו) לכן לא שייך לומר כל הקודם וזכה בו זכה כיון שיש כאן חיוב תשלומי ממון ולא דמי לאבדה ששטפה נהר.

כג) ואולי גם בההיא דתרומת הדשן הנ"ל לענין קם דינא בההיא דבן תשעה לראשון ובן ז' לאחרון יש לומר גם כן היאוש מהני בקרקעות משום דדמיא לאבדה ששטפה נהר, אך בההיא דאבדה לו דרך שדהו ליכא לדמותו לאבידה ששטפה נהר שהרי הוא מצפה ומיחל שימצא עדים שהדרך הוא שלו, משא"כ בההיא דבן תשעה לראשון ובן ז' לאחרון שאינו מצפה לברר את הדבר אם הוא בן תשעה לראשון או בן ז' לאחרון ואין הדבר עומד להתברר לעולם לכן הוי אבודה ממנו לגמרי כאבידה ששטפה נהר אפילו בקרקעות.

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה