משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דיאוש ומתנות כהונה · פרק יד
א) כתב בתרומות הדשן סימן ש"י ומביאו הרמ"א סימן רס"ח סעיף ג' ואם סוחר אחד מביא סחורה בזול לחצרו של שמעון ובא שמעון ואמר תקנה לי חצרי ובא ראובן אח"כ ולקחה י"א דזכה ראובן דמאחר שאינה מציאה גמורה כי בעל החצר צריך לקנותה לא זכתה לו חצרו וי"א דזכה בעל החצר, ואם אח"כ בא סחורה לחצרו של ראובן ואמר תקנה לי חצרי וקנאה שמעון וראובן אינו רוצה ליתן הסחורה לשמעון כי אמר שחצרו קנה לו ושמעון טוען ממה נפשך תתן לי הסחורה הראשונה או השניה אם כבר נפסק הדין במעשה הראשון א"כ הוי המעשה השני לחוד והמוציא מחבירו עליו הראיה אבל אם לא נפסק הדין בראשונה עד שאירע מעשה שני צריך ראובן ליתן לשמעון סחורה אחת ממה נפשך עכ"ל הרמ"א שם והתרומת הדשן יליף לה האי מילתא מפ' החולץ דף ל"ז לענין ספק ויבם שבאו לדון בנכסי מיתנא דהוי ממון המוטל בספק וחולקין, ואם אחר כך באו הספק ובני יבם לחלוק בנכסי יבם וטען הספק ממה נפשך אי בר יבם אנא תנו לי חלק עמכם כי אחי אתם ואם בר מיתנא אנא תנו לי המחצית שנטל היבם מנכסי אבי מחמת שטען שאין אני בר מיתנא רק בנו שהוא בן היבם, ואיתא שם ר' אבא אמר רב קם דינא ר' ירמיה אמר הדר דינא ופסקו הפוסקים כר' אבא דקם דינא וכתבו התוס' שם וז"ל אמר ר' אבא קם דינא דוקא בתר דפלג אבל מקמי דפלג לא עכ"ל התוס' וכן כתב רש"י וז"ל קם דינא אחר שנעשה דין בנכסי המת אין זה יכול לחזור ולערער עליהם עכ"ל אלמא דלאחר שנפסק הדין אין לטעון טענת ממה נפשך, אלא אמרינן קם דינא, והטעם לזה כתב התדה"ד מביאו הט"ז סימן רס"ח וז"ל ונראה הטעם דודאי הסברא היא לעולם דשקיל הספק ממה נפשך אלא היכא דכבר פליג ע"פ הדין אסח דעתיה מיניה ומתיאש מאותו חלק דשקיל יבם ונעשה כממונו אם כבר נפסק דזה אותו א' שלקח בחצר חברו מההיא שעתא אסח בעל החצר דעתו מזה עכ"ל, וכן כתבו הקצוה"ח סימן ל"ג ס"ק ב' והנתיבות סימן שע"א בשם התה"ד דמשום יאוש בעלים נגעו בה מה דאמרינן קם דינא יעו"ש.
ב) והנה הנתיבות סימן שע"א הקשה על זה והלא קי"ל שאין יאוש מועיל בקרקע א"כ אמאי נימא קם דינא בקרקע כיון שהוא מטעם יאוש לדעת התה"ד ע"ש בנתיבות שתירץ שהטעם דאמרינן שאין יאוש מועיל לקרקע הוא משום דיאוש ברשותו לא מהני שהקרקע למולם עומדת ברשות הבעלים וז"ל שם ואבידת קרקע לא משכחת דהארץ לעולם עומדת ולפי"ז בחד דאתי מכח ארבעה [בדין מי שהלך למדינת הים ונאבדה דרך שדהו דאמרינן בכתובות דף ק"ט יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באויר ואוקמינן בגמ' דמיירי בחד דאתי מכח ארבעה] שפיר כתב התה"ד דקנאו מטעם יאוש דבב"מ גבי מסותא אמרו דכל דליכא עדים בקרקע גזולה דאינו יכול להקדישה דחשיב שאינו ברשותו משום דהוי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים וכיון דחד דאתי מכח ארבעה כשהיתה הקרקע עומדת תחת הארבעה לא היה יכול להוציאו בדיינין מהני יאוש עכ"ל הנתיבות שם, ודבריו לא נהירין מכמה טעמים א) מה שתלה הנתיבות הטעם דקי"ל יאוש בקרקע אינו מועיל הוא משום דקי"ל יאוש ברשותו לא מהני, אין דבריו נראין שהרי רש"י ותוס' כתבו בסוכה דף ל' דמקראי נפקא לן שאין יאוש מועיל בקרקע, אלמא שהוא מטעם גזרת הכתוב ולא מסברא שמעינן ליה משום דיאוש ברשותו לא מהני, וכן כתב הרשב"ם בב"ב דף מ"ד וז"ל דאין יאוש ושינוי רשות מועיל בקרקע דקרקע אינה נגזלת והוא ג"כ כפירוש רש"י ותוס' דסוכה הנ"ל דמקראי דילפינן שהקרקע אינה נגזלת משם ידעינן ג"כ שאין היאוש מועיל בקרקע ולא כדברי הנתיבות דמשום דלא מהני יאוש ברשותו לכן לא מהני יאוש בקרקע רק דמגזרת הכתוב שידעינן שהקרקע אינה נגזלת משם למדנו שאין יאוש מועיל בקרקע.
ג) ותדע שכן הוא שהרי התוס' בב"מ ד' כ"ו ד"ה וניזל בתר בתרא ס"ל דיאוש ברשותו מהני כמו כתבנו לעיל ובסוכה ד' ל' כתבו התוס' בהדיא שאין יאוש מועיל בקרקע וכן בב"ב ד' מ"ד איסתפקא להו להתוס' אי מועיל יאוש בקרקע אי לא אלמא דלא תליין הא בהא ויאוש ברשותו אינו ענין ליאוש בקרקע ואפשר ליסבור דיאוש ברשותו מהני ויאוש בקרקע לא מהני דלא כהנתיבות דס"ל דדין יאוש בקרקע תלוי בדין יאוש ברשותו.
ובעציץ נקוב אי מהני בו יאוש אי לא יהא תלוי בזה דלפי דברי רש"י ותוס' והרשב"ם שכתבו דטעמא דיאוש בקרקע לא מהני הוא מטעם גזרת הכתוב דמקרא דילפינן שהקרקע אינה נגזלת ילפינן ג"כ שאין יאוש מועיל בקרקע א"כ לדידהו אינו מועיל היאוש גם לענין עציץ נקוב כיון שדינו כקרקע לכל דבר ואימעט מקרא שאינה נגזלת לכן גם היאוש אינו מועיל לו כלום, אבל לדברי הנתיבות שכתב הטעם שאין יאוש מועיל לקרקע הוא משום דיאוש ברשותו לא מהני, א"כ לא שייך יאוש ברשותו אלא בקרקע עולם דאי אפשר להזיזה ממקומה ולעולם הארץ ברשות הבעלים עומדת מה שאין כן בעציץ נקוב שאפשר להזיזו מרשות הבעלים ולהעתיקו אל מקום אחר לכן מועיל שפיר היאוש שהרי אינו עוד ברשות הבעלים, ונהי שדינו כקרקע לכל דבריו לענין אונאה ושבועה וכיוצא בהם מ"מ לענין יאוש לא הוי כקרקע כיון שאינה ברשות הבעלים והיאוש אשר הוא שלא ברשות הבעלים שפיר הוי יאוש.
ד) ועוד לא נהירין דברי הנתיבות במה שכתב דמשו"ה כתב התה"ד שמועיל היאוש בקרקע בההיא דק דינא דפ' החולץ ד' ל"ז וההיא דאדמון ורבנן בכתובות ד' ק"ט משום דכיון שאינו יכול להקדישו משום שאינו יכול להוציאו בדיינים לכן הוי כדבר שאינו ברשותו לכן מועיל היאוש כיון דלא הוי יאוש ברשותו, גם בזה לא נראין דבריו כמו שכתבנו לעיל דהרשות דבעינן לענין יאוש לא תליא מידי בהרשות דבעינן לענין שיכול להקדיש ולהפקיר, כי הרשות דבעינן לענין יאוש לא תליא רק אם החפץ הוא אבוד מן הבעלים אז מקרי שאינו ברשות הבעלים ומועיל היאוש שפיר אפילו אם נימא דלענין להקדיש ולהפקיר מקרי רשותו ויכול להקדיש ולהפקיר לפי שאבדה אינה דימה לגזלה שהנגזל אינו יכול להקדיש ולהפקיר לפי שיש לו להגזלן קנין קצת בהחפץ משא"כ באבדה המונחת על גבי קרקע שאין לשום אדם קנין בה לכן יכולים הבעלים להקדיש ולהפקיר דמקרי רשותם מ"מ לענין יאוש מקרי זה אינו רשותו ומועיל היאוש שפיר ואם החפץ אינו אבוד מן הבעלים מקרי שהחפץ הוא ברשות הבעלים ואין היאוש מועיל לו אף אם נימא שאין כח ביד הבעלים להקדישו ולהפקירו מפני שאינם יכולים לעשות מאומה בהחפץ האבוד ומקרי לענין זה אינו ברשות הבעלים מ"מ לענין יאוש מקרי שפיר רשות הבעלים והוי יאוש ברשותו ולא מהני מידי כמו שהארכנו בזה לעיל לענין יאוש ברשות במטלטלין.
ונחזי אנן אם שייך אבדה בקרקעות או לא דיש מקום לומר דלא שייך אבדה בקרקעות שהרי הקרקע עומדת לעולם ברשות הבעלים מפני שאי אפשר להזיזן ממקומם כמו שכתב הנתיבות ואע"פ שאפשר להזיז הבעלים מאדמתם ולגרשם לארץ אחרת מ"מ כיון שאי אפשר להזיז הקרקע ממקומה לכן לא שייך אבדה בקרקעות ולא איכפת לן כלל מה שהבעלים נוזזים מקרקעותיהם א"כ קשה אמאי מועיל היאוש גם בההיא דפרק החולץ ובההיא דאדמון ורבנן דאמרינן קם דינא שהרי כיון דיאוש ברשותו לא מהני גם שם מקרי ברשותו דנהי שאין הבעלים יכולים להקדישו משום שהוא דבר שאינו יכול להוציאו בדיינים מ"מ כיון דעכ"פ לא הזיזו הקרקע ממקומה עדיין הוי ברשותו, ולא איכפת לן כלום מה שהזיזו את הבעלים מקרקעם כיון דכלל הוא בידינו שכל זמן שאין מזיזין את הקרקע ממקומה נקראת הקרקע עומדת ברשות הבעלים אע"פ שהזיזו את הבעלים מנחלתם מ"מ מקרי ברשות הבעלים, א"כ מאי נפקא מינה מאיזה סבה הזיזו את הבעלים מנחלתם אם הוא ע"י אנסים ולסטים או אם הוא ע"י שהבעלים והמוחזק בו בנחלתם אינם יודעים של מי הוא הקרקע, ומחמת הספק אי אפשר להוציאו מידו, ואיזה סברא היא לחלק ביניהם ולומר שהמגורש מנחלתו ע"י אנסים ולסטים מקרי שהקרקע היא ברשותו והמגורש מנחלתו מחמת שאינו ידוע מי הוא המשתמש בקרקע שלו וגם המוחזק אינו יודע של מי הוא הקרקע מקרי שהקרקע היא אינה ברשותו, והלא לענין מטלטלים כשמזיזים את החפץ מיד הבעלים ג"כ מקרי אינו ברשותו בכל ענין אפילו אם הזיזו אנסין ולסטים.
ואם נאמר דמשו"ה מועיל היאוש בההיא דתה"ד, משום דגם לענין קרקע שייך אבדה דכיון שהוא מזיז את הבעלים מנחלתם הרי הקרקע אבודה ממנו, א"כ יועיל היאוש גם באנסים ולסטים דכיון שהקרקע היא אבודה ממנו לא מקרי יאוש ברשותו ויש להועיל היאוש בקרקע ואמאי כתבו הפוסקים שאין יאוש מועיל בקרקע היכא שגזלו ממנו אנסיה ולסטים, סוף דבר דלפי מה שהוכחנו לעיל לא תליא בדבר אם יכול להקדישו או לא רק תליא אם הוא אבוד ממנו או לא.
ה) עוד לא נהירין דברי הנתיבות מה שכתב שהקרקע שאינו יכול להוציאו בדיינים אינו יכול להקדישו דהוי כמו דבר שאינו ברשותו במטלטלין שאין הנגזל יכול להקדישו, לא נראו דבריו דחלוק גדול יש ביניהם דבדבר שאינו ברשותו מותרים כל ישראל ליהנות מן החפץ הזה שהקדישו נגזל ביד הגזלן ואין בהחפץ דין מעילה כלל ואפילו הגזלן בעצמו שיודע שהחפץ הוא של הנגזל מ"מ רשאי ליהנות מן החפץ הזה יען שהנגזל לא היה בידו להקדיש את החפץ כל זמן שהיה ביד הגזלן מפני שהוא דבר שאינו ברשותו משא"כ דבר שאינו יכול להוציאו בדיינים מה שאין ההקדש חל הוא מפני דהוי שאינו שלו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, אבל הגזלן בעצמו שיודע שהחפץ הוא של המקדיש הוא אינו רשאי ליהנות מהחפץ הזה, אע"ג דבשעה שהקדישו הבעלים לא יכלו להוציאו בדיינים מ"מ כיון דבאמת החפץ הוא של המקדיש לכן הוי הקדש וכן אם הודה הגזלן אח"כ שהחפץ הוא של המקדיש חייל ההקדש למפרע יען כי המגרעת של הא דאינו יכול להוציאו בדיינים אינו מגרעת מצד עצמו כמו דבר שאינו ברשותו רק הוא חסרון מצד שאינו שלו לכן כיון שנתברר הדבר אח"כ שהחפץ הוא של המקדיש חייל ההקדש למפרע וכל ישראל אסורים ליהנות עוד מהחפץ הזה עיין לשון הרמב"ם פ"ו מהל' ערכין הלכה כ"ב וכ"ג ובשו"ע יו"ד סימן רנ"ח ס"ז ותראה כי כדברי כן הוא דהמגרעת והחסרון של הא דאינו יכול להוציאו בדיינים אינו חסרון בפני עצמו רק שאם אינו יכול להוציאו בדיינים אין ההקדש חל משום דהוי דבר שאינו שלי, ודוק היטב הגהה ונראה דזהו כוונתו של הגאון המחבר דבגמ' איתא כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים הקדישו אינו קדוש והרמב"ם והשו"ע שינו לשון הגמ' וכתבו בזה הלשון דאם יכול להוציאו בדיינים הקדישו קדוש ואם איתא דזהו דין ומילתא באפי נפשיה דאם אינו יכול להוציאו בדיינים והקדישו ואח"כ הודה הגזלן אינו קדוש היה להם להפוסקים לכתוב הדין בפירוש דאם אינו יכול להוציאו בדיינים דאינו קדוש דליהוי משמע בכל גונא. המסדר אש"ל].
ו) וכיון דמצד עצמו יכול אדם להקדיש דבר שאינו יכול להוציאו בדיינים ואסור החפץ על הגזלן ולכל מי שמאמין לו להנגזל שהוא שלו ואולי גם לשאר בני אדם אסור מספק ליהנות א"כ אף אם נניח כדברי הנתיבות דדבר שאינו ברשותו לענין יאוש תליא בדבר שאינו ברשותו דהקדש וכל מה שנקרא דבר שאינו ברשותו ואין הבעלים יכולים להקדישו מקרי גם כן דבר שאינו ברשותו לענין יאוש ומועיל היאוש שפיר מכל מקום בההיא דתה"ד לענין קרקעות יש לנו לומר שלא יועיל היאוש כיון דהוי דבר שברשותו לענין להקדישו דנהי שהבעלים לא היו יכולים להקדישו משום שלא היו יכולים להוציאו בדיינים מ"מ כיון שאין זה חסרון מצד עצמו רק מצד דהוי דבר שאינו שלו לכן כיון דאח"כ מתברר הדבר דשלו הוא שפיר חייל ההקדש ומקרי למפרע דבר שברשותו שיכלו הבעלים להקדיש ולהפקיר לכן בדין הוא שלא יועיל היאוש משום דהוי יאוש ברשותו ואפילו לדעת הנתיבות ג"כ בדין הוא שלא יועיל היאוש.
ז) עוד יש להקשות על דברי התה"ד והנתיבות שכתבו דההיא דאדמון ורבנן הוא משום יאוש והלא הוי יאוש שלא מדעת דתנן כתובות דף ק"ט ויבמות דף ל"ז מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו אדמון אומר ילך בקצרה, וחכמים אומרים יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר, ומוקמינן לה בחד דאתא מכח ארבעה היינו שמתחלה החזיקו ארבעה אנשים בארבע רוחותיו ואח"כ מכרום הארבעה האנשים האלה לאדם אחד ומשמעות הדברים הוא דבשעה שבא ממדינת הים כבר מצא הארבעה השדות ביד אדם אחד דמצי למימר ליה ממה נפשך דרכי גבך הוא ואין לו עכשיו מה להתייאש, והיאוש לא היה רק מתחלה כשהיו הארבעה השדות ביד ארבעה בני אדם אשר כל אחד היה בידו לדחותו ואז היה בכל הדרך במדינת הים ולא ידע מאומה אם אבדה דרך שדהו או לא, רק דאנן סהדי כי אלו היה יודע שדרכו הוא ביד ארבעה בני אדם היה מתיאש וא"כ זהו יאוש שלא מדעת שנחלקו בו אביי ורבא וקי"ל דלא הוי יאוש, עיין בפוסקים ובחו"מ סימן רמ"ח דלא אישתמיט ליה לשום פוסק לומר דאיירי דוקא כשידע בעל הדרך שנאבדה דרכו בשעה שנאבדה ביד ארבעה בני אדם, רק כל הפוסקים סתמו את דבריהם ואמרו דבחד דאתא מכח ארבעה לא יכול לומר ממה נפשך דרכי גבך הוא, א"כ משמע שאפילו אם לא ידע בעל הדרך שנאבדה דרכו עד שבא ממדינת הים ג"כ דינא הכי ואמאי הלא הוי יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש,
ח) ועוד הקשה התומים בסוף קיצור תקפו כהן וז"ל הטעם דנתן תה"ד לכך קם דינא משום יאוש בעלים הוא בעיני דחוק ביתום קטן דלאו בני מחילה נינהו וכדומה מאי איכא למימר עכ"ל התומים שם והיא ג"כ קושיא עצומה על דברי תה"ד דאתי עלה מכח יאוש והלא אין מועיל בקטן.
ט) והנה אף שאין ספר תה"ד מצוי אצלי כעת לעיין בו בכל זאת כפי שראיתי בדברי האחרונים שהביאוהו נוכחתי לדעת כי דברי הנתיבות בזה מה שכתב בשם תה"ד כי האי מילתא דאדמון ורבנן הוא מטעה יאוש בעלים נגעו בה, לאו בפירוש אמרה התה"ד אלא מכללא איתמר היינו כי התה"ד כתב בנידון דידיה (שהביאו הרמ"א סימן רס"ח שהעתקנו לעיל) בראובן ושמעון שהיה ביניהם דין בעסק מקח בזול שהוא ספיקא דדינא ומתחלה זכה בה ראובן מחמת ספק שהיה מוחזק ואח"כ אירע המעשה להיפוך ובא שמעון לטעון טענת ממה נפשך תן לי הסחורה הראשונה או השניה, ופסק שם התה"ד שאם כבר נפסק הדין במעשה הראשון הוי מעשה השני לחוד מפני שכבר אסחו הבעלים דעתייהו מינייהו ומתיאשי והמוציא מחבירו עליו הראיה ומביא התה"ד ראי' לזה מההיא דפ' החולץ דף ל"ז, דאמרינן קם דינא והמוציא מחברו עליו הראיה משום דכיון שכבר חלקו הנכסים ע"פ הדין אסח דעתיה מיניה ומתיאש מאותו החלק דשקיל ובם ונעשה כממונו ע"כ דברי התה"ד, והנה ביבמות בפ' החולץ רצה הגמ' לדמות האי מחלוקת דר' אבא ור' ירמי' דפליגי בספק ויבם וכו' אם קם דינא או לא למחלוקת אדמון ורבנן דפליגי במי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו אם אין לו דרך ויפרח באויר או יקח לו דרך במאה מנה, או יש לו דרך וילך לו בקצרה והגמ' דחי להא אוקימתא ע"ש וסבר הנתיבות כי כמו במחלוקת דר' אבא ור' ירמיה הוא משום יאוש בעלים כ"כ מחלוקת דאדמון ורבנן בההיא דאבדה דרך שדהו איירי ג"כ באופן זה ומשום יאוש בעלים נגעו בה שהרי הגמ' מדמה להו אהדדי אך באמת אין הדבר כן כאשר יבואר לפנינו בס"ד.
י) והנה הש"ך בסוף ספרו תקפו כהן הקשה על התה"ד דס"ל דלא אמרינן קם דינא רק היכא שנפסק דינו מתחלה ע"פ ב"ד והלא בגמ' מדמה ליה לפלוגתא דאדמון ורבנן ומשמעות המשנה והגמ' הוא דכשבא זה ממדינת הים כבר מצא שהארבעה השדות מן ארבעה האנשים כבר היו נמכרים לאדם אחד ומעולם לא ירד לדין עם ארבעה המוכרים א"כ אמאי נימא קם דינא ע"ש בש"ך דמשום הקושיא הזאת חולק על התה"ד.
ובאמת הרשב"א הקשה ג"כ על פירש רש"י דס"ל דלא אמרינן קם דינא רק היכא שחלקו את הנכסים מתחלה ע"פ ב"ד והלא בההיא עובדא דאדמון ורבנן לא היה שום חלוקה ושום ד"ת עם ארבעה המוכרים ולא זכו המוכרים בהדרך ע"פ הדין א"כ אמאי מדמי לה להאי מילתא דר' אבא ור' ירמיה שנחלקו אי אמרינן קם דינא או לא, והלא היכא שלא זכה ע"פ הדין כולי עלמא ס"ל דלא אמרינן קם דינא, ע"ש בדברי הרשב"א דמשום קושיא זאת רוצה לחלוק על דברי רש"י ותוס' ורוצה לומר דאפילו לא היה דין ביניהם כלל אמרינן ג"כ קם דינא.
יא) ולי תימה עוד על דברי הגמ' מאי מדמי הגמ' האי פלוגתא דאדמון ורבנן לפלוגתא דר' אבא ור' ירמיה, היינו דמאן דסובר דאמרינן קם דינא בהאי מילתא דר' אבא ור' ירמיה גבי ספק ויבם יסבור ג"כ דאמרינן קם דינא בהאי מילתא דאדמון ורבנן גבי אבדה דרך שדהו, והלא חלוק גדול יש ביניהם דודאי בההיא דספק ויבם יש מקום לומר שנתייאש ואסח דעתיה מלתבוע החצי השני כיון שהוא ספק בן תשעה לראשון או בן ז' לאחרון והספק הוא לכל העולם ואינו יושב ומצפה שיביא עדים שהוא בר מיתנא ויזכה בכל הנכסים וכיון שנפסק הדין שיחלוקו הוא מתיאש ושייך לומר קם דינא, אבל בההיא דאבדה דרך שדהו דאיירי בחד שבא מכח ארבעה אפילו אם איירי שבעל הדרך עמד בדין עם המוכרים ונפסק הדין שהמוציא מחברו עליו הראיה מ"מ אין לו לבעל הדרך מה להתיאש דקי"ל בסנהדרין דף ל"א ובחו"מ סימן כ' כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין ויוכל היות שבעל הדרך ימצא עדים לברר את דרכו ולהוציא מיד המוחזק ואינו מתיאש, לכן אם אח"כ מכרו ארבעה המוכרים לאיש אחד הרי אין לך ראיה גדולה מזו שדרכו הוא אצל הלוקח ואמאי יהא קם דינא כיון שמעולם לא נתיאשו הבעלים מיניה והרי זה כמו כל הדינים שלא מצא ראיה ועדים בשעת מעשה ואח"כ מצא עדים וראיה שיוכל לסתור את הדין בכל עת ושעה שיביא עדים וראיה לסתור כדאיתא בחו"מ סימן כ' ולא אמרינן שתיכף שלא מצאו עדים וראיה נתיאשו תיכף ולא יועיל לו הראיה של אחר כך, אלא אמרינן שיושב ומצפה שיביא עדים וראיה ולא נתיאש א"כ הכא נמי נימא הכי שלא נתיאש בעל הדרך מהדרך שלו.
יב) עוד יש לדקדק בהסוגיא הזאת דקאמר שם ביבמות דף ל"ז לימא בפלוגתא דאדמון ורבנן קמיפלגי דתנן מי שהלך למדינת הים וכו' עד דמסיק ורבנן סברי דאמר ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו, אלמא שהגמ' ידע כי טעמייהו דרבנן הוא משום דאמר ליה אי שתקת שתקת ולכן לא יוכל לבא עליו בטענת ממה נפשך א"כ שמעינן ממילא דבההיא דספק ויבם דלא שייך שם טעמא דאי שתקת שתקת יוכל לבא עליו בטענת ממה נפשך א"כ איך קאמרה הגמ' שנחלקו בפלוגתא דאדמון ורבנן ואף שבאמת דחי לה הגמ' כן וז"ל הגמ' שם ור' ירמיה אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא משום דא"ל אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו וכו' אבל הכא מי איכא למימר הכי עכ"ל מ"מ יש להבין סברת הגמ' מאי היה דעתם מעיקרא כיון שידעו מתחלה דטעמייהו דרבנן הוא משום דמצי למימר אי שתקת שתקת, ועוד דהפוסקים פסקו כר' אבא דקם דינא משום דאמרינן דר' אבא ס"ל כרבנן אע"ג שהגמ' דחי לה שגם ר' ירמיה ס"ל כרבנן כנ"ל מ"מ אין זה אלא דחיה בעלמא, והוא תמוה איך מקרי זה דחיה בעלמא כיון דטעם אחר ליכא במילתייהו דרבנן אלא משום דאי שתקת שתקת, והאי טעמא ליכא כלל וכלל במילתא דר' אבא ור' ירמיה א"כ לא שייך לומר דחיה בעלמא, עיין תומים שהרגיש קצת בקושיא זאת.
יג) ועוד יש לדקדק דאיתא שם בסוגיא אמר לך ר' אבא אנא דאמרי אפילו כאדמון עד כאן לא קאמר אדמון התם אלא משום דאמר ליה ממה נפשך דרכי חד גבך הוא אבל הכא מי איכא למימר הכי עכ"ל הגמ' והוא תמוה אמאי לא מצי למימר ליה גם בההיא מילתא דר' אבא בספק ויבם ממה נפשך חד מנתא אית לי גבך או פלגא בנכסי מיתנא או מנתא בנכסי יבם ע"ש ברש"י וגם דבריו אינם מובנים.
יד) לכן נראה שיש שלשה חלוקי דינים בזה:
א) כשבין שני בני אדם יש איזה ספק בממון של מי הוא ומתפשרים ביניהם וחולקים את הממון בשוה או באופן אחר בזה מודים כולי עלמא דאמרינן קם דינא כיון שנתפשרו ביניהם ומחמת הספק וחלק המעות שקבלו ברצונם הטוב בלא דין ב"ד מוחלים זה לזה בלב שלם לכן אם לאחר מן אירע הדבר בהיפך לא יכול חבירו לטעון ממה נפשך כיון שבמעשה הראשונה כבר נתפשרו ביניהם מחלו זה לזה, כגון בההיא עובדא דספק ויבם אם מתחלה נתפשרו ביניהם וחלקו את הנכסים היבם והספק מרצונם הטוב באופן הזה גם ר' ירמיה מודה דאמרינן קם דינא וכן בההיא עובדא דתה"ד אלו נתפשרו ביניהם ראובן ושמעון ברצונם הטוב שלא בב"ד ונתן לו המוחזק להתובע חלק מהסחורה הנקחת בזול מחציתה או שליש או רביע וכדומה כיון שעכ"פ נתפשרו ביניהם מרצונם הטוב לכן אמרינן קם דינא לכולי עלמא, לזאת אם אח"כ אירע המעשה להיפך שחברו קנה המקח בזול לא יוכל לבא עליו בטענת ממה נפשך כיון שכבר נתפשרו ומחלו זה לזה בלב שלם.
טו) אופן ב' אם לא נתפשרו ביניהם מרצונם כלל רק שבא לפני ב"ד והם פסקו את הדין שיחלוקו את הנכסים כההיא דספק ויבם, או שב"ד פסקו את הדין המוציא מחברו עליו הראיה כנידון של התה"ד בזה נחלקו ר' ירמיה ור' אבא, דר' אבא ס"ל דאמרינן קם דינא דכיון שהתובע תבע את חבירו לפני ב"ד הרי נתרצה למחול וליתן ולהתיאש ככל אשר יפסקו ב"ד וכיון שהב"ד פסקו יחלוקו כההיא דספק ויבם גמר ומחל אידך פלגא בלב שם כפסק ב"ד וכן אם ב"ד פסקו שהתובע לא יזכה כלל ויצא חייב בדינו מ"מ גמר התובע ומחל ונתיאש וס"ל לר' אבא דהוי כאלו נתפשרו ביניהם שלא בב"ד דאמרינן קם דינא, אבל ר' ירמיה פליג עליו וס"ל דלא אמרינן קם דינא כיון שמרצונו הטוב לא נתרצה למחול ולוותר רק משום פסק ב"ד לכן כיון שאח"כ יכול לבוא עליו בטענת ממה נפשך הדר דינא
טו) וממילא שמעינן שאם לא היה זאת ולא זאת היינו שלא נתפשרו מתחלה הבעלי דינים כלל ולא נתן האחד להשני מאומה בשביל טענתו טענת הספק וגם לא היה דין ביניהם לפני ב"ד בזה מודים כולי עלמא דלא שייך לומר קם דינא ויכול לבא אח"כ בטענת ממה נפשך לכולי עלמא אם אירע מעשה אח"כ שיוכל לטעון טענת ממה נפשך כההיא דספק ויבם או כההיא דנידון התה"ד אם לא נפסק הדין ביניהם וגם לא נתפשרו ביניהם יוכל לטעון אח"כ טענת ממה נפשך לכולי עלמא ולא אמרינן בזה קם דינא אפילו לר' אבא כמו שכתבו רש"י ותוס' שם.
יז) אופן ג' במקום דשייך לומר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו בזה גם כן נחלקו אדמון ורבנן אי שייך לבוא עליו בטענת ממה נפשך ורבנן ס"ל שאינו יכול לבוא בטענת ממה נפשך אע"ג דכאן לא היה פסק דין ביד ארבעה המוכרים וגם מי שאבדה לו הדרך לא נתפשר מעולם עם המוכרים ואמרינן לעיל דהיכא שלא היה לא פסק דין ולא פשרת הבעלי דינים מודים כולי עלמא שיכול לבא בטענת ממה נפשך, היינו דוקא בספק ויבם או בנידון התה"ד דלא שייך שם לומר אי שתקת שתקת אבל במקום דשייך לומר אי שתקת שתקת בזה ס"ל לרבנן שאינו יכול לבוא בטענת ממה נפשך, אע"פ שלא היה לא פסק דין ולא פשרת הבעלי דינים
יח) נמצא כי במחלוקת דר' אבא ור' ירמיה בספק ויבם איכא מעלה וחסרון ובפלוגתא דאדמון ורבנן איכא ג"כ מעלה וחסרון היינו דבמחלוקת ר' אבא ור' ירמיה איכא מעלה שנפסק הדין בב"ד ואיכא חסרון דלא שייך שם לומר אי שתקת שתקת, ובפלוגתא דאדמון ורבנן איכא מעלה מה דשייך לומר אי שתקת שתקת ואיכא חסרון דלימא פסק ב"ד לכן מדמי להו הגמ' אהדדי פלוגתא דר' אבא ור' ירמיה לפלוגתא דאדמון ורבנן משום שבכל חד וחד יש בהם צד מעלה וצד חסרון לכן ס"ל להגמ' דדמיין אהדדי, ודחי לה הגמ' אמר לך ר' אבא אנא דאמרי אפילו כאדמון עד כאן לא קאמר אדמון התם אלא משום דא"ל ממה נפשך דרכי חד גבך הוא אבל הכא מי איכא למימר הכי, והקשינו לעיל אמאי ליכא למימר גם בההיא מילתא דר' אבא ור' ירמיה ממה נפשך, ובדברינו ניחא דהגמ' דחי לה דלא דמי דהתם במילתא דאדמון ורבנן כיון שלא היה שום פסק דין בינו ובין המוכרים ולא מחל ולא נתן מאומה לכן שייך לומר ממה נפשך חד דרכי גבך הוא משא"כ במילתא דר' אבא ור' ירמיה כיון שכבר היה פסק דין ביניהם ונתרצו ברצונם לקיים מה שיצא הפס"ד מב"ד לכן לא שייך לומר ממה נפשך כיון שכבר מחלו ונתיאשו משא"כ במילתא דאדמון ורבנן שלא היה שום פסק דין ביניהם לכן שייך לומר ממה נפשך, ור' ירמיה אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא משום דאמר ליה אי שתקת שתקת וכו' אבל הכא מי איכא למימר הכי, היינו שהגמ' דחי דר' אבא ור' ירמיה לא ס"ל כסברת המקשן דשקולים הם סברת אי שתקת שתקת לסברת יאוש ומחילה שאחר פסק דין רק שנחלקו דלמר אלים ליה מחילת הפסק דין מסברת דאי שתקת ולמר אלים ליה סברת אי שתקת ממחילת הפסק דין, וכן הוא סוגית הגמ' בכמה דוכתי לדמות שני דברים שיש בכל אחד מהם צד מעלה וחסרון והגמ' מדחי דמר ס"ל שהמעלה הזאת עדיף ממעלה השניה ומר ס"ל דמעלה השניה עדיף ממעלה הקודמת עיין כתובות דף י"ד דאיתא התם הלכך לר"ג דסברת המקשן היה דדמיין להדדי סברת ברי לסברת ספק ספקא והמתרץ דחי ליה דלא דמיין להדדי רק למר אלים ליה ספק ספיקא ולמר אלים ליה ברי וכן נמצא בכמה דוכתי בגמ'.
יט) נמצא כי בההיא דאבדה דרך שדהו אין הטעם כלל משום יאוש והיסח הדעת כיון שלא היה שם שום פסק ב"ד וגם הוי יאוש שלא מדעת וגם יש לו תקוה להביא ראיה רק הטעם הוא משום דאי שתקת שתקת ואם לאו מהדרנא שטרא למרייהו ובזה מתורצים כל הקושיות הנ"ל וגם קושית הנתיבות ליתא מה שהקשה דאין יאוש לקרקע כיון שאין הטעם משום יאוש והיסח הדעת רק משום דאי שתקת שתקת, ובההיא דספק ויבם אע"ג דאיירי נמי בקרקע מ"מ כיון שהתובע מדעתו ומרצונו בא לפני ב"ד ונתרצה על הפס"ד שיצא מהם, א"כ גמר ומחל ונתן בלב שלם את מחציתו השני ומדעתו ורצונו אסח דעתיה ולא שייך זה ליאוש כלל לכן קי"ל קם דינא אפילו במקרקעי ומתורצים כל הקושיות הנ"ל בס"ד. כ) עיין ש"ך סימן רס"ח ס"ק ז' ובספר תקפו כהן בסופו שחולק על התה"ד בזה וס"ל דאע"פ שנפסק הדין צריך ליתן לו סחורה אחת ממה נפשך ודוקא כשאירעו שני המעשים באיש אחד אבל מי שבא מכח איש אחר כיון דב' גברי נינהו אין אומרים ממה נפשך על הנכסים ואין חלוק בין נפסק הדין או לא עכ"ל, ואין דברי הש"ך נראים בדין שחולק על תה"ד וכבר האריך התומים בסוף ספר קצור תקפו כהן להשיג על הש"ך ודברי התה"ד נכונים מאוד וכמו שפסק מרן הרמ"א כותיה ואין לזוז מדבריהם.
כא) עיין ט"ז סימן ר"פ שהקשה על דברי התה"ד ורמ"א מהא דאיתא בגמ' בב"ב ד' קל"ד האומר זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו מת יחזרו נכסים למקומן נפלו לו נכסים ממקום אחר ירשו אחין עמו עכ"ל המשנה אלמא דאמרינן כשמת יחזרו נכסים למקומן דהיינו דוקא האח הזה אשר אמר זה אחי ונתן לו מחלקו הוא נוטל את חלקי שנתן לו אבל שאר אחיו אינם יורשים כלום עמו בחלק הזה מפני שיכול לומר להם כבר נטלתם חלק ירושתו במה שהחזקתם חלקו בידכם מתחלה ולא נתתם לו, א"כ אמאי לא נימא קם דינא דהיינו שהחלקים אשר ביד אתנו כבר זכו בהם אחיו מטעם מחילה ויאוש כיון שכבר נפסק הדין ביניהם והחלק הזה שהניח האח יחלקו אותם כל האחים בשוה כיון שאינם מכחישים אותם רק שטוענים איני יודע והוי כמו שנפלו לו נכסים ממקום אחר שהאחים יורשים עמו (עיין שם בט"ז שיש טעות סופר שציין שם קושיתו על ס"ד ובאמת קושיתו על ס"ב כי בס"ד איירי שהאחים מכחישים אותו ולא שייך לומר קם דינא) ולי נראה כמו שכתבנו לעיל דלא שייך לומר קם דינא רק בדבר שאינו עומד להתברר כגון בההיא דספק אי בן תשעה לראשון או בן ז' לאחרון או בההיא דנידון התה"ד שיש ספיקא דדינא אם זכה או לא דאז שייך לומר שמוחל ומתיאש בלב שלם וקם דינא כיון שאינו יושב ומצפה לברר את הדבר, וכן ההיא דכשכשה בזנבה דמספקא לן אם הוא קרן או רגל שכתב הטור בסימן ש"ץ דאפילו אם הזיקה לאדם א' ב' פעמים פעם אחת ברשות הרבים ופעם אחת ברשות הניזק ג"כ לא יוכל לומר ממה נפשך עיין סמ"ע וב"ח שתמהו על זה ועיין תומים בסוף ספר קיצור תקפו כהן שכתב שהוא משום דקי"ל קם דינא דאיירי שנפסק הדין בינתים ועיין בטור חו"מ סימן ר' דכתב בשם הרמ"ה לענין כליו של מוכר ברשות לוקח כיון דתרווייהו ספיקי נינהו אי מתרמי תרוייהו גבי חד לוקח וחד מוכר חד כליו של לוקח ברשות מוכר וחד כליו של מוכר ברשות לוקח דינא הוא דאתי לוקח עליו ממנ"פ ומפיק מיניה חד מינייהו נראה דמיירי שלא נפסק הדין, כל הני שמעתתא איירי שיש ספיקא דדינא ואין הספק עומד להתברר לכן שייך לומר קם דינא היינו שמי שנתחייב בדין מוחל בלב שלם ומתיאש כיון שאינו מצפה עוד לזכות בדין, משא"כ בנידון זה אם הוא אחיו או לא זה הדבר עומד להתברר טובא ואין אדם מתיאש ומוחל בזה דסבר שימצא עדים לברר שהוא בנו של פלוני והוא אחיהם של האחים האלה לכן לא שייך לומר בזה קם דינא.
כב) והט"ז סימן רס"ח הקשה עוד על דברי התה"ד הנ"ל מהא שכתב הסמ"ע סימן ל"א בענין שתי כתי עדים המכחישים זה את זה דאם יש למלוה א' שני שטרות על לוה אחד וכת אחת מאלו חתומים על שטר זה וכת אחת מאלו חתומים על שטר השני דמצי לגבות בשטר אחד בפני ב"ד אחד ובשטר השני בפני ב"ד אחר, א"כ תימה אמאי לא יוכל לגבות בב"ד אחד בשני השטרות כיון דקם דינא ע"ש בט"ז מה שתירץ, ולי נראה דזה אין שום שייכות כלל לההיא מחלוקת דר' אבא ור' ירמיה, והנה יש כאן סברא להעדיף כחו של המלוה דכאן לא שייך לטעון טענת ממה נפשך שהרי יוכל היות דשניהם קושטא קאמרי ובאמת לוה את המעות הכתובים בשני השטרות דכיון דקי"ל דמוקמינן כל כת וכת אחזקתה וזו באה בפנה עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה הרי יש על כל מלוה ומלוה שטר כשר ועדים כשרים ואף אם יגבה שני השטרות בכל זאת ליכא טענת ממה נפשך שהרי יוכל היות אע"ג שהעדים פסולים הם מ"מ עכ"פ לוה את המעות הכתובים בשני השטרות, משא"כ בנידון דר' אבא ור' ירמיה ונידון התה"ד דאיכא טענת ממה נפשך, וגם יוכל היות איפכא שלא שייך שם לומר קם דינא בנידון של הסמ"ע בשני שטרות לדברי הכל בין לר' אבא בין לר' ירמיה שהרי אפשר לברר הדבר ע"י הזמה אינו מתיאש ואינו מוחל כלל כי הוא יושב ומצפה שיברר ע"י הזמה כת מי היא כשרה וכת מי היא פסולה ואינו מתיאש ואינו מוחל כלל, והעולה מדברינו דאין כאן שייכות כלל להא דר' ירמיה ור' אבא, והסמ"ע שכתב דינו מטעם אחר כתב דלכן יגבה שטר השני בב"ד אחר, דנהי שכל אחת מהכיתות מוקמינן על חזקתה מ"מ אין ראוי שב"ד אחד יגבה שני השטרות אשר ע"י גביותם נתברר הדבר לכל שהוציאו ממון בעדים פסולים שלא כדין דוגמא לדבר כתב מרן המחבר סימן ק"ט לענין איסור שנתבטל בהיתר חד בתרי שאין לאדם אחד לאכל את כלם וכן כתב הרמ"א סימן ק"י ס"ח ע"ש והוא משום דממה נפשך איסורא קאכיל א"כ כאן נמי אין לב"ד אחד לגבות בשני השטרות משום דממה נפשך איסורא קעבדי לגבות ממון בעדים הפסולים מדאורייתא.
כג) ועיין רמ"א סימן ל"ג סעיף י"ב שאם נפסק הדין כשהיה קרוב לא יוכל לחזור ולתובעו אח"כ בעדות זה שנתרחק דהואיל ונפסק הדין נפסק עכ"ל והש"ך כתב שהטעם הוא הואיל ועביד אינש לאחזוקי דבוריה והקצוה"ח כתב שהוא מטעם דקם דינא כהאי דהתה"ד ע"ש, ולפי מה שכתבנו לא שייך כאן קם דינא שהוא מטעם יאוש ומחילה כיון שהוא יושב ומצפה למצוא עדים אחרים הרי אינו מתיאש ממעותיו לכן לא שייך לומר קם דינא שהוא מטעם יאוש ומחילה ונהי שמתיאש מזכות העדים שהרי אינו יודע שיתרחקו אח"כ מ"מ כיון שאינו מתיאש מעיקר הממון ותביעתו לא שייך יאוש בדברי העדים לבד ועיין קצוה"ח סימן ל"ד סק"ב ע"ש.