משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דיאוש ומתנות כהונה · פרק יג
א) וכבר כתבנו לעיל פרק יוד אות ב' וה' שדעת הרמב״ן וסיעתו הוא שיאוש ברשותו לא מהני ודעת התוס' בפ' אלו מציאות הוא דמהני שפיר יאוש ברשותו, והנה הקצוה״ח סימן רנ"ט והנתיבות שם נחלקו בפירושו של יאוש ברשותו, דעת הקצוה״ח הוא שכל חצר של אדם או ביתו מקרי רשותו לעניין זה אע"ג שאין החפץ משתמר בו כגון המיחד ביתו לבית הכנסת ובית המדרש ונאבד לו איזה חפץ אין יאוש מועיל לו יען כי החפץ מונח ברשותו אע"ג שרבים מצוין שם בביהכ"נ ובביה"מ מ"מ מקרי ברשותו לכן הקשה הקצוה"ח על דברי הרמב"ן הנ"ל מהא דאמרינן בפ' אלו מציאות לענין תאנה הנוטה לדרך ומצא תאנים תחתיה שמועיל היאוש אע"ג שהתאנה עומדת ברשותו, וכן הקשה הקצוה"ח מהא דאמרינן בפ' אלו מציאות דף כ"ד המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשים מהם כדס"ד דהגמ' שם ע"ש ובפ' ה' בנדרים דף מ"ח אמרינן דביהכנ"ס מקרי חצר השותפים אלמא דיאוש ברשותו מהני שפיר, וכן הקשה הקצוה"ח מהא דאמרינן בפ' השולח דף ל"ט נתיאשתי מפלוני עבדי מועיל היאוש אע"ג דעבד מקרי לעולם ברשות רבו דיד עבד כיד רבו דמיא אלמא דיאוש ברשותו מהני שפיר ובכל אלו הדברים אין החפץ משתמר ברשותם שהרי בתאנה היא עומדת בצד הדרך שרבים מצוין שם וכן בבתי כנסיות ובתי מדרשות גם כן אין החפץ משתמר שם ואפילו הכי הקשה הקצוה"ח שלא יועיל היאוש למאן דס"ל יאוש ברשותו לא מהני.
ב) אך דעת הנתיבות שם בריש סימן רנ"ט ובסימן שע"א אינו כן רק דענין יאוש ברשותו ואינו ברשותו הוא כמו דקי"ל בגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו לכן כל מה שנקרא אינו ברשותו לענין זה שאין הנגזל יכול להקדישו או למוכרו מקרי ג"כ אינו ברשותו לענין זה שהיאוש מועיל, וכל מה שנקרא ברשותו לענין זה שהנגזל יכול להקדישו או למוכרו מקרי נמי ברשותו לענין זה ואין היאוש מועיל לכן הוצרך הנתיבות שם לחדש דאבדה מקרי אינה ברשותו, ואין הבעלים יכולים להקדישה כשהאבדה מונחת על גבי קרקע כיון שהיא מונחת במקום שאינה משתמרת, וכן בכל מקום שהחפץ מונח במקום שאינו משתמר שהחפץ הוא אינו ברשותו ואין הבעלים יכולים להקדישו כמו בגזלה לכן מועיל היאוש, ובזה תירץ הנתיבות את קושיות הקצוה״ח הנ״ל דכיון שהתאנה מונחת במקום שאינה משתמרת לכן מקרי אינה ברשותו ואין בעל, התאנה יכול להקדישה ומקרי זה שאין החפץ ברשותו ומהני היאוש שפיר וכן בההיא דהמוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כיון שהחפץ הוא במקום שאינו משתמר לכן מקרי אינו ברשותו והיאוש מועיל וכן בההיא דעבד כאשר נתיאשתי מפלוני עבדי מועיל ג"כ היאוש דאיירי בעבד שברח ואין העבד מקרי ברשותו וכן בסימן שע"א כתב ג"כ הנתיבות דיאוש ברשותו תליא ג"כ אי מקרי רשותו לענין להקדישו ולהפקירו או לא.
ג) ולא נהירין לי דברי הנתיבות דהנה נחלקו המפרשים בענין גזל בטעות אי מקרי דבר שאינו ברשותו או לא עיין קצוה"ח סימן שנ"ד ס"ק ד' שהביא מחלוקת הראשונים בזה, דעת התוס' רי"ד בקידושין פ' האיש מקדש דף נ"ה דגזל בטעות מקרי דבר שברשותו והבעלים יכולים להקדיש ולהפקיר דכיון שהגזלן בטעות גזל, ואלו היה יודע שאין החפץ שלו היה מחזירו לבעלים ולא היה מעכב בידו ממון שאינו שלו אע"ג דהשתא אינו יודע שהחפץ הוא גזול בידו ומעכב ממון אחרים בידו מ״מ כיון שאם היה יודע היה מחזירו לבעלים לכן מקרי החפץ ברשות הבעלים ויכולין להקדיש ולהפקיר, ובזה תירצו התוס' רי"ד קושית התוס' שהקשו בב"ק ובקידושין על הא דאמרינן שם לקח עבדים ובהמה טמאה במעות מעשר שני יאכל כנגדן בירושלים והקשו התוס' בב"ק דף ס"ח בסוגיא דצנועין ובקידושין דף נ"ה איך יכול הלוקח לחלל המעות שביד המוכר והא הוי דבר שאינו ברשותו ותירצו דאתיא כההיא דצנועין דס"ל שאדם יכול לחלל דבר שאינו ברשותו והתוס' רי"ד תירץ כיון דמוקמינן שם בעם הארץ דלא ידע שאין מעות מעשר מתחללין על עבדים ובהמה טמאה ואלו הוה ידע המוכר שהמקח בטל היה מהדר המעות ללוקח לכן הוי גזל בטעות דמקרי דבר שברשות הבעלים להקדיש ולהפקיר כמו פקדון, ומזה שמעינן שהתוס' בב"ק ובקידושין שהקשו ג"כ על ההיא דעבדים ובהמה דהוי דבר שאינו ברשותו ותירצו דאתיא כההיא דצנועין ע"כ סבירא להו דאפילו גזל בטעות ג"כ הוי דבר שאינו ברשותו, ע"ש בקצוה"ח שהוכיח מדברי רש"י דב"ק דף ס"ט דס"ל ג"כ כדברי התוס' דגזל בטעות הוי ג"כ דבר שאינו ברשותו ממה שכתב רש"י לענין לקט קציר קמיירי שאין כל העניים בקיאין בהלכה ע"ש.
ד) ובמקום אחר הארכנו בזה בס"ד וכתבנו כי מחלוקת התוס' עם תוס' רי"ד תליא בפירושו של דבר שאינו ברשותו דהנה הא דקי"ל אין אדם יכול להקדיש ולהפקיר דבר שאינו ברשותו, וקי"ל דגזל מקרי דבר שאינו ברשותו ופקדון מקרי דבר שברשותו, נוכל לפרש שטעם החלוק הוא מפני דכיון שהחפץ הוא ביד הגזלן והוא ימנע את הבעלים מלעשות כרצונם לכן אינן יכולין להקדיש דילפינן מהא דכתיב איש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו היינו שיש ביד הבעלים לעשות כרצונם בביתם אף כל ברשותו לאפוקי גזל ולא נתייאשו הבעלים שאין ביד הבעלים לעשות בהחפץ שלהם כרצונם לכן אינן יכולים להקדיש, אבל פקדון יען שהנפקד לא ימנע להמפקיד מלעשות כרצונו וחפצו בהחפץ שלו לכן יכולים הבעלים שפיר להקדיש ולהפקיר, וגם יש לפרש שהטעם הוא דגזלה מקרי דבר שאינו ברשותו הוא מפני שיש לו להגזלן קנין קצת בהחפץ הגזול שהרי אם יתיאשו הבעלים יקנה ביאוש ושינוי רשות או יקנה אותה אם יעשה בה שינוי מעשה וכל זה הוא משום משיכת הגזילה כי אלו לא גזל לא היה קונה בשינוי מעשה רק דינו כשאר מזיק אם הזיקו בידים, וגם לא שייך שום יאוש ושינוי רשות בלא משיכת הגזלה, נמצא שהגזלן יש לו קנין קצת בהגזלה אשר גזל א"כ הקנין שיש להגזלן מגרע בזה את קנין הבעלים לכן אין הבעלים יכולים להקדיש משום דבעינן שיהא להבעלים קנין גמור אז יכולים להקדיש ולהפקיר אבל כיון שגזל ויש גם להגזלן קנין קצת לכן נגרע בזה קנין הבעלים ואינן יכולים להקדיש ולהפקיר
ה) א"כ תליא בזה דהתוס' רי"ד ס"ל דהא דקי"ל שאין אדם יכול להקדיש ולהפקיר דבר שאינו ברשותו הוא מפני קנין הגזלן שמגרע את קנין הבעלים לכן ס"ל דדוקא בגזלן דעלמא שאינו בטעות יש לו כח לגרע את קנין הבעלים מפני קנין הגזלן אבל בגזלן בטעות אין לו כח לגרע את קנין הבעלים מפני שאין לו לגזלן שום קנין דקי"ל כל קנין שנעשה ע"י טעות נתבטל וכמאן דליתא דמי לכן ס"ל שהבעלים יכולים להקדיש אבל התוס' ס"ל דהא דקי"ל אין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו אין הטעם משום קנין הגזלן רק הטעם הוא מפני שאין הבעלים יכולים לעשות כרצונם בהחפץ שלהם לכן אע"ג שהגזלן הוא בטעות ואלו ידע שהחפץ הוא גזול בידו היה ציית דינא והיה מחזיר לבעלים מ"מ כיון דעכ"פ השתא לא ידע הגזלן שהחפץ הוא גזול בידו והנגזל אינו יודע את מקום הגזלן לבוא ולהגיד לו את מקומו והלכתו ובין כך ובין כך החפץ אינו ברשות הבעלים ואינן יכולים לעשות מאומה בהחפץ שלהם לכן מקרי דבר שאינו ברשותו, אע"ג שאין שום קנין להגזלן שהרי קנין בטעות חוזר ולא מיגרע קנין הבעלים מ"מ מקרי דבר שאינו ברשותו מפני שאין הבעלים יכולין לעשות מאומה בהחפץ הגזול בטעות.
ו) א"כ דברי הנתיבות הנ"ל מה שתלה יאוש ברשותו ואינו ברשותו להקדש והפקר ומה שנקרא דבר שאינו ברשותו לענין הקדש זהו מקרי ג"כ לפי דבריו דבר שאינו ברשותו לענין יאוש ומועיל היאוש, ומה שנקרא דבר שברשותו והבעלים יכולין להקדיש מקרי ג"כ לפי דבריו דבר שברשותו לענין יאוש ואין היאוש מועיל אין דבריו נראים דממה נפשך אליבא דמאן אמרה לשמעתיה אי אליבא דהתוס' רי"ד דס"ל דגזלן בטעות מקרי דבר שברשותו מפני שאין להגזלן שום קנין ולא מגרע את כח הבעלים א"כ לדידיה גם אבדה המונחת על גבי קרקע מקרי דבר שברשותו והבעלים יכולין להקדיש שהרי אין לשום אדם קנין בה כיון שלא זכה בה אדם ואמאי מועיל יאוש באבדה בכל מקום והלא הוי יאוש ברשותו, ובאמת כתב הנתיבות דאין הבעלים יכולים להקדיש את האבדה המונחת על גבי קרקע משום דהוי דבר שאינו ברשותו לכן מועיל היאוש אלמא שאין דבריו מכוונים אליבא דהתוס' רי"ד.
ז) וכן לשיטת התוס' ג"כ אין דברי הנתיבות נכונים שהרי לשיטת התוס' דס"ל שהטעם של דבר שאינו ברשותו הוא מפני שאין הבעלים יכולים לעשות מאומה בהחפץ שלהם מפני שהגזלן ימניע אותם ולא משום קנינו של הגזלן ולכן ס"ל להתוס' דגזל בטעות מקרי ג"כ דבר שאינו ברשותו, א"כ זה אתי שפיר דאבידה המונחת על גבי קרקע מקרי דבר שאינו ברשותו יען שאין הבעלים יכולים לעשות מאומה בהחפץ שלהם האבוד מהם ואינם יודעים מקומו איו לכן מועיל היאוש דלא מקרי יאוש ברשותו יען שאין ברשות הבעלים להקדיש ולהפקיר, אך זה עדיין לא אתי שפיר לדברי הנתיבות דא"כ אמאי ס"ל להרמב"ן דכשמצא אבידה שאין בה סימן לפני יאוש ואח"כ נתיאשו הבעלים אין היאוש מועיל משום שהמוצא נעשה שומר לבעלים וידו כיד הבעלים והוי יאוש ברשותו שאינו מועיל, והלא כיון שאין הבעלים יודעים מי הוא המוצא את החפץ הזה ואינם יכולים לעשות מאומה בהחפץ האבוד א"כ יש לנו לומר שאין זה מקרי יאוש ברשותו רק יאוש שלא ברשותו מקרי, שהרי אין הבעלים יכולים להקדיש את החפץ הזה שהוא ביד המוצא ואין הבעלים יודעים מי הוא המוצא כמו שאין הבעלים יכולים להקדיש את החפץ כל זמן שהוא מונח על הארץ כי אין שום חלוק ביניהם כי קנין הבעלים בהחפץ לא מיגרע לא בזה ולא בזה היינו דבין כשמונח החפץ על גבי קרקע ובין כשמצא אחר ואין הבעלים יודעים מי מצא לא מיגרע קנין הבעלים, ואין הבעלים יכולים לעשות מאומה לא בזה ולא בזה, נמצא כי לפי שיטת התוס' רי"ד אידי ואידי מקרי דבר שברשותו והבעלים יכולים להקדישו, ולשיטת התוס' אידי ואידי מקרי דבר שאינו ברשותו ואין הבעלים יכולים להקדישו ובכל זאת לענין יאוש יש חלוק ביניהם כי באבדה המונחת על גבי קרקע מועיל היאוש ואבידה המונחת ביד המוצא אין יאוש מועיל לשיטת הרמב"ן אלמא דלא דמיין להדדי ודבר שאינו ברשותו ודבר שברשותו האמורים לענין הקדש והפקר לא דמיין לדבר שברשותו ואינו ברשותו האמורים לענין יאוש דלא כהנתיבות שהשוה אותם להדדי.
ח) ולכאורא יש להקשות על דברינו שכתבנו דלשיטת התוס' מקרי אבדה דבר שאינו ברשותו הן כשמונחת על גבי קרקע הן כשהיא ביד המוצאה יען, שאין הבעלים יכולים לעשות מאומה בהחפץ שלהם, א"כ אמאי אמרינן בפ' מרובה דף ס"ג הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי ככל והלא קי"ל דבגונב דבר שאינו ברשותו להקדיש ולהפקיר ליכא כפל כדאיתא ב"ק דף ס"ט ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דתנן אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל אמאי בשלמא לגנב ראשון לא משלם וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב אלא לבעלים נשלם אלא לאו ש"מ זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו עכ"ל הגמ' אלמא דבגונב דבר שאינו ברשותו ליכא ככל, וא"כ אמאי איכא כפל בטוען טענת גנב באבדה כיון דאבדה מקרי דבר שאינו ברשותו ואין הבעלים יכולים להקדיש ולהפקיר.
ט) אך באמת אין זה קושיא כלל דדוקא אבדה שאין הבעלים יודעים מי הוא המוצאה זה מקרי דבר שאינו ברשותו כיון שאין הבעלים יכולים לעשות מאומה בהחפץ שלהם האבד לכן אין הבעלים יכולים להקדיש ולהפקיר, אבל כשטוען טענת גנב באבדה מסתמא יש מי שיתבענו את האבדה, א"כ יודעים הבעלים התובעים מי הוא המוצאה וגם הוא מודה שמצאה רק שטוען שנגנבה ממנו לכן לא הוי דבר שאינו ברשותו רק מקרי דבר שברשותו שהרי יש ביד הבעלים לעשות כרצונם בהחפץ האביד כיון שיודעים מי מצאם לכן הוי דבר שברשותו והבעלים יכולים להקדישו לכן איכא כפל בטוען טענת גנב, ונהי דעכשיו כיון שטוען טענת גנב הרי אין ביד הבעלים לעשות מאומה בהחפץ שלהם ויש לנו לומר לכאורא דהוי דבר שאינו ברשותו מ"מ גם זה אין תימה שבאמת היה זה ברשותו אך שהגנב בעצמו עושה בגנבתו שהחפץ יהיה דבר שאינו ברשות הבעלים וכן מצינו בכופר בפקדון דמקרי אינו ברשותו כדאיתא ב"ק דף ע' דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה ואפילו הכי מחויב כפל בטוען טענת גנב בפקדון, אלא צריך לומר שצריך שהגנב יגנוב דבר שהוא ברשות הבעלים להקדיש על זה מחויב לשלם כפל אע"ג שאח"כ נעשה החפץ דבר שאינו ברשותו מ"מ הגנב גנב דבר שברשותו וכן הכופר בפקדון ובאבדה בעינן שיכפור דבר שהוא ברשות הבעלים להקדיש אע"ג שאח"כ נעשה הפקדון או האבדה דבר שאינו ברשותו מ"מ הכופר הרי כפר דיבר שברשות הבעלים לכן מחויב לשלם כפל.
י) היוצא מכל זה שכתבנו דדברי הנתיבות אינם נכונים כלל מה שתלה ענין יאוש ברשותו ואינו ברשותו ההיא דקי"ל אין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו אלא נראה דרשותו דבעינן לענין יאוש שלא יועיל לא תליא כלל ברשותו דבעינן לענין להקדישו, לכן אם אפילו נימא דדוקא גזל מקרי אינו ברשותו יען שיש להגזלן בהגזלה קנין קצת לקנותו בשינוי מעשה או ביאוש ושינוי רשות אבל אבדה כל זמן שהיא מונחת על גבי קרקע כיון שאין לשום אדם בה שום קנין שפיר מקרי דבר שברשותו לענין זה שהבעלים יכולים להקדישו ולהפקירו מ"מ מועיל יאוש באבדה ואם החפץ נעול בתיבתו ואינו יודע ממנו אף אם נימא דלענין הקדש מקרי אינו ברשותו מ"מ לענין יאוש מקרי ברשותו דלענין יאוש תליא אם היא אבודה ממנו או לא דהיינו אם החפץ הוא אבוד ממנו מקרי אינו ברשותו לענין זה ומועיל היאוש אע"ג שיוכל להקדישו, ואם החפץ אינו אבוד ממנו מקרי שהוא ברשותו ואין היאוש מועיל, ומיושב ג"כ קושיות הקצוה"ח מההיא דתאנה הנוטה לר"ה ומההיא דהמוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כיון שהחפץ הוא במקום שאינו משתמר והוא אבוד ממנו אף אם נימא שיש ביד הבעלים עדיין להקדישו ולהפקירו מ"מ כיון שהחפץ הוא אבוד ממנו מקרי שפיר דבר שאינו ברשותו ומועיל היאוש, וכן כשהחפץ הוא נעול בתיבתו במקום המשתמר והבעלים שכחוהו ונתיאשו ממנו אף אם נימא שאין הבעלים יכולין להקדישו משום דהוי דבר שאיני ברשותו מ"מ לענין יאוש מקרי דבר שברשותו יען שהחפץ הוא במקום המשתמר ואינו אבוד ממנו.
יא) ונראה להסביר את דברינו שכתבנו דרשותו דבעינן לענין יאוש לא תליא רק באם החפץ אבוד ממנו או לא ולא תליא אם החפץ מונח בחצרו או לא כדברי הקצוה"ח וגם לא תליא אם יכול להקדישו או לא כדברי הנתיבות רק תליא אם הוא אבוד ממנו או לא, ומתחלה צריך להסביר את דברי הרמב"ן וסברתו דס"ל יאוש ברשותו לא מהני דבודאי הדבר צריך ביאור מ"ש דהפקר מהני אפילו ברשותו ויאוש אינו מועיל כשהוא ברשותו מ"ש יאוש מהפקר.
יב) הנה ידוע שיש חלוק בין יאוש להפקר, דהפקר ענינו הוא שהאדם מפקיר את חפציו מדעתו ומרצונו שאינו רוצה שנכסיו יהיו שלו וכן אמרינן אי אפשי הוי לשון הפקר, אבל היאוש הוא כהא דאמרינן בפ' אלו מציאות דף כ"ג דכשאמר ווי לחסרון כיס זהו לשון יאוש שמועיל באבדה, וענינו הוא אף על גב שהוא מיצר ודואג על אבדן ממונו שהרי כיון שהוא צועק ווי לחסרון כיס הרי גלי דעתיה דלאו מרצונו מתיאש רק בע"כ, מ"מ כיון שכבר הסכים בדעתו שלא לחפש עוד אחר חפציו ולא לדרוש עליהם יען שלא יועיל לו כל תחבלותיו כי זה פירושו של וויי לחסרון כיס היינו שלא יועילו לו כל התחבולות והחיפושים כי בודאי לא ימצאנו ונחה ושקטה רוחו ולבו מלחפש אחריו ולבקשו כיון שלא ימלאנו זהו ענין היאוש המועיל באבידה.
יג) ולכאורה הדבר תמוה אמאי יצא החפץ מרשות הבעלים כשאומרים ויי לחסרון כיס ואמאי יהיו כל ישראל מותרים ללוקחו אחר יאוש בשלמא בהפקר ניחא כיון שבעל החפץ אומר שאינו רוצה בחפץ שלו הדעת נותנת שכל ישראל יהיו מותרים בו כיון שבעל החפץ מדעתו ומרצונו מפקירו, אבל גבי יאוש כיון שבעל האבדה מצטער מאוד על איבוד ממונו רק שהסכים בדעתו שלא לחפש אחריו משום שלפי דעתו לא יועיל לו החיפוש א"כ תמוה במה יצא החפץ מרשות הבעלים ואמאי יהיו כל ישראל מותרים ללוקחו לעצמן.
יד) ונראה דהנה אמרינן בפ' אלו מציאות מנין לאבדה ששטפה נהר שהיא מותרת שנאמר אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם יצאה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם מכאן אמרו המציל מן הארי ומן הדוב וכו' הרי אלו שלו הרי חזינן שאבדה ששטפה נהר או המציל מפי הארי התירה התורה לכל אדם ליקח לעצמו, שלא הזהירה התורה לישראל מליקח ממון שאינו שלהם רק כשהבעלים עדיין יכולים ליהנות ממנו ואין הממון אבוד מבעליו אבל כשהממון הוא אבוד מבעליו ואין הבעלים יכולים להשתמש בו כאבידה ששטפה נהר וכמציל מפי הארי דאם הוא לא היה מציל גם כן היה הממון הולך לאיבוד והבעלים לא היו נהנים עוד מממונם ממון כזה התירה התורה לכל ישראל ליקח לעצמם אפילו אם הבעלים אינם מפקירים אותם.
טו) וא"כ כשנאבד חפץ מאדם יש מקום לומר תיכף שיהיו כל ישראל מותרים ליקח אותו לעצמם כי שמא לא היה בא החפץ ליד בעליו כיון שנאבד ממנו שמא ימצאנה אינש דלא מעלי או שמא לא ידע המוצאו למי להחזירו או שמא לא ימצאנה שום אדם רק יופסד ע"י גשמים ורגלי בהמה וכיוצא בהם ולסוף לא היה בא החפץ ליד הבעלים ודמיא לאבדה ששטפה נהר שהתורתה התורה, וגם יש מקום לומר דלא דמיא לאבדה ששטפה נהר שהרי יוכל להיות שימצאנה אינש מעלי וישיבנה לבעליו כדין אבדה אבל אבדה ששטפה נהר היא אבודה ממנו ומכל אדם כיון שנפלה במעלות ים ובודאי לא יבוא החפץ עוד ליד הבעלים, משא"כ באבדה סתם אפשר שהיה בא עדיין ליד הבעלים, לכן פסקה התורה דינה באופן זה שאם הבעלים לא נתיאשו עדיין היינו שלא החליטו בלבבם שהיה להם חסרון כיס רק לבם הומה וחושבים שעדיין ימצאו אבדתם ומשתדלים ומתעסקים לחפש ולדרוש אחרי חפציהם, החזיקה התורה כי מסתמא ימצאו את שלהם ואינה דומה לאבדה ששטפה נהר כי הממון בודאי יבוא לידם אחרי החיפוש והדרישה, משא"כ אם נתיאשו הבעלים היינו שהחליטו בדעתם שהיה להם חסרון כיס ואין להם עוד מה לחפש ולחקור אחרי החפץ שלהם החזיקה התורה שבודאי לא ימצאו הבעלים את החפץ שלהם כיון שלא יחפשו עוד ולא ישתדלו למצא אותם, ובודאי לא יבא החפץ לידם והרי זה דומה לאבדה ששטפה נהר שהתורה התירתה כיון שלא יבא עוד הממון ליד הבעלים ובאבדה נאמר והיה עמך עד דרוש אחיך אותו א"כ ממילא שמעינן כשאין דורש ומבקש לא יבוא הממון ליד בעליו, נמצא לפי זה שהיאוש מצד עצמו אין לו כח לנתק ממון הבעלים מידם כיון שהיאוש הוא בעל כרחם ואינו דומה להפקר שהוא מדעת הבעלים ומרצונם, רק שהיאוש מועיל לגמור את האבדה שתהא אבודה ממנו לגמרי כאבדה ששטפה נהר, כי בלא היאוש לא נגמרה עדיין האבדה ואינה אבודה ממנו לגמרי אבל היאוש בעצם אינו מועיל כלום.
טז) ולכן מה מאוד צדקו דברי הרמב"ן דס"ל יאוש ברשותו אינו מועיל כלום, כיון דהיאוש מצד עצמו אינו מועיל כלום להוציא מרשות הבעלים כיון שבעל החפץ עומד ומצטער על אבדן חפיציו ואומר וויי לה לחסרון כיס איך יצא מרשותו רק טעמא דיאוש הוא דכיון שנתיאש מלחפש אחר חפציו נעשית האבדה כאבדה ששטפה נהר, א"כ לא שייך לומר כן רק בהחפצים שנאבדו ממנו באמת אז מועיל היאוש לגומרו לעשותו כאבדה ששטפה נהר, אבל החפצים אשר מעולם לא נאבדו ממנו כלל רק הם מונחים בביתו וברשותו במקום המשתמר אין היאוש מועיל כלל לגמור את אבידתו ולעשותו כאבידה ששטפה נהר, שהרי אם אפילו לא יחפש אחריהם כלל ג"כ לא ילכו לאיבוד כיון שהם מונחים בביתו וברשותו נעולים בתיבתו, א"כ אמאי יועיל היאוש.
יז) א"כ שמעינן מזה דהא שכתב הרמב"ן דיאוש ברשותו הני היינו דוקא כשהחפץ מונח ברשותו בטח כגון נעולה בתיבתו שאין יד שום אדם שולטת בו ללוקחו לעצמו זה מקרי יאוש ברשותו יען כי אז אין החפץ אבוד ממנו אפילו אם יתיאש לחפש אחריו יהא החפץ מונח במקומו עד שיבוא בעל החפץ ויטול את שלו, לכן אין היאוש מועיל אע"ג שאם נימא שאם הקדישה אינה מקודשת משום שאין בעל החפץ יכול לעשות בו כל חפצו ומקרי אינה ברשותו לענין להקדישה ולהפקירה מ"מ לענין יאוש מקרי זה ברשותו כיון שאין אבוד ממנו כלל דלא כהנתיבות דס"ל דאינו ברשותו של הרמב"ן לענין יאוש הוא כמו אינו ברשותו של ענין להקדישה ולהפקירה.
יח) אבל המיחד ביתו לביהכנ"ס ולבית המדרש ואבד שם חפץ אע"ג שהבית הכנסת וביהמ"ד רשותו הם, מ"מ מועיל היאוש שם כיון שאם לא יחפש אחריו ילך לאיבוד, והיאוש הוא הסכמתו שמסכים וגומר בלבו שלא לחפש עוד אחרי חפציו, לכן שפיר היי יאוש שהרי ע"י היאוש גומר את איבודו של האבדה ועושהו כאבידה ששטפה נהר לכן ניחא ומתורץ קושית הקצוה"ח מהא דהמוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומההיא דתאנה דכיון שהחפצים מונחים במקום שאינם משתמרים ואם נתיאשו הבעלים ילכו לאיבוד לכן מועיל היאוש כנ"ל ואפילו אם נימא דיכול להקדיש ולהפקיר כל זמן שהחפץ מונח על גבי קרקע ומקרי לענין זה דבר שברשותו מ"מ לענין יאוש מקרי זה דבר שאינו ברשותו ומועיל היאוש שפיר.
יט) ודע שהקצוה"ח ריש סימן רנ"ט יען שהקשה על דברי הרמב"ן דס"ל יאוש ברשותו לא מהני מההיא דתאנה הנוטה לרה"ר ומההיא דהמוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומההיא דנתיאשתי מפלוני עבדי לכן רצה הקצוה"ח להעמיס כונה אחרת בדברי הרמב״ן ולומר דיאוש ברשותו מהני לדברי הרמב"ן ומה שכתב הרמב"ן שאי אפשר לקנותו ביאוש משום שידו כיד הבעלים היינו דכיון שהשומר אינו מתיאש שהרי היא תחת ידו וידו כיד הבעלים א"כ יאוש דבעלים לא מהני עכ"ל ע"ש. וזהו דברים שאין להם טעם כלל דאף שכתבנו לעיל לענין כשעכו"ם הפקיד חפציו אצל, ישראל ונאבד ממנו ומצאו ישראל אחר מחויב בהשבה משום אחריות הישראל וכן אם ראובן הפקיד חפץ אצל שמעון ונאבד מידו וראובן נתיאש ושמעון הנפקד לא נתיאש וכתבנו לעיל שאין יאוש הבעלים מועיל כלום משום אחריותו של שומר, היינו דוקא התם כשמצאה ישראל אחר אבל בנידון דידן שהשומר מצאה והבעלים נתיאשו אמאי אין היאוש מועיל אם נימא דיאוש ברשותו מהני ואיזה מגרעת היא זאת מה שכתב הקצוה"ח שהשומר לא נתיאש והלא אין אנו דנין שיקנה אדם מן השוק רק אנו דנין שהשומר בעצמו יקנה וכיון שהשומר בעצמו לא נתיאש כ"ש וכ"ש שיש לנו לומר שהשומר יקנם דבודאי אם היינו דנין שאדם מן השוק יקנה בשביל שנתיאשו הבעלים אז היה מקום לומר דכיון שהשומר אינו מתיאש א"כ יאוש דבעלים לא מהני אבל כיון שאנו דנין על השומר שהוא יקנה א"כ לגבי דידיה ליכא מגרעת מה שהוא לא נתיאש וידו כיד הבעלים, אלא נראה עיקר כדברי כל המפרשים שפירשו את דברי הרמב"ן כפשוטו דס"ל דיאוש ברשותו לא מהני.
כ) כבר כתבנו לעיל שדעת התוס' דב"מ דף כ"ו שיאוש ברשותו מהני ממה שכתבו שם ד"ה וניזיל בתר בתרא דאין בעל הבית מתיאש מה שמפסיד בביתו כסבור שימצאנו היום או למחר, דמשמע דוקא משום שאינו מתיאש אבל אי מתיאש שפיר מהני היאוש אע"פ שהוא ברשותו והנה הנתיבות סימן רנ"ט כתב וז"ל ולפי זה אין ראיה ג"כ מדברי התוס' הנ"ל דשם ג"כ האבדה בחצר שאינה משתמרת דלא מיבעיא בג' נכרים ודאי דמקרי אינו משתמר אלא אפי' בג' ישראלים מכל מקום מקרי אינה משתמרת עכ"ל הנתיבות, אך המעיין שם בגמ' יראה שדברי הנתיבות תמוהים הם דדוקא לפי המסקנא מוקמינן כן שעשה פונדק לשלשה ישראל או לשלשה עכו"ם אבל התוס' אזלי השתא לפי ס"ד של הגמ' דמקשה וניזל בתר בתרא ופירשו התוס' שהוא הבעל הבית שנשאר בבית באחרונה לאחר שיצאו השוכרים מן הבית ונשאר הוא לבדו בבית וכיון דאיירי שאין אחר דר עמו א"כ בודאי מקרי החצר חצר המשתמרת דאין לך משתמר גדול מזה מה שהוא לבדו בביתו, ובכל זאת הוצרכו התוס' לומר דמשום הכי האבדה הוי של בעל הבית משום שאינו מתיאש דסבור ימצאנו היום או מחר, אלמא דס"ל להתוס' דיאוש ברשותו נמי מהני דלא כהנתיבות רק כדברי השאר מפרשים דס"ל שדעת התוס' הוא דיאוש ברשותו מהני.