משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דיאוש ומתנות כהונה · פרק י
א) וכל הדברים שאמרנו בענין באיסורא אתא לידיה דמשו"ה אינו מועיל היאוש שנתיאשו הבעלים אחר שבא ליד מוצא האבדה ומועיל היאוש שנתיאש הבעלים לאחר שבא ליד הלוקח מגזלן משום דבאבדה איכא גוף החפץ ושיווי ונתחייב בהשבה משא"כ בגזלה ליכא גבי לוקח רק גוף החפץ בלא שיווי כל זה לא נוכל לתרץ רק לדברי התוס' ולשיטתם דס"ל דכל היכא שקנה ביאוש ושינוי רשות אין הלוקח מחויב לשלם דמים כלל, עיין חו"מ סימן שנ"ג סע' ג' ובטור ובש"ך שם אך את דברי הרמב"ם אי אפשר לתרץ בדברינו שהרי הוא כתב בפירוש שלוקח מגזלן אפילו כשקנאה הלוקח ביאוש ושינוי רשות מ"מ מחויב לשלם דמים לבעלים אם קנאה מגנב מפורסם, רק כשקנאה מגנב שאינו מפורסם אז אין הלוקח מחויב לשלם דמים לבעלים מדרבנן משום תקנת השוק, אלמא דלגבי לוקח נשאר עדיין גם ממון שיוויו של החפץ אע"פ שהגזלן מחויב לשלם הממון לבעלים וגם הקנין שהיה להבעלים בהחפץ כבר ניתקו היאוש ובכל זאת מחויב הלוקח לשלם ממון לבעלים א"כ אינו מועיל דברינו לתרץ את קושית הש"ך על הרמב"ם שהקשה בסימן שנ"ג מ"ש דלעניין בדה קי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מפני שבא ליד המוצא באיסורא קודם יאוש ומ"ש דלענין גזלה פסק הרמב"ם דאפילו בא ליד הלוקח קודם יאוש ג"כ מועיל היאוש, ואין תירוצנו מועיל לתרץ רק לדברי התוס' ולהשוות דעת רב דס"ל שינוי רשות ואח"כ יאוש קנה ואין צריך לשלם דמים כלל להשוותו עם סברת אביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.
אבל להרמב"ם דס"ל דהלוקח צריך לשלם דמים א"כ משמע דגם בגמל איכא קודם יאוש אצל הלוקח בין גוף החפץ כדאמרינן לעיל ובין שיוויו של החפץ, והא ראי' דהא אח"כ כשקנה הלוקח אפילו ביאוש ושינוי רשות משלם דמים וא"כ קשה מ"ש גזלה מאבידה דבאבדה לא קנה המוצא ביאוש היכא דנתיאש לאחר שבאה לידו, ובלוקח מגזלן קנה היכא דנתיאש לאחר שבא ליד הלוקח.
ב) והנני לבאר קצת בל"נ בס"ד את דברי הרמב"ם בזה, איתא בגמ' ב"מ ד' כ"ו ואמר רבא ראה סלע נפלה נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה עובר בכולן משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד עכ"ל הגמ' והתוס' שם ד"ה מתנה הקשו וז"ל וא"ת והלא לאו דלא תגזול מקרי ניתק לעשה בפ' שילוח הקן א"כ כיון דלענין גזלה לא מקרי מתנה גם השב תשיבם למה לא תיקן וי"ל דלא קאי אלא על לאו דלא תוכל להתעלם שעבר שלא החזיר קודם יאוש עכ"ל התוס', היוצא מזה דס"ל להתוס' דכשהחזיר לאחר יאוש את האבדה שנטל לפני יאוש על מנת לגוזלה תיקן בחזירתו את הלאו דלא תגזול ואת העשה דהשב תשיבם רק את הלאו דלא תוכל להתעלם זה לבד לא תיקן, וכן פסק מרן בשו"ע חו"מ סימן נ"ט כהתוס' דדוקא הלאו דלא תוכל להתעלם לא תיקן, אך הרמב"ם פ' י"ד מה' גזלה ואבדה הל' ל' פסק שכבר עבר על כל האיסורים וחזרתו לאחר יאוש אינו מועיל לו לתקן שום דבר, וז"ל הש"ך ר"ס רנ"ט וז"ל והרמב"ם וכו' והסמ"ג לאוין קנ"ט כתבו ואע"פ שהחזירה לאחר יאוש מתנה היא זו וכבר עבר על כל האיסורים וכן העלה הרמב"ן בס' המלחמות פ' אלו מציאות דאע"פ שהחזירה עובר בכולן וכן משמע פשט לשון הלכות גדולות והרי"ף ונסחא ש"ס דילן עכ"ל הש"ך וזה לשון הרמב"ן במלחמות הכי הוא סברא דגאון ז"ל דגזלה ואבדה היא זו ואבדה נקנית ביאוש היכא שלא נטלה, וגזילה אינה נקנית ביאוש מדאורייתא לעולם ואם תמצא לומר נקנית דמים מיהא משלם וזו כיון שנטלה לגוזלה ולא להשיבה הרי הוא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש מטעם אבדה דבשלמא היכא שנטלה בתורת אבידה ולא על מנת לגוזלה קודם יאוש דא"א לקנותה ביאוש מפני שידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהם הוא הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים אבל בזו שעל מנת לגוזלה נטלה הרי היא לבעלים כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש לגמרי כדין מוצא מציאה לאחר יאוש ואינו חייב לשלם דמים כלל כדי לקיים והשיב את הגזלה שהרי נקנית לו לגמרי ביאוש מטעם אבידה הלכך אע"פ שהחזירה עובר בכולן וזה הפירוש ברור ונכון עכ"ל הרמב"ן במלחמות. ג) היוצא מזה שיש מחלוקת הראשונים בענין חיוב מצות השבת האבידה דלשיטת התוס' וסייעתם חיוב מצות השבת האבידה דומה כמו חיוב מצות השבה דגזילה דכמו דלענין גזילה רמיא עליה חיובא להשיב הן על גוף הגזילה כשהיא עדיין בעין והן על חיוב דמים כשאין הגזילה בעין או כשנתיאשו הבעלים למאן דס"ל יאוש קונה דהוי כמו שאין הגזלה בעין אז מחויב לשלם דמים כן הדין במצות השבה דאבדה יש עליו חיוב השיב את גוף האבדה כשהיא בעין קודם יאוש ויש עליו חיוב לשלם דמים כשאין האבדה בעין או כשנתיאשו הבעלים דהוי נמי כמו שאין האבדה בעין אז מחויב הוא לשלם דמים לכן ס"ל להתוס' בב"ק ד' ס"ו ד"ה הכא נמי שהבאנו לעיל דלאחר יאוש דבעלים יכול לשלם דמים אפילו כשבא ליד המוצא לפני יאוש וקי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מ"מ אם הבעלים נתיאשו אח"כ מועיל היאוש שהמוצא קנה גוף החפץ ואינו צריך להחזיר רק דמיו משום שכבר נתחייב במצות השבה לכן מחויב לשלם דמים אלמא דס"ל להתוס' דמצות השבה של האבדה הוא ג"כ על חיוב ממון כמו בגזלה, ולכן ס"ל להתוס' כאן ב"מ ד' כ"ו שאם נטל את האבידה על מנת לגוזלה קודם יאוש והחזירה לבעלים אחר יאוש מהני לה חזרתו לתקן את הלאו דלא תגזול ולקיים את העשה דהשב תשיבם, אע"ג שהבעלים כבר נתיאשו והוי כמו שאין הגזלה בעין מ"מ כיון דעדיין נשאר עליו חיוב ממון כמו בגזלה לכן יכול לתקן הלאו ולקיים העשה בחזרתו אפילו לאחר יאוש.
ד) אך דעת הרמב"ן והרמב"ם וסייעתם אינו כן אלא ס"ל דדוקא במצות השבה של גזילה יש חיוב השבה של ממון משא"כ במצות השבה של אבדה אין שם חיוב ממון כלל רק כל זמן שהאבדה היא בעין והיא קודם יאוש מחויב להשיבה לבעליה אבל אם אין האבדה בעין או שנתיאשו הבעלים ממנה דהוי נמי כמו שאין האבדה בעין אין על הבעלים שום חיוב ממון לכן ס"ל שאם החזיר את האבדה אחר יאוש הבעלים לא תיקן בזה את הלאו דלא תגזול ולא תיקן גם העשה של השב תשיבם דכיון שכבר נתיאשו הבעלים שוב אין על המוצא שום מצות השבה ומתנה בעלמא הוא דיהיב ליה, והא דאמרינן בסוגיא דיאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש משום שבא ליד המוצא קודם יאוש לכן אפילו אם נתיאשו הבעלים אח"כ לא מהני התם שאני כיון שבא ליד המוצאו בתורת אבידה ולא בתורת גזילה לכן נעשית ידו כיד הבעלים והוא שומר שכר שלהם וגם גוף החפץ מחויב הוא להחזיר לבעלים כיון שאין היאוש מועיל כלום לנתק את קנין הבעלים, אבל היכא שבא ליד המוצא בתורת גזלה כיון שלא נעשה שומר של הבעלים ולא נעשית ידו כיד הבעלים לכן כל זמן שלא נתיאשו הבעלים הוא מחויב להשיב גוף החפץ שהוא שלהם אבל כיון שנתיאשו הבעלים וניתק קנין הבעלים מהחפץ לכן אינו מחויב בהשבה כלל לא גוף החפץ שכבר קנאו ביאוש ולא דמי החפץ שהרי אין חיוב דמים במצות ההשבה של אבידה ועיין שיטה מקובצת דב"מ שהביא ג"כ את דברי הרמב"ן האלה ע"ש.
ה) וחילוקים רבים יש בין דברי הרמב"ן וסייעתו שהוא גם כן שיטת הרי"ף והרמב"ם לבין דברי התוס' הנ"ל, א) דלדברי התוס' אע"ג דקי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מ"מ אם אח"כ נתיאשו מהם אינו מחויב לשלם רק דמים ולא להחזיר גוף החפץ ולשיטת הרמב"ם והרמב"ן וסייעתם מחויב להחזיר גוף החפץ לבעלים כיון שהמוצא נעשה שומר של הבעלים וידו כיד הבעלים ואין היאוש מועיל כלום כשהוא ברשות הבעלים לכן מחויב הוא להחזיר גוף החפץ לבעלים כאלו לא נתייאשו כלל, ב) עוד חלוק יש בין שיטת הרמב"ן וסיעתו לשיטת התוס' דלהרמב"ן וסיעתו יש הכרח לומר דיאוש ברשותו של הבעלים אינו מועיל ולשיטת התוס' אין הכרח לומר דיאוש ברשותו אינו מועיל ומצי סברי שמועיל יאוש ברשותו של הבעלים, ואדרבה עוד יש הכרח לומר לשיטת התוס' דיאוש ברשותו מהני דאי לא מהני אמאי קנה את גוף החפץ ואין צריך להחזיר אלא דמים היה לט לומר שגם גוף החפץ לא יקנה כיון דהוי היאוש ברשות הבעלים שהוא נעשה שומר לבעלים ויאוש ברשותו לא כלום הוא אלא מוכרחים אנו לומר דס"ל להתוס' דיאוש ברשותו מהני, וכן משמע בתוס' ב"מ ד' כ"ו ד"ה וניזיל בתר בתרא שכתבו דאין בעל הבית מתיאש על מה שמפסיד בביתו כסבור שימצאנו היום או למחר אלמא משמע דוקא משום שאינו מתיאש אבל אי מתיאש שפיר מועיל היאוש אע"פ שהוא ברשותו, אלמא דס"ל להתוס' דיאוש ברשותו מהני לכן קנה את גוף החפץ אפילו כשבא ליד המוצא לפני יאוש רק דמים משלם לשיטת התוס' דס"ל שיש חיוב דמים מצות השבת האבדה כמו במצות השבת הגזילה.
ו) עוד חלוק יש בין שיטת התוס' לשיטת הרמב"ן וסיעתו דלשיטת התוס' לעולם מחויב האדם בהשבת האבדה כשמצאה לפני יאוש אפילו כשנטלה ע"מ לגוזלה ולא כמעט לפי שיטת התוס' שיהא שום חלוק באבדה בין היכא שנטלה ע"מ לגוזלה בין שנטלה לנהוג בה כדין אבדה לעולם דין מוצא אבדה יש עליו, ולדברי הרמב"ן וסייעתו חלוק גדול יש במוצא אבדה בין נטלה ע"מ לגוזלה בין שנטלה לנהוג בה כדין אבדה כי כשנטלה לנהוג בה כדין אבידה כיון שמצאה קודם יאוש תיכף נעשה שומר שכר של הבעלים ונעשה ידו כיד הבעלים ואין היאוש מועיל לעולם, ואם נאבדה האבדה מידו מחויב לשלם כדין שומר שכר, אבל אם נטלה ע"מ לגוזלה לא נעשה שומר שכר של הבעלים וידו לא נעשתה כיד הבעלים לכן כשהחפץ הוא בעין והוא קודם יאוש מחויב להשיב החפץ לבעלים אבל אם נתיאשו הבעלים או כשנשרף החפץ אפילו בפשיעתו של המוצא מ"מ אין לבעלים שום תביעה עליו כי הוא לבעלים כאלו מונח על גבי קרקע, לכן אם נתייאשו הבעלים קנה המוצא ביאוש שהוא קונה באבדה לדברי הכל, וכן אם נשרף החפץ או נאבד מידו אין לבעלים שום תביעה עליו, כי לא נעשה שומר שלהם ואינו מחויב בשמירתו כי לא נטלו על מנת לשומרו רק לעצמו נטלו על מנת לגוזלו.
ז) עוד יש חלוק ביניהם כי מדברי התוס' שמעינן שאין יאוש מועיל לפטור את האדם ממצוה אפילו באבידה שבאה ליד המוצא בהתירא והיאוש מועיל לנתק את קנין הבעלים ממנו מ"מ אין היאוש מועיל לפוטרו ממצות השבה, וכיון שאין יאוש מועיל לפטור את האדם מן המצות א"כ שמעינן מזה שאין יאוש מועיל בחוב כי מה לי מצות השבת האבדה ומה לי מצות פריעת בעל חוב כמו שכתבנו לעיל, אך לדברי הרמב"ן וסייעתו יש להסתפק אם יאוש מועיל בחוב או לא כי יוכל היות דמה שכתב הרמב"ן דבאבידה ליכא חיוב דמים לאחר יאוש הוא מפני שהיאוש מנתק לגמרי הן את גוף החפץ שהיה מתחלה נקנה לראובן היאוש מנתק את קנינו ממנו והן חיוב מצות השבה שהיה מתחלה על המוצא לשלם את החפץ או דמיו כל זה היאוש מנתק ממנו, וא"כ שמעינן מזה שהיאוש מועיל לפטור את האדם ממצות השבה וכיון שמועיל לפוטרו ממצות השבה יש לומר דכמו כן מועיל לפוטרו ממצות פריעת חוב כי מה לי האי מצוה מהאי מצוה, ודוקא בגזלה שגזל מבית הבעלים אין היאוש מועיל לפוטרו ממצות השבה ומחויב לשלם דמים אפילו לאחר יאוש ואפילו אין החפץ בעין משום דבאיסורא אתא לידיה, אבל בחוב דבהיתירא אתא לידיה וכן באבידה כיון שלא גזל מבית הבעלים לכן מועיל היאוש לפוטרו לגמרי אפילו מלשלם דמיו היכא שלא נעשה שומר מתחלה.
אך יוכל היות דמה שכתב הרמב"ן דבאבדה ליכא חיוב דמים לאחר יאוש הוא משום דדוקא בגזלה דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל ודרשינן אשר גזל כעין שגזל כמו שכתבו התוס' בב"ק ד' י"א בשם הירושלמי מנין שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן אמר רבי אבא בר ממל חיים שנים ישלם ולא מתים עד כדון גניבה גזלה מנין אמר רב אבא בר ממל והשיב את הגזלה אשר גזל כאשר גזל עכ"ל התוס' א"כ הרי למדנו מקרא שיש חיוב תשלומין בגנב וגזלן כשאין הגזלה בעין או כשנתיאשו הבעלים, אבל באבדה לא נאמר רק השב תשיבם לאחיך ולא שמעינן מזה שיהא שום חיוב תשלומי ממון כשאין האבדה בעין רק כשהאבידה בעין ולא נתיאשו הבעלים אז מחויב להשיב את האבדה בעצמה ולא רמים, לכן ס"ל להרמב"ן דכשנטלו לפני יאוש והחזירו לאחר יאוש לא תיקן בזה מצות השבה ולא תעשה דלא תגזול יען כי האבדה בעצמה קנאה ביאוש ודמים אין בחיוב השבת האבדה לכן לא תיקן מאומה ומתנה בעלמא יהיב, א"כ לא שמעינן מזה שיועיל יאוש בחוב דאיכא למימר דדוקא באבידה דמעולם לא היה חיוב מצות השבה בדמים רק גוף החפץ שהיה של הבעלים זה לבד מחויב להשיב לבעליו לכן כיון שהבעלים נתיאשו מהחפץ שלהם ונכרת וניתק קנין שלהם לכן פטור הוא לגמרי מלשלם לבעלים לא גוף החפץ ולא דמים, מגוף החפץ הוא פטור יען שהבעלים נתיאשו מהם, ומלשלם דמים הוא פטור יען כי במצות השבת האבדה ליכא שום חיוב ממון אבל בחוב דאיכא על הלוה מצות פריעת חוב זה לא שמענו שיועיל היאוש לפטור את האדם מן המצוה.
ח) ולפי זה יש לבאר דעת הרמב"ם ולתרץ קושית הש"ך שהקשה מ"ש דלענין גזילה פסק הרמב"ם דאפילו שינוי רשות ואח"כ יאוש נמי קנה ומ"ש דלענין אבידה לא קנה כשבא ליד המוצא לפני יאוש והלא במקום שקדם השינוי רשות ליאוש בא ליד הלוקח לפני יאוש ואמאי קנה, ולפי דברינו ניחא דהא דאמרינן לענין אבדה דכשבא ליד המוצא לפני יאוש לא קנה הוא דוקא כשהגביה על מנת להשיבה כדין אבידה משום דאז נעשה שומר שטר של הבעלים וידו כיד הבעלים אבל כשהגביה על מנת לגוזלה קני נמי אפילו באבדה א"כ כאן נמי שהלוקח לא קנאה להשיבה לבעליה רק בשביל עצמו קנאה ואינו נעשה שומר שכר של הבעלים וידו אינה כיד הבעלים לכן קנאה הלוקח אפילו כשבא לידו קודם יאוש.
ט) ואין להקשות אכתי מ"ש גזילה מאבדה דבגזלה ס"ל להרמב"ם דאפילו אם בא ליד הלוקח לאחר יאוש מ"מ צריך לשלם דמים ומכ"ש כשבא ליד הלוקח קודם יאוש ואח"כ נתיאשו הבעלים שצריך לשלם דמים אע"ג שהלוקח לא נתכוין לעשות א"ע שומר רק לעצמו קנה מ"מ משלם דמים ומ"ש דבאבידה אין צריך לשלם דמים אפילו כשבא ליד המוצא לפני יאוש אם המוצא נתכוין ליטלה לעצמה ולא להיות שומר.
אך זה לא קשה מידי דבאבדה קי"ל שנקנית ביאוש בקנין גמור לכולי עלמא ואין חיוב דמים כשמוצא אבדה לאחר יאוש או כשמתכוין לגוזלה דאז אפילו כשמצאה קודם יאוש הוי כמו שמונחת על גבי קרקע כמו שכתב הרמב"ן לכן אינו משלם אפילו דמים משא"כ בגזלה דס"ל להרמב"ם דיאוש לחוד בלא שיטי רשות לא קני א"כ כשלקח הלוקח מיד הגזלן עדיין החפץ הוא של הבעלים לכן מחויב הלוקח לשלם דמים לבעלים, דאע"ג דהחפץ בעצמו קנה הלוקח מגזלן ביאוש ושינוי רשות אך את שיווי של החפץ ס"ל להרמב"ם דלא קני אפילו ביאוש ושינוי רשות כמו שכתבנו לעיל לדעת התוס' אליבא דרבה דס"ל יאוש לחוד קני מ"מ אין היאוש מועיל אלא לענין לקנות את גוף החפץ ולא לקנות שיווי דידיה כן ס"ל להרמב"ם לדידן דקי"ל יאוש ושינוי רשות קני לא קני רק גוף החפץ ולא שיווי דידיה לכן מחויב הלוקח לשלם לבעלים את דמיהם ולא ס"ל להרמב"ם כמו שכתבנו לעיל לשיטת התוס' דס"ל אליבא דרב דכיון שהגזלן מחויב לשלם לבעלים את דמיהם לכן מקרי הלוקח מהגזלן כמו שלקח מיד הבעלים חפץ בלא שיווי דאם היה הרמב"ם סובר כן אמאי מחויב הלוקח מגזלן לשלם דמים לבעלים כיון שהלוקח לא לקח מהבעלים שום שיווי של ממון רק חפץ לבד בלא שיווי כלל, אלא ס"ל להרמב"ם כמו שכתבנו לעיל אליבא דר' יוחנן דס"ל דכיון שעדיין לא שילם הגזלן להנגזל לכן נקרא שהלוקח לקח מיד הבעלים חפץ בעין שיש בו שיווי של ממון לכן מחויב הלוקח לשלם להבעלים דמים דמי החפץ אפילו לאחר יאוש כיון דיאוש עם שינוי רשות לא קני רק גוף החפץ ולא שיווי דידיה והשיווי הוא של הבעלים כיון שהגזלן לא שילם להם עדיין.
י) ולפי זה היה מהראוי שאפילו אכל אחר יאוש ג"כ ישלם דמים לבעלים כיון דס"ל דאפילו יאוש ושינוי רשות לא קנה רק גוף החפץ ולא שיווי דידיה א"כ אמאי יפטר השני כשאכלה כמו שהקשו התוס' בריש פ' הגוזל ומאכיל, רק מטע גזרת הכתוב נפטר השני מלשלם דמים לבעלים אם אכל כמו שתירצו התוס' שם, לכן ס"ל לרב חסדא דדוקא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה אבל אם אכל לאחר יאוש אינו משלם דמים אע"ג שאילו לא אכלה היה מחויב לשלם דמים לבעלים מ"מ כשאכלה פטור מלשלם, וכן בברייתא שם בריש פ' הגוזל ומאכיל דקתני הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם הניח לפניהם גזלה קיימת חייבים הקשו ג"כ התוס' שם כיון שאם הגזלה קיימת חייבים לשלם אמאי פטורים כשאכלו ע"ש שתירצו התוס' דמשום גזרת הכתוב פטורין כשאכלו כדדרשינן שם ד' קי"ב ת"ר והשיב את הגזלה מה תלמוד לומר אשר גזל יחזיר כעין שגזל מכאן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם הניח לפניהם בין גדולים בין קטנים חייבים עכ"ל הגמ' ואף שהתוס' ס"ל דאסמכתא בעלמא היא מ"מ יוכל היות דהרמב"ם ס"ל דהוי דרשא גמורה כמו שתירצו התוס' בתירוץ הראשון דשם.
י"א) וגם מה שכתבנו לעיל אליבא דרב ואביי ורב חסדא לשיטת התוס' דס"ל דכיון שהגזלן הראשון מחויב לשלם דמים לבעלים לכן מקרי גבי שני שלא לקח מיד הבעלים רק חפץ לבד בלא שיווי, והא דאמר רב חסדא גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה תירצנו לעיל דאע"ג שהשני לא לקח מהבעלים שום שיווי של ממון מ"מ גובין הבעלים ממנו משום דכיון שאכלו ונהנה מהחפץ הוי כאלו החפץ בעין, א"כ תימה אם אכלו לאחר יאוש נמי יתחייב השני לשלם דמים לבעלים כיון דהוי כאלו עדיין החפץ בידו בעין ואמאי אמר רב חסדא דוקא גזל ולא נתיאשו הבעלים אז אמרינן רצה מזה גובה רצה מזה גובה, אבל אם נתיאשו הבעלים אינו גובה מן השני וכן בריש פ' הגוזל ומאכיל אמרינן שאם גזל והאכיל לבניו פטורין מלשלם משום דאיירי לאחר יאוש כדאוקימנן שם אליבא דרב חסדא אבל אם אכלו הבנים קודם יאוש חייבים לשלם, א"כ איכא לאקשויי ממה נפשך אם נחשבה הנאת האכילה כאלו החפץ בעין א"כ אפילו אם אכלו לאחר יאוש נמי יתחייבו שהרי אם הגזלה היא בעין מחויבים הם להחזיר אפילו לאחר יאוש דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וכדקתני בברייתא הניח לפניהם חייבים להחזיר, א"כ כיון דהנאת האכילה נחשבה כאילו החפץ בעין אמאי יפטרו מלשלם כשאכלו לאחר יאוש, ואם נימא דהנאת האכילה לא נחשבה כאילו החפץ הוא בעין, א"כ אפילו אם אכלו קודם יאוש נמי יפטרו מלשלם דמים כיון שלא נטלו מרשות הבעלים רק חפץ לבד בלא שום שיווי של ממון ואמאי ישלמו ממון, וצריך לומר נמי כמו שתירצו התוס' שם בריש פ' הגוזל ומאכיל שהפטור של השני כשאכלה לאחר יאוש מגזרת הכתוב הוא מוהשיב את הגזלה אשר גזל כמו שהבאנו לעיל או צריכין אנו לתרץ על הקושיא הזאת כמו שתירצו התוס' בתירוץ השני ע"ש.