משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ
שמעתתא דיאוש ומתנות כהונה · פרק ט
א) ולפי מה שכתבו נראה לחדש דבר מעתה אע"ג דקי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מ"מ אם ראובן גזל חפץ משמעון ונאבד מיד הגזלן ואח"כ נתייאש ראובן הגזלן ומצאה לוי אחר יאושו של הגזלן וקודם יאושו של הבעלים מ"מ קנה לו המציאה אם נתייאשו הבעלים אח"כ אע"ג שבא לידו קודם יאוש בעלים וקי"ל כאביי מ"מ כיון שהגזלן מחויב לשלם דמי הגזלה לבעלים והגזלן כבר נתיאש קודם שבא ליד לוי לכן נמצא שהמוצאה לא נתחייב במצות השבה שהרי מצא חפץ שאין בו שיווי של ממון רק חפץ לבד וגרע מחפץ שאין בה שוה פרוטה שאינו מחויב במצוות השבה, אך אם הבעלים לא נתיאשו כלל מחויב להחזיר להם את חפצם נהי דלא שוה כלום מ"מ כיון שהבעלים לא נתיאשו כלל והרי זכותם אגוד וקשור בחפץ שלהם א"כ במאי יצא החפץ מרשותם, דדוקא לענין מצות השבה דמי האי חפץ לחפץ שאין בו שוה פרוטה, אבל לענין לקנות גוף החפץ לא דמי לחפץ שאין בו שוה פרוטה שהרי קרינן ביה אשר תאבד ומצאתה שהרי החפץ שוה פרוטה באמת ולא איתמעט מאשר תאבד או מומצאתה עיין ב"מ ד' כ"ז לכן מחויב הוא להחזיר כשלא נתייאשו הבעלים כלל עיין לקמן פ' ל"ה מאות ד' והלאה ותמצא חילוק נכון בין לוקח מגזלן ובין גזילה פחות משוה פרוטה ע"ש.
ב) אם שמעון הפקיד חפץ ביד ראובן וקבל עליו אחריות כדרך כל השומרים ואח"כ אמר הנפקד ללוי שילך וימשוך את החפץ הזה של שמעון כי הוא הנפקד נותן לו במתנה החפץ הזה, והלך לוי ומשך את החפץ הזה של שמעון אשר הופקד ביד ראובן נראה פשוט כי לוי עובר בלא תגזול אם ידע שהחפץ הזה הוא פקדון בידו וגם לוי מחויב בהשבה וכל דיני גזלן על לוי ולא אמרינן כיון שראובן הנפקד מחויב בהשבה לשלם הקרן לבעלים נמצא שלוי לא גזל משמעון רק חפץ בלא שיווי כמו בלוקח מגזלן, זה לא אמרינן כן דדוקא בגזלן שתיכף כשגזל יש עליו חיוב אונסים לכן שפיר אמרינן שהלוקח לא גזל מהבעלים שום ממון רק חפץ לבד, משא"כ בשומרים דבשעת משיכת השומר אין עליו שום חיוב ממון רק החפץ הוא של הבעלים כח קודם ואפילו למ"ד בכתובות (ד' לד) דמשעת משיכה מחויב השואל באונסיה מ"מ עיקר חיובא הוא משעת אונסים רק דשיעבודו מתחיל למפרע לכן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה אפילו אי הוקר או הוזל אח"כ וכל השומרין משלמין כשעת הוצאה מן העולם עיין חו"מ סימן רצ"א בטור ובקצוה"ח שם לכן המקבל מתנה מהשומר מקרי גזלן גמור ועובר בלא תגזול ומחויב בהשבה כאלו גזל מבית הבעלים, משא"כ בגנב וגזלן כי תיכף משעת הגזלה מחויב באונסיה לכן הלוקח מגזלן אינו עובר בלא תגזול ואינו מחויב בהשבה כי לא לקח מ"ד הבעלים רק חפץ בלא שיווי כן בריש פרק המקפיד כשנגנבה מבית הנפקד אמרינן שם שאם שילם השומר ולא רצה לישבע שייך הכפל לשומר משום דהבעלים מקני להו הכפל לשומרים ומשמע אבל בלאו האי טעמא שייך הכפל לבעלים ואם נימא שזה נקרא גוף בלא שיווי היינו שהגנב גנב גוף החפץ מהבעלים ושיוויו של החפץ מן השומר א"כ היה מהראוי שלא יגיע הכפל לבעלים כיון שמהם לא נגנב שום ממון רק חפץ לבד בלא שיווי ואמאי משלם הכפל לבעלים והלא להשומר היה מהראוי לשלם כפל שהרי ממונו לבד נגנב ולא ממון הבעלים אלא ודאי כדאמרן דלענין שומרים מקרי שכל החפץ כולו הגוף והשיווי הוא של הבעלים לכן מדינא היה ראוי לשלם כפל לבעלים שהרי מהם נגנב הממון והחפץ רק מפני שהבעלים מקנים הכפל וארבעה וחמשה להשומר, א"כ לענין שאם השומר נתן במתנה לאדם אחר המקבל מתנה נקרא גזלן גמור אם ירע שהחפץ אינו של הנפקד ומעבר בלא תגזול וכל דיני גזלן עליו.
ג' ונראה שאם שמעון הפקיד חפץ ביד ראובן שהיה שומר שכר ונאבד החפץ מבית ראובן הנפקד ומצאה לוי אחר יאוש השומר וקודם שנתיאשו הבעלים ואח"כ נתייאשו הבעלים אע"ג דקי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מ"מ כאן קנה המוצאה אע"פ שבא לידו קודם יאוש דכיון שהשומר נתחייב לשלם דמיה לבעלים כיון שהוא שומר שכר שנתחייב בגנבה ואבדה, נמצא שהמוצאה לא נתחייב בהשבה כיון שכבר נתייאש השומר מהם אע"ג שהבעלים לא נתיאשו מ"מ לגבי הבעלים מקרי שמצא חפץ שלהם בלא שיווי כמו שכתבנו לעיל לענין שאם נאבד מיד ראובן חפץ הגזול, אע"ג שחלקנו לעיל בין גזלן לשומר לענין לוקח משומר שעובר בלא תגזול ומחויב בהשבה משא"כ בלוקח מגזלן מ"מ כאן אין לחלק בזה דדוקא התם כיון שעדיין לא נאבד החפץ מרשות השומר הרי אין השומר חייב כלום לבעלים ונמצא כי בהחפץ של הבעלים יש גוף ושיווי משא"כ כאן כיון שכבר נאבד החפץ מן השומר שכר נמצא שכבר נתחייב השומר שכר לשלם דמיה לבעלים והחפץ המונח ע"ג קרקע אין שוה עוד להבעלים שום ממון והוי חפץ בלא שיווי כי הממון של החפץ המה של השומר וכיון שהשומר כבר נתייאש קודם שבא ליד המוצאה שוב לא נתחייב המוצאה בהשבה ולא מקרי באיסורא אתא לידיה וכיון דאח"כ נתייאשו הבעלים בתר שבא ליד המוצאה לכן קנאה המוצא אבל אם הבעלים לא נתייאשו כלל בודאי מחויב להחזיר החפץ לבעלים, דנהי שאין להבעלים בהחפץ שום דין ממון כיון שהשומר מחייב לשלם דמיה מ"מ כיון שלא נתייאשו הבעלים ממנו והרי החפץ עדיין אגוד וקשור בהם כמו שהיה א"כ מחויב המוצאה להחזיר החפץ להבעלים, כיון דעכ"פ החפץ שוה פרוטה באמת לא נתמעט מקרא דאשר תאבד ומצאתה לקנות בגוף החפץ בלא יאוש כלל, משא"כ כשנתייאשו הבעלים אח"כ רק שלא נתייאשו קודם שבא ליד המוצא כיון דעכ"פ אין החפץ של הבעלים כיון שנתיאשו ואין אנו דנין רק על הממון של חיוב ההשבה לכן שפיר אמרינן שאין כאן מצות השבת ממון כיון שהשומר מחויב לשלם דמיה.
ד) ואם נתייאשו הבעלים קודם שבא ליד המוצאה והשומר הגזלן לא נתיאשו צ"ע אי מקרי באיסורא אתא לידיה ואפילו אם אח"כ נתיאשו השומר או הגזלן אינו מועיל כיון שבא ליד המוצא קודם יאוש השומר והגזלן, או דלמא לא מקרי באיסורא אתא לידיה ומהני יאוש השומר או הגזלן אפילו אם נתיאשו אח"כ או דלמא אין אט צריכין כלל ליאוש השומר או הגזלן כיון שאין החפץ שלהם וכיון שבא ליד המוצא אחר יאוש בעלים שפיר הוי יאוש.
ולכאורה היה נראה לומר דזה תליא במחלוקת דר' שמעון ורבנן אי דבר הגורם לממון כממון דמי או לא לר' שמעון דאמר [ב"ק ד' ע"א וע"ד ובשאר דוכתי] דבר הגורם לממון כממון דמי ומחויב הגנב לשלם כפל כשגונב קדשים שחייב באחריותן מפני שגרם לבעלים שישלמו ממון, לכן כאן נמי הוי כממון והשומר והגזלן נקראים בעלי דבר וכיון שבא ליד המוצא קודם יתיש השומר והגזלן מקרי באיסורא אתא לידיה ואפילו אי מיאשי השומר והגזלן אח"כ לא מהניא מידי, אבל לרבנן דסברי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי לא נחשבו השומר והגזלן כבעלים ואין אנו צריכים ליאוש דידהו.
ה) אך התוס' בפ' מרובה ד' ס"ט ד"ה כל שלקטו כתבו וז"ל ואפילו אם תמצא לומר דלא קני אלא א"כ הגזלה ברשות הגזלן אבל אם היא ברשות הרבים בשעת יאוש כל המחזיק בה זכה בה, מ"מ אין זה יאוש פוטר מן המעשר, דנהי דנגזל אין יכול לתבוע מן המחזיק בה אחר יאוש כדאמרינן בהגוזל בתרא (ד' קי"א) וכו' מ"מ כיון שכל אדם אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכה לגזלן ליפטר מן הנגזל ואם כבר זכה בה אחר לכל הפחות חייב לשלם דמים לגזלן כדאמר לעיל דאפילו למאן דאמר יאוש לא קנה חייב גנב שני לשלם קרן לגנב ראשון לא חשיב כהפקר לפטור מן המעשר דטעמא דהפקר פטור מן המעשר משום דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא לקט שכחה ופאה שיש לו חלק ונחלה עמך והיינו טעמא דהפקר והכא אין לו חלק בה שאסור לזכות בה ואם זכה חייב לשלם לכל הפחות דמים עכ"ל התוס', היוצא לנו מדברי התוס' האלו דאפילו אם נימא שאין לו לגזלן שום כח וזכות בהחפץ לאחר יאוש וכל המחזיק בהן זכה בהן מ"מ אסור לכל אדם לזכות בהחפץ הזה וכל המחזיק בהן מחויב לשלם דמים להגזלן יען כי הגזלן צריך להחפץ הזה לפטור את עצמו מן הנגזל לכן מחויב המחזיק בהן לשלם דמים להגזלן, אלמא דלא תליא זה בדבר הגורם לממון כי התוס' מדמי לה לגונב אחר הגנב שהגנב השני מחויב לשלם קרן לגנב ראשון אפילו למ"ד יאוש לא קנה והחפץ בעצם אינו של הגנב הראשון מ"מ מחויב הגנב השני לשלם הקרן לגנב הראשון.
ו) וצ"ל דס"ל להתוס' שאין זה דומה למחלוקת דר"ש ורבנן שנחלקו אי דבר הגורם לממון כממון דמי או לא, דדוקא בגונב חמץ שעבר עליו הפסח או שור הנסקל שאין גופו ממון ואינם ראוים לשום אדם רק להשומר הזה או להגנב הזה שיפטרו את עצמן מהבעלים שם ס"ל לרבנן דלאו כממון דמי, משא"כ כאן שהחפץ הזה הוא ממון גמור וראוי לכל העולם להשתמש בו ואין כאן חסרון רק מצד הקנין מה שאין להשומר או להגזלן קנין גמור בהחפץ וכיון שעיקרו ממון וראוי לכל העולם לכן מודים כולי עלמא דהוי כממון
וגדולה מזו כתבו התוס' ב"ק דף ע"א דאפילו בשורף שטרותיו של חבירו דלא הוי עיקרו ממון כלל דאמר ליה ניירא בעלמא קלאי מינך, מ"מ כיון שראוי לכל העולם לכן מודים גם רבנן שחייב לשלם א"כ מכ"ש בנידון זה שעיקרו ממון וגם גופו ממון וראוי לכל העולם בודאי כממון דמי אפילו לרבנן.
ז) ועוד מטעם אחר יש להסביר את דברי התוס' הנ"ל ב"ק דף ס"ט שכתבו שהזוכה בחפץ הגזול לאחר יאוש מחויב לשלם דמיו לגזלן מפני שהגזלן צריך להחפץ לפטור את עצמו מן הנגזל ולא תליא מידי בדבר הגורם לממון כי אפילו לרבנן מחויב לשלם להגזלן, וטעמא דכיון שאמרנו שהלוקח מגזלן לא נפסל לעדות ולא מקרי באיסורא אתא לידיה משום שהגזלן מחויב לשלם דמיו לבעלים נמצא שהלוקח מן הגזלן לא לקח מיד הבעלים רק גוף החפץ ולא שיוויו של החפץ, א"כ מוכרח לומר כי הגזלן תיכף שגזל את החפץ קנה את השיווי של החפץ והרי השיווי של הגזלן הוא ואפילו קודם יאוש כיון שהגזלן מחויב תיכף באונסי החפץ ונהי שגוף החפץ לא קנה הגזלן ומחויב הגזלן להחדר לבעלים אבל מ"מ שיווי דידיה קנה הגזלן תיכף בשעה שגזל, לכן הלוקח מן הגזלן לא נפסל לעדות וגם לא מקרי באיסורא אתא לידיה מפני שכבר קנה הגזלן את השיווי דידיה, א"כ אין שום סברא לומר שיהא קרוי זה גורם לממון כשבא אחד וזכה בהחפץ אחר יאוש כיון שגוף השיווי של הגזלן הוא איך יהא בכחו של אחד מן השוק לזכות בשל אחרים לכן הוא מחויב לשלם דמיו להגזלן, וכן לענין שומר איכא ג"כ למימר הכי כיון שנאבד החפץ מיד השומר והוא מחויב לשלם דמיו לבעלים תיכף זכה השומר בשיוויו של החפץ לכן המוצא את החפץ הזה לאחר שנתיאשו הבעלים הימנו אך השומר או הגזלן לא נתיאשו ממנו בודאי מקרי באיסורא אתא לידיה ומחויב בהשבה מדאורייתא אפילו לרבנן דר"ש דס"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, מ"מ מחויב בהשבה מדאורייתא שהרי אין כאן גורם לממון רק ממון גמור הוא שכבר קנאו הגזלן והשומר את השיוי של החפץ, ואין זה דומה לשור הנסקל או לחמץ בפסח שאין להשומר והגזלן בהם ממון גמור שהרי אסורים בהנאה וליכא למימר שהשומר והגזלן קנאו בקנין גמור את השיווי של השור והחמץ שהרי אין כאן שיווי כלום כיון שאסורים בהנאה רק אנו באים לחייבו משום גורם לממון שהרי השומר והגזלן היו יכולין לפטור את עצמן מן הבעלים לכן ס"ל לרבנן גורם לממון לאו כממון דמי, משא"כ בנידון של התוס' הזוכה מן ההפקר לאחר יאוש של הבעלים קודם יאוש הגזלן או בנידון דידן במוצא את האבידה לאחר יאוש הבעלים וקודם יאוש השומר והגזלן בזה מודים כולי עלמא שהמוצא מחויב בהשבה שהרי יש בידו ממון גמור של השומר והגזלן ולא גורם הוא לכן מקרי באיסורא אתא לידיה, ואפילו אם אח"כ נתייאשו גם השומר והגזלן מ"מ אינו מועיל כיון שבא ליד המוצא לפני יאוש דקי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.
ח) ומצאתי בחידושי רעק"א למס' ב"מ דף כ"ב ע"ב ומביאו הפ"ת בחו"מ סימן רס"ו שנסתפק לענין ראובן שהיה שומר של נכרי וקבל עליו אחריות שמירה נאבד ממנו החפץ אם יש על המוצאו חיוב השבה נהי דגוף החפץ הוא של עכו"ם מ"מ כיון שהישראל הוא מחויב באחריות לכן מחויב להשיב כמו אבידת ישראל או דלמא כיון דרבנן דר"ש ס"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי לכן הוא פטור מלהשיב דאין כאן אלא גורם ע"ש שהניח בצע"ג לדינא, ולפי דעתי אין שום ספק בזה כמו שהוכחנו מדברי התוס' ב"ק דף ס"ט דבכהאי גונא לכו"ע חייב לשלם להגזלן משום שהוא צריך לפטור עצמו מהנגזל ואפילו רבנן דר"ש מודים ג"כ שמחויב לשלם דמים א"כ בנידון דרעק"א נמי נהי שהחפץ הוא של העכו"ם מ"מ כיון שהישראל מחויב לשלם דמיו לעכו"ם לכן הוי כמו חפצו של ישראל ומחויב בהשבה אפילו לרבנן דר"ש ואין שום ספק בזה כלל וכלל.
ט) ואין לחלק ולומר שיש חילוק בין גזלן לשומר דדוקא גזלן שיש לו קצת קנין בהחפץ הגזול שהרי משיכת הגזלה מועיל לו שאם יתיאשו הבעלים אח"כ יקנה החפץ בשינוי מעשה עם משיכת הגזלה אבל בלא משיכת הגזלה אינו מועיל שינוי מעשה כי אינו רק כשאר מזיק דעלמא, ומשום הכי עוברין בלא תגזול ומחויב בהשבה מי שזכה בה אחר שנתייאש הנגזל משום קנין הגזלן שלא נתיאש שהרי יש לו לגזלן קנין קצת אבל גבי שומר כיון שאין לו שום קנין בהחפץ רק גורם לממון יש כאן מה שיתחייב השומר לשלם להנכרי כנידון דרעק"א או לשלם לבעלים הישראלים שכבר נתיאשו כנידון חקירתנו אולי אין המוצא מחויב להשיב להשומר שלא נתיאש לרבנן דס"ל גורם לממון לאו כממון, אך זה אינו דהתוס' אזלי השתא לפי סברתם שאחר יאוש אין לו להגזלן שום זכות וקנין יותר מאינש דעלמא, וכל המחזיק בהחפץ הזה לאחר יאוש הבעלים זכה בו, ולא קאמרי התוס' שום טעם אחר בזה שהאחרים חייבים לשלם להגזלן את דמיו רק משום שהגזלן צריך להחפץ להפטר מן הנגזל משום זה הטעם לחוד מחויב הזוכה בו לשלם דמיו לגזלן ולא משום שיש לו לגזלן איזה קנין או זכות בהחפץ הזה, וכיון שמשום זה הטעם לחוד אתינן עליה על הזוכה בו שישלם דמיו לגזלן, א"כ גבי שומר שייך נמי האי טעמא שהרי השומר צריך ג"כ להאי חפץ לפטור נפשיה מן הבעלים לכן המוצאו הוא מחויב בהשבה ועובר בלא תגזול מדאורייתא אם נטלו על מנת לגוזלו והוי כשאר אבדות ישראל דכשבא ליד המוצא לפני יאוש מחויב בהשבה ואפילו נתיאשו השומר או הגזלן אחר כך ג"כ אינו מועיל דקי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.
י) והר' הג' ר' ברוך דוב אמר לי כי שמע מרב אחד שהביא ראי' לפשוט ספקו של רעק"א לאידך גיסא דקבלת אחריות לאו כלום הוא מהא דאיתא ב"מ דף כ"ו ראה סלע שנפל משלשה אינו חייב להחזיר ואמר רבא לא אמרן אלא דלית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד אבל אית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד חייב להחזיר מאי טעמא אימור שותפי נינהו ולא מיאשי, ואם נימא, דבשביל קבלת אחריות מחויב המוצא בהשבה א"כ אפילו ליכא שוה פרוטה לכל חד וחד נמי יתחייב בהשבה, דכיון שאין כאן אלא חפץ אחד הרי לא נפל החפץ אלא מאחד שהיה בידו והוא חייב באחריות החפץ דקי"ל שותפין שומרי שכר הם, נמצא שהשותף אשר נאבד החפץ מידו מחצה החפץ הוא שלו בעצם וחצי השני הוא שלו מטעם קבלת אחריות ואמאי אין המוצא מחויב בהשבה והלא יש כאן אבדה של שוה פרוטה לאיש אחד שנאבד החפץ מידו אלא ודאי מוכרחין אנו לומר דקבלת אחריות לאו מילתא היא, א"כ בנידון של רעק"א שהישראל קבל עליו אחריות על חפצו של עכו"ם, אין המוצא מחויב בהשבה דקבלת אחריות לאו כלום היא וכן בנידון חקירתנו שהשומר או הגזלן לא נתיאשו אינו מחויב בהשבה כיון שהבעלים נתיאשו.
יא) ואני אומר שאין זה ראי' כלל דהא דאמרינן שותפין שומרי שכר הם מוקמינן בגמ' ב"ב דף מ"ג דוקא כשאמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר הוי שומר שכר אבל שותפין שלא אמרו זה לזה כלום אינן שומרי שכר ופטורין על הגנבה ועל האבדה וכאן כיון שנאבד מהם הרי השומר חנם פטור על האבדה ועיין חו"מ סימן קע"ו ברמ"א ובש"ך שם כי הש"ך האריך לחלוק על הרמ"א והביא הרבה ראיות מוכרחות דכשלא אמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר לא הוי אפילו שומר חנם ופטור אפילו מפשיעה א"כ בודאי אין מקום לראייתו הנ"ל ואפילו לדברי הרמ"א דס"ל דהוי שומר חנם מ"מ כיון דלא הוי שומר שכר הרי פטור כשנאבד ממנו.
יב) ועוד דכיון דקי"ל דפחות משוה פרוטה לאו ממון הוא כלל, א"כ מה שקבל השותף אחריות השמירה מחצי פרוטה לאו כלום הוא, לכן אם אפילו אמר לו בפירוש שמור לי היום ואשמור לך למחר ג"כ אין השותף מחויב לשלם לו כיון שלא היה רק חצי פרוטה לכן אין המוצא מחויב בהשבה דכאן ליכא אבדה שוה פרוטה, ועיין חו"מ סימן פ"ח ס"ה די"א דשבועת השומרים בעינן שתי כסף אבל במקום דאיכא קבלת אחריות שוה פרוטה בודאי מחויב המוצאו בהשבה אפילו אם החפץ הוא של עכו"ם או שכבר נתייאשו הבעלים ממנו מ"מ אזלינן בתר קבלת האחריות שהוא של ישראל ועדיין לא נתייאשו השומרים מהם לכן הוא מחויב בהשבה כמו שהארכנו בזה לעיל.
יג) אך אם נתייאשו השומר או הגזלן נראה פשוט שמהני יאוש שלהם כיון שבא ליד המוצא אחר יאוש השומר והגזלן, אע"ג שלא מצינו בהדיא בגמ' שיועיל יאוש רק לענין חפץ בעין לנתק מראובן את קנינו שיש לו בחפציו אבל כאן כיון דאפילו בלא יאוש ג"כ לא היה החפץ של השומר והגזלן רק של הבעלים, והשומר והגזלן נתחייבו רק באחריות החפץ א"כ יש מקום לומר דבהאי גונא לא מהני יאושם של השומר והגזלן כיון שאין היאוש מנתק שום קנין מהאדם בכל זאת נראה פשוט דשפיר מהני יאושה של השומר והגזלן דכיון שאם היה להם קנין גמור בהחפץ היה מועיל יאושם מכ"ש שהיאוש מועיל לנתק את הזכות הגרוע והפחות שיש לו לאדם בהחפץ הזה, כגון זכות השומר והגזלן שאין להם קנין גמור בהחפץ רק קנין בשיווי של החפץ ולא בגופו של החפץ או שאין להם שום קנין כלל בהחפץ רק אגודים וקשורים הם בחיוב התשלומין שיש להם על החפץ א"כ איך אפשר לומר כן כי לנתק קנין גמור מאדם זה יש בכח היאוש לנתק אבל לנתק מאדם קנין קלוש וגרוע זה אין בכח היאוש לנתק, והלא אי אפשר לומר כן דכיון שיש בכח היאוש לנתק אפילו קנין גמור מכ"ש קנין קלוש וגרוע לכן אין שום ספק שהיאוש של השומר והגזלן שנתיאשו קודם שבא ליד המוצא זה מהני ומועיל שפיר לפטור את המוצאו ממצות השבה, וכיוצא בק"ו הזה דן אותו מהרי"ק סימן ג' לענין יאוש בחוב וז"ל והלא דברים ק"ו ומה ממון שהוא מוחזק ביד בעליו בעין אפילו הכי מועיל בו יאוש כדמוכח בכמה משניות בפרק אלו מציאות ובכולי פרקין חוב בעלמא שאינו בעין וספק אתי ספק לא אתי כ"ש דמהני ביה יאוש עכ"ל מהרי"ק. אף שמהרי"ק כתב את הדברים האלה לענין יאוש בחוב וכבר כתבו האחרונים דק"ו פריכא הוא עיין ט"ז סימן קס"ג היינו דוקא לפטור את הלוה מתשלומין בשביל היאוש זה אינו מועיל מפני שכבר נתחייב במצות פריעת חוב, אבל לענין יאוש בחיוב אשר אנו דנין עליה שהשומר או הגזלן מתיאשים מן החפץ שאינו שלהם ואגודים הם בהחפץ בחיוב תשלומין, יאוש בחוב כזה שפיר מועיל והק"ו הזה ק"ו אמיתי שאין מה להשיב עליו שמועיל יאוש השומר והגזלן אם הבעלים נתיאשו ג"כ אפילו אח"כ עיין לעיל פ"ט א' שצריך ליאוש הבעלים ג"כ ולא סגי ביאוש השומר או הגזלן לחוד ע"ש, ועכ"פ יאוש השומר או הגזלן מילתא היא לנתק מהחפץ את זכות החיוב שהיה אגוד וקשור בהשומר או בהגזלן ואולי באיזה מהמפרשים ששמענו דס"ל דיאוש בחוב מהני יוכל היות כי יש להעמיס הכונה דבכהאי גונא מועיל היאוש אף שאין החפץ בעצם שלו רק שאגוד וקשור בו בקנין חיוב תשלומין, אבל יאוש בחוב לפטור את הלוה מלשלם בזה יש לומר שאינו מועיל יען כי כבר נתחייב הלוה במצות פריעת חוב ואין היאוש מועיל לפטור את האדם מן המצוה, ואף כי בדברי מהרי"ק אי אפשר להעמיס הכונה הזאת וכן יש מפרשים אשר אי אפשר להעמיס בדבריהם הכונה הזאת, מ"מ אולי בדברי איזה מפרשים יש להעמיס הכונה הנ"ל.
יד) ויש להביא ראי' דמועיל יאוש השומר מב"מ ד' י"א בשדה שכוח מעיקרא הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה דכיון דקאי גביה זכתה לו חצרו אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה מאי טעמא דליתיה גביה דלזכי ליה, ע"ש בתוס' דזכור ולבסוף שכוח מקרי שבעל השדה זכור בשעה שהפועלים שכחוהו ע"ש בתוס', והדבר פלא ממה נפשך איך נדון שכחת הפועלים אם שכחה מקרי א"כ מאי שנא דבשכחת בעל השדה לא זכתה ליה חצרו דאל"כ לא תמצא שכחה לעולם ומאי שנא דבשכחת פועלים זכתה ליה חצרו, ואם נימא דשכחת פועלים לאו כלום הוא ודינו כזכירה א"כ מאי זכי ליה חצרו הלא גם בזכירה לא זכי ליה חצרו כמו"ש התוס' שם ע"ש.
טו) ובדברינו יש לומר דהפועלים שומרי שכר הם כשאר אומנין וכששכחו הפועלים הוי שכחה כשאר שומר ומחויבים הפועלים לשלם לבעלים, לכן מועיל זכיית החצר לבעל השדה שהרי הוא כשאר אדם שהרי לא נעשה כהפקר ע״י שכחתו רק ע"י שכחת הפועלים, משא"כ כשנעשה הפקר ע"י שכחת הבעלים לא זכו להם שדיהם דאל"כ לא נמצא שכחה לעולם הלכך בשדה שכוח מעיקרא הוי שכחה היינו ע"י שכחת הבעלים הוי שכחה דלא זכתה להם שדיהם אבל זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה משום דכיון שהבעלים זוכרים בשעה שהפועלים שכחו ויצתה התבואה מרשות הבעלים ע"י שכחת הפועלים שהם השומרים לכן זכתה להם השדה לבעלים, אבל בעיר שאין הבעלים עומדים בצדם לכן לא זכה החצר לבעלים וכיון דאח"כ שוכחים גם הבעלים לכן הוי שכחה.