אור ברסלב
משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א שמעתתא דיאוש ומתנות כהונה › פרק ח

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א· רבי שמואל יעקב רבינוביץ

שמעתתא דיאוש ומתנות כהונה · פרק ח

פרק ז

א) והנה הרמב"ם פ"ה מהל' גנבה הלכה ג' כתב וז"ל נתייאשו הבעלים מן הגנבה בין שנתייאשו ואח"כ מכר הגנב בין שנתייאשו אחר שמכר קנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות עכ"ל וכן פסק מרן בשו"ע סימן שנ"ג סעיף ב' והש"ך שם ס"ק ד' תמה על זה דהלא קי"ל כאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דבאיסורא אתא לידיה דכיון שבא ליד המוצא קודם יאוש לא קנה ואע"ג שנתייאשו הבעלים אח"כ מ"מ לא הוי יאוש משום דמעיקרא באיסורא אתא לידיה א"כ כאן נמי כיון שבא ליד הלוקח קודם יאוש אמאי קנה הלוקח והלא בא לידו באיסורא, ועוד הקשה הש"ך שם מפ' אלו מציאות דף כ' דלאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מקשה הגמ' שם מהא דתניא הגנב והגזלן שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן בשלמא גזלן דקא חזי ליה ומייאש אלא גנב מי קא חזי ליה דמייאש עכ"ל הרי חזינן דבגנב כיון דלא קא חזי ליה דמיאש ובא ליד הלוקח או ליד המקבל מתנה קודם שידעו הבעלים ונתייאשו לכן לא הוי יאוש, אלמא דהיכא שבא ליד הלוקח קודם יאוש מקרי באיסורא אתא לידיה ולא מהני היאוש של אחר כך כמו באבדה היכא שבא לידו באיסורא קודם יאוש, א"כ אמאי פסק הרמב"ם דשינוי רשות ואח"כ יאוש קנה אע"ג שבא לידו באיסורא, ע"ש בש"ך, והנה הקושיא הזאת של הש"ך יש להקשות גם על דברי הגמ' דב"ק דף קט"ו דרב זביד מוקי לה לפלוגתא דרב ור' יוחנן שנחלקו בגנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב דרב משמיה דר' חייא אמר הדין עם הראשון ור' יוחנן משמיה דר' ינאי אמר הדין עם השני ומוקי לה רב זביד דאיירי כגון שנתייאשו הבעלים ביד הלוקח ולא נתייאשו ביד הגנב דר"י ס"ל דדוקא בעינן שיהא היאוש קודם השינוי רשות וכאן כיון שקדם השינוי רשות ליאוש לכן לא קנה, ורב ס"ל לא שנא קדם השינוי רשות ליאוש לא שנא קדם היאוש לשינוי רשות קנה א"כ יש להקשות קושיית הש"ך אליבא דרב דס"ל דאפילו קדם השינוי רשות ליאוש נמי קנה והלא בא ליד הלוקח באיסורא וקי"ל דהיכא דבא ליד המוצא באיסורא לא קנה דהלכתא כאביי וא"כ היכא דבא ליד הלוקח באיסורא נמי לא קנה ודוחק גדול לומר שיפלוג רב עליה דאביי ויסבור דיאוש שלא מדעת הוי יאוש. ב) ונראה לתרץ ולהשוות דעת רב אל סברת אביי ולא נצטרך לומר שיחלקו אהדדי, דהנה הרמ"א סימן ל"ד סעיף ז' פסק בשם הריב"ש דהחולק עם גנב אינו נפסל לעדות ועיין קצוה"ח שם ס"ק ג' שהביא לשון הריב"ש דמוכח מדבריו דאיירי אפילו קודם יאוש והתומים תמה על זה כיון דאיירי לפני יאוש אמאי לא יפסל לעדות והא הוי השני כמו שנטל מרשות הגזלן דקי"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה עיין שם בקצוה"ח שחידש דבדבר שאינו ברשותו אינו עובר בלא תגזול לכן כיון שהראשון גנב מרשות הבעלים ומעתה אין החפץ ברשותם להקדיש ולהפקיר אין הגנב עובר בלא תגזול דעל דבר שאינו ברשותו אין עוברים בלא תגזול, ובמקום אחר הארכנו בזה והוכחנו דגם אבידה מקרי דבר שאינו ברשותו וכיון שאבד אדם את האבידה אין ברשותו להקדישה ולהפקירה כל זמן שהיא מונחת על גבי קרקע ואבודה ממנו, ובכל זאת אמרינן בב"מ דף כ"ו אמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר בכולן משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם *) וכו' עכ"ל הגמ' אלמא שגם הגוזל דבר שאינו ברשותן של הבעלים מקרי ג"כ גזלן ועובר בלא תגזול, א"כ תמוה אמאי פסקו הרמ"א והריב"ש שהחולק עם הגנב אינו נפסל לעדות, וכן יש לתמוה על מה שפסק מרן המחבר באו"ח סימן תרמ"ט סעיף א' וז"ל:

ויש מי שאומר שלא נפסל גזול וגנוב אלא לגנב וגזלן עצמו אבל לאחרים כשר בשאר הימים חוץ מיום ראשון עכ"ל והתם איירי פני יאוש כמו שכתב המ"א שם ס"ק ג' וז"ל וצריך לומר דמיירי לפני יאוש דלאחר יאוש הא קנייה ביאוש ושינוי רשות ושלכם קרינא ביה עכ"ל פירוש ואמאי יפסל ביום הראשון אלא ע"כ איירי קודם יאוש לכן ביום הראשון הוא פסול אפילו לאחרים משום דבעינן לכם רק בשאר הימים דלא בעינן לכם ואין פסולו רק משום מצוה הבאה בעבירה לכן לגנב וגזלן עצמם שהם גזלו להם הוי מצוה הבאה בעבירה אבל אחרים שלא גזלו מאומה להם לא הוי מצוה הבאה בעבירה הרי אנו רואין ג"כ דאפילו לפני יאוש ג"כ אין השני עובר בלא תגזול לכן לא הוי מצוה הבאה בעבירה ובודאי הדבר צריך ביאור כמו שהקשה התומים כיון דקי"ל כרב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה הרי אנו רואין שהגזלן השני הוי כגוזל מבית הבעלים א"כ אמאי לא יעבור השני בלא תגזול כמו הראשון וכמו באבדה שהנוטלו לפני יאוש עובר בלא תגזול אע"ג דהוי נמי אינו ברשותו.

ג) ונראה דס"ל שיש חילוק בין אבדה לגזלה, דבגזלה כיון שהגזלן הראשון מחויב לשלם דמי הגזלה לבעלים נמצא שהלוקח מן הגזלן לא גזל מן הבעלים רק גוף החפץ ולא השיווי דידיה ואנו לא מצינו שהגזלן יעבור על לא תגזול רק כשנוטל מרשות הבעלים ממון שוה פרוטה, וכאן כיון שהגזלן הראשון מחויב לשלם השיווי של החפץ לבעלים לכן אין הלוקח עובר בלא תגזול לכן פסקו הרמ"א והריב"ש שהחולק עם הגנב אינו נפסל לעדות משום שהגזלן משלם דמיה לבעלים ולכן פסק המחבר באו"ח סימן תרמ"ט דדוקא לגנב ולגזלן בעצמם הוי מצוה הבאה בעבירה ולא לאחרים, מה שאין כן באבידה כשנטלה מן הארץ על מנת לגוזלה שפיר עובר בלא תגזול שהרי אין שים אדם מחויב לשלם השיווי דידיה נמצא שגזל מרשות הבעלים ממון גמור החפץ ושיוויו וכיון שגזל שוה פרוטה לכן עובר בלא הגזול, אבל אם חרש שוטה וקטן גזלו שאין עליהם שום חיוב תשלומי ממון ובא פקח וקנה מהם בודאי הלוקח עובר בלא תגזול כיון שאין הגזלן הראשון מחויב לשלם דמיה שהרי חשו"ק לאו בני חיובא נינהו נמצא שהלוקח מהם גזל מרשות הבעלים חפץ השוה ממון לכן עובר השני בלא תגזול, אע"ג דהוי דבר שאינו ברשותו כמו אבדה המונחת על גבי קרקע מ"מ עובר בלא תגזול דלא כהקצוה"ח דלפי דבריו אינו עובר בלא תגזול כיון דהוי דבר שאינו ברשותו.

ד) א"כ ניחא בזה ליישב הקושיא הנ"ל על הגמ' דב"ק ד' קט"ו דמשמע התם דשינוי רשות ואמר כך יאוש קני בגזלה אע"ג שבא ליד הלוקח קודם יאוש ולענין אבדה קי"ל כאביי דהיכא שבא ליד המוצא לפני יאוש לא קנה משום דבאיסורא אתא לידיה, ובדברינו ניחא דהרי אט רואין דבגזלה אין השני עובר בלא תגזול משום שהגזלן הראשון מחויב לשלם דמיה לבכלים כמו שפסקו מרן הרמ"א והריב"ש ומרן המחבר באו"ת סימן תרמ"ט ולענין אבידה עובר הנוטלו לפני יאוש על מנת לגוזלו יען כי אין שום אדם מחויב לשלם דמיה לכן הנוטלו לפני יאוש עובר בלא תגזול כי גזל חפץ ושיוויו והוא ממון גמור וכשם שיש חלוק בין גזלה לאבידה לענין איסור לא תגזול כך יש חלוק ביניהם לענין מצות השבה דבלוקח מגזלן לפני יאוש כשם שאין הלוקח עובר בלא תגזול משום דלא גזל את השיווי כך אין הלוקח מחויב במצות השבה שהרי נאמר לא תגזול והשיב את הגזלה ומי שלא גזל כלום מה ישיב והשבה מנין לכן אינו מחויב בהשבה, אבל הנוטל את האבדה לפני יאוש מעל גבי קרקע כשם שהנוטלה עובר בלא תגזול כך מחויב במצות השבה דכיון שגזל יש לו מה להשיב ולעיל כתבנו בשם התוס' דפירושה של באיסורא אתא לידיה הוא מפני שכבר נתחייב בהשבה, וכמו שכתבנו לעיל שאין בכחו של היאוש רק לנתק את קנין האדם מחפציו ואין בכחו של היאוש לפטור את האדם ממצות השבה לכן כשבא החפץ ליד המוצא קודם יאוש נתחייב תיכף במצות השבה, לכן אחר שנתיאשו הבעלים אין היאוש מועיל לפוטרו ממצות השבה, א"כ ניחא בזה הקושיא הנ"ל שהקשינו מ"ש בין גזילה לאבדה דבאבדה ס"ל לאביי דהיכא שבא ליד המוצא קודם יאוש לא קנה משום דבאיסורא אתא לידיה ובגזלה ס"ל לרב דאפילו אתא ליד הלוקח מגזלן קודם יאוש נמי קנה ואין סברא לומר דפליגי אהדדי, ובזה ניחא דדוקא אבידה אשר אין אדם אחר מחויב לשלם שויה לכן המוצאה ונוטלה נטל חפץ שיש בה שיווי של ממון ומחויב במצות השבה משום ממון שבה, לכן שפיר אמרינן דאפילו נתייאשו הבעלים אח"כ מקרי באיסורא אתא לידיה שכבר נתחייב במצות השבה ואין בכחו של היאוש לפטור את אדם ממצוה, משא"כ בלוקח מגזלן קודם יאוש בעלים כיון שהגזלן נתחייב לשלם דמיה והלוקח ממנו לא נטל רק חפץ שאין בה שיווי ולא עבר בלא תגזול וגם אינו מחויב במצות השבה לכן שפיר מועיל היאוש שנתיאשו הבעלים אחרי כן דלא שייך כאן לומר באיסורא אתא לידיה אליבא דאביי דכיון שאין כאן מצות השבה כלל ולא שייך כאן לומר שכבר נתחייב בהשבה לכן מועיל היאוש שפיר לאביי.

ה) והש"ך בסימן שנ"ג הקשה מגמ' דב"מ דאמרינן שם פ"ש הגנב שנטל מזה ונתן לזה וכן גזלן שנטל מזה ונתן לזה וכן ירדן וכו' מה שנטל נטל בשלמא גזלן וירדן דקא חזי להו ומיאש אלא גנב מי קא חזי ליה דמיאש עכ"ל אלמא שהגמ' מדמה יאוש שלא מדעת דגניבה ליאוש שלא מדעת דאבידה ולאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש באבדה בגניבה נמי לא הוי יאוש והוא לכאורא קושיא על דברינו שחלקנו בין יאוש שלא מדעת דגניבה ליאוש שלא מדעת דאבדה.

ונראה דגם זה לאו קושיא היא כלל, דהגמ' לא מקשה ממה שיועיל אחר שנתודע להבעלים ונתייאשו אלא הגמ' מקשה ממה שיועיל מתחלה קודם שנתודע להם להבעלים וקודם שנתיאשו, דהרי מה שאנו מחלקין בין יאוש שלא מדעת דגזלה לבין יאוש שלא מדעת דאבדה אין אנו מחלקין רק לענין זה דבאבדה כיון שכבר נתחייב בהשבה לכן אינו מועיל היאוש לפוטרו משום דאתא לידיה באיסורא ולענין גזלה כיון שלא

*) וגם משם משמע דאבידה מקרי דבר שאינו ברשותו דאם לא כן אמאי לא קאמר שם נטלה לפני יאוש עובר בלא תגנוב ומחויב לשלם כפל אלא ודאי דאבידה מקרי דבר שאינו ברשותו לכן ליכא כפל כדאיתא בב"ק ד' ס"ט ר' יוחנן סתמא אחריני אשכח ובתוס' שם ד' ע' ד"ה לא כתבינן ע"ש דתליא כפל בדבר שאינו ברשותו. נתחייב בהשבה לכן אפילו בא לידו קודם יאוש מ"מ מועיל היאוש כיון שלא נתחייב בהשבה, וכל זה דוקא לאחר יאוש הוא דקני ולא מיגרע כחו במה שבא לידו קודם יאוש אבל אם באמת לא נתייאשו הבעלים בזה אין שום חילוק בין גזלה לאבדה דכיון שהחפץ הוא בעין ביד הלוקח מגזלן בודאי הוא מחויב להחזיר כיון שהוא עדיין קודם יאוש לכן מקשה הגמ' שפיר אמאי אמרינן דגנב וגזלן שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן ואמאי בשלמא גזלן קא חזי ליה ומיאש אלא גנב הא לא חזי ליה וא"כ עדיין הוא קודם יאוש ואמאי מה שנטל נטל ומה שנתן נתן תיכף ומיד קודם יאוש כיון דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש שלמא לרבא ניחא כיון דס"ל דלכי ידע דנפל מיניה מיאש מהשתא נמי הוי יאוש א"כ ניחא דכאן הוי יאוש תיכף אבל לאביי דס"ל דלא אמרינן דלכי ידע מיאש מהשתא נמי הוי יאוש א"ק תיכף כשנטלו עדיין לא נתייאשו הבעלים ובלא יאוש כלל לא קנה.

ו) ולפי דברינו יש לכאורא להקשות אמאי ס"ל לרב חסדא בב"ק בריש הגוזל ומאכיל ובד' קט"ו גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה, ולפי דברינו דאמרינן כיון שיש גזלן ראשון שמחויב לשלם לבעלים מקרי הלוקח ממנו כמו שגזל חפץ בלא שיווי וא"כ תימה אמאי אמרינן רצה מזה גובה רצה מזה גובה כיון שהלוקח אין לו רק חפץ בלא שיווי ואמאי ישלם שיווי של החפץ לבעלים הראשונים שלא לקח מהם שום דמים וממון, ונראה לומר דכיון שאכל השני קודם יאוש ונהנה מחפציו של ראובן לכן מחויב לשלם שהרי אכל ונהנה והוי כאלו עדיין החפץ בעין ביד הלוקח קודם יאוש דבודאי מחויב הלוקח להחזיר לבעלים לכולי עלמא כיון שיש ביד שמעון חפץ של ראובן שודאי אין לו רשות לשום אדם לעכב את חפצי חברו בידו כן הדבר הזה אע"ג שאכלו הלוקח ואין החפץ בעין בידו מ"מ כיון שאכלו קודם יאוש ונהנה ממנו הוי כאלו עדיין החפץ בעין בידו לכן מחויב השני לשלם לבעלים אבל אם לא אכלו השני רק שרפו היה פטור מלשלם לבעלים שהרי שרף חפץ שלהם שאינו שוה כלום וכל המזיקים אינם משלמין יותר מכמו ששוה בשעת הנזק אבל אם נהנה משל חבירו צריך לשלם כפי הנאתו אף שלא חסרו כלום ובשמעתא דזה נהנה וזה לא חסר הארכנו בזה וכמו שכתבו התוס' בב"ק ד' כ' ד"ה הא איתהנית דכיון שנהנה על ידי החסרון שהיה מתחלה חייב לשלם לו אע"ג דלא חסריה מידי עכשיו.

ז) וכל זה הוא למאן דאמר שינוי רשות ואח"כ יאוש נמי מהני אבל אליבא דר' יוחנן דס"ל דלענין יאוש ושינוי רשות בעינן דוקא שיהא היאוש קודם להשינר רשות אבל אם קדם השינוי רשות ליאוש לא קנה משום דבאיסורא אתא לידיה הוא לא ס"ל כמו שכתבנו רק ס"ל דאע"ג שהגזלן הראשון מחויב בהשבה מ"מ כיון שהוא קודם יאוש ועדיין לא שילם הגזלן הראשון לבעלים לכן מחויב הלוקח בהשבה ומקרי ג"כ באיסורא אתא לידיה ומחויב לשלם לבעלים ואולי ס"ל לדידיה שהלוקח עובר בלא תגזול ג"כ דלא כשיטת הרמ"א והריב"ש והאו"ח הנ"ל דכיון דס"ל לר"י שהלוקח מקרי שגזל מהבעלים חפץ שיש בה ממון א"כ אמאי לא יעבור הלוקח בלא תגזול, ויוכל היות דכולי למא מודים לדברי הרמ"א והריב"ש הנ"ל שהחולק עם הגנב לא נפסל לעדי אע״ג דס"ל לר"י שגם הלוקח מהגזלן חייב בהשבה לכן לא מהני היאוש של אח"כ מ"מ מודה שאין הלוקח עובר בלא תגזול אע"ג שלקח מהגזלן קודם יאוש מ"מ כיון שהגזלן מדעתו מכר לו והגזלן מחויב לשלם דמיה לבעלים לכן אין הלוקח עובר בלא תגזול שהרי לא גזל שום ממון לא מהבעלים ולא מהגזלן כיון שהגזלן מדעתו נתן לו להלוקח והגזלן מחויב לשלם דמיה לבעלים נמצא שהלוקח לקח מבעלים חפץ בלא שיווי א"כ אמאי יעבור הלוקח בלא תגזול וכמו שכתבנו לעיל אליבא דרב, ונהי שאם אח"כ לא שילם הגזלן לבעלים יכלו הבעלים לחזור ולגבות ממונם מיד הלוקח אפילו אחר יאוש כיון שבא ליד הלוקח לפני יאוש כי כן ס"ל לר"י דשינוי רשות ואח"כ יאוש לא קנה, מ"מ בשעת לקיחתם מהגזלן לא עבר הלוקח בלא תגזול כיון שהחיוב תשלומין על הגזלן רמיא והחיוב ממון בא על הלוקח מכאן ולהבא היינו אחר שלא שילם הגזלן לבעלים ולפי זה אתיא דברי הרמ"א והריב"ש אליבא דכולי עלמא, וכן מסתברא שלא נצטרך לומר דדברי הרמ"א והריב"ש הם דוקא אליבא דרב ולא אליבא דר' יוחנן, וגם יוכל היות דר' יוחנן ס"ל דדוקא מדרבנן מחויב הוקח בהשבה כשבא לידו קודם יאוש אבל מדאורייתא מודה ר"י לסברת רב שאין הלוקח עובר בלא תגזול כמו"ש הרמ"א וכן אין הלוקח מחויב בהשבה מדאורייתא אפילו בא לידו קודם יאוש לכן ס"ל ג"כ כדעת הריב"ש והרמ"א והאו"ח סימן תרמ"ט דהחולק עם הגנב אינו פסול לעדות כנ"ל.

ח) ולכאורא היה נראה לתרץ הקושיא הנ"ל שהקשינו מהא דרב חסדא דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים בא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה והקשינו לעיל על דברינו שאמרנו דכיון שהגזלן הראשון מחויב לשלם דמיה לבעלים לכן מקרי הלוקח ממנו שגזל מהבעלים גוף החפץ בלא שיוויו א"כ אמאי יכלו הבעלים לגבות מהשני שבא ואכל, לכאורא יש לתרץ על זה דאיירי שהשני בא ואכלו שלא ברשות הגזלן נמצא שגזל גוף החפץ ושיוויו לכן יכולים הבעלים לגבות מהשני אבל אם בא השני וקנה מהגזלן ולא גזל רק חפץ בלא שיוויו לכן אין הבעלים יכולין לגבות מהשני, אך המעיין בגמ' ב"ק ד' ק"ט יראה שאין שום חילוק במילתא דרב חסדא בין שלקח השני מהגזלן בין שגזל השני מהגזלן בשניהם אמר רב חסדא, רצה מזה גובה רצה מזה גובה, לכן אנו צריכין לתרץ אכלו שאני, כמו שכתבנו לעיל דהוי כאלו החפץ הוא בעין ביד השני עיין חו"מ סימן שס"א סע' ה' שיש חילוק בין שלקח הלוקח מרצון הגזלן או שלא ברצונו ע"ש.

תוכן העניינים

משפטי שמואל (רבינוביץ) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה